עריכת הדף "תוספות יום טוב/פרה/יא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''פסולה.''' פי' הר"ב שאני אומר אדם נכנס לשם כו' ע' בספ"ג דטהרות: 

'''אם יכולה החולדה לשתות.''' שאין תלוי באויר. רש"י פ"ק דחולין ד"ט. ומ"ש הר"ב אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו וכו' מפני שיש כאן שתי ספקות. ספק אדם גילה או בהמה חיה ורמש. ואת"ל אדם גילהו שמא היה טהור לחטאת או לא. הרמב"ם ספ"ט מה"פ. וכיוצא בזה פירש"י בחולין. ומ"ש הר"ב אע"פ שחשו לספק מים מגולין. כדתנן במ"ד ה' פ"ח דתרומות והזייה לאו קרבן הוא כלל. ולפיכך אין בו משום הקריבהו. שכתבתי בספ"ד דסוכה {{ממ|ד"ה המגולין}}: 

'''לדברי ר"ג.''' כתב הר"ב דאמר לעיל בפ"ט מ"ג וכתב הר"ש והא דלא תנן הכא או עכבר לדברי ר"א. כדקתני או נחש לדברי ר"ג. משום דר"א שמותי {{ממ|פי' מתלמידי שמאי}} הוא. וכ"כ התוס' דחולין {{ממ|שם ד"ה או נחש}}: 

'''ומים שאינן מקודשין.''' כתב הר"ב וכן אזוב המתוקן להזות בו וצריך שיהא מוכשר דאל"כ אינו מקבל טומאה כלל. ובתוספתא רפ"י תני בהדיא אזוב המוכשר ומסתבר שהר"ב מפרש המוכשר המתוקן ובחנם הוציאו ממשמעו. ועמ"ש בזה במ"ו וח': 

== ב ==

'''הרפפות.''' פי' הר"ב כמין שבכות וכו' ועיין עוד בפירושו לרפי"ג דאהלות: 

== ג ==

'''[אם יש בה כביצה.''' גם בכאן צ"ע היאך תהיה הדבלה והיא התאנה היבשה כביצה. והיא הרבה קטנה הימנה כמו שרמזתי כבר על זה במי"א פי"ז דכלים. ומיהו י"ל דדבלה היינו כמו שפי' הערוך ערך גרוגרת וז"ל גרוגרת תאנים יבשות מפורדות. דבלה מחברת תאנים קרוין {{ממ|כן}} בין רטובין בין יבשין. ע"כ. וא"כ יהיו שתים ויותר. ועוד ע' בפי"ז דכלים מ"ז]: 

'''והאוכלה חייב מיתה.''' מכאן הבאתי ראיה לדעת הרמב"ם בפ"ב מה' תרומה שסובר שכל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה. דלא כדעת הסוברים דמדאורייתא דוקא דגן ותירוש ויצהר. ומיהו הר"ש פי' דהאי חייב מיתה לאו דוקא. אלא סימנא בעלמא. ונ"מ לתרומה דאורייתא. אי נמי בתרומת ביכורים דז' המינים דאורייתא ע"כ. והתו' פ"ק דר"ה דף י"ב {{ממ|ד"ה תנא}} כתבו עוד דא"נ מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים. וכתבו הר"ש בריש מס' מעשרות: 

'''והאוכלה חייב מיתה.''' איכא למידק דהרי הדבלה נמי טמאה ובספ"ט דסנהדרין דייק הר"ב לכתוב טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה. ומשמע הא טמאה אינו חייב מיתה. וכמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ש דמתני' דהכא לא סברה הכי. 

'''אין בה כביצה כו' ה"ג בס"א.''' וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל: 

== ד ==

'''כל הטעון ביאת מים.''' פי' הר"ב כגון הנוגע בכל האבות. כדכתיב קרא וכתבו הר"ב במשנה דלקמן: 

'''[מטמא את הקדש ואת התרומה.''' מ"ש הר"ב לפי שהוא ראשון כו' ושלישי בתרומה ורביעי בקדש וכן ל' הר"ש. וכלומר שבחולין אין עוד שלישי. אבל בתרומה. השני שעשה הוא יעשה עוד שלישי. ובקדש השלישי יעשה עוד רביעי]: 

'''ואת החולין ואת המעשר.''' פי' מעשר שני. ותמיהני דה"ל למתני איפכא ואת המעשר ואת החולין: 

'''[מטמא את הקדש.''' והכי סתם לן תנא במ"ו פ' בתרא דנדה. אבל ברפ"ב דמעילה סתם לן תנא כחכמים וכ"פ הרמב"ם בכאן. ובחבורו רפ"י מה' אבות הטומאות {{ממ|גם בפ"ז מה"טא הל' ה'}}. ושם בנדה הארכתי יותר בס"ד ד"ה כמגע): 

'''ופוסל את התרומה.''' מן התורה. כ"פ הר"ב בסוף זבים ועמ"ש שם בס"ד {{ממ|ד"ה טבול יום}}: 

'''ואם בא אל המקדש כו'.''' ורמינהו דבספ"ז דנזיר תנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אין חייבים עליה על ביאת מקדש ותנן נמי כלים הנוגעים במת אין הנזיר מגלח עליהם והרי טעון ביאת מים. כדתנן בפ"ק דאהלות {{ממ|משנה ב'}}. ובפ"ג מה' בית המקדש {{ממ|הלכה י"ד}} נחלקו הרמב"ם והראב"ד. והוא מחלוקת אמוראים בירושלמי שהביאו שם הכ"מ. ובכללן של הדברים. דלהראב"ד כללא דמתני' בנזיר דוקא הוא. ומפי הקבלה כמ"ש בהשגה לפ"ה דטומאת מת {{ממ|הל' ה'}} ומש"ה נדחק הכ"מ בפ"ג מהב"מ לפ' מתני' דהכא. דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא. אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא. אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש. אע"פ שבא במים. חייב עד שיעריב שמשו. ולהרמב"ם. הראשון שנגע במת והשני שנגע בו שאלו מפורשים ממש בתורה כדכתיב {{ממ|במדבר יט}} וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. חייבין עליהם על ביאת המקדש. אבל כל שאר הטומאות אע"פ שנלמדים מן המקראות כמפורש בפ"ק דאהלות. הואיל ולא נתפרשו ממש בתורה אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. שהרי אינן אלא דברי סופרים. כשיטתו בכל מקום כמ"ש בריש עירובין {{ממ|מ"ב}}. ועוד במ"ג פ"ז דאהלות {{ממ|ד"ה וב"ה}}. ואף לדבריו צריכין לפ' למתני' דכללא דכל הטעון. לשאר מילי קאי. דאע"ג דלענין ביאת מקדש איכא לפרושי כל הטעון ביאת מים מד"ת כלומר מפורש ממש בתורה. אבל משום שאר מילי ליכא לפרושי הכי. אלא נפרש ג"כ כמ"ש הכ"מ דלשאר מילי קאי. וא"ת ולהרמב"ם תקשה הא דנזיר. כבר הקשו כן שם בירושלמי. ותירצו ההוא כללא דנזיר לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. כגון רביעית דם ורובע עצמות. אבל כלים הנוגעים במת אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהם. חייבים עליהם על ביאת המקדש שהרי הוא שני למת והוא מפורש בתורה: 

'''בין לאחר ביאתו.''' כדתניא בנזיר פרק ג' מינים {{ממ|דף מ"ה}} טמא יהיה לרבות טבול יום. הר"ש. כבר העתקתים בסוף משנה ח' פ"ק דכלים וע"ש. דאפילו העריב שמשו אם הוא מחוס"כ נמי חייב {{ממ|מקרא דעוד טומאתו בו}} ומ"ש הר"ב ואף לעזרת נשים כו' כדתנן במשנה ח' פ"ק דכלים: 

== ה ==

'''כל הטעון ביאת מים מד"ס.''' כתב הר"ב כגון אכל אוכלים טמאים וכו' ששנוין בסוף זבים. אבל כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לא. דתנן בהו בפ"ג דחגיגה משנה ב' וג' דצריכין טבילה לקדש. אבל לא לתרומה. הר"ש: 

'''ומותר בחולין.''' עיין מ"ש במשנה ה' פ"ג דחגיגה: 

'''לאחר ביאתו מותר בכולן.''' כתב הר"ב ואין צריך הערב שמש. וצריך טעם בדבר. דמצינו טומאות דרבנן דבעו הערב שמש ויש מהן דלא בעו הערב שמש. דאשכחן בפסחים {{ממ|סוף}} פרק האשה דתנן כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי הזאה ג' וז'. כ"ש הערב שמש. וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו כהנים סומכים ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית {{ממ|וזה לפירושו דבסמיכת ידים היו מטמאין אותו כמ"ש במשנה ז' פ"ג}}. ויש מהן דלא בעו הערב שמש. כי הך דהכא. והא דתנן בפרק חומר בקדש {{ממ|ד' כ'}} כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש. ודייקינן בגמרא טבילה אין. הערב שמש לא. {{ממ|וכתבו הר"ב במשנה ד' פרק ה' דמכילתין}} והאונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש {{ממ|כדתנן נמי בפ' חומר בקדש}} ואיכא למידק נמי הכי טבילה אין. הערב שמש לא. הר"ש. ועוד האריך בדברים שבגמ' ומפני שלא נשנו במשנה לא רציתי להאריך בהם שכן דרכי בכל החבור. ובפ"ק דטהרות משנה ג' האריך עוד הר"ש. וכתב על משנה ג' פ"ח דשקלים דסכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד. דטעמא דודאי הטבילוהו מאתמול דבעי הערב שמש. והקשה דנחוש שמא נטמא בדבר שא"צ הערב שמש. ותירץ דכיון בטומאה דרבנן היא לא חשו לה חכמים. ועוד מסיק שם הר"ש דטומאות הנוהגות אף בחולין אע"פ שהן מדרבנן בעי הערב שמש. משא"כ במעלות בעלמא דלקדש ולתרומה ולא לכל דבר. וההיא דכהן השורף את הפרה. מעלות דפרה שאני משאר מעלות. ולפי זה בגדי ע"ה מדרס לפרושים בעו הערב שמש. אבל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש. לא בעו הערב שמש: 

'''ואם בא אל המקדש כו' פטור.''' כתב הר"ב דלא אסרה תורה ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא. וכ"כ הרמב"ם. וכיוצא בזה במשנה ג' פ"ה דטהרות. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב כדכתיב בטומאת אדם או בבהמה וכו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בנא"י כתוב בטומאת אדם או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא: 

== ו ==

'''ואת אפר חטאת.''' עיין במשנה רפ"ח דעדיות: 

'''האזוב המוכשר.''' במשקין הטהורים לחטאת. דאל"ה כבר נטמא עם ההכשר. דקי"ל דהכשר וטומאה באין כאחת. כמ"ש הר"ב בריש מכשירין. ועיין {{ממ|מ"ש}} במשנה ח': 

== ז ==

'''אזוב זה.''' פי' הר"ב כלומר אזוב סתם והוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים. הרמב"ם פי"א מה"פ {{ממ|הל' ה'}}: 

'''ושל תרומה טמאה.''' כתב הר"ב הא קמ"ל דאע"ג שהוא פחות מכביצה כו' וה"ה {{ממ|דשל}} חולין טמאים. ואגב סיפא דמחלק בתרומה טהורה דלכתחלה לא יזה נקט רישא תרומה. הר"ש: 

'''ושל טהורה.''' ה"נ בפחות מכביצה. דהא אף הטהורה טמאה לחטאת כדלעיל מתני' ג': 

'''לא יזה.''' כתב הר"ב מפני שמפסיד את התרומה. ובמשנה ג' פ"ג דסוכה תנן כה"ג לענין אתרוג. ושם פירשתי בשם הרמב"ם מפני שמכשירה. ופלוגתא דאמוראי היא התם בגמרא [דף ל"ה]: 

'''אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש.''' ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל תרומה טהורה. ואולי דהכא צריך הזייה אחרת. ומדרבנן: 

'''שלא גמלו.''' פי' הר"ב כל זמן שהפרח כו' וז"ל הר"ש גמלו כמו גמרו מל' ביום הגמל את יצחק {{ממ|בראשית כ"א}} דמתרגמינן ביומא דאתחסיל. ובתוספתא קתני גמרו. ע"כ. ול"נ שהוא מלשון ויגמל שקדים {{ממ|במדבר י"ז}} ובנסחת מהר"ם במשנה שלא גמרו. אבל במשניות ישנים מנוקדים כגי' הס': 

== ח ==

'''אע"פ שנגבו פסול.''' כ' הר"ב ואע"פ שלא נטמא וכו' וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם בפירושו וסייעתא לדפרישית לעיל מ"ו דהוכשר במשקים הטהורים לחטאת מיירי. אבל קשה דכיון שהוא פסול להזייה. היכי קתני לעיל דהאזוב המוכשר מתטמא ומשמע ודאי מטעם חומרות ומעלות החטאת שיש בו והרי הוא פסול להזיה. ודוחק לומר דפסול היינו לכתחלה. אבל בדיעבד אם הזה כשר. דהני פסולין דמתני' לעיל אפילו בדיעבד הן. והא דבפ' דלקמן מ"ו קתני המזה באזוב טמא. ולא קתני המוכשר. משום דבעי למתני שהמים נפסלים. והרמב"ם בחבורו ספי"א מה"פ כתב לקטו לאוכלין ונפלו עליו משקין אע"פ שנגבו פסול. שהרי נטמא להזיה שכל המשקים וכל האוכלים וכל הכלים הרי הן כטמאין לענין חטאת. ולדבריו הללו הך דהכא במשקים שאינן טהורים לחטאת. ובאו ההכשר והטומאה כאחת. ולפיכך פסול: 

== ט ==

'''שלשה קלחים ובהם ג' גבעולים.''' שלשה קלחין שרשים. ובהם ג' גבעולים גבעול לכל קלח. גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו כקנבוס ופשתן. רש"י פ"ק דסוכה דף י"ג. ומ"ש הר"ב דילפינן לקיחה לקיחה וכו'. ולאו ג"ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר. א"נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. הכ"מ [ריש] פי"א מה"פ בשם התוס': 

'''ר' יהודה אומר של ג' ג'.''' שיהיה בכל קלח ג' גבעולין. הרמב"ם: 

'''מפסגו.''' כמו מפסקו. הרמב"ם. והטעם שאותיות גיכ"ק מתחלפין: 

'''רבי יוסי אומר מצות אזוב כו'.''' כתב הר"ב ר"י מחמיר טפי מת"ק דלר"י תחלתו שנים פסול. ושיריו א' פסול. ואינו כשר עד שיהא תחלתו שלשה ושיריו שנים. ולרבנן תחלתו שנים ושיריו א' כשר. ואינו פסול עד שיהא תחלתו כשיריו אחד. כן לשון הר"ש. ומ"ש הר"ב והלכה כר"י. כ"כ הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פי"א מה"פ [הל' ד'] פסק כת"ק: 

'''שיריו.''' אם נפל האחד לאחר זמן שיריו כשרים בשנים. רש"י [דסוכה דף י"ג]: 

'''וגרדומיו.''' פי' הר"ב הוא הגבעול עצמו דאגרדום כו' וז"ל רש"י גרדומים כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברין. וכל שהוא המשתייר באגודה כשר. ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת ע"כ. ולאו שצריך שיהיו ג'. שכששיריו שנים אין כאן ג'. אבל גם לשנים קורא אגודה בדיעבד. כדאיתא התם בגמרא: 

'''כל שהוא.''' ש"מ דבתחלתו יש שיעור ושיעור לא אתפרש. הר"ש. [וגם הרמב"ם לא פי' שום שיעור לא בפירושו ולא בחבורו פי"א דה"פ אבל בפי"א דנגעים משנה ג' שם כתב שיעור טפח לטהרת מצורע. כמו שהעתקתי לשונו שם וכ"כ בחבורו ג"כ רפי"א מהל' טומאת צרעת וטעמו מפ' המפלת דף כ"ו ואני תמוה דהתם סתמא אמרינן אזוב טפח. ומאין [מפיק] לן דאאזוב דטהרת מצורע. ולא אאזוב דטהרת טמא מת. דלמא איפכא. אבל נראה יותר מדסתם ולא פירש דתרווייהו בכלל. וכלומר כל אזוב שיעורו טפח. ולהרמב"ם בפירושו יכולני לומר דסמך אדנגעים. דהא קדים בסדר. אבל בחבורו מסדר בהפך. אין לומר דסמך אדלקמי'. אי איתא דס"ל דאכל אזוב אמרו כן הוה ליה לכתוב כן במוקדם


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:תוספות יום טוב: פרה]]