עריכת הדף "תוספות יום טוב/ערכין/ח"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''בזמן שאינה יובל.''' ובמשנה שבגמ'. שאין היובל. ובל' הר"ב נמצאו גם שניהם. והרמב"ם כתב עוד נוסחא דגרס בהדיא בשעה שאין היובל נוהג וכתב הר"ב כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' וכתבו התוס' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית דאיכא רווחא להקדש דאי שלא בזמן הבית מחללו אם [ירצה] אפילו לכתחילה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריות להקדש דלאיבוד אזיל כדאיתא לקמן בס"פ ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אחולי עלייהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך. ע"כ. ולקמן במשנה ו' פי' הר"ב דד' זוזי דוקא. ולא ש"פ והכי איתא בגמ'. ולפיכך מ"ש התוס' שוה פרוטה לאו דוקא. ועיין בתוס' דיומא פ"ה דף נ"ה ע"ב. וז"ל הרמב"ם בסוף ה' ערכין מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה וכו'. וחכמים דנו שיפדה בד' זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר. [*וכך הם דברי הר"ב במשנה ו']: 

'''שהבעלים נותנים חומש.''' כתב הר"ב ומפני ג' דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון וכו'. ובמתני' חדא ועוד קאמר. גמ': 

'''חומש.''' פי' הר"ב רביע יותר וכן כל חומש כו'. ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה גמרא פ"ד דב"מ דף נ"ד: 

'''לא אמר זה אלא בכביצה.''' פירש הר"ב ופלוגתא דת"ק ור"י דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מד' פרוטות כו'. דליכא למימר דסברי אין פודין בשוה כסף. דהא קי"ל דשוה כסף ככסף [דאמרילן בב"ק ישיב לרבות שוה כסף. ואפילו סובין] גמ': 

'''נמצא מפסיד איסר כו'.''' סתמא כרבנן. גמרא. 

== ב ==

'''ממשכנין מנכסיו כו'.''' אע"פ שלא היה כאן אלא דבור. וכבר כתבתי הטעם במשנה ו' פ"ק דקדושין: 

'''עד עשר.''' כתב הר"ב וה"מ כו'. ואמר השני בכ' ואמר הג' בכ"ד כו'. והכי אסברה לה הרמב"ם בפ"ח מה"ע. וטעמא נראה דאשמועינן אע"ג דהשני נותן פחות ממה שמפסיד ההקדש בחזרתו והשלישי נותן יותר: 

'''הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפין חומש.''' ועיין בספ"ק דבכורות: 

== ג ==

'''הבעלים נותנים כו'.''' ובמעשר שני לא עבדינן הכי כדתנן שם בפ"ד משנה ג'. ושם מפורש טעמא דבגמ' דידן ודבירושלמי: 

'''בחמשה ועשרים.''' וכך העתיק הר"ב תרי זימני וקשיא מה נשתנה מספר זה מכל המספרים שהמספר הרב מוקדם. וכן נמצא בכתוב ארבעים ושתים עיר ארבעים ושמנה עיר בפ' מסעי אע"פ שמספרים אחרים שבכתוב האחדים מוקדמים ובס"א בעשרים וחמשה וכן העתיק רש"י וגם הרמב"ם בפ' א' מה"ע: 

'''הבעלים קודמין.''' פירש הר"ב על כרחייהו ואם רצו אמעיקרא קאי. גמ'. 

== ד ==

'''מחרים אדם כו'.''' כתב הר"ב ונותנן לכהן כחכמים דמתני' ו'. וע"ש. א"נ דהכא הך קרא מכל אשר לו דילפינן מיניה כדלקמן בחרמי הכהנים הוא דכתיב כמ"ש שם בשם התוס': 

'''אינם מוחרמין.''' לשון הר"ב דאמר קרא מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו כו'. ואע"ג דבקרא כתיב נמי בהמה השמיטו הר"ב. משום דלא צריכי. אלא למעוטי הני דבמתני' דלקמן. אבל הני תלתא צריכי. דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה"א כל דאית ליה לא לחרים אבל מין אחד לחרמיה כוליה. כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא מאדם דלא סגי ליה בלא עבודה. אבל שדה סגיא ליה בדיסתורין [שיהא אריס לאחרים ויקבל שדות למחצה ושליש ולרביע] ואי אשמועינן הני תרתי משום דהכא חיותא והכא חיותא. אבל מטלטלין לחרמינהו כולהו. צריכי. גמ'. ובברייתא יכול אם החרים יהו מוחרמים. ת"ל אך. פירש"י אכים ורקים מיעוטי. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כראב"ע אלא לכתחילה לא יחרים. נראה להגיה ולמחוק בן עזריה. דהא ר"א מרא דשמעתא הוא. ואע"ג דלקמן אפרש דאיכא בינייהו דר"א וראב"ע לאו בענין חרמים הוא. ועוד דהר"ב לא הזכיר זה. א"נ יש להגיה ואין הלכה כן בדיעבד. אלא לכתחלה כו'. וא"ת ומי חולק עליו. דאין הלכה כן. כבר כ' הכ"מ בפ"ו מהל' ערכין מדקאמר דברי ר"א אע"ג דראב"ע משמע דסבר כוותיה. [מ"מ] משמע דרבנן פליגי עליה. וכן מפורש בתוספתא. ע"כ: 

'''אמר ראב"ע מה אם לגבוה כו'.''' בגמ' מפרש דאיכא בינייהו דר' אילא דאמר רבי אילא באושא התקיע המבזבז [לעניים] אל יבזבז יותר מחומש. פירש"י דגמרינן מיעקב. דכתיב ביה תרין עשורין ראב"ע אית ליה דר' אילא. דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו. ר"א לית ליה דר' אילא דאי בזבז טובא לא אכפת לן. אלא שישייר לעצמו קצת דומיא דחרם. ע"כ. והרמב"ם בסוף ה"ע פסק כדברי ראב"ע: 

'''מה אם לגבוה.''' וא"ת והא האי קרא בחרם הניתן לכהנים כתיב. דהא בסיפיה דקרא כתיב לא ימכר ולא יגאל. ואילו בחרמי בדק הבית יש להם פדיון כהקדש והיכי קאמר במתני' ומה אם לגבוה כו' והא לאו לגבוה הוא כי אם לכהנים. וי"ל דאפילו בחרמים הנתנין לכהנים יש בהם קדושת הגוף כדתניא לקמן בפרקין [ד' כ"ע] חרמים כל זמן שהוא בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. נתנם לכהן הרי הן כחולין. אלמא אית בהו קדושת הגוף. תוספת: 

== ה ==

'''אינן מוחרמים.''' שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. דבהמה כתיב. ולא איצטריך אלא לומר מה בהמה יש לו רשות למוכרה [לעולם] אף כל שיש לו רשות למוכרה. גמ': 

'''רבי אומר נראין דברי ר"י כו'.''' [כתב הר"ב] ה"ק נראין דר"י לר"ש. דהא אחוזת עולם כתיב. גמ'. ומ"ש הר"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר"ש כו'. ש"מ דהלכה כר"ש. ואיכא למדחי דר' להכי נחית לפרושי מלתיה דר"ש. דלא תקשה עליה. הא אחוזת עולם כתיב. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ו מהלכות ערכין העתיק דברי ר' יהודה והכי קי"ל בעלמא. ר"י ור"ש הלכה כר"י כדאיתא בערובין פ"ד דף מ"ו. ולשון הרמב"ם בפירושו ור' לא ביאר דעתו במאמר הזה ולפיכך אין הלכה כר"י. ע"כ. ובנא"י שבידי נמחק. אין. וכך נראה דמה טעם אין הלכה כר"י. משום דר' לא ביאר דעתו. אלא ודאי הלכה כר"י קאמר וה"ק ורבי שאמר נראין כו'. לא ביאר שדעתו כר"ש. ולפיכך הלכה כר"י כדקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י: 

== ו ==

'''רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית.''' ואל יעלה על דעתך שיש הפרש בין אמרם קדשי בדק הבית. ובין אמרם חרמי בדק הבית. לפי שהשמות משונים והענין א'. ואמרו ל"ש דאפיק להו [בלשון קדש ול"ש דאפיק להו בלשון חרם] הרמב"ם בפי' משנה ג' פ' בתרא דתמורה: 

'''וחכ"א סתם חרמים לכהנים.''' כתב הר"ב והלכה כחכמים. וכ"כ הרמב"ם. ובכ"מ רפ"ז מה"ע הניח בצ"ע דבגמ' משמע דהלכה כר"י בן בתירא: 

'''שנאמר כשדה החרם וגו'.''' וריב"ב מאי עביד ליה מבעי ליה לכהן שהקדיש [שדה] חרמו [שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים וכו' כדתנן] {{ממ|דתנן}} במ"ג פ' דלעיל וכמ"ש שם. ואידך מחרם החרם. ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ור"י בן בתירא דחל על ק"ק ועל קדשים קלים מנא ליה. ס"ל כר' ישמעאל דמתניתין דלקמן. גמ'. ומ"ש הר"ב והמקדיש לב"ה בזמן הזה פודה אותן כו'. ומשליך המעות בנהר. כדאיתא בגמ' [דף כ"ע] וכתבתי בריש פרקין. ומ"ש ארבעה זוזי. עיין ג"כ שם ועוד בפ"ו משנה ב': 

== ז ==

'''אם נדר נותן את הדמים.''' דהוא עצמו אינו משתנה להקדש אחר ועיין רפ"ו דתמורה: 

'''הבכור בין תמים בין בעל מום כו'.''' עמ"ש בסוף שקלים: 

'''מקדישו הקדש עילוי.''' לשון הר"ב להעלות בדמים שיתן טובת הנאתו כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה. ולא דק. דה"ל לפרש כמה אדם רוצה ליתן בו. כדי לתתו לבן בתו כהן כדפירש לעיל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:תוספות יום טוב: ערכין]]