עריכת הדף "תוספות יום טוב/כלים/ט"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''מחט או טבעת.''' פי' הר"ב טמא במת אשר הוא מאבות הטומאות {{ממ|כדתנן בפ"ק דאהלות}} והוא יטמא כלי חרס. הרמב"ם: 

'''אם אופה את הבצק כו'.''' וקצת קשה למה משערין בבצק. והלא לא היו [רגילים] להדביק את הפת. אלא [בכותלו] של תנור. והאש והגחלים והאפר הם היו בנחושתו של תנור. הר"ש: 

'''אם בטמא טמאין.''' פי' הר"ב אם התנור טמא כו'. כלומר שהצמיד פתיל שעליו אינו כראוי ונטמא התנור כך פי' הרמב"ם. ועיין עוד מזה מה שאכתוב במשנה דלקמן ובמ"ו: 

'''ובטהור טהורים.''' לשון הר"ב דכיון שהתנור מוקף כו'. כלומר שהיה הצמיד פתיל כראוי. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בפי' המשנה כאשר העתיק הכ"מ בפ"כ מה' טומאת מת. ומ"ש הר"ב דבטילי לגבי טפילה כלומר דאי לא תימא הכי הא קי"ל דאין צמיד פתיל מציל על כלי מתכות. כמ"ש הר"ב לקמן בסמוך: 

'''מצדיה.''' כלומר שלא על פיה של החבית. ופי' הר"ב שאין צדי החבית צריכים לטיט. וכן לשון הרמב"ם וכלומר למגופה. וכן בהדיא לשון הראב"ד שם: 

'''מכנגד פיה טהורים.''' ה"נ טעמא משום דבטילי לגבי מגופה וכדמסיק הר"ב לקמן בסמוך. ומגופה אינה כחבית ואינה כלי טמא אבל היא נחשבת לגבי החבית כמו הטפילה לגבי התנור: 

'''שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום.''' ה"נ ה"מ למתני הכי ברישא גבי נחושתו של תנור. אלא דהתם לא שכיח שיהיה עליו כקליפת השום. משא"כ הכא במגופה שכיחא מלתא שהמחט או הטבעת נגבלו בתוך הטיט ותחתיהם כקליפת השום: 

'''טהורים.''' כתב הר"ב דבטילי כו' אבל אם נכנסים כו' שאין צמיד פתיל כו'. עיין במשנה הסמוכה בר"פ דלקמן. ומ"ש הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית כו'. עיין בפירושו למשנה ג פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד: 

== ב ==

'''ומניקת בתוכה.''' פי' הר"ב כמין קנה חלול. עשוי ממתכות כו' ומיירי שהמניקת היא כולה תחת צמיד פתיל. וכן פי' הר"ש. והראב"ד פרק כ"ב מהל' טומאת מת. ודמתניתין דהכא דומיא דההיא דתנן משנה ג פ"ה דאהלות. וכתב הכ"מ דלהרמב"ם הוקשה לו לפרש כן. דא"כ תרתי למה לי. ולפיכך מפרש דמניקת היא של חרס ושקצתה האחת בתוך החבית המוקפת. והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום. ואע"פ שהיא עמוקה. [צ"ל עקומה] ומפני כן חשובה חבית כסתומה וניצלת היא והמשקים דאין העקום כסתום לענין המניקת עצמה. ולפיכך טמאה. וא"ת והרי אין לה בית קבול ופשוטי כלי חרס טהורין [כדתנן פ"ב מ"ג] י"ל שמניקה זו היא עמוקה [צ"ל עקומה] ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה"ל בית קבול. ע"כ: 

'''החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה.''' כתב הר"ב דאין מציל כו' אלא כלי חרס הטהור. כדתנן סוף פ"ק דעדיות. ומ"ש אבל בכלי שטף ובגדים. כמ"ש ר"פ דלקמן [*כלי שטף ברפ"ה דזבים] ומ"ש דאיכא למיחש שמא ישאל החבר כו' עשו דין שוה לכל כו' כלומר בין בשל חבר בין בשל ע"ה. וכ"כ בהדיא בספ"ק דעדיות. ואין נראה כן מדבריו שבמ"ג פ"ה דאהלות. אלא דבשל ע"ה לחוד גזרו ולא בשל חבר. וכבר הארכתי בזה במס' עדיות. ולאותו פי' דלא אמרו אלא בשל ע"ה. יש לפרש במתניתין דלעיל דתנן אם בטמא טמאין. דהיינו שהוא של ע"ה שהוא טמא. ואם בטהור שאינו של ע"ה. וכ"כ הר"ש במתני' דהכא ואין צריך לטעם דבטהור טהורים משום דבטילי כו'. אע"ג דהר"ש עצמו מפרש כך במתני' דלעיל: 

== ג ==

'''השרץ שנמצא למטה מנחושתו כו'.''' דאי בנחשתו כדתנן ריש פרקין. צריך לשער בבצק כדתנן התם: 

'''מחט או טבעת.''' הטמאה במת. הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פי"ג מהל' כלים כתב שכל הכלים הנמצאים טמאים. וכדתנן במשנה ה פ"ד דטהרות: 

'''באפר מקלה.''' כ' הר"ב משום דאשכחן עפר. דאקרי אפר. כדפרישית בשם רש"י ברפ"ב דתענית: 

== ד ==

'''וכן חתיכה של לפת ושל גמי.''' לשון הר"ב לפי שבגמי בודקין כו'. כך שנוי בתוספתא. ואע"ג דלא נקט בתוספתא אלא גמי. ה"ה והוא הטעם ללפת גס כן. וכך פי' הראב"ד בפ' י"ד מהלכות כלים: 

== ה ==

'''חרסין שנשתמש בהן משקים טמאים.''' פי' הר"ב כגון עביט של מימי רגלים של זב וזבה שנשבר וחרסים בלעו מימי רגליהם. ואיכא למידק אמאי דייק לפרושי הכי במשקין חמורין שהם אב הטומאה. ולא דייק לפרושי הכי במתני' דלעיל והרי כל המשקים מטמאים כלים בגזירת י"ח דבר. ועוד דומיא דסיפא דוכן בגפת כו' דמסתמא בכל טומאת משקין איירי. ובפ"ט דמסכת נדה דף סב פליגי ר"ל ור"י בפי' משנתינו. ופסק הרמב"ם בפי"ד מה"כ כר' יוחנן. וכדאסיק רב פפא דמתניתין אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין. אלא דבמשקין חמורים דוקא כשאינו מקפיד עליהן שיצאו. הוא דבעינן הוסק התנור. אבל הקפיד עליו ויכול לצאת הרי זה מטמא התנור אע"פ שלא הוסק. דאלת"ה תקשה אמתניתין ב פ"ג דאהלות דתנן כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. הא יכול לצאת טמא. ואע"ג דלא נפיק וע"ש: 

'''וכן בגפת חדשה.''' הבאה ממשקים טמאים. שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת. הרמב"ם שם: 

'''אפילו לאחר ג' שנים נטמא.''' רבותא דג' שנים נראה בעיני דהיינו לאפוקי מהני תנאי דבתוספתא דתניא התם אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן משולם אומר נגבה לאחר ל' יום לא נגבה לאחר ג' שנים וטעמייהו דלאחר ג' שנים אע"פ שלא נגבה לא חשיב שוב משקה כלל. וקמ"ל תנא דידן דכל שלא נגבה אפי' לאחר ג' שנים חשיב משקה: 

'''נטמא התנור.''' כשיוסק. הרמב"ם שם: 

== ו ==

'''הגפת והזגין כו' ואח"כ יצאו מהן משקים טהורים.''' שמתחלתן נעשו בטהרה. ומסיים הרמב"ם בפ"ט מהל' טומאת אוכלין. שאם נעשו מתחלה בטומאה ויצאו מהן משקים טמאין וטעמא שכיון שהיו טמאין לא פרחה טומאתן אבל כשמתחלה נעשו בטהרה ולא היה עליהם שם טומאה. אין הלוך הטמאים שעליהם מטמאן למשקה שיוצא אח"כ שאע"פ שכבר הוכשרו במשקים שיצא מהן כשנעשו בטהרה. מ"מ הואיל ובטהרה נעשו לא נקרא עליהן שם טומאה מעולם כל' התוספתא [רפ"ג] דטהרות שהביא הר"ש הלכך טהורין הן המשקים היוצאים אח"כ. ואין הלוך הטמאין מטמאן. לפי שגפת וזגין אינן עומדין להיות משקה יוצא מהן. ובתוספתא דמכילתין בפ"ו שנויי' לענין הוסק התנור כי ההיא מתני' דלעיל. וז"ל הגפת שנעשה בטהרה ונפלה לאויר התנור אפי' בשעת הסיקו טהור ושנעשית בטהרה ונטמאת פי' הר"ש כגון שהלכו עליהם טמאים. ע"כ. ונפלה לאויר התנור בשעת הסיקו טמא. שלא בשעת הסיקו טהור ור"ש מטהר. ר' אליעזר בר' שמעון אומר ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין בד"א בחדשה אבל בישנה הכל מודין שהיא טהורה: 

'''והזגין.''' קליפת הענבים. הרמב"ם ועיין במשנה ב פרק ו דנזיר: 

'''לבינה שבלעה את הטבעת.''' פי' הר"ב שגבל הטבעת בטיט הלבינה כו'. וכן פי' הרמב"ם אבל לפי לשון המשנה משמע שהיתה כבר לבינה קודם שבלעה. ומהר"ם כתב וז"ל דרך השרים שקובעים טבעת באבני גזית כדי שיקשרו שם סוסיהם. וכן עושין גם כן תוך בנין של לבנים ע"כ: 

'''נכנסו לאהל המת נטמאו.''' פי' הר"ב שאין מציל באהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך כו'. כך כתב הר"ש ולשטתו דס"ל דכלי מתכות ניצול בצמיד פתיל כשהוא של חבר כמו שכתבתי במ"ב הוצרך לפרש כן. אבל לשטת הרמב"ם וכמו שפי' הר"ב שם. דאף בשל חבר אמרו אין כלי שטף נצול בצמיד פתיל. אין צורך לסברא זו לומר דדוקא בכלי שיש לו תוך מציל. והרמב"ם כתב בפ"כ מהלכות טומאת מת בטעם משנתנו שאין הבלועים בכלים מצילים אלא בצמיד פתיל ע"כ. וכלומר דבצמיד פתיל יש לו הצלה ע"י אגב היכא דבטיל כמו בטפילה. ומגופה דריש פירקין וכן מוכח מהמשך דבריו שם: 

'''נפלו לאויר התנור טהור טמאוהו.''' פי' הר"ב לפי שהתנור כו' וטומאה בלועה כו' כדפרישנא בפרקין דלעיל משנה ה: 

'''טהור טמאוהו.''' לא המ"ל טמא נטמאו כסדרא דרישא. משום דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. מהר"ם: 

'''נגע בהן ככר של תרומה טהור.''' כתב הר"ב לא אמרי' נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני כו'. וא"ת והא לאו פשוטי כלי עץ הוא. דהא כלי המקבל טומאה חשבינן ליה ברפט"ז דאהלות וכמ"ש שם בס"ד. תירצו בתוס' בפ"ק דשבת דף יז בשם ר"י דאיכא לאוקמי בכה"ג שא"א להוציא הדרבן. אלא א"כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול: 

== ז ==

'''סרידה.''' פי' הר"ב כמין עריבה קטנה כו'. וכן כתב במשנה ה פ"ה דאהלות ובפרק דלעיל משנה ג מפרש ג"כ לפי' הרמב"ם שכתב שהוא שבכה כו' ובפי"ב דאהלות מפרש לפי' הרמב"ם בלבד: 

'''נסדק מן התנור לסרידה.''' לשון הר"ב היינו שנסדק המרוח כלומר מה שהוא בין התנור לסרידה. ולשון הרמב"ם שנסדק מעצם התנור בגבהו עד השבכה ע"כ. ועיין במתניתין דלקמן: 

'''מלא פי מרדע.''' כתב הר"ב ויש בהיקפו טפח ועביו שליש טפח כו' עיין מ"ש בשם הרמב"ם במשנה ה' פ"ק דערובין: 

'''היה עגול.''' הנקב כ"כ הר"ש. וכן לשון הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות טומאת מת היה הסדק עגול [[תוספות רבי עקיבא איגר/{{כאן}}|°]]ולא יכולתי לעמוד על פי' משנתינו. דקתני אין רואין אותו ארוך. דמהיכי תיתי לראותו כאילו הוא ארוך. והרי פי המרדע שבו משערין עגול הוא כלשון הר"ב שיש בהיקפו וכו' ומשנה שלמה היא בפי"ז ועוד בפכ"ה משנה ב' לשון הר"ב מרדע הוא מקל ארוך עגול ועב שליש טפח ע"כ. ולשון מהר"ם ואם באת לרבעו *)הוי כפי המרדע ע"כ. וצ"ע: 

== ח ==

'''תנור שניקב מעינו.''' פי' הר"ב הוא הנקב שעושין כו' ועיין בפ' דלעיל משנה ז: 

'''[*שיעורו מלא כוש.''' עיין מ"ש ברפ"ה דאהלות]: 

'''שיפון.''' [כ' הר"ב] ויינ"א בלעז. ותמיהני דבריש כלאים ליעז כן שבולת שועל. ולשיפון מפרש סיגל"א. וכן בפי' רש"י בפ"ב דפסחים דף לה. ובפי' הרמב"ם דהכא. מפרש ג"כ דשיפון הוא ויינ"א. ובמקצת ספרים מסיים בה והוא מין ממיני השעורה. כמו שבארנו פעמים. ע"כ. וקשה דבהדיא כתב בריש כלאים דשיפון מין חטים ושבולת שועל מין שעורים. אך בפ"י דמנחות מ"ז כתב דשבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. ושם מפורש ג"כ בפי' הר"ב דשעורים מצטרפים עם הכל. חוץ מן החטים לפי שכולן מין שעורים הן. וכן בריש מסכת חלה: 

'''וכן היה אומר בחצבים גדולים.''' לכאורה תמונתן משונה. שיש להן נדדים בולטים. וא"נ יש לפרש דה"ק במגופת חצבים גדולים: 

'''לשאר משקין.''' פירש הר"ב כגון שמן דבש וחלב לשטתו דבמ"ב פ"ג. דשל שמן דק משל יין וה"ה לדבש וחלב לפי שהיין במקצת הארצות עב יותר. [*ומכאן מוכח שהדבש הרצון בו לפעמים המשקה שעושה ממנו [שקורין מעד] שהרי בכאן מוכרח לפ' כן ותסייען למ"ש בפ"ב דקדושין מ"ב]: 

'''אפי' כל שהן.''' פי' הרמב"ם בכונס משקה: 

'''שיעורן בזיתים.''' פי' הר"ב אם נפחת במוציא זית בעי מירוח ובפחות מכאן לא בעי מירוח ויש ליתן טעם משום דכתיב {{ממ|במדבר יט}} וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו [*כמ"ש הר"ב רפ"ב דלקמן וכן ע"ש מ"ש בס"ד] וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא. הר"ש. ומ"ש הר"ב ובגמ' מס' שבת. ספ"י: 

'''בזיתים.''' עמ"ש בפ"ג מ"ג: 

'''העשוי לכך ולכך כו'.''' ושנינו שלש משניות בענין אחד. חדא דלעיל בפ"ג. ואידך בפ"ח [ועיין מ"ש בשם הרמב"ם] והך הכא. וכולהו צריכי דקמייתא מתני לענין שיעור ליטהר. ואידך להציל באהל השרץ. והך דהכא להציל באהל המת. הר"ש: 

'''לחומרו בצ"פ ובכונס משקה.''' פי' הר"ב ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצ"פ. וז"ל הרמב"ם ר"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואע"פ שהוא מוקף צ"פ. ולא יציל כל מה שבתוכו. ע"כ. וכת' הר"ש דמתני' דלא כב"ה. ודלא כר"ע דהא קדרה עשויה לכך ולכך [כדפי' הר"ב ברפ"ג] ותנן במס' אהלות פ"ה [מ"ב] ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ב"ש אומרים הכל טמא. וב"ה אומרים הקדרה טמאה ועלייה טהורה. ר"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב"ה חומרא בעלמא. ע"כ. אבל ראיתי להרמב"ם שהעתיק משנתנו זו בפי"ד מה' כלים. ואותה משנה דאהלות. העתיקה כמו כן בפכ"ג מה"ט מת. לכן נראה לי לחלק. דהכא יוצא מתורת צמיד פתיל כשניקב משא"כ התם דבתורת אהל מציל אין הנקב מוציאו מאהל. והרי כל המציל בתורת אהל א"צ לצמיד פתיל וכמ"ש הר"ב במ"ז פרק דלקמן. [*ואתי שפיר דדייק הכא למתני בצמיד פתיל] וגם שם לא נחית הר"ש לחלק בין מציל בתורת צמיד פתיל. למציל בתורת אהל ולפיכך כתב שם דלא נתברר לו מאי שנא אין פותח טפח וכו'. ועמ"ש ברפ"ה דמס' אהלות בשם מהר"ם:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
[[קטגוריה:תוספות יום טוב: כלים]]