עריכת הדף "תוספות יום טוב/חולין/ז"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''גיד הנשה.''' הוא הפנימי כו'. כמ"ש בשם רש"י במשנה ג': 

'''נוהג בארץ וכו'.''' כולהו תננהו. משום דאיצטריך למיתני בחולין ובמוקדשים. הר"ן: 

'''ובמוקדשין.''' כתב הר"ב אפילו עולה שכולה כליל מוציא את הגיד משום ממשקה ישראל. מקרא הוא בספר יחזקאל [מ"ה ט"ז] ולענין הקרבנות ונסכיהם כתיב ודרשינן מן המותר לישראל. גמ'. ומ"ש הר"ב ומשליכו על האפר כו' דמשום הקריבהו נא לפחתך א"א להעלות הירך כשהיא מפורעת. הלכך מעלהו כמות שהיא שלמה ואח"כ חולצו בראש המזבח. גמ'. ועיין במ"ה פ"ט דזבחים: 

'''[*ובירך של שמואל.''' עיין במשנה ג']: 

'''מפני שאין לו כף.''' כתב הר"ב ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול ג"ה שלו אסור. דבעי רבי ירמיה אי בתר דידיה אזלינן אי בתר מיניה וקאי בתיקו. ומיבעי ליה נמי, בבהמה ולא עגיל. וקאי נמי בתיקו: 

'''כף.''' פולפ"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול. רש"י: 

'''ונוהג בשליל.''' פי' הר"ב בן ט' חי הנמצא בבהמה. ומסיים הר"ן ר"מ לטעמיה דס"ל דאינו ניתר בשחיטת אמו כדאיתא בפרק בהמה המקשה [משנה ה'] הלכך חשיב בהמה בפני עצמו וחלבו וגידו אסורים. ור"י לטעמיה דאמר ניתר בשחיטת אמו. הלכך קרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו. וקיימא לן כר' יהודה בשחיטה. דשליל אפי' בן ט' ניתר בשחיטת אמו [דהא בל' חכמים שנאו רבי] חלבו וגידו נמי שרי. ולא נתחוורו דברי הרמב"ם דפסק הכא דלא כר' יהודה. ע"כ. וגם אחרים השיבו על הרמב"ם בזה. אך הרשב"א הביאו ב"י סי' ס"ד פסק ג"כ בגידו דאסור משום דסתמא דמתני' מתניא הכי וע"ש: 

'''וחלבו.''' פי' הר"ב של שליל. ור"י היא דלר"מ כי היכי דאוסר בגיד אוסר נמי בחלב. דבחדא שייטא שייטי. והיינו דבפי' אחר [שפי'] שומנו של גיד כתב הר"ב לדברי הכל. ולא ידעתי מאי דוחקיה לאוקמי דלא ככ"ע. ובגמ' ליתא אלא אוקימתא דלד"ה. ועוד דא"כ תקשה חלבו מאן דכר שמיה כדלקמן. וכמו שהוא בתוס' שם. גם הרמב"ם לא פירש אלא שומנו וכד"ה: 

'''ועל החלב.''' חלב מאן דכר שמיה ה"ק [ר"מ] אין נאמנין עליו ועל החלב וחכ"א כו'. גמ': 

'''החלב.''' בסתם חלב איירי דבחלבו של גיד שרי ר"י לגמרי. ולא שייך למימר ביה נאמנות כו'. תוס':

== ב ==

'''שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה.''' ש"מ שמותר בהנאה. ואע"ג דכתיב לא יאכלו. וכל מקום שנאמר כך איסור הנאה במשמע. כדכתב הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. תירצו בגמרא פ"ב דפסחים דף כ"ב שכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה [*לפיכך כל חלב וכל גיד מותרים בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הם קרוין עמה נבלה. והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד. ל"ש נבילה ל"ש כשירה] ואע"ג דמסקינן ואמרינן הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם [*בשר. הרי הוא בכלל נבלה] אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מא"ל. ומסיק דאה"נ דלדידיה אסור. והר"ב פסק במ"ד כמ"ד אין בגידין בנ"ט. כבר כתב המגיד פ"ח מהמ"א בשם הרמב"ן דלרווחא דמלתא איתמר. אבל למסקנא לאו הא בהא תליא. ואפילו את"ל אין בגידין בנ"ט. מותר בהנאה: 

'''רבי יהודה אומר כדי לקיים כו'.''' פי' הר"ב גוממו לשון חתיכה כמ"ש הר"ב במשנה ד'. פ"ב דכלאים: 

== ג ==

'''אכלו ואין בו כזית חייב.''' כתב הר"ב משום דבריה הוא. עמ"ש במשנה ב' פ"ג דמכות: 

'''רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים.''' כתב הר"ב דסבר רבי יהודה אינו נוהג אלא בשל ימין. דהכי נמי אמרינן בגמ' [דף צ' ע"ב] אמתני' דר"פ. ובירך של שמאל מתני' דלא כר' יהודה כו'. ומ"ש דדריש הירך המיומנת שבירך. ורבנן ההוא דפשיט איסוריה בכוליה ירך [הוא וקנוקנותיו ושרשיו נפשטין בכל הירך והיינו גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך] [רש"י] לאפוקי חיצון דלא. גמ' דף צ"א. ועיין סוף פרק י': 

== ה ==

'''[*בנותן טעם.''' וכבר כתב הר"ב במתניתין דלעיל. שאין כן הלכה]: 

'''*)כולן אסורות.''' כתב הר"ב הואיל וראויה להתכבד כו' ופליגא אמתני' ט' פ"ה דעבודה זרה: 

'''והרוטב בנותן טעם.''' כתב הר"ב והלכה למעשה כו' בסוף ע"ז כתב ג"כ הר"ב למקצת מאלו פסקי הלכות. ומ"ש הר"ב כחל שנתבשל עם בשר כו' וכחל מן המנין. מפני שאיסורו מד"ס. כ"כ הרמב"ם בפרק ט"ו מהמ"א. והרשב"א דחה טעם זה שהרי איסורי סופרים צריכים ששים. ואינה דחייה דאיכא. למימר דסבר הרמב"ם דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. כ"מ. ובב"י סי' צ' כתב. ואף על פי ששומן הגיד בששים [וכמ"ש הר"ב במשנה דלעיל] ואף על פי שהוא מדבריהם [כמ"ש בריש פרקין] הואיל וג"ה בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב. וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס"א כנגדה. ובפרק הנזכר מפרש הרמב"ם טעם הדבר. מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה. ופירש הכסף משנה דהיינו לומר שיש בה אפרוח שהיא בריה בפני עצמה. ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טרפה. אינם צריכים ס"א. והרשב"א כתב על טעמו של הרמב"ם שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה. אלא פליטתה. ולי נראה שטעם הרמב"ם שעשו בה היכר. כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה. שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה. נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה. עכ"ל. ומ"ש הר"ב ובקיפה והוא דק דק וכו'. ובריש פ"ט מפרש תבלין. וכן עיקר:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:תוספות יום טוב: חולין]]