עריכת הדף "תומים/חושן משפט/קמא"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

'''אלא כדי שתעשה הרבה בעת זריעה '''  בטור משמע דאם השדה טובה שא"צ להובירה וגם אנשי בקעה בסביבות השדה היו זורעי' אז דלא שייך טעמא חדא שדה לא מצי למנער לא הוי חזקה ע"ש ומסתימו' ל' הרמב"ם והמחבר משמע דלא שנא והטעם דיכול לומר מ"מ אף שהיא משובחת אם תנוח תהיה משובחת ביותר ואין לטובה גבול וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש דהשמיטו הך תי' בגמרא חדא שדה בכל באגי לא מצי למינטר רק הביאו תי' בתרא דהכי ניחא ליה דעבדי טפי ואלו לשיטת הטור ה"ל להביאו גם כן דנ"מ כשהוא שדה טובה דלא שייך ה"ט דמ"מ שייך האי טעמא דלא מצי למינטר שדה אחת. א"ו דס"ל דלעולם לא מצי למטען הך טענה דהכי ניחא ליה ואם כן אין נ"מ בתי' הראשון. ולכך השמיטהו. וצ"ע על הטור דפוסק דלא כדברי אביו הרא"ש:

'''י"א דהוי חזקה.''' זהו דעת ר' ישעיה בטור וכתב הטעם דכ"ש ה"ל למחויי דלא מתבר ארעא ומזו ברור דמיירי באתרא דכולם מוברי דאי במקום דקצתם מוברי וקצתם אינו מוברי פשיטא דהוי חזקה דהא אין כאן ריעותא כלל למחזיק דהא יאמר אני הוא מאותן דלא מוברי דהא יש כאן כתות כתות ומה צורך לכ"ש וגם דלא מיתבר ארעא לא שייך כאן דהא הרבה בני אדם שאין מוברין וקרקע שלהם קיימת בלי נזק ועכצ"ל דמיירי באתרא דכולא מוברי כי לא נשא הארץ במקום ההוא לישא פירות רצופין בלי הברה ולכך נתן הטעם דכ"ש הוי חזקה דה"ל למחויי ולחוס אקרקע שלא יהיה חריבה לרב נשיאת פירות ופשוט. והב"ח כ' דהטור לא עמד על סוף דעת ר"י דהוא מיירי במקום דמקצת מוברי' וקצתם אינו מוברי'. ואין מקום לדבריו כמ"ש כי ע"כ ר"י מיירי באתרא דכולם מוברין ובאופן זה חולק הטור ארבינו ישעיה. אבל במקום דקצת מוברין וקצת אינם מוברין לכ"ע הוי חזקה והנה מסתימת דברי הרמב"ם פט"ו מהל' טוען דין ב' הביאו מחב' לקמן סי' קמ"ה דע"א או' דאכל אג"ה וא' בד"ו דאין עדותן מצטרפי' שעל שנה שמעיד זה לא מעיד זה. ולא פי' באופן שמכחישין זה את זה דאחד אומר לא אכל בשנת בד"ו השני אומר לא אכל בשנת אג"ה: ש"מ דאפילו סתמא אין מצטרפין ומזה מוכח דלא ס"ל כרבינו ישעיה דאי ס"ל כוותי' למה לא יצטרפו הא מיירי באתרא דמוברין כמ"ש המ"מ והסמ"ע לקמן בסי' קמ"ה ואם כן כל אחד העיד על שנת חזקה והוי כמו אחד אומר דאכל בשאר שדות אב"ג וא' דה"ו דמצטרפין דמ"ש א"ו דס"ל כדעת טור ואם כן בממ"נ אה נימא דאין מכחישין ושניהם אומרים אמת הרי אכל באתרי דמוברי ששה שנים רצופי' ואין כאן חזקה דלא אחזיק כדאכלי אינשי. ואם אין כאן ב' עדות וכמ"ש הטור לקמן בסי' קמ"ה ומוכח להדיא דלא כר"י. ולכך הש"ע דסתם לקמן בסי' קמ"ה כהרמב"ם לא ה"ל להביאו כאן דעת רבינו ישעיה ובפרט בראשונה. והעיקר כדעת הטור דלא הוי חזקה:

'''אבל אם הוציא וכו'.'''  עיין סמ"ע ס"ק יו"ד דכתב בשם הרשב"א דאל"כ בטלת כל החזקות בזמה"ז כי בעו"ה נתרבו המסי' עד שאין הפירות מספיקין וכו' עכ"ל נראה דמיירי דאין כל שנה ושנה ההוצאות רצופי' רק לפרקים וכן מסים בעת מלחמה וכדומה אבל בעת שלום אין מסים אבל אם הוצאה תמיד מה חזקה יש הלא ניחא ליה לבעה"ב שיאכל ויוציא כדי להרוויח ובזו ניחא הראיה דמביא רשב"א מאכלה ערלה דודאי הוצאות יותר מן אכילת עצים דהתם ודאי אלו שני ערלה מתמידין תמיד מי פתי יוציא הוצאות בשביל עצים רק הואיל לאחר כלות שני ערלה הרי אוכל כל פירות ולא סגי בלא"ה שיוציא בשני ערלה אף דאז הוצאות מרובה משא"כ בשדה דתמיד ההוצאות יותר מאכילה הרי זו שדה גזרה ומה לי שהוצאות מרובות סוף כל סוף אין חפץ בשדה זו כי ההוצאות מרובה על שבח ומה יקפיד בה הבעל השדה אם אחרים אוכלים היוצא השדה ונותנים הוצאה המרובה. אבל ודאי דאין הוצאות כסדרן ודמי' לערלה ופשוט. וכן מעיד המציאות דאם המסי' תמידין וכן בהוצאות מרובי' אף הפירות מתייקרין דלפי הוצאות כן השער הפירות לפי ערך ואינו במציאות שירבה ההוצאות על השבח רק מיירי כמש"ל דלפעמים המס מתגבר ולכך השער מהפירות בזול לפי שנים הפשוטים וזה פשוט. אך מכל מקום דין זה צל"ע ותמהני מהרמ"א דהביאו להלכה בלי חולק דדין זה באמת צ"ע דהא כל ראיה רשב"א מן הך דערלה ולפי דעת הרמב"ם וכ"כ המחבר בסעי' י"א דפי' של ערלה דהיינו דאכל פירות ערלה באיסור אין ראיה משם ומכ"ש לפי דעת הטור דס"ל דאף דבערלה דפי' אכילת עצמן מכל מקום צריך להיות בעצים יותר מההוצאה אם כן ליתא לדינו של רשב"א ואף דהב"ח וכן בש"ך בס"ק א' הכריע כרשב"א נגד הטור מנבד דלא ידעתי למה פסקו דלא כטור דהא מסתבר טעמיה אף גם כיון דהרמב"ם מסכי' בזה דהא דעתו באכילה זמורת שאינן היותר על הוצאה לא הוי חזקה דאלו ס"ל כן לא הוי דוחק' לפרש דאכילת איסור הוי חזקה (דל"ל דס"ל דאכילה זמור' לא שמי' אכילה דהא מבואר בכתוב' דף פ' דקרוי אכילה) וע"כ דטעמו משום דסתמא דזמורי' אינם יותר מהוצאה כמ"ש הרשב"א ולא ס"ל דהוי בכך חזקה ואם כן דהרמב"ם והטור בחדא דינא וטעמא איך אפשר לפסוק דלא כוותי' על סברת הרשב"א לחוד' ולכן השמיט רבינו המחבר הך דינא דרשב"א היותו פוסק כרמב"ם ודינא דרמ"א צ"ע:

'''בנה אדם חורבתו וכו'.''' עיין סמ"ע ס"ק י"ד דרצונו לומר דהך דינא אליבא דכ"ע נשני'. ע"ש שדחק ואין לנו לבדות דברים מלבנו בסברות דחוקים כי ברמב"ן מבואר בסוף פיסקא מאי בינייהו דקל נערה דברי הטור דלמדו הדיינים שאין בנין החורבה עולה למנין ג"ש ונתן הטעם דמימר אמר כל ממונו יוציא לבנין כדאמרינן כל שיבא דכרבא לעילי' בה עכ"ל הרי דמדמהו להך דניר דאין לו חזקה מטעם דכל שיביא דכרבא לעיל ביה. אף בבנין כן בלי שינוי ופשוט. והסמ"ע לא ראה דברי הרמב"ן כי כתב בפרישא שלא נמצא בחידושי רמב"ן שלפנינו דברי הטור ולא חיפש כל הצורך כי חפש בפסקא דניר הוי חזקה ושם לא נזכר דבר אבל דברי הרמב"ן הם אח"כ בפסקא המתחלת מ"ב דקל נערה וכו' ואלו ראה לא כתב כן. וברור דהך דבנין במחלוקת הפוסקים אתמר

'''וכן אם תקן השדה בהשקאת מים וכו'.''' היינו שנה אחת כדי שעי"כ יוכל לזרוע ולהצמיח בשנה שניה ועשה כן בשנה שניה ושלישית מכל מקום אין שנה זו מצטרפת להך דיעה דבנין אין מצטרף אף דזו הוא עיקר לעבודת השדה מ"מ הרי לא נהנה בשדה זו. וא"ש דכפל הרמ"א אף דכבר אמור לעיל בדברי מחבר ס"ה דלעיל מיירי דכן עשה כל ג"ש בלי אכילת פירות כלל וכאן קמ"ל דאף דעי"כ הולידה הארץ והצמיחה פירות ואכלן בשנה שניה מכל מקום אין שנה ההוא שלא אכל רק תקן מקום שוקת מים מצטרף וא"ש וא"צ למ"ש הסמ"ע בס"ק י"א.

'''וכן אם באתה לידו בעודה שחת וכו'.''' אעפ"י שלא יאכל בשלישי' אלא שחת עי' סמ"ע ס"ק ט"ו דפירש דאכל ג' תבואות והשחת היה לשנה רביעית והקשה דלדיעה דס"ל לעיל בסעיף א' דבג' אכילה סגי לא קמ"ל מידי ותי' וקמ"ל להך דיעה דבעי ג"ש מיום ליום ע"ש ועדיין לא תי' כמ"ש הב"ח דגם בזה לא קמ"ל דכיון דאכל ג' אכילות ושהה בידו ג' שנים מה ה"ל למעבד יותר ומהכ"ת לא יהיה לו חזקה. ועד מתי ליתחזק וליזול וע"ש בב"ח דדחק. ונראה דהטור ס"ל כהנך דסברי כמ"ש הרמב"ן בחידושיו פסקא פירא רבא וכו' דהא דבעי ר"י ור"ע חדשי' לפירי רבא וזוטרא אף דאזלינן בתר אכילות הוא הטעם משום דאם זרעו בעלי' והגיע קמה לקצור ונכנס זה וקצרה אין אכילה זו עולה לו שהרי שנה זו בחזקת ראשון עומדת ואין אומרים בקמתה מכרה ואין אכילה עולה אלא לזרוע וקוצר וכו' ע"ש. ולפ"ז ה"א ה"ה לחכמי' דס"ל בג"ש מ"מ בעי ג' אכילות גם כן הדין כן ואם כן זה שהחזיק בתמוז שהיה אז התבואה עומדת לקצור והיה שחת ואכלה באב אין זה אכילה עולה לו רק שייך לבעל הראשון ואין לו לחשוב רק מה שזורע אחר אב וקוצר באב הבאה זו אכילה יחשב לו אם כן אין כאן אכילות רק שנים בב' שנים כי אכילה באב השניה לשנה ראשונה יחשב שהיה החרישה וזריעה וכן האכילה באב בשנה השלישית ומן אב בשנה הג' עד תמוז תשלום שנה ג' אין כאן אכילה אלא שחת ואם כן אין כאן רק ב' אכילות בג' שנים וה"א דאין לו חזקה וקמ"ל הטור דהוא חזקה חדא דהא עכ"פ החזיק ג' שנים ואכל כל מה שהיה ראוי לו לאכול בשלשה שנים הללו הן רב או מעט ועוד בממ"נ אם אתה מחזיק אכילה ראשונה ללא כלום הואיל ועיקר חרישה וזריעה היה ביד בעל הראשון אף אתה אמור בשנה אחרון שהחרישה וזריעה ברשותו נעשה אף דלא קצר מ"מ הוי אכילה וקרוי דהחזיק בג' אכילות וזהו שכ' הטור ומתבר בבוא לידו בעודו שחת ואכלה בשנה שלישית בעודו שחת דהוי חזקה והיינו מכח ממ"נ כמ"ש ולק"מ כי טובא קמ"ל וזה ברור בכוונת הטור והרמ"א ולק"מ מקושית הסמ"ע וב"ח:

'''אע"פ שנהנה בטבירה ה"ז חזקה.''' זהו דעת הגאונים ורמב"ם ותמהו דהא בגמ' דכתוב' פרק האשה אמרינן אפי' אכל חבילי זמורות ר"י לטעמיה דאמר ר' יהודא אכלה ערלה ה"ז חזקה ואי הפי' כמ"ש הרמב"ם דאכל אכילה גמורה באיסור אין כאן ראיה דחבילי זמורת קרוי אכילה. ומ"ש המ"מ ליישב דבערלה באמת הפי' אכילה חבלי זמורת או אכילה באיסור רק בכלאי' ע"כ הפירוש אכילה באיסור דבכלאי' אף העצים אסורים עדיין אינו מיושב כל הצורך דמ"מ מנלן למידק מה דאכלה ערלה הוי חזקה דאכילת עצי' קרוי אכילה דלמא לא קרוי אכילה רק בערלה הפי' אכילת פירות גמורים ובאיסור דמהני בחזקה כמו כלאי' ולכן צריך לומר דודאי בערלה ובשביעית לא מהני אכילה באיסור דלמה ימחה המערער מה איכפת ליה הא הפירות הם אסורים עליו ולשרפה עומדים רק תזקה דמהני בהו הוא באכילה חבלי זמור' דהן עצים דהיתירא אבל בכלאי' דאי אתה מוצא עצים דהיתירא באמת הפירוש דאכיל באיסור ומכל מקום יש בו חזקה דאנן אמרינן למערער למה לא מחית הלא הייתה יכול לאכול מתוך שדך בהיתר פירות דכי היתה מחויב לזרוע כלאים שתאסור בהנאה. ואיך תנוח שדך ביד זרים וכן כתב הרמב"ן. ואני מוסיף עוד טעם דודאי אכילת איסור לא שמי' אכילה והמערער ברואהו שאוכל באיסור הוא כאכילת גזלן ואינו משגיח למחות. מה שאין כן באכילת כלאים אמרינן למערער בממ"נ אם כדברך כן הוא שאין הקרקע למחזיק רק שלך אם כן אינו אוכל באיסור כלל דהא כלאים כשאינו שלו לא נאסר כמו שכתב הרמב"ם בהלכות כלאים פ"ה דין ת' סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קידש אחד מהן שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וע"ש דמשמע זולת פועל של בעה"ב אף לדידיה לא קנסהו ומותר בהנאה ואם כן יפה אכל והיה לך למחות וא"ש. ולפ"ז צ"ל הא דקתני דאכילת איסור מהני היינו בכלאים אבל בערלה ושביעית באמת לא מהני רק באכילת עצים ולא כן משמע דברי רמב"ם ודברי המ"מ ולכן אפשר לומר דס"ל לרמב"ם דאכילת איסור הוי חזקה כמשמעות הגמרא רק צריך טעם דמה ה"ל למערער למחות ומה נ"מ ליה באכילות כיון שהמה אסורי הנאה וצ"ל כיון דערלה וכלאים מהנשרפים וכן שביעית כתב הרמב"ם דהוי מנשרפים וקי"ל כל הנשרפים אפרם מותר ובשלה ע"ג גחלים של ערלה וכלאים מותר א"כ ה"ל למחות דיש הנאה בערלה להנות מגחלתן וא"כ שפיר דייק הגמרא מזה בכתובות בבעל המוציא הוצאות על נכסי אשתו דאם אכל קמעא דמפסיד דאף אכילת עצים קרוי אכילה דהא כאן כל הנאת המערער למחות היה בשביל הנאת תשמיש עצים. וש"מ דזה קרוי הנאה ואכילה וא"ש ודוק. ובלא"ה נראה דאף דיעה זו ס"ל דאם לא אכל באיסור רק אכל עצים בעלמא דהוי חזקה דהא אמרינן בגמרא מנלן דג"ש חזקה וילפינן שהרי הנביא עומד בעשירי (ולגי' ר"ח עומד בתשיעי) ומזהיר על אחד עשרה וכתב שדות בכסף יקנו והגמרא פריך דלמא עצה טובה קמ"ל וקשה הא מבואר דהבית נחרב במוצאי שביעית ועיין בעירובין דשנת ל"ו ליובל נחרב הבית והיינו מוצאי שביעית דל"ה ליובל שנת שביעית וא"כ שנה עשירי שמיטה היה ומה החזקה שיחזיקו בשנת שביעית בשדה ההוא. וכי נאמר הנבואה לעושי רשעה ת"ו שיאכלו באיסור שביעית ועכצ"ל דגם בשביעית משכחת ליה אכילת היתר דהיינו עצים ויש בהו חזקה וברור:

'''אא"כ אכל זמורה.''' ומבואר בחידושי רמב"ן בפי' ירושלמי דאמר על מחלוקת ר"י ור"ע שני ערלה איכא ביניהם דאם אכל עליו וקנוקנות וכדומה דלא הוי פירי לר"י וגרע אכילתן מחבלי זמורת ע"ש בפסקא פירי רבא וכו'. ונראה דאף החולקים על הדיעה קמייתא היינו בערלה ושביעית אבל בכלאים מודה דהוי חזקה מטעם שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ם וכ"כ הרמב"ן בחידושיו להדיא דבכלאים יש חזקה דמ"מ המערער הפסיד וה"ל למחויי וכ"כ הנ"י וכן מבואר בטור דכתב אכלה באיסור כגון ערלה ושביעית לא הוי חזקה ודחקו הפרישה והב"ח דלמה השמיט כלאים השנויה ג"כ בברייתא ומ"ש לתרץ דקשה למצוא בכלאים זמורת דחוק דכיון דבברייתא קתני להו אף הטור ה"ל למתני ועוד דעל אכלה באיסור דלא הוי חזקה דמיירי דאכל פירות אין זו תי' ובכאן ה"ל לטור למחשב. ובזו פתח תחילה אבל ברור דכרמב"ן ס"ל ולכך כשכתב דהאוכל באיסור לא הוי חזקה מנה רק ערלה ושביעית אבל בכלאים הוי חזקה וא"ש ודברי הטור ברורים. ומאחר דבלא"ה דעת גאונים ורמב"ם דבכ"מ הוי אכילת איסור חזקה א"כ פשיטא דבכלאים הדין כמ"ש הרמב"ן והנ"י ומשמע להדיא כן מדברי הטור ופשוט:

'''אם האילן משיר פירותיו וכו'.''' אינו חזקה צ"ע דהביא המחבר דין זה הנזכר בטור מבלי חולק דמלבד דלפי' ר"ח הוא דוקא אילן שמשיר פירותיו קידם זמן כמ"ש הסמ"ע והב"ח אף גם הא הרמב"ן בחדושיו מפרש איפכא דלרב באילן המשיר פירותיו הוא דלא הוי חזקה משא"כ לשמואל דקי"ל כוותיה אף בזו תזקה וא"כ יש כאן ספיקא דדינא. אלא שלענ"ד לשיטת המחבר הך דינא ליתא דהא על א"ב דקל נערה יש שני פירושים פירוש א' דקל המשיר פירותיו ופי' שני שעושה פעמיי' בשנה והני ב' פירושי' נ"מ דלפי' ראשון ע"כ מוכח דאף לשמואל בעי' ג"ש מיום ליום דאל"כ הל"ל בפשוט א"ב חרפי ואפלי וכמ"ש הרא"ש להדיא ולמה בחר בנ"מ בדבר בלתי שכיח ונמצא: אבל לפירש שני י"ל לשמואל לא בעי ג"ש ותלי בעשיית פירות ג"פ לבד וא"כ הך דיעה דס"ל דבשדה אילן בנ' אכילות סגי ע"כ דס"ל כפי' השני דקל נערה שעושה ב"פ בשנה וכ"כ הב"ת להדיא דרמב"ם ס"ל כלישנא בתרא לשמואל וכוונתו לישנא בתרא של פי' ר"ח לשמואל דדקל נערה פי' שעושה פירות ב"פ לשנה. ולפי' הזה אין כאן ראיה כלל דנאמר אילן המשיר פרותיו בעצמו בלי לקיטה דלא יהיה בו חזקה. דהא לא מצינן לו רמז בגמ' ומי יבדה זאת מלבו וא"כ צ"ע על מחבר דבסעיף א' סתם כרמב"ם דבג' אכילות סגי וע"כ דמפרש דקל נערה שעשה ב"פ לשנה הפירות ואם כן הך דינא באילן המשיר פירותיו אין לו מקור לדינא וא"כ לא ה"ל לסתום פה כהטור דגריר בתר שיטת הרא"ש דס"ל תמיד בעינן ג"ש אף לשמואל ותופס הך פירוש דקל נערה שמשיר פירותיו לעיקר מה דלא קרוי להלכה לשיטת הרמב"ם. ודוחק לומר דהמחבר במטבע קצר שלו חזר מע"ש בב"ה וס"ל דאף הרמב"ם ס"ל כהך פירוש דקל נערה שמשיר פירותיו וס"ל דקושיא הגמ' מה בינייהו כך הוא דודאי לשמואל דסגי בג' אכילות א"צ לפנים דהא אמר להדי' עד שיגדור ג' גדירות וכו' ולא הזכיר כלל מענין ג"ש רק על רב דאמר ג"ש מיום ליום הנך ג"ש מאי עבידתא דהא אין חזקה אלא באכילת פירות ואם יושב בתוך שדהו בטל אפי' אלף שנים לא הוי חזקה וע"כ דאכילת פירות עיקר דאין אדם רואה חבירו אוכל ג"פ פירות מתוך שדהו ושותק כמ"ש הרמב"ן אם כן הך ג"ש מה עבידתא הל"ל ג"פ אכילת פירות ומה איכא בינייהו דהא העיקר תלוי באכילת פירות וע"ז משני דבאמת הכל תלוי באכילת פירות רק לרב הכל תלוי באכילת פירות וג"ש דנקט דכך דרך ג"ש לאכול ג' פירות וכמ"ש הרא"ש וא"כ אפילו לא קעביד מעשה רק הוא מעצמו אוכל הפירות דנשרו מכל מקום כיון שאכל ג' פירות הוי חזקה אבל לשמואל בעי דיעבוד מעשה אבל אם מעצמן נשרו לא הוי חזקה ולכך קאמר עד שיגדר והלכתא כוותי' אבל אכל ג' אכילות הוי חזקה לכ"ע אפי' לרב ולכך דינו של מחבר א"ש אבל מ"מ צ"ע דיהיה המחבר מחדש פירוש אחר מה דלא מצינו לו לשום מחבר ואפשר דקשי' ליה מ"ש הטור בשם ר"ח דס"ל בג' אכילות סגי אף דר"ת מפרש בחד לישנא דקל נערה דקל המשיר פירותיו ועכצ"ל דאף לפי' הזה סגי בג' אכילות והוא הדבר שכתבתי ומ"מ צ"ע:

'''י"א שאם התחיל וכו' '''  גם זה צל"ע דלא ה"ל למחבר לסתום דהא מדברי הטור נראה להדיא דהך דינא תלוי בהך דין דניר לעיל אם אותן ימי' עולה למנין ג"ש או לא והרא"ש דס"ל הך דינא אף בניר ס"ל דמצטרף למנין ג"ש ואם כן המחבר דהביא לעיקר לעיל בסעיף ט' דניר אינו עולה וכמו שנראה מדבריו בסעיף ח' וכמש"ל לא ה"ל להביא הך דינא דבנות שוח דלשיטתו בעינן ג' אכילות דוקא וזה מבואר בטור וצ"ע.

'''לא הוחזק אלא במה שאכל '''  היינו בסאה אחד לא הוציא שאר אילנות הפירות רק אותן הג' אכל מהן כל שנה ובשאר שני סאין הוציאו שאר אילנות גם כן אם כן לב' סאין אין לו חזקה אבל לסאה ג' יש חזקה דהא בכל שנה אכל ג' אילנות מהסאה והנשארים לא הוציאו פירות וא"ש וזהו דלא כסמ"ע כאשר השיגו הש"ך ובפירושי הכל מיושב וא"ש:

'''וי"א דה"ה אם היו רצופי' וכו' '''  בטור הקשה בשם ר"י על דיעה זו דהא קי"ל אכלן רצופי' הוי חזקה והקשה הדרישה וכן הב"ח דהא י"ל כמ"ש הטור לאחר זה בנטועי' בפחות מד"א דיש הבדל בין אכלן כולן או קצת מהן דבעינן דיאכל אותן דלאו למעקר קאי. ובאמת כ"כ התוס' בישוב דברי הרשב"ם אבל גם זה לא הבנתי דהא התו' הקשו אח"כ בד"ה ממטע וכו' דהא במכר כשהן נטועי' י' לבית סאה קי"ל לא קנה קרקע דבעי מד"א עד י"ו אמות שהן עגולות (ובמלחמות ה' פ' המוכר משמע דהך שעורא נפיש משיעור יניקה ר"ן אמה וע"כ ס"ל דהן מרובעות ובאמת כן ס"ד בתוס' בעירובין אבל אסיקו כמ"ש התוס' כאן דהוי עגולות) ואינו שיעור ר"ן אמה שהוא י' לבית סאה. ותי' התוס' דרך בני אדם מבלי ליטע כ"כ מפוזרין י' לבי' סאה רק אין מקפידים על יניקתם זה מזה ונטעו רצופים ולכך במכר לא קנה אם אינו רצופין כ"כ כדרך בני אדם ליטע משא"כ בחזקה אע"פ שהן מרוחקים כשיעור יניקה הוי חזקה עכ"ל וא"כ איך נימא בנטועין ברצופין מי' לבית סאה דעומדים לעקור מה שסדרן של בני אדם ליטע כך ואם הם נטועין י' לבית סאה לא קנה קרקע כלל עד שיהיה נטועין רצופים ואיך נימא עליהם למעקר קאי ולא יועיל בהם חזקה. אדרבא דרך ממכר הוא שקונה ג"א קנה קרקע ברצופים. ולכך לא תי' הטור כן רק ברצופים מפחות מד"א דקי"ל אף במכר לא קנה דלמעקר קאי וכן דייק לשון התוס' דכתבו אבל בחזקה אע"פ שהן מרוחקים וכו' הרי דכתבו אע"פ שהן מרוחקים ומכ"ש מקורבים דהוי כמו מכר ודברי התוס' בישוב דברי רשב"ם צל"ע דנראה לכאורה דסתרו דבריהם שאח"כ וצ"ע ודברי הטור ברורים ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}