עריכת הדף "תומים/חושן משפט/מז"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''וכתב בו נאמנות.'''  כתב הש"ך בס"ק ד' דאין לשונם מדוקדק דהא סתמא נאמר בש"ס בכל גווני אפי' לית בי' נאמנות וכגון דלא אמר אשתבע לי דאין המלוה חייב לישבע אפי' לית ביה נאמנות וכו' עכ"ל ודבריו בלתי מובנים כלל דאיך שייך בזו דהלוה יטעון אישתבע לי הא המלוה עומד וצווח באמת פרוע הוא והשטר חספא רק אנן ה"ק אילו לא הי' המלוה מודה הי' הלוה טוען ישבע לי והיה מחויב לישבע וא"ל לא היה גובה רק עכשיו דאין הלוה טוען כן משום דהוה בעצמו מודה דא"א לו לישבע דבאמת פרוע הוא א"כ איך נפוק ממון ממנו השתא באומר לאו פריע הוא אינו יכול להוציא רק בשבועה עכשיו דמודה איך יפסיד הלוה ואלו היה כופר היה באמת טוען השבע לי וזה פשוט וגם בלא"ה לא קשה מסתימת הגמרא דכבר כתבתי באורי' דכי בעינן נאמנות היינו לטענת פרעון דבזה יכול לטעון השבע לי אבל לא לטענת אמנה ואיירי באופן דלא שייך מגו דפרעון דאל"כ באין בו נאמנות אף באומר אמנה הא יש לו מגו דפרעון וכן משמע בש"ע ע"ש. ובגמרא לא נזכר טענת פרעון רק האומר זה שטר אמנה הוא ע"ש ולכך לא חילק הגמרא כלל בין נאמנות לאין נאמנות ופשוט. והנה הרב הש"ך וכן הט"ז הקשו בממ"נ אם באנו לידי מדה זו מה יועיל נאמנות כיון דבלי נאמנות היה המלוה נאמן דפרוע ולמה יפסיד בשביל נאמנות הלוה טוען אני האמנתיו דבטוח אני בו דלא יכזב וסמכתי אהימנו' דידי' וכן האמת כי איש אמני' הוא ומודה בב"ד דפרוע הוא ועוד הקשה הש"ך מהרמב"ן ור"ן ורא"ש דכתבו במוכר שט"ח והלה טוען פרוע ישבע המוכר שלא נפרע ואם אומר דפרע הוא נאמן במגו דמחל דמשמע לולי הך מגו לא היה נאמן אף דלית בי' נאמנות דהא אמר דישבע וא"כ בהך דחייב דר"נ דלית בי' מחילה אינו נאמן אף דלית בי' נאמנות ויפה טען וליישב דברי בעה"ת נראה כי ודאי סברא מחייב' אף דלא כתב נאמנות אי חייב לאחרים אין נאמן לומר פרוע וכמ"ש הש"ך בחב לאחרי' לא שייך זה רק דאם כן מה הועילו חז"ל בתקנתן דתקנו דאם טוען השבע לי דצריך לישבע דשכיח ועביד אינש דפרע עלי' שטרא מה הועילו כל איש שיהיה נפרע על שטרו וירצה לתובעו שנית ולהמלט משבועת שוא ילך וילוה מאחרים עד שיהיה חב לאחרים ויהיה ב"ח ההוא גובה משטר ההוא ויאכל המלוה וחדי ואם כן פקעה תקנת חז"ל דתקנו שישבע ומה הועילו חכמים בתקנתן ולכך סבירא ליה דאלמוהו חכמים לתקנתן ואם אין יכול או אין רוצה לישבע אף דחייב לאחרים אינו משלם אבל בנאמנות דהוא מחל על תקנת חכמים והאמינהו בלי שבועה אם כן תו ליכא למיחש לתחבול' כי מה אכפת לן כיון דהוא מחל על השבועה ואמר אי אפשי בתקנת חז"ל אם כן חזר הדין לקדמתו דמקום דחב לאחרים תו לא מהימן בכל דבריו ולא שייך מה הועילו חז"ל בתקנתן ועוד נראה כיון דאתחזק שטר מתחילה ולא אמר שהוא פרוע וגם לא נכתב שובר ע"ג ה"ל כאומר להדיא דאינו פרוע דסתם שטר בחזקת אינו פרוע וא"כ זהו דנתן למלוה נאמנות והמלוה לא אמר בעת ראית שטר שהוא פרוע ולא כתב ע"ג ה"ל כאמר להדיא דאינו פרוע והא הימניה ומה שאומר אח"כ דפרוע הוא תו לית ממשא בדבריו דה"ל כאילו כבר אמר דאינו פרוע הוא בעת ראיה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כלל וכלל וא"ש אבל הראשון נראה יותר דכל דאין אנו חוששין לקיום תקנת חכמים תו אמרינן דבמקום דחב לאחרים לא מהימן. ומה שהקשה הש"ך מהך דרמב"ן ורא"ש ור"ן נר' דיש לחלק בין חב לאחרים ובין מוכר שט"ח חדא דבמוכר לא שייך אם כן מה הועילו חז"ל בתקנתן דכל הנפרע על שטרו ימכור שטרו לאחרים דכבר כתב הרא"ש בפ' הכותב דמוכר שטרו יש לו קול ואם כן תיכף בעת מכירה יתוודע הדבר ללוה ויצעק עליו איך תמכור דבר הפרוע ומירתת ועוד דכיון דמכרו ויש לו קול ולא בא תיכף הלוה וערער רגלים לדבר דלא נפרע מקדם דאלו פרעו היה הלוה תיכף מערער בעת מכירה וכן יש לומר להיפוך שטרא פרוע יש לו קול ולא היה הלוקח קנאו וגם ליכא למיחש לתחבול' להפקיע תקנת חכמים דיש קול לפרעון ואין מצוי לקנותו כלל ולכך לא חששו כלל וכלל להך וחזקה דלא נפרע קודם מכירה ולכך אינו נאמן לולי מגו דמחיל' ואין זה דומה לחב לאחרים. והנה מצאנו ראיה לדברי בעה"ת מגמ' עפ"י הדברים הנ"ל דאמרינן בב"מ בשמעתי' דמצא שובר וניחוש דילמא מכרה לכתובתה ומשני איתא לדשמואל דאמר חזר ומחלו מחול והקשה מהרש"ל דילמא חייבת לאחרים וא"כ לא מצי למחול דבדר"נ לא שייך מחילה ותי' דבכתובה לא שייך דר"נ ע"ש ובר"נ ואין זה מספיק דקשי' קושי' המהרש"א ממתניתין מצא שוברים אמאי יחזיר כשהמלוה מודה דילמא חייב לאחרים ובזו לא שייך תי' מהרש"א דשטרו יוצא מתחת ידו דמה בכך מכל מקום יוכל להיות דחייב לאחרים ובשארי חוב' שייך בדר"נ וא"כ גם תי' הגמ' איתא לדשמואל לא שייך וגם מה בכך דסבר דבכתובה לא שייך דר"נ ומצי למחול אביי דאמר ליתא דשמואל רק כתובה בידה מה בכך דילמא חייבת לאחרים והוא ס"ל דלעולם לא מצי למחול ועכצ"ל דדינו של בעה"ת אמת בשטר שאין בו נאמנות אף דחייב לאחרים נאמן פרעתי דהא לא מצי להיות נשבע וא"כ מה נ"מ בשובר בלי שובר אם יודה דפרע יפסיד ב"ח שלו דנאמן ולהא לא חיישינן דילמא היה כתוב בשט"ח נאמנות דלא חיישינן לדבר דלא שכיח וכה"ג תי' בקושיא על הראב"ד דילמא כתוב ביה בשטרא משתעבדנ' לך ולכל דאתא מחמתך דס"ל לראב"ד דלא מצי למחול ותי' דלא חיישינן למה דלא מצוי בכל השטרות ואם כן אף בנאמנות כן ואין כאן חשש כלל אבל מהך דכתובות פריך שפיר חדא דפריך דילמא מכרה וכו' ובמכירה כתבתי לעיל דאין המלוה נאמן פרוע אפי' לית בשטר נאמנות וכמש"ל ובחשש מכירה כבר כתב מהרש"א דל"ק ממשנה די"ל שיוצא שטר מתחת ידו ועוד בלא"ה י"ל דמיירי ביושבת עדיין תחת בעלה כמשמעות התו' שם דף כ' ד"ה ש"מ וכו' דמכרה הכתובה תחת בעלה ואם כן אין כאן שבועה דאין אדם פורע תוך זמנו ואפי' רבא דאמר התם ש"מ איתא לדשמואל ורבא ס"ל בריש ב"ב דאדם פורע תוך זמנו מ"מ הא כתבו התו' שם היכי דאפשר דלא יגיע כלל חיוב פרעון אף רבא מודה והוא הדבר בכתובה דאם תמות הבעל יורשה ודברי בעה"ת מוכרחים ובהכי ניחא דברי התו' ב"ב דף קמ"ד דהקשו לפר"י דס"ל דבמוכר שט"ח ומחלו דצריך לשלם כל דמי שטר בשובר איך אמרינן דיחזיר דאית ליה מגו דמחילה הא תצרך לשלם הכל ולכאורה קשה מה קושיא דילמא ידעינן המכירה והמציאה היה במעמד אחד או הכל ביושבת תחת בעלה או הכל בגירושין ותו ליכא למיחש ועיין תו' ב"מ ועיין רא"ש לב"מ דתי' כן באמת ול"ל דסתמא קתני דהא התו' שם תי' כן על קושיא דילמא הכניסה שטר וכו' דמיירי דידעינן וכו' ע"ש ואם כן ה"ה זה אבל לפמ"ש ניחא דתו' ס"ל כרמב"ן דאף בכתובה שייך בדר"נ וא"כ קשה קושית מהרש"ל דילמא חייבי' לאחרים ועכצ"ל בנמצא בעודה גרושה ואם כן יטעון אשתבע לי ומכירה היה ודאי בעת נשואין כמ"ש התו' בב"מ וכן בב"ב וא"כ אין המכירה והמציאה כאחד ושפיר הקשו ודוק ובהכי ניחא גם דברי התו' בד"ה ש"מ דהקשו דילמא מכרה כתובתה במעמד ג' והאריכו לברר בראי' דלא מצי מחול מעמד ג' וקשה ל"ל כל הראיה ה"ל לאקשוי בקצרה על אביי דמשני בשטר כתובה יוצא מתח"י דמה מועיל זה דילמא מכרה חיוב כתובתה במעמד ג' והכתובה נשאר בידה כי אין גוף הכתובה בלא"ה נמכר במעמד ג' רק החוב ולכן דוחק לומר דס"ל לתו' כמ"ש רא"ש דלא סמכה דעת לוקח אם אין כתובה בידיה דלוקח דלא מצינו סברא זו בתו' ובפרט לדברי ר"ח אין צריכין לזו וגם גבי מעמד ג' בלא"ה לא תלי' כלל בכתובה אלא צ"ל דלא מצי התו' להקשות דאולי גם במכירה אי לא כתיב בו נאמנות מצי למימר תשבע לי ואי לאו הפסיד וכל קושי' הגמ' דילמא כתב בי' בכתובה נאמנו' ולכך מתרץ הגמ' בשטר כתובה בידה וראינו דאין בי' נאמנות ולק"מ ולכך הקשו דלא מצי למחול וא"ש ודוק ועכ"פ דברי בעה"ת מוכרחים מגמרא:

{{עוגןמ|ב}} '''והוחזק כו'.'''  כבר כתב הש"ך דפי' דהראוהו לב"ד ולא אמר תיכף בעת הראתו לב"ד דהיה אמנה וכדומה וכו' ואני מוסיף אם ראוהו עדים בידו קודם שבא לב"ד ואמר בעת ראית עדים שהוא אמנה גם כן נאמן ואף על פי דלקמן סימן קל"ג ס"ג משמע דלא מהני בעדים והיינו דאמרו בסרבלי דפומבדיתא וכו' הא כתב שם הרא"ש הטעם דאינו נאמן אלא בשבועה והב"ד דפוסקים השבועה ואם כן כאן דא"כ שבועה כלל (ומ"ש הסמ"ע דצריך שבועה הוא רק משבועת אין לי שהוא דרך כולל בשבועת תקנת הגאונים) אף באומר לעדים מהני כן נ"ל:

{{עוגןמ|ג}} '''א"נ.'''  עיין מ"ש באורים דלית להו מגו דמחיל דבדר"נ א"י למחול והש"ך הביא עוד תי' מ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות דלמחול מיכסף מב"ח דמפסיד לשעבודא בידים אבל לומר אמנה או פרוע לא מיכסף דאולי קושטא קאמר והקשה הר"ן אם כן איך אמרינן ב"מ דמצא שובר יחזיר ולא חיישינן דילמא היה מכרה כתובתה ומשנינן איתא לדשמואל דאמר חזרו ומחלו מחול הא מיכספא למחול ותי' הר"ן דהתם כל לגבי בעל ודאי מחלה ולא מיכספא עכ"ל והקשה הש"ך בס"ק בסופו מה קשיא ליה מהך דב"מ דאיך תכסוף למחול אם תחזור שובר אין לך עול יותר מזה דמכרה דבר הפרוע וזהו כל החששא דחייש הגמרא ולענ"ד נר' דברי הר"ן נכונים חדא דעיין מש"ל בסי' ס"ו בישוב דברי התו' דאין שובר על כל הכתובה דא"כ אם שטר כתובה יוצאת מתחת ידה כדאביי מה טיבו של שובר אם להחזירו החזר כתובתך וקרע וגם ביושבת תחת בעל א"א למחול כל כתובה ולכן מיירי דשובר הוא רק על מקצת כתובה ואם כן היא דמוכרת באייר הכתובה כתבה סתם כתובתי וכל שעבודי מכורה לך ואם כן אף בבוא השובר לא מכספא כלל מלקוחות דתטעון לא מכרתי לכם רק מה שנ"ח לי בכתובתי אבל לא מה שנפרעתי כבר ואין אדם מוכר דבר שאין לו ולית לה כסופא כלל משא"כ מחילה ולכך יפה הקשה ועוד נראה דקשיא ליה לר"ן קושית המהרש"ל דעדיין קשה בהך דמצא שובר בב"מ דילמא לא מכרה כתוב' רק חייבה לאחרים ומהדרה שובר להפקיע כח ב"ח דבהך תי' סבירא ליה להר"ן דאף בכתובה שייך דר"נ ואי דיכולה למחול דבהך תי' סבירא ליה להר"ן דאף בדר"נ מצי מחול מ"מ לא שייך מגו דמכספא אבל אמנה לגבי ב"ח לית ליה כסופא וא"כ קושית מהרש"ל במקומו ולכך תי' דמכל מקום אית להו מגו דמחיל ואי דמכספא כל לגבי בעלה ודאי מחלה ולא מכספא וא"ש ודוק ולק"מ:

{{עוגןמ|ד}} '''ואם אחר שאמר וכו'.'''  יש לי ספק אם טען פרוע הוא דאינו נאמן לחוב אחרים אם שייך דין זה דמצי אחר כך לתבוע מהמלוה שנית דכל הדין זה ברא"ש ובטור ובמחבר לא נזכר רק באומר שטר אמנה ולא נקטו בלשונם כלל פרוע ובאמנה פשיטא דאין שטר עומד לאמנה כמ"ש בעה"ת ולכך א"י להשביעו על אמנה וחזקה השטר אינו לאמנה ולכך מצי אחר כך לחזור בו ולומר לא אמרתי רק להבריח מב"ח וניכרים דבריו אבל באומר פרוע דהשטר עומד לפרעון ולולי נאמנות אפילו במקום דחב לאחרים היה נאמן כהנ"ל רק מכח נאמנות ולגבי נפשיה הא אמר דפרוע ואיך נסמוך על סברא כל דהו כזה לומר דלא הודה רק להבריח ולהוציא ממון מספק לא יהיה אלא ספק הממע"ה ולכן נר' דלא מצי גבי ומכ"ש אם הלוה טוען להדיא דפרעו וצ"ע הואיל ולא מצאתיו מבואר במחברים:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}