עריכת הדף "תומים/חושן משפט/מד"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

{{עוגןמ|א}} '''שאין למדין מש"א.'''  וכתב הסמ"ע אפילו שטה אחת חלק מכל מקום אין למדין מש"א אף דודאי לא הרחיקו יותר מש"א מכל מקום לא פלוג עבדי רבנן והש"ך בס"ק ג' כתב דזהו לדעת הרא"ש וסיעתו דסבירא ליה דכל השטר פסול דלא נעשה כתקון חכמים (והרב הש"ך החליף שטתו דבס"ק ה' כתב דגם הי"א לא סבירא להו דנפסל לגמרי רק כל הפלפול אי למדין מש"א בהרחיק ואי גזרינן אטו לא הרחיק אבל באמת לכאורה משמע לישנא דהרא"ש בג"פ רק שלא נלמוד מש"א אבל בגיטין פ"ק כתב ובפ' ג"פ כתבת אם לא החזיר אם יש לפסול כל השטר או ש"א ולפי דברי הש"ך לא קיים הבטחתו דבפ' ג"פ לא דיבר כלל מן פסול לגמרי רק מן ש"א אם ללמוד ביש חלל ועכצ"ל דסוף דבריו לפסול לגמרי וברור) אבל לרמב"ן וסייעתו דמכשירין השטר משום דהוא רק עצה בעלמא אם כן כשאין כאן חשש פיסול למדין מש"א וכתב שהוא בספרו האריך בזה ולספרו לא זכינו כלל אבל נראים הדברים כמ"ש הסמ"ע דאל"כ מה זה שאמרו צריך שיחזור מענינו של שטר בש"א ולא אמרו צריך שיניח שטה א' פנוי כי זה יותר נקל לעדים לעשותו דהא אמרו רוב עדים אין חותמין עצמן בצמצום להשטר ומה שהביאו ראי' מנ"י שכתב דלא אמרו חכמים דרך חיוב להחזיר מענינו של שטר בש"א רק דרך עצה לא הבנתי מה ראי' יש מכאן דלענין פיסול כל השטר דיהיה משנה מתקנת חכמים בזו כתב דאינו תקנה רק עצה אבל שלא יהיה לומדים מש"א זהו תקנת חכמים וזהו לא פלוג בכל השטרות ולא מצאתי שום ראי' לדברי הש"ך. אך ראה זה נראה ראי' לדברי הסמ"ע דהא הקשו התו' בפ"ק דב"מ דף ז' ע"ב ברש"י דסבירא ליה בד"ה שטרא וכו' דאין לתורף יתרון על הטופם משום מקום מלוה ולוה והמעות דזהו כתוב אף בטופס שצריך להחזיר מענינו של שטר בש"א. והקשו התו' הא אין למדין מש"א וקשה מה קושי' אם נאמר כדעת הרא"ש דאם לא החזירו בש"א מענינו של שטר השטר פסול ולפ"ז שטר הבא לפנינו בש"א שכתב בו פלוני לוה מפלוני סך כך ולמעלה בשטר נחתך אמרינן ע"כ גם למעלה היה כתוב כך דאי לא היה כתוב כך אם כן לא החזירו בש"א רק דבר חדש וא"כ השטר פסול לגמרי וחזקה על העדים שעשו כהוגן ולא מפסלי השטר וע"כ דהיה כתוב כן והחזירו ואם כן מכח ש"א אנו לומדין דכך בע"כ היה כתוב למעלה בתורפו של שטר. ואם כן יפה כתב רש"י דאף דאין כאן תורף בשם מלוה ולוה וסכום מעות מ"מ מתוך ש"א נלמוד דכך היה כתוב למעלה דאל"כ אין כאן חזרה והרי השטר פסול לגמרי וזה נגד חזקת העדים ועכצ"ל דהתו' דהקשו כן סבירא להו דלא כרא"ש רק כרמב"ן וכמ"ש הנ"י בשם ר"י הזקן שהוא ר"י בעל התו' דסבירא ליה כרמב"ן דלא מפסל השטר לגמרי ואם כן לא שייך חזקה כיון דכל שטר כשר ושפיר הקשו והא אין למדין וזה ברור. ולפ"ז עדיין קשה מה קושי' דילמא הגמרא דנקיט עילוי הזמן בין תורף לטופס ולא עילוי שם מלוה ולוה וסכום מעות משום דלא פסיקי' ליה דאם היה רווח שיטה בין שטר לעדים למדין מש"א ואם כן אין כאן עילוי וזהו כוונת רש"י דשם המלוה והלוה הסופר מחזיר בש"א ועל הרוב יש פנוי שטה א' ולמידין ואם כן אין כאן עילוי ולכך נקט זמן ולק"מ ועכצ"ל דסבירא להו לתו' כמ"ש הסמ"ע דלעולם כללא הוא דאין למדין מש"א יהיה באיזה אופן אפילו הרחיקו ש"א ודברי סמ"ע מוכרחי' ותמהני מש"ך שהוא בעצמו כתב בס"ק ה' דאין דעת הרא"ש לפסול כל השטר ומ"מ סבירא ליה דאין למדין ואם כן ה"ה לשיטת הרמב"ן:

{{עוגןמ|ב}} '''דאין למדין כו'.'''  כתב הש"ך בשם תשוב' רשב"א דאם עדי שטר עצמן אומרים שהם כתבו שטר וש"א מכל מקום אין לו דין שטר רק ע"פ כל שאינו מוכח מתוכו עכ"ל ונראה דתלי במ"ש לקמן בסי' מ"ט בב' יב"ש דאם עדי שטר עצמן אומרים שזהו שכתבנו עליו השטר אי מצי לשוי' מלוה בשטר או לא דאיכא מ"ד כמ"ש בשם רשב"א דנסתפק הואיל ואין מוכח מתוכו אף כאן לא ה"ל מלוה בשטר אבל לפי דעת רמב"ם וכ"כ הש"ע לקמן דה"ל מלוה בשטר דהרי יכולים לכתוב שטר אחר דהא לא עשו שליחתן דהיה להם להשליש אף כאן לא עשו שליחתן דהיה להם להחזיר בש"א ולכתוב מה שיש לו תועלת לפני ש"א ואם כן יש לו כל דין מלוה בשטר וצ"ל דלקמן איירי בשטר שיש בו קנין אם כן יכולים לכתוב שט"א מזמן ראשון דלא ה"ל מוקדם וכאן איירי באין בו קנין ואם כן א"י לכתוב מזמן ראשון דה"ל מוקדם וכמש"ל בסי' מ"א ע"ש ולכך אין לו דין מלוה בשטר שיגבה מזמן ראשון:

{{עוגןמ|ג}} '''אבל אם הש"א לחוב' וכו'.'''  הד"מ הביאו בשם נ"י ולא היה צריך לנ"י דכן כתבו התו' להדיא בדף קס"ב ד"ה לפי שאין כו' בסוף הדיבור דלכך כותבין שריר וקיים כי לפעמים צריך לקיים מחק בסוף ש"א כי חובתו יכול לכתוב שם ולכך צריך קיום למחק שבש"א אולי היה שם חובתו ע"ש איברא יש לדקדק במ"ש התו' בדף קס"א על קושי' הגמרא במקושר וליחוש דלמא לגייז לש"א ומתכשר בבן יעקב עד והקשו התו' הא אין למדין מש"א דמהדר הוא ענין שטר ואיך גייז הא יהיה פסול אם חתכ' וכו' ובזה יש לכאור' קושי' מיניה ובי' דמה הקשו דהשטר יהיה פסול ולא הקשו בפשוט מה נ"מ אם יחתכו או יניחו הא אין בש"א מועיל כלל דאין למדין מש"א כלל ועכצ"ל דסבירא ליה חובתו למדין וע"ז אנו דנין דיהיה שם חובתו הוא יגוז ליה או י"ל לאו דוקא דיחתוך ש"א לבד רק עוד שיטה שלפניו ג"כ וקשה אם כן אף לקושיתו י"ל כן דחיישינן דהוא יהדר בשטה שלפני אחרונה כי ש"א דרך להניח חלק ואחר כך יהיה נמלך לכתוב שום חובה לבעל שטר ושום תנאי וכתבו בש"א כי חובתו יכול להיות בש"א והוא יהיה חותך אותו ויפסיד הלוה ועכצ"ל דסבירא להו לתו' כיון דחכמים תקנו דצריך להחזיר מענינו של שטר בש"א וזולתו השטר פסול אף דאין טעם לפוסלו אם כן לאחר חזרה כבר כלתה ענינו של שטר ואין לו שייכ' תו לשטר ואפילו חובתו של בעל השטר אין למדין ויכול המלוה לטעון אחר כך לשחוק וכדומה נכתב כי כצ"ל לרשב"ם דסבירא ליה אפילו חובתו אין למדין כמ"ש מהרש"א וכן הש"ך לקמן בסי' מ"ה ע"ש דמיירי דאין המלוה מודה רק טוען לשחוק ושלא במתכוון נכתב לשם כי בלא"ה אם המלוה מודה הודאת בע"ד כק' עדים דמי ואם כן אף התו' סוברים כן לאחר שכבר נחזר השטר הוא סיום השטר וכלתה לי' שטר ויכול המלוה לטעון כמ"ש לדעת רשב"ם ואם כן קושית התו' שפיר בממ"נ אי נכתב לאחר חזרה שכבר היה בשטה שלפניה אם כן אין למדין ממנו ומה נ"מ בחתיכתו ואי היה החזרה לאח"כ שכתב חובתו בש"א אם כן איך יחתוך הא לא יהיה השטר מהודר ויהיה פסול לגמרי זהו נ"ל ברור בדברי התו' ונר' דאף רשב"ם לא אמרו אלא בכה"ג לאחר חזרה דכבר כלתה לו ענין שטר ואין לנו להרבות במחלוקת ובשגם שהתו' לא הביאו לפי' רשב"ם להקשות ולהשיג עליו כדרכן. ולפ"ז זאת ועוד אחרת נלמד מדברי התו' דהא דכתבו שם בדף קס"ב דלכך כותבין שריר וקים דיש לחוש שמא היה חובתו בש"א ונמחק דחובה כותבין משמע הא זכות אפילו קודם החזרה אין כותבין בש"א ואף דליכא למימר דהוסיף המלוה לכתוב דהא הוא קודם החזרה והעדים היו ע"כ חוזרי' דאל"כ השטר נפסל וחזק' על עדים שעשו כהוגן ולאחר חזרה ל"ל דדברו התו' דהא העלינו דבזו אפילו חובתו אין למדין וצ"ל דסבירא להו לתו' דכללא הוא אין למדין מש"א קודם חזרה אטו לאחר חזרה דיש חשש זיוף וכמ"ש דגזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו רק חובתו לא שייך קודם חזרה אטו לאחר חזרה דלאחר חזרה גופי' ליכא חשש זיוף ואם כן איך נגזור בי' ודי שפסלינן חובתו לאחר חזרה משום דכלתה ענינו של שטר אבל מהכ"ת להוסיף ולגזור בי' הבו דלא לוסיף ופשוט אמנם נראה זהו לשיטת התו' דסבירא להו גזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו אף זו כיוצא בו אבל לפי דלקי"ל כתו' רק כרמב"ן דהוא רק עצה בעלמ' אם כן אף בש"א קודם חזרה יש אפשר לומר דוודאי עשו עדים כהוגן והחזירו וזהו נלמד מדברי הר"נ בפ"ק דגיטין דפי' בהא דפרכינן בשטרי פרסאי ותיפוק ליה דצריך להחזיר בש"א והקשה הא לא מפסל כל השטר בהך ותי' הר"נ הם הפרסיי' אינם נזהרים להניח פנוי אפילו כמה שיטין ואם כן יש לחוש דהוסיף כמה שיטין וזייף ומשני דמהדר מענינו של שטר שנראה בו כסוף השטר ולא חוששין לזיוף רק אי כתב משם ולמטה כלום חוששין עכ"ל הרי דבמקום דיש חשש זיוף כל השטר דגוי' הללו אינם מדקדקי' להניח פנוי ומכ"ש דאינם בקיאי' בהחזרת שטר ומ"מ אמרינן דאם החזירו דכל מה שכתוב לפנים מזה כשר ולמדין הימנו מכ"ש בשטר שלנו דעדים בקיאים בהחזרת שטר דודאי אם החזירו אמרינן זהו סוף השטר וכל מה שלפני' כשר ולמדין הימנו דלא נגרע משטרי פרסי' אך דינו של הר"נ צ"ע כי לא מצינו לו חבר במחברים שיפרש כמוהו ואולי אף הר"נ לא אמרו רק שם דבלא"ה היה ע"מ רק דחוששין שמא ישכחו כמ"ש התו' והמחברים ואי סיימו בהחזרת השטר מינכר מילת' ולא חיישינן דישכחו אבל בעלמא לא וצ"ע. ובזה יש להבין דברי תו' דמתחלה עלה ברוחם דאם יש שיטה פנוי ולא החזיר דלא זו דשטר כשר אף גם למדין מש"א ולבסוף העלו מראי' וסברא דגזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו ועדיין קשה מנ"ל לפסול שטר לגמרי די דנפסול השטה ועיי' ש"ך ס"ק ה' דדעתו באמת כן ולפי זה ניחא דאם גזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו ולא יחזרו אף דיש לכתחילה להחזיר מ"מ אם אמרינן דאין מחויב להחזיר בש"א יש לחוש דלא יחזרו ממילא אם החזיר וכתב לפני החזרה דבר בשטה ההוא פסול גזרה אטו לא החזיר דהא א"צ להחזיר ומכ"ש בגוים דלאו בר החזרה הן וא"כ ל"ל תי' הר"נ דפרסאי מניחין חלק שטות הרבה דמה משני בדמהדר מה בכך מ"מ אין ללמוד מכל השיטות שיש לחוש שהוא פנוי גזירה אטו לא מהדר ופשוט ועכצ"ל בתי' קושי' הר"נ דכל שטר פסול ושפיר פריך והא לא מהדר וכו' וחד בחברתה תלי' ודוק ואם כן דינו של הר"נ יש לו מקום בתו':

{{עוגןמ|ד}} '''אם השטר כולו כו'.'''  צל"ע בזה כי משמעו' לשון מחבר אפילו שטר שכתוב בעדים והוא מכ"י הלוה כשר וזה צ"ע כי הא יש לחוש לקנוני' דהעדים הניחו חלק והוא הוסיף דבר לטובת בעל השטר לקנוני' על לקוחו' ומה יועיל באמרם שטרי דלאו אקניית' אין כותבין דילמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ולכך צריך למסור השטר ביד מלוה הוא ילוה מנה ובתשרי ילוה עוד מנה וימחוק למעלה מנה ויכתוב ר' ויקיים אותו בש"א והוא מכ"י הלוה ויגבה בו וכן ימחוק הזמן ויכתוב זמן מוקדם ויקיימו בכ"י בש"א שהוא כן וכן שאר דברים לחובתו להפקיע זכות משעבדי ובתשו' הרשב"א לא יזכור רק כת"י של הלוה דהוא בלא"ה אינו עומד רק לגבות מן לוה עצמו ובזו שפיר אמרינן כיון דהוא כת"י הלוה מה חשש זיוף יש בו אבל בשטר מן עדים לטרוף מלקוחו' צ"ע כי חוששין לקנוני':

{{עוגןמ|ה}} '''היכי דכתב ש"ו וכו'.'''  הרב הש"ך האריך בזה בס"ק יו"ד י"א י"ב להשיג דכיון דקי"ל דאם לא כתבו ש"ו השטר כשר אם כן מה יועיל כתיבת ש"ו דילמא הסופר לא כתב כלל ש"ו והוא זייף בש"א וכתב ש"ו וכבר קדמוהו הרמב"ן בחדושיו וכהנה יותר פוסקים להשיב על הרשב"ם דסבירא ליה כן אמנם במרדכי שכתב כן בשם ראבי' להכשיר וכתב המרדכי שראב"ן חולק עליו דלפעמים אין כותבין ש"ו ואתא לזיופי ש"מ דמודה הראבי"ה דלא מפסל אם לא נכתב ש"ו ומ"מ סבירא ליה דאם כתוב ש"ו דלמדין וכן נר' מדברי רמב"ם דלא הזכיר כלל דאם לא נכתב ש"ו דפסול השטר ומכל מקום כתב בפ' כ"ז מהלכות מלוה שאם בשטה שלפני אחרונה היה מחק כשיעור ש"ו דפסול שמא היה כתוב שם חובתו ומחקו וחזר וקיימו מ"מ משמע דאילו היה כתוב ש"ו היה למדין מש"א וכמ"ש הב"ח וכמ"ש לקמן סעיף חי"ת ע"ש ואם כן חזר הקושי' למקומו ולכן צריך לומר כמש"ל בשם הר"נ דאם החזירו מענינו של שטר אף דיש לחוש דהני פרסאי הניחו שיטות הרבה פנוי ולא החזירו כלל מענינו של שטר מ"מ אם שטר בא לפנינו ויש בו החזרה אמרינן מסתמא הוא סוף שטר ולא זייף כלל ואם כן אמר בשטרי גוים דלא ידעו כלל לקרב החתימות ולהדר מכל מקום ניכרים הדברים שלא זייף מכשירין מכ"ש בשטר ישראל דודאי נהוג ברוב שטרות לכתוב כן אף דאין מעכב בדיעבד מכל מקום מתחילה היו כותבים דהא כתבו התו' דהוי כמו כדת משה וישראל וזהו מבואר במשנה דסוף ידים דהיו נוהגים לכתוב וכן מבואר בירושלמי הביאו הרמב"ן דנהגו לכתוב בכל שטרות ש"ו ואם כן בבא שטר לפנינו וכתב בו ש"ו מהכ"ת נימא דישנה הסופר לכתוב מה שרוב סופרים נהגו לכתוב והוא זייף וכתב יותר טוב ליזל בתר רוב כמו בכל הדברים דאזלינן בתר רובא ואמרינן מסתמא אף זה הסופר היה כאחד מהם וכתב ש"ו ואין כאן זיוף כלל וכלל והרי זה נלמוד במכ"ש מן הנך שטרי פרסאי לשיטת הר"נ ז"ל ולק"מ כן י"ל נקיים מנהג כמ"ש הרמב"ן בעצמו דכל שהלכה רופפ' בידו הלך אחר המנהג:

{{עוגןמ|ו}} '''ואם לא קיימ' אינם פוסלי' וכו'.'''  הש"ך בס"ק י"ד השיג על זה דלא נראה לדינא ומ"ש רשב"א ראי' מן תוספתא סוף ב"ב מחק בגופו של שטר פסול ושאינו בגופו כשר היינו דניכ' המחק וזה דוחק דאם ניכר אף בתורף למה יפסול הא תנן זוזין דאינון ונמחק שהוא בתורף של שטר אין לו אלא שני זוזי' אבל מכל מקום לא נפסול ואם כן מ"ש תורף ומ"ש טופס ולכן אם באנו לדחות דברי רשב"א צ"ל דלא נחית התוספתא לומר במקום דיש חשש אולי תנאי היה ומוחקו רק דאיירי דעדי שטר בעצמן אמרו כך חתמנו ואין בו זיוף ולכך מחק בתופס כשר דהא ליכא כאן חשש זיוף אבל בתורף פסול דמה בכך דעדים מעידים הא אינו מוכח מתוכו ולא איירי כלל תוספתא הנ"ל אם יש לחוש דמחק וזייף דזה פשיטא פסול והנה מחלוקת הרשב"א והטור נר' היא מחלוקת רש"י ותו' בב"מ דף ז' דפי' רש"י בא' אדוק בטופס וא' בתורף אין בו שוי א' על חבירו דכל א' יכול לגבות והקשו התו' איך אפשר לגבות בתורף בלי טופס הא אפילו נמחק אפילו שטה א' מהשטר פסול ומכ"ש בחסר לי' טופס וכו'. ונר' דרש"י סבירא ליה כרשב"א דמחק בטופס כשר ולא חיישינן דהיה בו תנאי וכדומה דל"ח לכך ולא מחזיקינן ריעות' ולכך בנחסר הטופס גובה בתורף אבל התו' סבירא להו כדעת הנ"י וטור ויפה הקשה דמ"ש נחתך ומ"ש נמחק כדחסר לי' טופס חיישינן דילמא תנאי היה בו וא"ש. ועיין אסיפת זקנים שרמב"ן הסכים לפי' רש"י בזה ולא טען עליו קושית התו' והיינו דהלך לשיטת הרשב"א וע"ש ואם כן כיון דרש"י מסכים לרשב"א אין לדחות בשני ידים כמ"ש הש"ך ואף דריב"ש סימן שפ"ג חשב לפרש לפירש"י פי' אחר אבל דבריו דחוקים ועיין מש"ל סימן נ"ב ע"ש:

{{עוגןמ|ז}} '''וי"א שאם היה מחק וכו' פסול כו'.'''  אין להקשות לשיטה זו הא אמרינן בגיטין פ"ב וניחוש דילמא גייז לזמן ויהביה ניהלה הא איך אפשר דאם יהיה שום דבר נחתך יאמרו דהיה שם תנאי וכדומה ויפסול הגט ולעשות דבר שהגט יפסול לא חיישינן דיעשה כמו דאמרינן התם דאפילו אם לכתחלה לא תנשא תו ל"ח ומכ"ש בדבר שהגט נפסל ולכך בדף כ"א ד"ה יצא כו' הביא ר"ת דאין פוסל כשחותך קלף מהגט מהך דהכא דאמרינן גזי' לזמן וכן הרשב"א בחדושיו הקשה אי גזיי' לזמן מנ"ל דהיה זמן בו ותי' דאין מעכב בדיעבד ואי כדעת הנ"י הא אף בדיעבד פסול דאולי היה שם תנאי וחתכו. וצ"ל להך שיטה דכך פי' גזיי' לזמן דהיה כתב בשנת תק"ח לבריאת עולם וחתך מילת תק"ח והרי לפניך רק בשנת לב"ע ומוכח דהיה בו זמן ונחתך ומכל מקום אין בו זמן דלא נודע אימת היה. וכן צ"ל בתו' ב"מ הנ"ל דהקשו על רש"י דהא אם חסר הטופס התורף פסול ולכך פי' דבאמת במה שהשטר נפסל באמת אין שמין רק שמין בזמן דאם נחסר הזמן לא יפסול השטר וקשה הא גם בטופס הרבה אין צורך בו רק פוסל השטר דה"ל מחק בתוך השטר כמ"ש התו' ואם כן גם בחסר הזמן עכ"פ יפסול השטר דאולי במקום הזמן היה תנאי ועדיין כשרות השטר תלוי בו ועכצ"ל כמ"ש דיכול לחתוך מילת תק"ח ואין כאן פיסול דניכר שהיה כתוב בו זמן ובזה א"ש דרשב"א דהקשה בחדושיו על גזי' לזמן מי יודע דהיה כלל זמן כתוב בו דילמא דבר אחר והוי כגט שאין בו זמן ש"מ דלא סבירא ליה כמ"ש דניכר מתוך החתך דנחסר מקום הזמן ואם כן קושיא הנ"ל במקומו איך יכשיר אולי תנאי היה בו וכדומה עכצ"ל כמ"ש דמחק בטופס אינו פוסל ואזיל לשיטתו ולק"מ ולדעתו דבריו מוכרחי' אך לפמ"ש ליישב דברי רש"י דסבירא ליה כרשב"א מוכח דאפילו נמחק כל הטופס כשר או רובו דהא זה אדוק בטופס וזהו דלא כדעת הב"י בתשובה סימן ש' דפוסל ואפשר דשם בגט החמיר לחומר הנושא. והקשה הש"ך דברי הטור והרמ"א דכאן פסקו דאפי' בטופס פוסל מחק ואילו בא"ע סי' קכ"ה סי"ט העתיק דברי רמב"ם וכן כתבו בש"ע והרמ"א לא הגיה דאם נמחק אות או תיבה מטופס הגט כשר אעפ"י שלא קיימו ותי' הש"ך דשם איירי בתיבה אחת דאין לחוש לחשש שמא היה בו תנאי ולכך מכשיר ויפה תי' אלא דא"כ צ"ל בתורף מכל מקום פסול אם כן קשי' דברי רמב"ם אהדדי דכאן פוסל מחק בתורף ואילו הש"ע בסי' קכ"ז ס"ח כתב דאם חתך הזמן ונתן לה כשר ומ"ש מחק ומ"ש נחתך אדרבא יותר גרע כמ"ש הרשב"א והזמן הוא מתורף הגט כמ"ש בסי' קכ"ג ס"ג ע"ש וכ"כ הב"ש להדיא ואי דניכר שלא נחתך רק מקום הזמן מה בכך הא לשיטת הש"ך אף בניכר בתורף מכל מקום פסול וצריך לומר דודאי מחק בתורף פסול אף דניכר דלא ה"ל לעדים לחתום על מחק וגזרו מחק ניכר אטו אינו ניכר אבל אם חתמו כדין רק הוא גזי' לזמן ונתן לה כיון דלא עשו העדים שלא כדין כשר ודוחק וצ"ע:

{{עוגןמ|ח}} '''שטר שיש בו גרר כו'.'''  הש"ך בס"ק ט"ו האריך להקשות דעיקר טעמו של תשובת הרמב"ן סי' ק' להכשיר משום דסבירא ליה דשובר הנכתב מאחוריו אינו מועיל דאמרינן רצה לשחק בו אבל לפי דקי"ל בכמה דוכתי' דשובר כי האי כשר אם כן יש כאן חשש אולי היה בו פרעון וגררו ואיך יהיה כשר ואמת דיבר דבתשובת רמב"ן בסוף דבריו נתן טעם כמ"ש הש"ך אבל בתשובת רשב"א סי' אלף ל"ה מבואר הטעם בקצרה דכל מחק וגרר שאינו בגופו של שטר לא מרעינן לשטרא עבורו ולא מפקינן אותו מחזקתו וסיי' הרשב"א והא דאמרינן בשילהי פ' השואל אי איתא דפרעו ה"ל למכתב אגביה התם לא עייל נפשי' אי מצי אידך למימחק או לא וכו' עכ"ל הרי דסובר באותו תשובה דשובר הכתוב אגבי' דשטרא כשר אי לא מחקו ומכל מקום הכשיר בגרר דלא מחזיקינן ריעות' ואזיל לשיטתו כמ"ש בסעיף הקודם ולק"מ:

{{עוגןמ|ט}} '''וה"מ כשאין אויר וכו'.'''  הש"ך הקשה על הטור דכתב כן והא סבירא ליה בעלמא דאפילו יש חלק ש"ח מכל מקום אין למדין מש"א דגזרינ' הרחיק אטו לא הרחיק ואם כן אף כאן אפילו ביש פנוי ש"א היה לטור לפסוק דאין למדין והניח בקושי' ונר' בשלמא התם דאין למדין מש"א היה גזירת חכמים שלא ללמוד מש"א ומדת חכמים כך הוא דהשוו גזירתם משום לא פלוג ותמיד לא ילפינן מיני' אבל בנכתב ש"ו אדרבא לא היה גזירת חכמים מבלי ללמוד דהא במקושר הואיל דכתוב ש"ו ילפינן רק דאנן חוששין הואיל וריעותא לפנינו דנמחק שורה שלפניה דילמא מחקו לש"ו ואילו הוי סהדי דלא מחקו רק בא באונס הוי כשר ואם כן בהניח שטה א' פנוי אנן סהדי דלא היה מוחקו דהא ב' שיטין אינם מניחים חלק אדרבא חזר הדבר. לתקנת חכמים דבמקום ש"ו למדין כמו במקושר דהא אין כאן ריעותא דמחק כלל ופשוט:

{{עוגןמ|י}} '''האידנא כו'.'''  הלשון מגומגם דנמשך המחבר והעתיק לשון הטור וב"י דייק לישני' דסבירא ליה מדינא דש"ס לא היה כתיבת ש"ו מועיל כיון דשטר שאין בו ש"ו כשר ואם כן לא היו למדין מש"א אפילו בדכתב בי' ש"ו דדילמא הוא הוסיף וכתב ש"ו רק האידנא דקבלו עלי' חוק ולא יעבור לכתוב ש"ו למדין וא"ש אבל המחבר דפסק לעיל ס"ד דאפילו לדינא דגמ' בכתוב בי' ש"ו דלמדין מש"א וא"כ מה האידנא ואפשר לומר דאף דפסק כן לעיל מכל מקום כיון דרבו החולקים לא היו סופרים מתחילה מקיימי' בש"א דאולי יבא לפני דיין החולק או דיטעון הלוה קים לי' כהנך רבוות' אבל עכשיו דקבעו בו מסמרות מכח מנהג יש לקיים בש"א בלי פקפוק. או י"ל דהא דלדינא למדין מש"א משום דרוב שטרות כותבים ש"ו ואמרינן מסתמא זהו סיום שטרא אבל גם זה היה ברוב שטרות שהיו מדקדקים בשטר אם יש בו דבר הצריך תקון וקיום לקום קודם החזרת השטר כי זהו גמר השטר וא"כ אף דלמדין בש"א מ"מ הקיום היה צ"ל קודם וקנינא שהוא החזרת שטר דאח"כ איתרע לי' רובו דמסיימין השטר בש"ו ובשביל כך יוכשר דהא רובא מקיימין קודם וקנינ' ואי אמרת דהך שטר מן מיעוט אף בכתיב' ש"ו ניחוש לו דילמא היה מהמיעוט דלא כתבו ש"ו והוא זייף וכ"כ מהרש"א להדיא בביאור התו' בדף קס"ב ד"ה לפי כו' שאם קיימו לאחר וקנינ' אף דכתוב לבסוף ש"ו ולשיטת התו' ורשב"ם למדין מש"א בדכתב ש"ו מ"מ לא מהני קיום ע"ש. משא"כ האידנא מותרים לקיים אפילו אחר וקנינ' דעכשיו א"צ לומר בתר רוב ניזל דהא ש"ו מעכב וצ"ע:

{{עוגןמ|יא}} '''משום הכי וכו'.'''  דעת הש"ך ודאי בבא שטר לפנינו ולא כתב בי' ש"ו ושורה א' פנוי כסדר העדים השטר פסול לגמרי שהוא שטר שיכול לזייף לכתוב בש"א מה שירצה ולסיים ש"ו אבל בדלא כתוב ש"ו ואין שטה פנוי רק העדים חתומים תכופי' לשטר בזו לדעת המחבר וסייעתו דפסקו כרמב"ן דלא גזרינן לפסול כל שטר בלא החזיר אף בזו לא פסלינן כל השטר רק אין למדין מש"א. וצ"ע כי לשון ש"ע לא משמע כן ונראה דמכל מקום פסול לגמרי כי כך קבלו עליו וכ"כ כולם כי עכשיו כל השטר פסול דהשטר אין כותבים עדים רק הסופר ואם אתה מכשיר לפרקים שטר שאין ש"ו יסמוך הסופר ויניח השטר בלי ש"ו כי יסמוך דעדים יהיה חותמים תכופים והעדים יניחו פנוי כדרכם ויבא לידי זיוף ולכן צ"ע דינו כי משמע בש"ע דלגמרי פסול. וכתב הש"ך רבים טועים ומקיימין אחר כתיבת ש"ו וזהו ודאי אינו מועיל ופשוט אך אם הוא חובתו של בעל שטר י"ל דמועיל דהא ליכא חשש זיוף אך מדברי תו' ב"ב דף קס"א ד"ה וגייז ליה דכתבו ל"ל לר' ירמיה דכותבין ש"ו לבסוף בכל מקושר דאי סבירא ליה איך אפשר לחתוך הא שטר שאין בו ש"ו פסול וקשה דילמא סבירא ליה רק חוששין דסיים השטר וכתב ש"ו והניח ש"א פנוי ובאמת לא היה העדים חותמים מאחריו רק נגד כתב ולא נגד הפנוי כמ"ש התו' ולבסוף נמלך וכתב שם חובתו דחובתו כשר אפילו אחר ש"ו וחתמו נגדו עדים והוא גייז לחובתו והשטר כשר דיש בו ש"ו ועכצ"ל כיון דבעינן ש"ו דהוא סיום השטר אם אחר כך נכתב בו דבר אפילו לחובתו אין תוקף שטר דהוי כשטר שאין בו ש"ו דאינו מועיל כלום וכך התקנה כל שטר שאין בסופו ש"ו לא יועיל בשום אופן: ואם כן זהו שנכתב אחר כך הוי כאין בו ש"ו ולא מועיל כלל מיהו אפשר לומר דסבירא ליה לתו' דאיו זה קושיא דאיהו אפסיד אנפשיה דלמה כתוב חובתו במקום שיכול לחתוך ואין אנו אחראין לו אבל קודם ש"ו לא שייך אפסיד אנפשיה דכך דרך של שטרות לכתוב כל תנאי וכדומה לבסוף כמ"ש התו' במשנה אם כן למה כותבין עליון כו' ע"ש דתחתון עיקר ושפיר פריך אם כן גייז לי' אך זהו דוחק ומ"ש בראשון עיקר לדינא. והנה הב"ח נסתפק אי גם בזה בעינן במוחזקין דיודעים דשטר שאין בו ש"ו דפסול ואם כן אמרינן מסתמא היה בשטר נכתב ש"ו או לא בעינן והש"ך כתב דפשיטא דגם בזה בעינן מוחזקין והב"ח כתב דברים שלא נתחוורו ולענ"ד יפה נסתפק בשלמא לעיל תלוי הענין בעדים אי חתמו סמוך לשטר או הרחיקו ב' שיטין והעדים לאו דיני גמירי ולכך בעינן מוחזקין אבל שטר דצריך להיות בסופו ש"ו זהו אינו בעדים רק סופר השטר והוא משגיח לכתוב אותו כדינו וכראוי באופן המועיל ורוב סופרי שטרות בקיאי' וגמרו ענין כתיבת השטר וזהו מלאכתם וענינם ומסתמא הם בחזקת יודעים עד שנדע דאנו יודעים והש"ך השוה עדים לסופר וזה אינו בשום דוכתי דהעדים לוקחי' מהשוק מי שיזדמן משא"כ סופר מיוחד לכך ופשוט. ומכ"ש לפי מ"ש המחבר דאפילו אין השטר פסול בלי כתיבת ש"ו מ"מ למידן מש"א אם נכתב ש"ו פשיטא דאין צריך להתחזק:

{{עוגןמ|יב}} '''ואם כתוב ב' ש"ו כשר.'''  והא דלא חיישינן דלמא היה שטר עד ש"א והיה מסוים בש"ו והוא כתוב בש"א מה דבעי וכתב שנית ש"ו כתב הסמ"ע דמיירי דיש שטה א' פנוי ושני שיטין אינם מניחי' חלוק. וכבר הקשה הש"ך דלא ה"ל לש"ע לסתום כן ובפרט לפי שיטת הסמ"ע דסבירא ליה בש"א לכ"ע גזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו ולכן נררה ברור דמ"ש כשר אין הפי' להכשיר ש"א ללמוד הימנו דפשיטא דלא רק לעיל כתב שטר שאין בו ש"ו פסול כל השטר דכך קיימו וקבלו לפסול כל השטר שאין בו ש"ו ואם כתב סופר שטר בלי ש"ו לא כתב כתקון שטרות ונפסל וע"ז קאמר דאם נכתב שני ש"ו השטר כשר דהא הסופר עכ"פ עשה כתיקון וכתב ש"ו ואם הוא הוסיף וכתב עוד בשביל כך. לא נפסל השטר שהיה כתוב כדינו ודי דלא ללמוד מש"א כי יש חשש זיוף אבל השטר נכתב כדינו ולכך השטר כשר וזה פשוט וכל הדין של ר"י הברצלוני איירי בכך דבש"א לא כתב דבר חדש דהחזיר בש"א מענינו רק כל חשש דעשה נגד תקנה לכתוב ש"ו וזהו דעתו דוקא בדלא כתב כלל אבל בכתוב שנים די דלא ללמוד מש"א אבל בשביל כך לא נפסול השטר וא"ש:

{{עוגןמ|יג}} '''ויחזור ויחתמו שניהם.'''  המחבר כתב דלכתחיל' יחתמו שניהם דאף הרשב"א מודה בתשובה דלכתחילה טוב שיחתמו שניהם והוא כדי שיהיה הדבר בלי פקפוק אבל בדעבד אם כתוב הקיום בין עד לעד והקיום הוא מכתב יד עד השני דבדעבד כשר ואצ"ל דאם בעל השטר מוחזק דיכול לומר קים לי' כרשב"א ומ"ש הש"ך לדחות דעת הרשב"א לא נראה לענ"ד דהנה כל ראי' הרשב"א מהא דפרכינן ב"ב דף קס"ד שטר על מחק ועדים על הנייר לכשר אם היה כתוב בין סהדא לסהדא נחנו סהדא חתימי על הנייר ושטרא על מחק ודייק הרשב"א מה יועיל זה עדין יש לחוש דלמא היה גם השטר על נייר ומחקו רק הע"א שהעיד מה יהני העדות ע"א א"ו דבדבר זה אף ע"א נאמן וכתב הש"ך בס"ק כ"ד דליכא ראי' די"ל קושי' הגמרא איך פסק ותני הא מ"ל דכשר דהיינו כשכתבו כן על הנייר קודם חתימתן נחנו סהדי וכו' ושני עדים חתומים עליו וליכא כאן פקפוק עכ"ל באריכ' ותמהני ממנו איך חשד לרבן של ישראל שנעלם ממנו דבר פשוט כזה עד שהרא"ה שחלק עליו לא תי' כי אם דבאמת המ"ל הכי אבל לא כתב כמ"ש הש"ך ויפה עשו שלא עמדו כמ"ש הש"ך דהא בלא"ה יש לדקדק מה פריך בגמרא נכתב נחנו סהדי וכו' מה קושי' באמת מתחילה יש תקנה רק הברייתא מיירי בשטר הבא לפנינו והוא על מחק ועדים על הנייר דיש כאן חשש פיסול והברייתא לא תקנת' אתא לאשמעינן ואם באנו אנו לתקנת' כביר ימצא ידינו וא' מהן אם הלוה או עדים בעצמם כותבים מגופו של שטר בכת"י שורה א' ואם כן תו ליכא למיחש דהא כתבו על מחק ואי דימחוק ויחזור וימחוק הא אין דומה ובמקום שכתוב לכ"ע אין דומה וכו' וכהנה יותר תקנות שאפשר למצוא רק ברייתא דינא קמ"ל בבא שטר כזה לפנינו דפסול ועכצ"ל דלכך פריך הגמרא אימא סיפא וכו' דמורה דבברייתא בהדדי קתני רישא וסיפא שטר על הנייר ועדים על מחק כשר שטר על מחק ועדים על הנייר פסול ואם כן שפיר פריך בממ"נ מ"ש רישא ומ"ש סיפא אי מיירי בדלא נכתב בין סהדא לסהדא אף ברישא פסול דלמא מחיק וכו' ואי דכתוב אף בסיפא לכשר וזהו שדייק בלשונו אימא סיפא ומשני הגמרא דלעולם דכתוב ומכל מקום בסיפא אינו מועיל וכו' ולפ"ז הוכחת רשב"א למה ליה לגמ' לשנוי דאינו מועיל כו' לימא דאיירי דכתוב בין סהדא לסהדא והי' ול"ק מ"ש רישא ומ"ש סיפא דרישא לא שייך העדאת ע"א כמ"ש הש"ך להדיא שהוא תיקון בעלמא שלא יזייף אבל בסיפא הוא רק העדא' ע"א וא"צ לכל תי' הגמרא ועכצ"ל דבאמת ע"א בכה"ג מועיל ויפה פריך בגמרא ודברי רשב"א מוכרחים זהו מה שי"ל דאף דנימא כדעת הש"ך אך באמת נר' דסבירא ליה לרשב"א דבלא"ה כבר עמדו שם התו' בזה אי עילאי וכו' במה דאמרינן אי מקמי חתימת עדים מחיק ליה דנכתבו על המחק ולא שייך מחיק לי' לשיטת ריב"ם דאינו דומה נמחק פ"א וכו' והתו' תי' דבאמת המ"ל כן וזה דוחק. ולכן נר' דסבירא ליה כל מה שכתב לפני חתימת עדים להכשרו ותיקונו של שטר בכלל שטר יחשב והוא בכלל שופרא דשטרי שהוא עשוי לתקן שטר כמו דלא כאסמכתא כו' וכי אין זו נחשב בכלל השטר. ואם כן אי כתבו קודם חתימתן נחנו סהדי וכו' הרי זה בכלל שטר ואין זה בכלל חתימת עדים ומישך שייך לשטר ובברייתא קתני שטר על הנייר ועדים על המחק משמע כל השטר בנייר רק העדים על מחק ואי נחנו סהדי וכו' על מחק הרי מקצת שטר על הנייר ומקצת על מחק ובברייתא קתני שטר על הנייר משמע כל השטר ואינו על מחק רק חתימת עדים ועכצ"ל דכתב נחנו סהדי ג"כ על הנייר וא"ש הלשון שטר על הנייר ואם כן יש לחוש דמחיק לי' וא"ש ול"ק קושי' התו' ואם כן ממילא נסתר מ"ש הש"ך דפי' בגמרא על הברייתא שטר על מחק ועדים על הנייר דיכתבו לפני חתימת עדים נחנו סהדי כו' על הנייר דא"כ זה לשטר מישך שייך וה"ל שטר מקצתו על הנייר ומקצתו על מחק ואנן שטר על מחק תנן משמע כולו רק העדים על הנייר כמ"ש ברישא ולק"מ ואמת כי מתחילה חשבתי בתו' ב"ב דף קס"ג ד"ה גופא שהקשו דילמא היה שטר על הנייר ועדים על מחק דפסול ומחק וכו' דהדבר תמוה מהכ"ת ימסרו עדים שטר פסול אבל י"ל דכך כוונתם העד ראשון חתם ע"מ ומסרו לשני לכתוב נחנו וכו' ולחתום ועד שני עשה עול ולא כתב נחנו וכו' ומסרו לידו והוא מחק ואם כן כל הכשרו דנימא חזקה על עד השני דיעשה כהוגן וקושי' התו' איך נוציא ממון אחזקה דחד סהדא אולי קלקל חזקתו הא אין ע"א נאמן לאפוקי ממון וע"ז תי' כיון דצריך לכתוב נחנו וכו' אין מוסר לו שטר פסול הרצון עד הראשון אינו מוסר לעד שני שטר פסול ואינו סומך עליו כי חזקה על עדים ששנים משגיחי' לבל יקרה דבר בלתי הגון ולכך אינו מוציא מתחת ידו והוצרך לכתוב במעמדו נחנו וא"ש ומדויק הלשון אינו מוסר לשון יחיד ואי קאי על עדים הל"ל מוסרים אבל כבר כתבתי ישובי' על דברי התו' הזה ובאמת יש סניף לדברי רשב"א אף מרישא דקתני עדים על מחק ושטר על הנייר אי כתב בין סהדא לסהדא נחנו וכו' דכשר וקשה אי ס"ד דלא סמכינן אפומא דחד סהדא בכיוצא בזה מה מהני זה דילמא יחתוך השטר עם עד א' שחתם בראשון וימחוק ויחזור ויכתוב בו סך מרובה ובשני יכתוב ג"כ במקום נחנו סהדי לאחר שימחוק אותו מה שירצה והעד השני יחתום אותו והרי יבא בשני שטרות מכל אחד מעד א' ומצטרפין ויגבה סך מרובה ומה אמרת דלא יעשה עד השני זיוף הא אמרת דלא סמכינן על ע"א להוציא בחזקה זו דלא יעשה זיוף ממון דלא האמינו התורה לממון ואף כי הרמב"ן בחדושיו לב"ב חוכך אי שטר על מחק וע"א עמו מהני מכל מקום הא התו' בדף קס"ד ד"ה גופא כו' מוכח דמהני וכמ"ש מהרש"א ואם כן הקושי' במקומו וכן נראה ממ"ש התו' בד"ה גופא הנ"ל דהקשו אריב"ם דסבירא ליה בשטר הבא הוא ועדיו על מחק דאפילו יש רווח בין סהדא לסהדא כשיעור כתיבת נחנו סהדי כו' דמ"מ כשר דניחוש דילמא היה שטר על הנייר ועדים על מחק והך נחנו סהדי היה ג"כ כתוב על הנייר ומחק הכל הן השטר והן הך נחנו סהדי וכתב מה דבעי והכל נמחק רק פ"א ודומין להדדי ותי' דוודאי הך נחנו סהדי בין עד לעד מספיק כשיעור ב' שיטין ואם כן א"א להניח כ"כ פנוי דלמא יכתוב שטר בב' שיטין וע"א ע"ש בתו' ובפי' מהרש"א וקשה ל"ל לתו' דהך מחזיק ב"ש דהוא דוחק לימא דאפילו מחזיק רק שטה א' מכל מקום אם היה בין ע"א החתום על מחק לשני החתו' על מחק נייר פנוי ל"ל לכתוב נחנו סהדי יחתום הוא על הנייר ואם כן יהיה שטר על הנייר ועד אחד על מחק ועד אחד על נייר ויוכשר דאין כאן מקום לזייף כהנ"ל דימחוק אותו ויהיה שטר ועד א' על מחק וע"א על נייר דהא בכה"ג פסול דניחוש דלמא מחק וחזר ומחק והעד ראשון יחתום שמו שנית וה"ל נמחק ב' פעמים ועד השני על הנייר לא ידע דבר ואי דאין עד ראשון נחשד לזייף ולחתום שמו שנית הא אמרינן דבע"א לא מפקינן ממון ועכצ"ל דאף דגזרת המלך שלא להוציא ממון עפ"י עד א' היינו שלא להאמין לו כמו שלא האמינה התורה לקרובים אבל בשביל זה במקום שיש רק חשש זיוף בעלמא אף על ע"א סמכינן דחזקה דכל ישראל כשרים ולא משקרי ולא מזייפי כלל. ואם כן א"ש לישנא דברייתא הוא על מחק ועדים על הנייר פסול דוקא ב' עדים אבל ע"א על הנייר והשני על המחק כשר דל"ל דלמא מחק דהא עד שני שהוא על מחק לראי' דאין דומה נמחק פ"א כו' וכן להיפוך שטר על נייר ועדים על מחק לרבותא אפילו שניהם על מחק דא"ל דילמא מחק וחזר ומחק ולא יגיע כלל לזיוף העדים מכל מקום כשר ודברי התו' נכונים דאף דיש חלוק נייר אם יכתוב השני חתימתו על הנייר באופן שיהיה שטר וע"א על הנייר ואחד על מחק יש לחוש לזיופא דימחוק ויהיה שטר וע"א על מחק וא' על הנייר דכשר דסמכינן אחד סהדא דאין דומה כו' והא לא קשי' אם יש רווח אם כן דילמא מחק בשטר ויקיים ליה ברווח דבין ע"א לשני דמועיל לשיטת רשב"א וה"ל שטר שיכול לזייף בזו כבר הרגיש הריב"ש סי' מ"ט וכתב דאף הרשב"א לא אמרו אלא כשהוא מקוים מכתב יד עד השני בעצמו ע"ש דליכא למיחש לזיופא ונכון הוא. וכן יש ראי' ממה דהקשו התו' דהוי להו לתקן איפכא שטר ועדים על מחק יצטרכו עדים לכתוב נחנו וכו' וקשה בשלמא בשטר על הנייר ועדים ע"מ כתבי' נחנו וכו' שפיר ע"ז מהימן לכ"ע שהשטר כשר לפניך אבל בשטר ועדים ע"מ הא יש חשש זיוף ואיך יהיה נחנו מועיל מע"א ולכתוב קודם חתימ' עדים דילמא מחק ואינו מועיל לשיטת רשב"ם ודוחק דיכתבנו בשני שורות וא"א למחוק דמחק ב' שורות פסול ומעתה דהוכחנו דגם דעת התו' כרשב"א פשיטא דיכול לומר קים ליה ובפרט כי במחבר לא נזכר רק לכתחילה יש לחתום שנים אבל לא פסל השטרות בדיעבד:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}