עריכת הדף "תולדות יצחק/בראשית/ו"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== ב ==

'''ויראו בני האלהים ''' בני השרים והשופטים שהיה ראוי שיעשו דין ומשפט ראו את בנות האדם שהיו יפות ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו לומר שלא היו גוזלים ממון לבד אלא גם הבנות הבתולות בבית אביהם גוזלים אותם ולוקחים להם לנשים וגם הנשואות דא"ר יודן טבת כתיב כשהיו מטיבין ומקשטין אותה לחופה היה גדול נכנס ובועלה תחלה:

== ג ==

'''ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם ''' לא יהיה נפשי המשכלת שנתתי בהם שנים רבות בגוף האדם וידון מלשון נדנה:

'''בשגם הוא בשר ''' י"מ בעבור שגם האדם בשר ככל בשר הרומש על הארץ ויתכן שהכוונה לפי שגם נפשי יהפך בהם להיותה חומרית וזהו בשגם הוא בשר שגם הנפש ישוב בשר ולא יהיה השארות לנפש לכן יהיו ימיו מאה ועשרים שנה וזה לא היה שאחר המבול חיו ארבע מאות שנה ויותר אם הכוונה לדורות הבאים אחר הדורות ההם ימי שנותינו בהם שבעים שנה אלא הכוונה אמתין להם מאה ועשרים שנה ואראה אם ישובו בתשובה לפני ואם לא ישובו אביא המבול וכן תרגום אונקלוס ארכא יהיבנא להון:

== ד ==

'''הנפילים היו בארץ ''' הם ענקים שאותם בני השרים היו גבורים גדולי הקומה:

'''וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם ויולדו להם ''' הכוונה שבתחלה הרשיעו בשהיו גוזלים הבנות בעודם בבית אביהם ולוקחים אותן לנשים אבל אחר התראת המבול לא הרשיעו כל כך לגזול אותן אבל היו באים דרך זנות לבנות האדם ולא היו יודעים מי היה אביהם עד שגדלו אותם הבנים וידעו בני מי הם בקומתן שהיו רמי הקומה וגבורים וזהו המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם ולא נצטרך לראב"ע שפירש אחרי כן אחר המבול:

== ה ==

'''וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו'. ''' הכוונה שמחשבות בני אדם כולם היו רעות לא היה מחשבה טובה בהם אבל המעשים לא היו כולם רעים אלא רובם וזה הוא רבה רעות האדם וזה לא היה בעבור שהיו מתחרטין ממחשבתם הרעה אלא לפי שהרשעים אינו יוצא לפועל כל מחשבתן לפי שיש רשעים כמותם ומתקוממים כנגדם או לסבות אחרות וזה טעם רק:

== ו ==

'''וינחם ה' ויתעצב אל לבו ''' הכוונה בניחום ועצבון שלא רצה בקיומם כמו ישמח ה' במעשיו שר"ל רצה בקיומם שנחמה ועצבון בבני אדם הם הפעליות נפשיות ואין בשי"ת הפעלות ומ"ש לבו לפי שהלב הוא כלי המחשבה הבאה מן המוח ובלב הכח המתעורר ולכן כשהקב"ה חושב לעשות דבר אומר ויאמר ה' אל לבו כמו שאמר ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל. ואמר ויתעצב אל לבו שנתעצב במחשבתו. וכשעושה דבר על פי שליח אומר בו שאר האיברים שבאדם ומיחסם לשי"ת כגון עיני ה' אזני ה' פי ה' יד ה' רגלי ה' שאם השליח השלוח מאתו ית' הוא לדבר דבר בשמו נקרא פי ה' כמו שאמר כי פי הוא צוה כלומר מלאכו. ורוחו הוא קבצם כלומר רוחו של המלאך הנקרא פי וכן תרגום יונתן ומלאכיה גם הנביאים נקראים פי ה' גם אורים ותומים וכן ארז"ל ואת פי ה' לא שאלו אלו אורים ותומים. וכשהוא שליח להשגיח על מעשה הבריות להענישם או לתת להם שכר יקרא השליח עין ז"ש עיני ה' אל צדיקים עיני ה' משוטטות בכל מקום עיני ה' צופות על אבן אחת שבעה עינים ביאורו השגחות רבות. וכשהוא שליח לשמוע דבר או לקבל אותו יקרא אזנים כענין שאמר ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' כי כמו שהאזן שבאדם כלי השמיעה כן המלאך השלוח לשמוע וארז"ל אזנים כרית לי אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל רוצה לומר שהמלאך הממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל הוא וכחותיו נקראים אזנים לשמוע התפלות וליטלן ולעשותן עטרה לראש המלך ה'. וכשהוא שליח להלחם עם אומה להכותה נקרא יד יי' שנאמר בפלשתים כבדה מאד יד האלהים ובמצרים הנה יד ה' הויה ובטביעתם את היד הגדולה. וכששלוחיו ופמליא שלו מתקבצים לפעול בעולם ענין מחודש נקראים רגליו כענין שאמר לעתיד ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים שענינו חיילותיו וצבאותיו כמו ברגלי אעבורה שטעמו בצבאותי. וזהו ענין חשוב לענין ההגשמה שמצינו בשי"ת ולא נצטרך לומר דברה תורה כלשון בני אדם שכל אלו הדברים אינן בעצמות הש"י אלא בשלוחיו. וא"ת מה נאמר בויאמר ה' אל לבו שפירשנו בש"י. התשובה שגם בו פירשו לבו נביא השם ואולי מה שאמר דברה תורה כלשון בני אדם הכוונה גם במלאכיו שאין להם איברים גופיים:

== ח ==

'''ונח מצא חן בעיני ה' ''' מלשון מצא חן נראה שלא היה ראוי להנצל מן המבול ואח"כ אמר איש צדיק תמים וגו'. שר"ל שלא היה ראוי שימות במבול ואמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה כ אותך ראיתי צדיק לפני ואם הכוונה שהיו מעשיו נאים ונעימים כמו שכתב הרמב"ן הוא מיותר שאח"כ אמר איש צדיק תמים וגו'. והנכון בעיני שנח מצד עצמו ראוי היה להנצל מן המבול אבל מצד שהיה חלק העולם והעולם נידון אחר רובו כמו שאמר בענין הזה עצמו וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ מכאן שהעולם נידון אחר רובו היה ראוי שימות עם דורו במבול שכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים לזה אמר שאע"פ שמצד זה היה ראוי שימות אבל לפי שמצא חן בעיני ה' לא מת וזהו כלשון בני אדם שאומר ראובן מצא חן בעיני המלך ועשה עמו חסד והעשירו עושר גדול לומר שלא היה ראוי לכך ולפי שלא נחשוב שמצד עצמו לא היה ראוי להנצל לזה אמר בסמוך לזה אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו ואמר ג"פ נח לומר שמצד עצמו ראוי היה להנצל מן המבול ולז"א בדורותיו לומר שאם היה ראוי למות היה מצד דורותיו וראוי שיהיה נידון עמהם אלא בעבור שמצא חן בעיני ה'. וא"ת מדוע מצא חן ולא נידון עמהם. התשובה שאם כן היה צריך הקב"ה לברוא עולם חדש כאשר עשה בששת ימי בראשית שהרי היו מתים כל הבהמות וחיות ועופות וכל הדשאים וכל האנשים והיה צריך לברוא אדם פעם אחרת ולזה לא רצה הקב"ה שימות עמהם לשום לעולם שארית בארץ ולהחיות להם לפליטה גדולה וזהו מצא חן שעשה הקב"ה מנח אדם הראשון ושממנו יושתת העולם לא אמר עתה שהיו מעשיו נאים כדברי הרמב"ן אלא הטבה גדולה שהטיב לו הקב"ה בשהוא יהיה אב העולם שזה מורה לשון מציאות חן. זהו דעתי והוא ענין חשוב מאד:

== יב ==

'''כי השחית כל בשר. ''' דרז"ל אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן וזה תימה שא"כ יהיה זה טבע או מערכה שב"ח לא ישחיתו דרכם בזמן זולת זמן אלא בטבע לא בבחירה והוא התנצלות גדול לדור המבול וזה ספק גדול על זה המדרש שהנראה מן הפסוק שבא להפליג העון והמדרש מיעט אותו וגם מהמדרש משמע שבא להפליג החטא בשאמר אפילו ומיעטו. והתשובה שהזכור והמשכב המגונה מפסיד מזג האויר ולפי שהם הפליגו ברע ההוא נתפשטה רעתם לב"ח:

== כ ==

'''מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה. ''' הטעם שאמר ברמש מכל ולא אמר כן בעוף ובבהמה לפי שיחשוב נח שהרמשים לא כוון בהם אבל הם ממותר הטבע ושאין צריך שיעסוק בהצלתם שהעדרם טוב ממציאותם לז"א מכל רמש האדמה שאף ע"פ שנעלמה תועלתם ממנו לא נעלמה מהשי"ת ואחר שהם פרים ורבים מזכר ונקבה יצילם בתיבה וז"א למינהו:



{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}