עריכת הדף "
שרשי הים/חמץ ומצה/א
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
{{הועלה אוטומטית}} {{ניווט כללי עליון}} == ב == {{מרכז|{{גופן|4||'''שורש איסור חמץ בהנאה'''}}}} '''החמץ בפסח אסור בהנאה כו'.''' וכתב ה"ה וז"ל פ' כ"ש אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא היתר אכילה ע"כ הנה בגמר' אמרו שם דהא דחזקיא פליגא אדר' אבהו דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה וכו' וכת' התוס' ד"ה כל מקום וז"ל וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתי' כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי תימא אה"נ א"כ לקמן דבעי מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו לימא דאיכא בינייהו הא ואור"י כו'.<br>''' והנה ''' מורי הר"ב שער המלך הביא דברי הרב המגיה בספר משנה למלך ה' שגגות דק"ט ע"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז"ל הללו ממ"ש התוס' בחולין דק"ך דאצטריך הנפש לרבות את השותה משום דבהנאה ליכא כרת וא"כ מאי ק"ל הכא דהא מדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דבשאר הנאות אינו חייב כרת ולמה להו לחלק בין אוכל לתאכלו יע"ש ומורי הרב הנז' תירץ ע"פ מ"ש לקמן בפרק כ"ש דל"ה אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה ומעיקרא אסיקו רב הונא בריה דר' יהושע ור"פ דה"ט משום היקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים שאדם יוצא י"ח מצה חייבים על חימוצה כרת והך הואיל ואין אדם יוצא י"ח מצה דהו"ל מצה עשירה ובעינן לחם עוני אין חייבין על חימוצה כרת ודחי להו רב אידי מהא דתניא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואין אדם יוצא בהם י"ח מצה דבעינן אכילה וליכא אלא ה"ט דמי פירות אינן מחמיצין יע"ש והשתא ודאי ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות ליכא כרת דהא אצטריך שפיר הנפש לרבות את השותה כי היכי דלא נימא כדר"פ ורב הונא דכל שיוצאין י"ח מצה חייבים על חימוצו כרת וכיון דבשותה אינו יוצא י"ח מצה ה"נ אינו חייב על חימוצו כרת והוה אמינא דשאר הנאות אין חייבי' כרת בשותה אבל בתר דגלי לן קרא במילת הנפש דלא דרשינן היקש זה הדרינן לכללין דשאר הנאות נמי חייבים כרת כיון דבכלל אכילה נינהו כדר"א עכ"ל ועוד מצאתי לו בכתיבת ידו שכתב על קושיית מוהר"י כולי הלז וז"ל כתבתי בנדפס דס"א ע"א ליישב קושיית מוהר"י כולי ז"ל שהקשה על דברי התוס' דכ"א ע"ב ד"ה כי כל אוכל כו' יע"ש ועוד אני אומר דלא ק"מ ואשתמיט מיניה דברי התוס' ר"פ העור והרוטב בדף הנז' ד"ה היכא וז"ל וצ"ל דאכלאיים בעי דאע"ג דלא כתי' אכילה ביה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור הוא בעין ולעיל דפריך אלא אם חמץ אכילה כתיבה ביה בלא"ה הוה מצי למפרך אלא כיון דכתיב ביה אכילה בהדייא פריך מינה יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה דעל ההנאה אין בו כרת דאע"ג דבהנאה יש בו כרת אפ"ה אצטריך דלא נימא התורה לא אסרה באכילה ובהנאה בכרת אלא כשהאיסור בעין אלא דבפ' העור והרוטב ק"ל להתוס' שפיר לתלמודא התם דפריך מטעמא דאכילה כתיבה ביה דמשום ה"ט ת"ל משום הנאה ותירצו דלפי האמת דס"ל דהנאת חמץ אין בו כרת משום דכי אוכל לא ילפינן מלא תאכלו פריך תלמוד' שפיר אבל מדאצטריך הנפש ליכא למשמע מידי כמ"ש וליכא למימר דטעם זה שכתבו התוס' דסברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין אינו אלא לפי האמת דהנאת חמץ אין בו כרת והילכך הו"א דסברא הוא דלא חייבא תורה כרת באכילה אלא כשהאיסור הוא בעין אמנם לכשת"ל דעל הנאת חמץ יש בו כרת אע"ג דאינו אוכלו אלא שמוכרו לגוי כיון שבא לו הנאה מחמתו מכ"ש שיש לחייבו כרת כשאוכלו אע"ג דאין האיסור בעין דאין לך הנאה גדולה מזה הבאה לו מחמתו דהא ודאי ליתא דא"כ תיקשי לך דבכלאי הכרם כיון שיש בו איסור הנאה למה לי קרא וליכא למימר דס"ל דעל איסורי הנאה אין לוקין עליו וכדעת רבינו בפ"ח מה' מ"א דהא לית' שהרי ממ"ש דהנאת חמץ אין בו כרת אלא לאו מבואר דס"ל דלוקין על הנאה היפך דעת רבינו וכ"כ הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג ועיין מה שכתבתי בנדפס גם למה שתי' עוד משם הר' שמואל דגבי חלב וחמץ שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה אכילה היו מחייבין כיון שהוא גוף החלב אבל משקה היוצא מהכלאים אע"ג דלא כתיב אכילה כמאן דכתיב דמי שאין זה גוף הפרי יש ליישב שפיר דודאי למאי דמסיק בגמרא גבי המחה את החמץ אכילה כתיבה ביה ק"ל שפיר דת"ל שהוא חייב מפני שהוא נהנה מגופו של איסור אבל מדאצטריך הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה מידי דעל הנאת חמץ אין בו כרת דאיכא למי' דהנפש אצטריך לרבות משקה היוצא מן החמץ דסד"א דשרי כיון שאינו גוף החמץ וזה דבר מוכרח דלפי האמת הנפש מרבה אפילו משקה היוצא מן החמץ מדאמרו בשאר איסורי' משקה היוצא מהן כמותן דילפי' מהנך או מבכורים וחד מהנך וכ"כ הר"ב ח"ה ז"ל יע"ש.<br>''' מיהו ''' תירוץ ה"ר שמואל תמיהא לי טוב' דהיאך הפה יכולה לדבר דמשקה היוצא מכלאים שרי מפני שאינו גוף הפרי והלא כלאי הכרם אפילו קלפי הכרם והקשין אסרן הכתוב בהנא' אע"ג שאינן פרי כ"ש משקה היוצא מהפרי וכי מגרע גרע וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דת"ל משום הנאה וכ"ת דהר' שמואל ס"ל דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם וכמו שכן הוא דעת רבינו כמ"ש הר"ב מש"ל בפ"ה מהלכות יסו"ה. זה ודאי דחיקא לי מילתא טובא שאחר שבדיבור הקודם כתבו בפשיטות דלוקין על הנאה איך כתבו תי' זה סמוך ונראה משם ה"ר שמואל והיה נראה ליישב עפ"ז מה שהקשתי בנדפס לדעת רבינו דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם מהירושלמי דמס' ערלה יע"ש דאיכא למימר דרבינו ז"ל מפרש הסוגייא דפרק העור והרוטב כפי' ה"ר שמואל דאכלאי הכרם קמבעייא ליה ומשמע שאינן גוף הפרי דהשתא ע"כ צ"ל דס"ל לתלמודא דידן דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם דאל"כ דאינן מגוף הפרי אפי"ה מחייב משום הנאה כמו קשין וקלפין ומטעם זה דחה הירושלמי הלז מיהו לתי' ה"ר שמואל ק"ט והנראה אצלי דכוונתם במ"ש כיון שאינן מגוף הפרי דסד"א דחשיבי זיעא בעלמא וכמ"ש לקמן בד"ה והדר מייתי כו' גם בפרק כל שעה דכ"ד ע"ב ד"ה אלא כתבו דהא דאצטריך למילף פרי מפרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקי' אצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה ליחשב למשקים דזיעא בעלמא הוא ואצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי יע"ש וא"כ איכא למי' שפיר דאע"ג דבכלאי הכרם לוקין על הנאת קליפין וקשין הנהו שאני דנהנה מהן בעינייהו משא"כ הנך.<br>''' מיהו ''' עיקר דבריהם שכתבו דג"ש אצטריך למילף שנחשוב משקין של תירוש ויצהר כמו הפרי כו' תמיהא לי דג"ש למה לי הא כי היכי דילפי' כלאי הכרם מבנין אב מבכורים וחד מהנך ה"נ נילף ערלה ותו דערלה ודאי איסור הבא מאליו הוא ולא דמי לכלאי הכרם שע"י זריעתו בא בעבירה כמ"ש התוס' וא"כ בפשיטות איכא למילף מחלב וחמץ כמו שאר איסורים אלא ודאי דג"ש לא אתא אלא למעוטי שאר משקין והיה נראה ליישב שדעתם ז"ל כדעת רבי' שכתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות דעל כל האיסורים משקים היוצאין מהן אסור ואין לוקין עליו וכת' הכ"מ שם דאע"ג דבפרק הרוטב יליף לה מקראי אסמכתא בעלמא הוא יע"ש וא"כ איכא למימר דלהכי אצטריך ב"ש לחייב מלקות על משקה היוצא מן הזתים והענבים הן אמת שבדברי רבינו הללו יש בהם מן המבוכה גם בדברי הלח"מ יש לעמוד עליו לעת הפנאי וכמו שאכתוב לקמן בפ"י מה' מ"א הלכה יו"ד ע"כ מצאתי מכתיבת ידו.<br>''' ובעיקר ''' קושיית הרב מוהר"י כולי ז"ל בהיותי יוצק מים לפני מורי הרב מר יאודה אשכנזי ז"ל שמעתי מפה קדוש ישוב לקו' הנז' ע"פ מה שדרשו בת"כ פ' צו פ' י"ד סוף פרשה יו"ד הנפש ולא הציבור הנפש לרבות את השותה יע"ש דהשתא ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעי' דבהנאה ליכא כרת דהא איכא למימר דהנפש אצטריך למעט הצבור ותלמודא דפריך ל"ל הנפש בחמץ תיתי מהנך לאו אעיקר קרא פריך דהא אצטריך למעט ציבור אלא אתנא דברייתא פריך וכדאמרן ואמטו להכי הוצרכו התוס' לחלק בין אוכל ללא תאכלו ואף שהר"ב ק"א כתב שם דמיעוט הציבור מה"א דהנפש מפיק ליה התוס' ז"ל לא משמע להו הכי אלא ממילת הנפש גופיה מפיק ליה וראיה לדבר דמעיקרא דריש מיעוטא דציבור ושוב דריש לרבות את השותה ולפי דברי הר"ב ק"א דמיתורא דה"א קדריש הו"ל למדרש תחילה מילת הנפש לרבות את השותה ושוב הו"ל למדרש יתורא דה"א ועוד ראיה דלעיל בפרק ח' סימן ט' גבי פיגול דרשו הנפש למעט ציבור ולא דרשו לרבות שותה וכתב שם הר"ב ק"א דמדהו"ל למכתב והאוכל ממנו וכתי' הנפש דרשו הכי הרי דלא מיתורא דה"א קדריש הכי ואין לומ' דהתם נמי מיתורא דה"א קדריש הכי ומילת נפש אצטריך לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב דא"כ בסוגיין דחולין דק"ך דקעביד תלמודא צריכותא דנפש דחלב ונבילה ושרצים דלא אתי לא חד מחד ולא מבינייא דשניהם ושלשתן אמאי לא עביד נמי צריכותא לנפש דפיגול דתיתי מהנך במה מצינו או מבינייא אלא ודאי דפיגול ה"נ דאתי מאינך ומילת נפש אצטריך למעט ציבור ולדברי הר"ב ק"א דמה"א דהנפש מפיק לה קשה וגם לדבריו ז"ל קשה אמאי לא דרשו בת"כ גבי פיגול לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב אמנם לפי' דרבינו הנה מה טוב ע"כ ת"ד מורי הרב זלה"ה.<br>''' ולדידי ''' נראה לי עוד דהתוס' הכא בפסחים לא ניחא להו מימר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות פטורי' מכרת דא"כ מאי פריך התם בגמרא בחולין דק"ך ל"ל הנפש בחמץ לרבות את השותה דתיתי מחלב ונבילה וכו' יע"ש ואם איתא דאצטריך הנפש למעט שאר הנאות מכרת מאי קושיא לימא דאה"נ דאתי מחלב ונבילה ואצטריך הנפש לרבות את השותה לגלויי דשאר הנאות פטורים מכרת דהו"א דמחייב משום דבכלל אכילה הנאה קמ"ל מילת הנפש למימר דוקא שותה הוא דמחייב ולא שאר הנאות ומדלא קמשני הכי ש"מ דלא ממילת הנפש ממעטינן שאר הנאות מכרת דבלא"ה פשיטא ליה להש"ס דשאר הנאות פטור מכרת ולהכי קשיא להו הכא בפסחים יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דמהיכן פשיט' ליה להש"ס דשאר הנאות פטורים מכרת דאדרבא מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ודחיקא להו להתוס' למימר דכי פריך התם בגמרא ל"ל בחמץ דתיתי מנבילה כו' אליבא דחזקיה פריך דס"ל דאיסור הנאה אינו בכלל אכילה אלא כשאומ' לא יאכל ולדידיה לא אצטריך הנפש לגלויי אשאר הנאות דבלא"ה אינו חייב כרת וא"כ שפיר קפריך ל"ל הנפש כו' אבל לר' אבהו לא קפריך מידי משום דאצטריך לגלויי אשאר הנאות דא"כ הו"ל להש"ס כי פריך ל"ל למימר בשלמא לרבי אבהו ניחא אבל לחזקיה קשה מדלא קאמר הכי ש"מ לאו ממילת הנפש ילפינן דשאר הנאות פטור מכרת ודוק. == ג == {{מרכז|{{גופן|4||'''שורש לאו הניתק לעשה'''}}}} ''' אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על ב' לאוין אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה.''' ע"כ. שמעתי מקשים משם הרב הקדוש מוהר"ג איספיראנאסה זצ"ל דהא להדייא אמרי' בפרק מי שהיה דהוי לאו הניתק לעשה א"כ אפילו עשה מעשה אינו לוקה וא"נ לא עשה מעשה אם לא קיים העשה לוקה וכמ"ש במכות גבי קיימו' ולא קיימו כו' וכן פסק רבינו בפי"ו מה' סנהדרין.<br>''' ולכאורה ''' יש ליישב דסמך הרב ז"ל ארפ"ק דתמורה דאמרינן התם גבי לא יחליפנו ולא ימיר אותו דלקי אע"ג דניתק לעשה משום דאיכא תרי לאוי דכל דאיכא תרי לאוי לא חשיב ניתק ע"ש וכ"כ רבינו ז"ל טעם זה בה' תמורה אם כן גם הכא גבי חמץ איכא תרי לאוי לא יראה ולא ימצא לפיכך לא חשיב ניתק גמור ככל לאו הניתק לעשה כדאמרינן בעלמא וזהו שדקדק רבינו וכת' בסוף לשונו אע"פ שעבר על שני לאוין כו' ודוק ומיהו צריכין אנו לומר דלא לקי אלא חד דהא עכ"פ ניתק קרי ליה וע' בכ"מ שם ולקמן בהלכות הנז' ומ"ש בש"ס דהוי ניתק לעשה ר"ל הלאו האחד והלאו האחר נשאר בלא ניתוק ועכ"ל הכי דאלת"ה קשיא הא דתמורה דהיכא דאיכא תרי לאוי אמרינן התם דלא הוי ניתק והכא קרי ליה ניתק אלא ע"כ כדפרישית ואגב זה הוקשה לי מ"ש ר' בה' פסולי המוקדשים דלא לקי אנותר משום דהוי ניתק וכתב מרן אע"ג דאין בו מעשה לרבותא נקטיה ע"ש והוא תימה דמאי ריבותא הלא בניתק קי"ל אי לא קיימו לקי אבל מטעם שאין בו מעשה לעולם לא לקי וכן בה' ק"פ כתב מרן כן וק"ל. והתוס' כתבו במכות עלה דההיא שקדמו עשה דל"א דבתרי לאוי לא הוי ניתק אלא דוקא כדסמיכי אהדדי כהנהו דתמורה ע"ש ובזה מתרצתא שפיר הא דפרק מי שהיה דחשבינן לחמץ ניתק משום דלא יראה ולא ימצא לא סמיכי אהדדי ובחולין כתבו כלל אחר דהיכא דעבר העשה בקום עשה הוי ניתק אע"ג דהוו תרי לאוי אבל בלאו הכי כגון תמורה לא ובזה ניחא גם כן הא דחמץ דהוי הביעור בקום עשה וכל זה שלא כדעת רבינו ז"ל.<br>''' וראיתי ''' להתוס' בריש תמורה גבי סופג את המ' כתבו דהוא הדין שמונים א"נ לא יחליפנו אצטריך לשל חבירו יע"ש. ולכאורה ק' דהא אמרינן התם בגמר' דהוו תרי לאוי ונר' דה"פ שהא' ניתק והב' נשאר ולפי' לקי אחד לתי' בתרא ואע"ג דהא אצטריך לדחבריה מ"מ עבר מיהא אלא יחליפנו ולקי אחד ולתי' קמא אתרי נמי דהא מיהא אתרויהו עבר וצריכין אנו לפרש לפי זה דכיון דאיכא תרי לאוי דסמיכי לא הוי ניתק אפילו אחד וא"נ משום דהעשה אינו בקום עשה. ובמציעא דס"א ע"א כתבו התוס' וז"ל ולעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש באם אינו ענין לקי שפיר כו' עכ"ל. ושמעתי מקשים דהיכי כתבו דבש"ש לקי הא הוי לאו שניתן לתשלומים וידוע שאין לוקין על לאו שניתן לתשלומין וכ"כ רבינו בפי"א מהלכות שכירות ע"ש.<br>''' ויראה ''' לי דלאו קושיא היא דהא אמרינן בפרק אלו נערות דף ל"ב ע"ב לר"י דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מלקא לקי ממונא לא משלם וה"נ בהתרו ביה לקי שפיר וכוותיה נמי ברבית ואונאה דאע"ג דניתנו לתשלומין אי התרו למלקות לקי ולא משלם ורבינו נמי כת' לזה בה' נערה ובפ"ג דגניבה ע"ש משא"כ בניתק דאפילו התרו לא לקי: ואמנם לכאורה יש להקשות היאך כתבו התוס' דליכא לאו בגזל ולעבור בשני לאוין משום דהוי ניתק והא להדייא אמרינן ברפ"ק דתמורה דכל דאיכא תרי לאוי לא הוי ניתק והכא איכא תרי חד ההוא דאתא מרבית ואונאה והוי דלא תגזול ולאו קושייא היא דהא חד לאו ניתק וחד אייתי מרבית ואונאה והוא מן הדין ואין מזהירין מן הדין באופן שהשני לאוין רעועים וכמ"ש התוס' שם לעיל ד"ה אמרי ה"נ ע"ש פירוש דבריהם דבלא"ה לא לקי דהוי ניתק אם כן אפילו איכא תרי לא מהנו כדאמר' מה שאין כן בש"ש דלא הוי ניתק לעשה דלא מיקרי ניתק אלא כשהכתוב הזכיר בו עשה להדייא שנתקו הכתוב מהלאו לעשה ועשאו עשה כהאי דגזל דכתיב להדייא והשיב את הגזלה דמש' אם גזל ישיב ונפטר וכן הנותר באש תשרופו וכן וישלחו מן המחנה אי לאו דקדמו העשה ועיין בפרק אלו הן הלוקין מתבאר כל זה מדברי רש"י ובספר הזכות להרמב"ן ז"ל והרז"ה ועיין בתוס' דמציעא דקט"ו בסופו ובתו' פרק אלו נערות שם ד"ה שלא השם המביאו כו' וזה כלל גדול לתת הפרש בין לאו הנקרא ניתק לעשה ללאו שניתן לתשלומין וכאן בש"ש שהל"ת לא תעשוק ולא תבא עליו השמש וכיון שעבר הזמן עבר אלאו ולא נתקו הכתוב בפי' לעשה לומר ואם עשק ישיב מיהו בגזל כתבה לעשה בפי' והשיב את הגזילה והוי נתק גמור ומיקרי ניתן לתשלומים ג"כ ונ"מ שאפילו שרף הגזילה דהשתא לא מקיים עשה מ"מ לא לקי משום דניתן לתשלומים והתראה ראשונה אינה ועיין בתוס' דמציעא דקט"ו ד"ה וחייב משום שני כלים כו' ודוק.<br>''' עוד ''' היה נראה לומר ולתרץ הכל והוא במ"ש לעיל משם התוס' דמכות דכל היכא דלא סמיכי אהדדי הלאוין לא אמרינן בהו כההיא דתמורה והכא חד אתי מרחיק מרבית ואונאה וחד מגופי' וכיון דלא סמיכי חשבינן ליה ניתק וכמ"ש לעיל אבל בש"ש סמיכי לא תעשוק שהוא ש"ש וכמ"ש רש"י בשמעתין לקמן וכתיב לא תגזול ושפיר לקי אע"ג דניתן לתשלו' כיון דסמיכי דומיא דניתק אלא שהסוגיא דאלו נערות לא מוכחא הכי ע"ש.<br>''' גם ''' דברי התוס' ז"ל בחולין דף פ"א ע"א קשים לכאורה שכתבו וז"ל ועוד דאמרינן בההוא פרקא דלא לקי אלאו דלא תגזול משום דניתק ואיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא בפרק המקבל זהו עושק זהו גוזל וחלקו לעבור עליו בשני לאוי אלא ודאי דוקא היכא דהשני לאוין סמוכים קאמר דלא עקר להו חד עשה כו' עכ"ל ותימא דהא בס' ויקרא כתיב לאו דלא תגזול וקדים ליה לא תעשוק ושפיר סמיכי אהדדי ואע"ג דבמשנה תורה כתיב לא תעשוק ולא כתיב לא תגזול אין זה הכרח מאחר דהא סמיכי התם. ואמנם דבריהם במכות וכאן סתומים ומבוארים בזבחים דף קי"ד ע"ב ד"ה אלמא א"כ וז"ל דה"מ התם דסמיכי אהדדי אצל העשה עכ"ל ע"ש באורך אלא דבעי' שיהיו סמוכין אצל העשה ועשה דגזילה לא סמיך להו ואע"ג שלפי דברי התוס' בתמורה דק"ד ע"ב מוכח דכיון דא"א להתקיים אלא אחר הלאו חשיב כסמיך היינו לפי אביי דקס"ד כל שא"א להתקיים קודם הלאו בעי סמיך דוקא וגזילה לא חשבינן ליה כרחיק אבל מ"מ לענין ניתוק חשיבי העשה ולא חשיבי הלאוין כל שמרוחקין ממנו ודוק שם ועיין בתוס' פרק אלו נערות שהבאתי אכן לפי זה א"א לתי' השני שתי' לדברי התוספות הנז' דהא ש"ש לא סמיך אלא תגזול אעשה ושמא לענין ניתוק שפירש הכתוב העשה בעי' סמיכי אבל לתשלומי' שהוא מכח הסברא חשיבי תרי לאוין ללקות דהא לא כתיב עשה כי היכי דנימא לא סמיכי אצל העשה ופשוט.<br>''' אבל ''' מה שיש להקשות בתוס' דחולין ודזבחים הנז' דנראה מדבריהם דלאו דלא תגזול אגזילה קאי וליתא דהא אוקי' ליה בסוגיין לכובש ש"ש ולעבור עליו בשני לאוין ונמצא דבגזל ליכא אלא חד לאו דאתי מרבית ואונאה ורבא גופיה סביר' ליה הכי בשמעתין והוא האומר שם זהו העושק כו' ושם בגמרא י"ל דלענין ש"ש אמרה ולא לגזל אבל לדברי התוספות קשה ויש ליישב דמ"ש לאו דלא תגזול לאו דוקא קרא דלא תגזול דההוא שדינן ליה לכובש ש"ש אלא לאו דגזילה דאתי לן מבינייא והאי דלא תעשוק דזהו עושק זהו גוזל ונמצא דלא סמיכי אהדדי ולפי זה לא בעי' שיהיו סמוכים אצל העשה והכא שפיר כתבו בגזיל' דלא סמיכי משום דעיקר קרא דלא תגזול אכובש ש"ש קאי וכן מ"ש פ"ק דמציעא דף ה' ע"ב ד"ה בלא דמי כו' דת"ל מלא תגזול לאו דוקא ור"ל לאו דגזל דאתי מבינייא אלא שלפי זה בשמעתין לוקמא בגזל גופיה ואיכא לא תעשוק והוו תרי לאוי דסמיכי לכן מחוורתא כדשנין מעיקרא ודוק.<br>''' עוד ''' יש ליישב דברי התוס' בחולין דאה"נ דלא תגזול שדינן ליה לש"ש מ"מ כוונתם היא לרבא דאמר זהו עושק זהו גוזל א"כ הוו תרי לאוין ר"ל דלוקי לא תגזול לגופיה ולא תעשוק זהו גוזל והוו תרי לאוין ולילקי ואמאי חשבינן ליה לנתק מאחר דאיכא לאו דלא תעשוק דסמיך אלא תגזול ונוקי ליה לגופיה ותי' דלא סמיכי אהדדי פי' אכל העשה ומ"ה לעולם הוי נתק מ"ה מוקמינן ליה אש"ש דשפיר לקי ולפי זה תשכיל ותבין קושייתם במציעא שהק' דלוקמא בגופיה ותי' דהוי נתק דאפילו נימא דלאו דאתי מבינייא רחיק כמ"ש לעיל וא"נ דאתי מן הדין מ"מ אכתי קשיא הא איכא לא תעשוק וסמיכי אלא עכ"ל דלא סמיכי אצל העשה. ואין להקשות דהיכי כתבו דלקי משום לא תעשוק והא הוי לאו שבכללות דליתא דשם גזילה חד הוא ומשום לאו שאין בו מעשה נמי לא קשיא דמשכחת לה בשנתן לו הדמים ולקחם ממנו והתרו בו למלקות דהוי קום עשה.<br>''' וראיתי ''' בספר גופי הלכות דף ה' ע"ב סימן ג' שהקשה לרבינו שכתב דלא לקי ברבית משום דהוי לאו שניתן לתשלומים והא במציעא פרק אז"נ אמרינן מ"ד יוצאה בדיינים דריש מוחי אחיך עמך ופרש"י משום דהוי ניתק לעשה וכוונת קושיית' נראה דיש הפרש כיון דהוי ניתק אפי' התרו בו למלקות לא לקי וכמ"ש לעיל ותי' דכיון דהנו תרי לאוין לא הוי ניתק כמ"ש התוס' במכות ע"ש ולא ידענא אמאי לא מייתי לה מש"ס ערוך פ"ק דתמורה ואדרבא דברי התוס' הם הפך הכוונה דבעי' תרי לאוין דסמיכי והכא לא סמיכי אלא וחי אחיך כתי' אחר לאו דלא תקח מאתו נשך בפ' בהר סיני. ואפשר דחדא מתרצא לחברתא דמ"מ נקרא סמיכי דהא כתיב בסמוך לו את כספך לא תתן לו בנשך ולאו דוקא בעינן סמיכי כההיא דתמורה דכתיבי אהדדי ממש אלא כל דסמיכי מיהא ומשום הכי הרב לא הביא מההיא דתמורה אלא מהתו' שהדבר תלוי בסמיכי ובזה ניחא מאי דהוה קשיא לן תו עליה דאי בתרי לאוי לחוד תלייא קשיא ההיא דוישלחו מן המחנה שהקשו שם התוס' במכות כמ"ש דאי לאו שקדמו עשה לא הוה לקי משום דניתק והא הוו תרי לאוי אלא ע"כ כמ"ש התוס' שם דסמיכי ומיהו לפי מ"ש לעיל ר' לא סבר הכי מכח ההיא דחמץ ודוק.<br>''' ואת ''' זה חזיתי חזות קשה להרב גופי הלכות שכ' שם לדעת התוס' ז"ל דקאי כרבא והם כתבו דרבא סבר כר"י דאינה יוצאה בדיינים יעש"ב והוא תימ' שהרי להדיי' מוכח במציעא דס"א ע"א ושם בשאר דוכתי לאביי ורבא גופיה דאית להו כר"א דיוצ' בדייני' ע"ש וכן מוכח בפ"ק דתמורה בסוגייא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דאמרינן מאי בינייהו כו' ע"ש ומה שהכריחו שם מאביי והיא הסוגייא דמציעא הנז' ע"ש והן אמת שפשט דברי התוס' כמ"ש הרב הנז' אבל ע"כ למשכוני נפשין דכוונתם לענין דרשת הכתוב לית ליה כר"א כמו שהכריחו בסוף הדבור אבל הדין אמת לדעתו כוותיה ולא מטעמיה ואפשר דלטעמיה אזיל דמילתא דא"ר לא תעביד לא מהני ואע"ג דשם בתמו' דחו' עי"ש דחויא בעלמא היא ובפרט ללישנא אחרינא שם ניחא טפי אלא דאביי אי ס"ל כר"א מכח הפסוק ע"ש.<br>''' ומ"מ ''' מעתה חזרה קושיית הרב הנז' על התוס' בהא דרבית דהוי ניתק אבל במ"ש ניחא דרבא לא דריש הך קרא כר"א והדין אמת משום דלא מהני ולא חשיב ניתק אבל לדעת רבינו שלא הביא בחיבורו ההיא ברייתא דדריש ר"י לקרא דוחי אחיך עמך קשה ויראה לי דחשיב ליה רבינו לאו שקדמו עשה שהרי כתיב וחי אחיך עמך ושוב כתיב אחריו את כספך לא תתן לו בנשך שהוא עיקר הלאו הגמור שמנאו רבינו בפ"ד מה' מלוה ולוה ע"ש ושאר לאוין יתירי נינהו ושייך נמי קודם דעבר לי' ניחא שלא יקח נשך כלל וכיון דקדמו לא הוי ניתק ואע"ג דקדמו לאו אחר אינו עיקר דאל"ה היל"ל בתר תרוייהו ודוק: א"נ לא חשי' ניתק כל שלא פי' להדייא וקרא דרשא בעלמא היא ולאו דוקא הוא שהרי לא מנאו בעשה וכל זה דלא כפרש"י ואם כן הוי לאו שניתן לתשלומין וקרא לר"א לא אצטריך לניתק אלא דלא נימא כר"י ולא הוי ניתק לעשה כלל ודוק.<br>''' והרב ''' ח"ה הקשה בדברי התוס' שכתבנו דבש"ש לקי דהא הוי ניתק לעשה כמו הגזל דבהדייא כתי' והשי' את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק וידוע שסתם עושק הוא בכובש ש"ש כמ"ש רש"י בשמעתין יע"ש ולע"ד לא קשיא לפי הכלל שכתבו התוס' בפרק אלו הן הלוקין ופרק קמא דתמורה דכל שהעשה יכול להתקיים קודם הלאו וכתוב גם כן קודם הלאו לא הוי ניתק אלא מיקרי קדמו עשה דאסיקנא במכות דלקי ע"ש ולא דמי לגזל דאע"ג דקדים ללאויה מ"מ ע"כ הוי ניתק דאי אפשר לקיים העשה אם לא אחר הלאו ולפיכך הוי כאילו נכתב אחר הלאו אבל כשאפשר להתקיים קודם וכתו' קודם וכאן ש"ש המצוה היא הנתינה ושלא לכובשה ומצוה זו דנתינה שלא לכובשה יכול לקיימה קודם הלאו דהיינו ביומו תתן ולא יהיה עושק אותו וגם כתוב קודם ללאו דלא תעשוק וא"כ חשיב שפיר לאו שקדמו עשה דלקי ולא חשיב ניתק אבל השבת הגזיל' אם לא גזל מאי ישיב ואי אפשר להשיב אם לא שיגזול לא כן בש"ש מה שהוא משיב דהיינו מה שעשק יכול לעשותו קודם דהיינו ליתן השכר ואף ע"ג דכתיב העושק אשר עשק ע"כ פירושו מה שראוי ליתן וכבש תחת ידו דשייך ביה השבה וזה יכול להיות קודם ולא דמי כלל לגזל דוק ותשכח משום הכי לא חשיב ניתק ודמי לההיא דוישלחו מן המחנה דלא יטמאו דחשבינן ליה לאו שקדמו עשה בפרק אלו הן הלוקין. וכתבו התוס' שם שר"ל שיכול להתקיים קודם עבירת הלאו ור"ל שלא יבא אל המחנה אלא שיהיה משולח משם ע"ש ודוק.<br>''' וממה ''' שתדעהו שכוונת התוס' שם דבעי' תרתי להתקיים קודם ושיהיה כתוב קודם אבל כל שכתוב אח"כ אפילו שיכול להתקיים קודם חשיב ניתק וזה מוכרח מהסוגייא דריש תמורה בענין מכל מעשרותיכם ע"ש דוק ותשכח ומ"ש שם התוס' ע"ש הוא לס"ד דאביי אמנ' לפום קושטא תרתי בעינן וכל דבציר הוי ניתק דוק ותשכח ודלא כמ"ש הרב יבין שמועה בכלל זה ע"ש גם כל דבריו קשים שם שהביא כל הס"ד לכללים וליתא לע"ד כאשר יראה המעיין. ועיין בספר חוות יאיר סימן קצ"ג וכל תמיהותיו מתיישבות בכל מ"ש ועיין בס' גופי הלכות ד"ה סימן ו' וניחא הכל במ"ש. ועיין בספר יבין שמועה מה שתירץ בדעת רבינו שפטר בגזל משום שניתן לתשלו' ונכון דאי משום ניתק כיון שלא קיימו מיהא לקי אבל כיון שניתן לתשלומים אינו לוקה ודוק.<br>''' ומ"ש ''' התוס' ז"ל במכות ט"ז ד"ה והא איכא העבט כו' הכוונה דבפרשת משפטים כתי' אם חבול תחבול כו' עד בא השמש תשיבנו הרי שנכת' העשה קודם הלאו והוא במשכנו לרשות דשייך נמי קודם כמ"ש ז"ל ואותו פסוק הוא בכסות יום וזה בכסות לילה וע"כ הוי כאלו כתיב קודם דא"א דלכסות יום לא הוי ניתק ולכסות לילה ניתק ועוד היאך פסיק דלא תבא אל ביתו לא לקי משום דניתק הא קדמו עשה דכסות יום עכ"פ לכן תירצו דיתורא דהשב קאי למשכנו שלא ברשות והוי ניתק ומינה דאותו תשיבנו המוקדם הוי דומיא דתשיב דהכא שהוא אפילו שלא ברשות וא"כ אין שייך אלא אחר הלאו ודמי לוהשיב את הגזילה וזהו שדקדקו התוס' וכתבו השב תשיבנו ולא תשיב לרמוז אותו אותו תשיבנו עשה דהשב ר"ל העשה הנאמר בקרא דתשיב כנ"ל ומיהו ק"ל כי אפילו תימא שלא ברשות נראה דדמי לשילוח טמאים וכובש ש"ש שכתבנו לעיל דלא מיקרי ניתק ומ"מ ע"כ לפר' כמו שכתבנו והמעיין יבחר.<br>''' וראיתי ''' לרבינו פ"ג מה' מלוה שכתב איסור חבלה בגד אלמנה דאם חבל מחזירין ממנו אבד המשכון או נשרף לוקה ע"כ ע"ש. נראה דחשיב ליה ניתק לעשה שהרי תלה הדבר בקיימו ולא קיימו והוא העשה דהשב תשיב האמור באיש הביאו שם בהל' ד' וכל חד כדיניה דהן אמת דקשיא טובא דהתם הוא שלא ברשות ושלא בשעת ההלואה ועוד יש גמגומים אחרים ידועים מ"מ אפשר דמכפל תשי' הוא שלא ברשות כו' אבל עיקר השב בכל גוונא לאיש לילה או יום ולאלמנה ושפיר מיקרי ניתק אבל קשה דהא קדמו עשה דהשב ללאו דלא תחבול בגד אלמנה והרי שייך קודם ואפשר כיון דהכל אסור והוי כשלא ברשות א"א מיקרי וכמ"ש התוס' ז"ל שהבאתי דבריהם לעיל ומרן ז"ל הביא לשון הריב"ש שנתן טעם דאזלא כמ"ד אי עביד לא מהני עש"ב דמשמע דקרא דהשב לא משייך לאלמנה כלל דוק ותשכח. וק' דא"ה לא הוי ניתק ואנן בעי' ניתק להדייא ורבא גופיה בכללי אמר לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ועכ"ל דרבינו לא חשיב ליה לאו שניתן לתשלומין ודוגמא למ"ש ה"ה שם ד"ה ואם לא קיים עשה כו' וא"כ היאך עשאו הרב כניתק הא אין עליך לומר אלא כמ"ש ולכן דבריו צל"ע.<br>''' ובהלכות ''' נערה פ"א הל' ז' כתב רבי' שלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו כמו באנוסה כו' ולכאורה קשה דהא אסיקנא במכות דלקי וכן אמרו כי אתא רבין כו' ודברי מרן ז"ל שם צ"ע שהביא הס"ד להלכה אבל יש ליישב דעת רבינו כמ"ש התוס' בתמורה גבי קו' אונס שהקשו לרבא והכריחו דהוי ניתק וזה רמז רבינו שר"ל אפילו דקודם הוי ניתק כמ"ש התוס' בדוקא שם הא אחר שקדמו לקי ולא פטר אלא באונס ודוק. הדרן לקמייתא לשון רבינו דהלכות חמץ ומצה אשר כתבתי לעיל ולעת הלום עלתה על דעתי ליישב דברי הרב באופן אחר כי הנה לפי הנראה הגרסאות משונות שלפי מ"ש רש"י דלאו דלא תוציאו ניתק כו' מש' דלא הוה גריס גרסתינו דהאי מפסיל בנותר כו' אלא דהאי ניתק והאי ניתק אפשר דגריס הרב ז"ל וגם בהא דלא יראה לא הוה גריס ניתק אלא דדמי ליה והיינו דהאי איסורו בהשהתו והאי דלא יראה איסורו בהשהתו וכן משמע מהתוס' שכתבו מכאן משמע כו' ועיין בהרב ח"ה באופן דלא הוה גריס ניתק בלא יראה ומשמע דלא חשיב ליה ניתק והנה הרב ז"ל בהל' ק"פ פסק שאם הוציא מבשר הפסח לוקה ואע"ג דלהך גירסא הוי ניתק מ"מ הוא פסק כסוגייא דכיצד צולין וכמ"ש רש"י בסוגייא וא"כ אין כאן עשה וע"כ לא מרבי ליה דלא דמי אבל האי תנא פליג וכן פסק בסוף הלכות ק"פ לענין פסח שני דאין איסור הוצאה ובכן אין תפיסה להרב ז"ל מלאו דלא יראה דלא הוה גריס ניתק דהרי התוס' כתבו משמע וכמ"ש הרב ח"ה אבל שדינן ביה נרגא דע"כ האי תנא חשיב ליה ניתק בל יראה וע"כ סבר הרב דלדעת האי תנא חשיב לי' ניתק ומלשון שני דרשינן בלא יראה מוכח דהכי הוה גריס בכולהו וע"כ כן סבר הרב תדע דאי לא תימא הכי נהי דאנן קי"ל כסוגיי' דכיצד צולין בלאו דלא תוציאו דאי אפשר להחזירו מ"מ שפיר מצינן לרבויי בכלליה לא תוציאו דהאי מפסיל בנותר והאי ביוצא ואע"ג דלא דמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה לא ניתק מ"מ להאי מילתא מיהא הא דמי ליה ואדרבא אית לן למימר דכללי מרבי דומייא דכללי דעשה והרי לא יראה דלא דמי לנותר דהאי ניתק והאי לא ניתק כדאמרן לגירסא זו ואפי"ה ממעט משום דהא מיהא דמי ליה במציאותה איסורו שזה עוש' איסור בשהייתו וזה עוש' איסור בשהייתו וכדאמרן לעיל ואמאי פסק שמותר להוציא אלא ודאי ע"כ דס"ל ז"ל דדמיון המציאות והפיסול אין זה עיקר הדמיון אלא דעיקר קולא וחומרא דלאו ומשו"ה אמרו במוציא דדמי דהוי ניתק אבל דמיון המציאות ופיסול אינו נראה וא"כ מינה ע"כ כד ממעטי' מפרטא לא יראה ע"כ משום דדמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה ניתק ול"ק איפוך אנא דמצוה בגופיה כו' כמ"ש שם וכיון שכן הראת לדעת שעכ"פ מוכרח לפרש לדעת הרב שכל הדמיון הוא משום דשוים בניתוק ומשו"ה פסק בפסח ב' מותר להוציא וא"כ הדרא קושייא דאמאי לא חשיב איהו לבל יראה ניתק כיון שכן מוכח משמעתין וכדאמרן הא אין עליך לומר אלא כמו שכתבתי דכיון דהוו תרי לאוי לא הוי ניתק גמור דאחדא מיהא לקי ומיהו הדמיון הוא מצד אחר וכדכתיבנא לעיל.<br>''' ודברי ''' מרן בסוף הלכות ק"פ במ"ש לדעת רבינו בענין איסור הוצאה בפסח שני הם דברים מגומגמים שהביא הגירסא שלפנינו ואח"כ הביא כגי' רש"י ועיין בספר ח"ה שא"א לומר כן. ויש ליישב דבריו ז"ל דלעולם גריס כגי' מיהו ס"ל ז"ל שדעת רבינו דנהי דמרבינן ליה משום דדמי ליה דהאי מפסיל כו' מ"מ לא דמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה לא ניתק אלא ודאי ע"כ דהא והא איתא דהאי מפסיל כו' והלאו שוה שהוא ניתק ואהא קא סמיך וזהו שנתנו טעם גם בבל יראה ולא הספיק להם בדמיון המציאות ע"כ דבעי' שיהיה שוה גם בזה וכיון שכן לדידן דקי"ל כסוגייא דכיצד צולין לא הוי ניתק ולפי' לקי ולא מצינן לרבויי דהא סברא דמאי דדמי לעיקר הלאו מרבינן וע"כ להאי תנא לא תוציאו הוי ניתק כנ"ל בדוחק ויש סמך לסברא זו שהרי אמרו אין לי אלא ל"ת שניתק לעשה כו' ר"ל שמרבה הכלל וממעט הפרט אלמא דבהא תלייא ומאי דנקט דמפסיל לרווחא דמילתא אמרה ודוק.<br>''' ולעיקר ''' פסק הלכה דעת הרב ז"ל נכון כי הנה ברייתא זו סברא דלאו שאין בו מעשה לוקין תדע שהרי חשיב לנותר ניתק ובהדייא חילקו על זה בפ"ק דתמורה ובמכות ד"ד ודי"ו כי לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא לאו שאין בו מעשה ע"ש בכל הסוגייות ולפי' משוה לבל יראה ניתק אפי' שעיקרו לאו שאין בו מעשה מ"מ היה לוקה בכל גוונא לולי טעם ניתוק ואע"ג דאיכא תרי לאוי מיקרי ניתוק לאחד וכדאמרן אבל אנן קי"ל כמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין לפיכך ממעטינן שפיר בל יראה מפרטיה דנותר דכולהו אין בהם מעשה אע"ג דיש מציאות מעשה בחמץ מ"מ רובו אין בו מעשה ולפיכך פסק רבינו בפסח שני דמותר בחמץ אע"ג דלא הוי ניתק ולא דמי לנותר לגמרי דהא מיהא איכא חד לאו שלא ניתק מ"מ דמי לענין חולשה דמלקות דהוי לאו שאין בו מעשה ומהאי טעמא ניחא דלא מרבינן לא תוציאו דלהאי תנא כיון שלקי אלאו שאין בו מעשה א"כ הכל אחד אבל לדידן נותר לאו שאין בו מעשה ואין בו שום צד מלקות ול"ת יש בו מעשה אפילו תימא דהוי ניתק מ"מ לא דמי ללאו שאין בו מעשה כנ"ל א"כ א"א לרבויי אלא שקשה שרבינו נ"ט בנותר ניתק וכמו שכתבתי לעילא מכל וכל מה שכתבתי בקו' זה צריך ישוב כי דברי אלה לזכרון בעלמא ה' יאיר עינינו בתורתו.<br>''' ודע ''' דלפי מה שכתבתי לעיל שדעת רבינו דבל יראה לא הוי ניתק משום תרי לאוי קשה קושיית התוס' במכות גבי ההיא דוישלחו מן המחנה ע"ש ותירוץ התוס' דסמיכי לא שייך לדעת רבינו לפי מ"ש שא"כ הכל יהיה ניתוק גמור ואפילו אחד לא ילקה דהא לא סמיכי ולכן צ"ע ולכאורה נראה דיש ליישב בחילוק התוס' דחולין בעושה בידיים והכא חמץ בביטול סגי ועדיין צריך ישוב ודוק. אחר הדברים הנתנין למעלה בישוב דברי התוס' דמציעא גבי ש"ש דאמרן דכל לאו שניתן לתשלומים אם התרו בו למלקות לקי ואינו משלם אנכי הרואה שאינו נכון וסבר' זרה היא גם א"א דלא לשתמיט רבינו לומר דאם התרו לקי ולא משלם לכן נראה דליתא ולא דמייא לההיא דר"י דאמר כל היכא דאיכ' ממונא ומלקות אם התרו בו לקי ולא משלם דהתם דוקא הוא בחייבי כריתות וכיוצא שעיקר הלאו לא בא לאזהרת ממון אלא איסור אחר הוא ושייך אף במקום שאין בו ממון כגון חייבי כריתות שאין עיקר הלאו על הממון וכן ההיא דעדים זוממין דלא תענה כו' עד שקר והא דחובל למילף דבהנאה שאין בו ש"פ שייך לאו בכל הני ניח' דמשום רשעה אחת אתה מחייבו כו' אבל כשעיקר הלאו לאזהרת ממון אינו מן הדין שילקה ולא ישלם ויפסיד לפיכך אני אומר בגזל אפי' לא הוי ניתק וכן בש"ש וריבית והונאה לעולם יודה ר"י דמשלם ואינו לוקה אפילו בהתרו ביה וזהו דקא פסיק ותני רבינו ז"ל בכל לאו שניתן לתשלומי' דלא לקי ולא דמייא לההיא דרבי יוחנן שהעתיקה בהלכות נערה בתולה ובפ"ג מהלכות גניבה דוק ותשכח וחי' זה נכון ויש לו פנים הנראין בדברי הרב המגיד פ"ב מהלכות מלוה ולוה גבי השבת העבוט בלא קיימו ע"ש ובדברי מוהר"י מדרויש שהביאו התוס' בפ' אלו נערות ד"ה לא השם המביאו כו' ובחילוק זה סרה מהר קושיית מרן ז"ל פרק ח"י מהלכות סנהדרין שתמה עמ"ש רבינו דלאו שניתן לתשלומין דמשלם ואינו לוקה והקשה מרן מהא דר"י ובמ"ש ניחא ובר מדין דברי מרן תמוהים אצלינו לפי מ"ש התוס' שם ד"ה התם כו' ודברי התוס' צריכין ביאור ודוק. כל זה מצאתי כתוב אצלי לא ידעתי למי מקדושים וכנראה שהוא מהר"ב בתי כהונה ז"ל ועיין להרב מש"ל בדין זה ולמורי הרב בס' שער המלך יע"ש. == ד == {{מרכז|{{גופן|4||'''שורש איסור חמץ שעבר עליו הפסח'''}}}} '''חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זה קנס הוא כו'.''' ע"כ. זה לי ימים שנשאלתי מאת החכם השלם ספרא רבא ויקירא כמוהר"ר בנימין פונטרימולי הי"ו וז"ל.<br>''' שאלה ''' זה היה מעשה באשה אחת שבשלה לאחר הפסח בולגו"ר שעבר עליו הפסח שהניחה אותו בביתה כל ימי הפסח ואחר הפסח בשלה אותו בקדירה ואכלתו ושאלו לה השכנים מאין הבולגו"ר הזה אף היא תשיב אמריה שהצניעה אותו מקודם הפסח בביתה ונשאלה שאלה על אודות הקדירה אם מותר לבשל בה או לא.<br>''' תשובה ''' מילתא כדנא והנדון שלפנינו תלמוד ערוך הוא בידינו שרו לן עורבא ולאו מכללא איתמר אלא בפירושא איתמר. תנן בפרק כ"ש חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ובגמרא לפום מאי דשמעינן לר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר הוה בעי לאוקומי למתני' דלא כר"ש ואסיק רבא דמתני' ר"ש היא ור"ש קנסא קניס הואיל ועבר על בל יראה ודאורייתא לא מתסר ועוד אסיק רבא באותה סוגייא הלכתא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש והקשו והא רבא הוא דאמר דלר"ש נמי אסור דמוקי מתני' דתני איסורא כר"ש וקנסא הוא ותירצו הנ"מ בעיניה אבל ע"י תערובת לא יע"ש הרי להדייא דכי קתני מתני' חמץ שעבר עליו הפסח היינו בעיניה ואסיר לר"ש משום קנסא ואפי"ה אמרי' דשלא בזמנו דהיינו לאחר הפסח אם נתערב מותר לאכול התערובת עצמו וכ"כ רש"י ז"ל בהדייא אבל ע"י תערובת אפי' שהייה בעיניה ועבר עליו לא קניס למיסר תערובתו והכי מוכחא כולה סוגייא וכוותיה דרבא נקטינן וא"כ אף אם האשה זאת היתה מערבת הבולגו"ר במין אחר היה מותר לאכול אם היה ס' לכ"ע ולדעת רש"י אפילו בנ"ט וא"כ ק"ו הדברים שהקדיר' שבשל בה הבולגו'ר שהיא מותרת לבשל בה דקיל טפי מתערובת וכמ"ש רש"י ז"ל שם גבי קדירות בפסח ישברו יע"ש וזה ברור לע"ד ודברי הר"ב המפה בסימן תמ"ז שכתב ומיהו כלים שנתבשל בהם מותרים לאחר הפסח כו' מיירי בנתבשל החמץ עצמו בפסח ואיצטריך לאשמועינן דאפי"ה אין צריכין שבירה או הגעלה אם שלפי ענ"ד אין זה חידוש דמאחר דהחמץ בעיניה אי שהייה לאחר הפסח מותר לאכול תערובתו לאחר הפסח אין צריך לומר דמה שבלעה הקדירה בפסח דודאי משרא שרי ודברי הערוך והפר"ח והירושלמי יש בהם מן היישוב ואני לא באתי רק למה שנוגע לענין הדין עוד זאת איכא הכא צד להיתרא דמאחר שנהגו כל ישראל שבודקין את החמץ לאור הנר ומבטלים אותו בע"פ בזמנו אין ספק שהאשה הזאת נמי ג"כ בטלה החמץ והפקירה אותו והא איכ' מ"ד דביטול מהני אף לחמץ ידוע ולא קעבר עליה על בל יראה מאחר דאינו שלו ויש פנים לומר דאף לר"ש נמי שרי דהא תלי טעמא דקנסא משום דקעבר על בל יראה וכל דליכ' בל יראה לא לקנסיה ונוכל לו' דאף הבולגו"ר עצמו מן המותר בפיך קרינן ביה ואף דמרן ז"ל פסק דחמץ שעב' עליו הפסח בין בשוגג בין במזיד ואפילו אנוס אסור היינו בלא ביטלו אלא דאם איתא להא יקשה דמאי מקשה תלמודא על רבא דאמר דשלא בזמנו מותר מדברי עצמו דר"ש קניס ליה משום דעבר על בל יראה ומאי קושייא נימא דמילתיה דרבא היינו בביטלו דלא קעבר עליה וכי קניס ר"ש היינו בלא ביטלו אשר מסוגייא זאת היה נראה לי להוכיח כמ"ד דלחמץ ידוע לא מהני ביטול כמובן.<br>''' שוב ''' ראיתי להרא"ש ז"ל בפרק כ"ש שכ' דחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח מן הדין מותר דכיון שביטלו שוב לא עבר עליה על בל יראה וליכא למקנסיה אלא דבירושלמי משמע דמשום חשש הערמה אסור יע"ש משמע דהלכה כר"י דחייש להערמה וכ"כ מרן ז"ל בס' הקצר סימן תמ"ח סעיף ה' דחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אפי' ביטלו וטעמא דהלכה כר"י דחיישינן להערמה ואין כאן אלא איסורא דרבנן היכא דביטלו ואולם מדברי ה"ה ז"ל שכתב דכי קניס ר"ש ותלי טעמא משום שעבר עליה לאו דוקא אלא ר"ל שראוי לעבור עליה ולא מיעטו אלא חמצו של נכרי יע"ש לית' למאי דכתיבנא ועיין להרפ"ח שם בסימן תמ"ח והוא מצוי אצלי ואולם תפשוט מינה לקדירה שנתבשל בה הבולגו'ר היא מותרת כדכתיבנא מעיקרא להלכה ולמעשה עמו כלי הקרב והנשק וחצוצרות התרועה בידו ותרועת מלך בו יורה יורה נאם הצעיר בנימין פונטרימולי הי"ו עכ"ל.<br>''' והנה ''' יצחק בא אחריך בנימין עליון למעלה כאשר גזר עלי הנה חמותי ראיתי מה שכתב בתשובתו שהדברים ק"ו שאם האשה הזאת היתה מערבת הבולגו'ר במין אחר היה מותר לאכול אם היה ששים לכ"ע ולדעת רש"י אפי' בנ"ט כ"ש שקדירה שבשל בה הבולגו'ר שהיא מותרת לבשל בה דקיל טפי מתערובת כמ"ש רש"י גבי קדרות בפסח ישברו ואני אומר דק"ו זה לא ניתן לידרש דאיכא למימר דשניא היא מערב חמץ במין אחר או במינו ואינו ניכר דלא שרינן אלא בנתערב בשוגג והוא לא כיוין לבטלו וכמ"ש הפר"ח בסימן תמ"ז סי"א ד"ה והנה יע"ש משא"כ קדירה שבשל בה חמץ שעבר עליו הפסח שהקדירה בלעה איסורא בעיניה ואי שרינן ליה לבשל באותה קדירה לכתחילה דהו"ל מכוין לבטל איסור לכתחילהאפשר דכל כה"ג אסו' אפילו לר"ש ואל תשיבני ממ"ש רש"י גבי קדירות בפסח דט' המובלע בקדירה חשוב פחות מתערובת שנתערב בעיניה כו' דאיכא למימר דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא לענין קדירות דקודם הפסח דבלעו היתרא וכל כה"ג דבר השוה הן עם חמץ שנתערב בשוגג לאחר הפסח אבל בנדון השאלה דהקדירות בלעו איסורא מחמץ בעיניה אע"פ שהוא מובלע תוך הקדירה ס"ס אח"כ היא נותנת טעם חמץ של איסור בתבשיל המתבשל בה וכל כה"ג אין בידינו להתיר לכתחילה לבשל בה ולבטל טעמו במזיד וא"נ אפשר לומר דרש"י ז"ל בסתם קדירות קא מיירי דמסתמא אין רגילין להשתמש בהן חמץ הרבה ביחד וכמ"ש התוס' שם אמנם בנ"ד דבשלו בה חמץ הרבה ובליעתה הרבה מנין לנו להתי' לבשל בה לכתחילה והו"ל מבטל איסור לכתחילה וזה אפילו לשיטת רש"י ודעימיה דס"ל דתערובת חמץ אחר הפסח אפילו בנ"ט שרי איכא למימר דדוקא בנתערב בשוגג קא מיירי ובנ"ד אי שרינן ליה לבשל באותה קדירה לכתחילה כמבטל איסור לכתחילה דמי וכמדובר כ"ש לשיטת הטור ומרן ז"ל שכתב בפ"ח סימן תמ"ו סי"א דס"ל דלא שרינן בנתערב אחר הפסח אלא דוקא בס' ולדידהו איכא למימר דבנ"ד פשיטא דאסור לבשל בה אח"כ דכיון דבכולה משערינן והדבר ידוע שאין בתבשיל המתבשל ס' נגד כל הכלי ודאי דאסור כנלע"ד ויתר דברי התשובה שכת' מר נכונים אליו ויפה העלה דאין טעם להתיר משום טעמא דביטול וכמ"ש הפר"ח בסימן תמ"ח ס"ה יע"ש ואולם אם יש מקום לצדד להתיר בנ"ד אינו אלא מתוך דברי מור"ם ז"ל בספר המפה ברס"י תמ"ז והביא דבריו מרן החבי"ב בכנה"ג הגה"ט אות ב' והרפ"ח שם הסכים עמו ודחה דברי הרוקח ועיין בספר מג"א שם וברס"י תנ"א ולזה דעתי נוטה להלכה ולמעשה. == ה == {{מרכז|{{גופן|4||'''שורש איסור תערובת חמץ במשהו'''}}}} ''' חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הר"ז אוסר בכ"ש.''' וכתב המ"מ בגמרא ובהלכות אמר רבא הלכתא חמץ במינו אסור כו' ע"כ. וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ במשהו ע"כ ומה שיש לדקדק בזה עיין בספר לשון למודים חא"ח סימן קפ"ד יע"ש ודע שהרשב"א סימן ל' וסימן ג"ן הכריח שדין זה הוא בין שממשו של חמץ נימוח בין שישנו בעין וליכא אלא טעמו וכבר הביא דבריו הרפ"ח ומרן החבי"ב ז"ל יע"ש וכתב הפר"ח דאפילו לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דטעם איסור חמץ במשהו הוא מפני שיש לו מתירין אף לענין טעמו לבד החמירו כי היכי דהחמירו בו לענין שלא במינו דאע"ג דבשאר איסורין לא החמירו משום טעמא דדבר שיל"מ אלא במינו בחמץ החמירו אף שלא במינו וא"כ ה"ה לענין טעמו וזה אפילו לדעת הר"ב המפה בי"ד סימן ק"ב ס"ד וכ"ש למה שהכריח הש"ך שם דאף בשאר איסורים אין חילוק יע"ש ועיין עוד למורי הרב בספר שער המלך בפט"ו מהלכות מ"א הלכה ד' דקמ"ד ע"ד שהכריח עוד מדברי הראב"ד פ"ז מהלכות שמיטה ויובל הל' ג' דאף בשאר איסורים אין חילוק בין איסור ממש לטעמו לבד כל דאיכא טעמא דדבר שיל"מ ושלא כדברי הר"ב המפה ז"ל יע"ש.<br>''' עוד ''' כתב מרן שם בסימן תמ"ז ס"א וכן פסק הרמב"ם ובפט"ו מהלכות מ"א כת' שהטעם שהחמירו בחמץ יותר משאר איסורים הוא משום דהוי דבר שיל"מ ע"כ והר"ן ז"ל בפרק כ"ש הביא דבריו בכ"מ בפ"א מהלכות חו"מ סוף הל' ה' השיג על טעם זה מיהו בע"ז פרק השוכר עלה דמתני' דואלו אסורים ואיסורן בכל שהוא במחלוקת הראב"ד ז"ל והראשונים באיסורי' בכל שהו אי איתיה אף לענין איסו' הנאה תפס עיקר לטעם זה דדבר שיל"מ לענין חמץ והסכים דעתו לאוסרו אף בהנאה מטעם זה. ומרן כ"מ כאן בהלכה זו כתב דבמין בשא"מ דליכא טעמא דדבר שיל"מ לאוסרו עיקר איסורו הוא מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו והרפ"ח בסק"ב דקדק מדבריו אלו דס"ל דשלא במינו אסור מן התורה. והשיג עליו וכתב דטעות הוא דאינו אלא מדרבנן יע"ש ותמוהים דבריו דבסוף הלשון שכתב מרן כ"מ ז"ל מבואר דאינו אלא דרבנן ועיין בס' צרור החיים דנ"ט ע"ג וע"ד יע"ש ועיין במ"ש מרן כ"מ בפט"ו מה' מ"א ה"ט וז"ל ומ"ש רבינו דחמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח כו' ונתן טעם מפני שהוא דשיל"מ ולא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין ע"כ ודבריו תמוהים עיין למרן מלכא בספר עץ החיים בלשונות הרמב"ם ובספר לשון למודים חא"ח סי' קפ"ד ובספר צרור החיים דנ"ט ע"ג ובספר שער המלך ה' חמץ דס"ו ע"ד ובהלכו' מ"א דקמ"ו ע"א ובספר בית דוד סימן ק"ע ובספר כרם שלמה במפתחות דכ"ה ע"ד ושם הביא דברי הרא"ש בע"ז פרק השוכר דע"ג ע"ב שכתב וז"ל והא דלא קאמר חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח בהך ברייתא דתנייא כוותיה דר"י משום דחמץ בפסח אפילו שלא במינו במשהו וכן עמא דבר עכ"ל והשתא אפשר דהיא היא כוונת מרן ז"ל ולא על ר"י ור"ל גופייהו קאמר אלא על תנא דברייתא דמסייע להו ודוק ועיין בספר שער המלך בהלכות חו"מ דפ"ו ע"ד שכתב ומצאתי כתוב בשיטה כ"י למס' פסחים לרבינו יונה שכתב וז"ל ואע"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר ועוד דדבר שיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא כו' ור"י דקאמר בס' פליג על ר"א ולית' עכ"ל וכת' עליו וז"ל ותמוהים דבריו לע"ד שהרי הא דדבר שיל"מ לא בטיל אינן מדברי רב אשי כדי שנאמר דר"י פליג דהא בנדרים פרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא הכי ותו דהרי שנינו בבכורים פ"ב ובכורים כו' ואסורים כ"ש מלאכול בירוש' והיינו טעמא משום דהוי דשיל"מ והוא ז"ל ישב דברי רבינו יונה ע"פ דברי הר"ב ראש יוסף ד"ג יע"ש ולא היה לו צורך לדברי הר"ב ראש יוסף דבהדייא כת' המרדכי והביא דבריו מרן ב"י בי"ד סי' ק"ב דחמץ לא הוי דבר שיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה וכן חדש ועיין להפ"ח שם ס"א וסי"ג יע"ש ובכן איכא למימר דרבינו יונה ז"ל סובר דבהא מילתא פליגי אמוראי ורב אשי דפרק משילין גבי עירובי תחומין בההיא דהאשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה ס"ל נמי כרבא דאפילו באיסור החוזר לשנה הבאה חשיב דשיל"מ ודוק ועיין להר"ב פר"ח ברס"י תמ"ז ד"ה ומ"ש במשהו אפילו בהנאה כו' שכת' וז"ל ודע שכתב הב"י בי"ד סימן ק"ב כו' אבל לדעת הרא"ש ושאר המפרשים ז"ל נראה דכיון שחוזר לאיסור לשנה הבאה לא שייך לומר דבר שיל"מ והיינו טעמא דהחמירו לאוסרו במשהו אי משום שהחמירה עליו התורה טפי משאר איסורים וכו' ואי משום דחמץ לא בדילי אינשי כוליה שתא יע"ש. ותמהני למה זה בחר הרב ז"ל בטעם זה לדעת הרא"ש ושאר המפרשים ז"ל שטעם זה דחוי מעיקרו הוא אצל הרב ז"ל בי"ד רס"י ק"ב ושם בסי"ג ויותר הי"ל להרב ז"ל לומר שדעת הרא"ש ושאר המפרשים הוא כמ"ש הר"ן ז"ל בפרק כ"ש והביא דבריו מרן בכ"מ כאן בהלכה זו דכיון דדבר שיל"מ הוא מדרבנן וחמץ לאחר זמנו נמי אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא אין מקום לאוסרו מט' דשיל"מ יע"ש ודע דהא דחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו היינו בתערובת ראשון אבל אם מאותו תערובת נפל משהו למקום אחר אינו אסור כמ"ש הרפ"ח בריש סימן תמ"ז ד"ה ומ"ש במשהו כו' יע"ש.<br>''' ודע ''' שכתב הטור בשם הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה כו' והרי"ף ז"ל כתב כו' ולזה הסכים א"א כו' ע"כ וכתב מרן בב"י וכ"כ בהגהות מיימון פ"א משם רשב"ם וכתבו עוד שיש לו פדיון כו' אבל באכילה אסור דס"ס טעם חמץ קא טעים עכ"ל ואני חפשתי בהג"מ פ"א מה' חו"מ ולא מצאתי שכתב כן אבל מצאתי כתוב כן בהגהות אשרי בע"ז פרק כל הצלמים ושם במרדכי יע"ש ולענין הלכה למעשה אי מהני פדיון לחמץ שנתערב להתירו באכילה או בהנאה עיין בס' בית דוד ובס' מח"א בחי' לה' מ"א דכ"ה ע"ב ובפר"ח ס"א. {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה 2-3
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:כ
(
עריכה
)
תבנית:כאן
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי עליון/שרשי הים
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:סרגל רמבם
(
עריכה
)
תבנית:סרגל רמבם/פנים
(
עריכה
)
תבנית:סרגל רמבם/פנים/חידושי רבנו חיים הלוי
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:על התורה רמבם
(
עריכה
)
תבנית:פורסם בנחלת הכלל
(
עריכה
)
תבנית:רווח קל
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:שיתופתא רמבם
(
עריכה
)
תבנית:תא שמע רמבם
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף