עריכת הדף "שפת אמת/פרשת חיי שרה/תרמז"

<noinclude>{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרמ"ז'''}}}}===

ב"ה

במדרש '''יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים ולמה כתיב שני חיי שרה באחרונה ללמדך שחביב שנותיהם של צדיקים לפני הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב.''' כמו שיש בחי' תמים בנפש כן בעולם ובשנה. כי יש לכל אלו הג' שורש בשמים. והגם כי הזמן הוא תחת השמש אבל יש הארות מזומנים ומיוחדים לכל יום ושנה. דכתיב וירא את האור כי טוב וגנזו לצדיקים. פי' ע"י ההסתר שיש בכל יום ערב ובוקר. פי' שאין העוה"ז יכולה לקבל האור רק ע"י הערב לכן כתיב מקודם ערב ואח"כ ויהי בוקר. ומצד זה אמרו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום דאיתא גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור פי' בכל יום מתגלה הארה המיוחדת. אח"כ בא חושך ונגלל האור. וצריך להתחדש אור אחר להעביר החשך של יום זה וכן לעולם. וכמו כן כל מקום ומקום. וכמ"ש בפרשת לך לך כי תמים הוא כשהנפש מתדבק בשרשו. כי בעוה"ז הוא רק כמו פלג גופא. ולכן כתיב אברהם אברהם נח נח כדאיתא במדרשים. כמו כן כתיב ויהיו חיי שרה שני חיי שרה. להודיע כי שני חיי שרה בעוה"ז היו תמימים עם הארות המיוחדים לאלה הימים לכן נקראו תמימים. וכמו כן במקומות הצדיקים כמו שבחרו להם מערת המכפלה וכתבו חז"ל בית ועלי' כלומר שהמקום הי' דבוק בשרשו למעלה. ובאמת כל התמימות הנ"ל הכל תלוי באדם. דאיתא האדם נברא מן עליונים ותחתונים כמ"ש רש"י ז"ל פ' בראשית עפר מן האדמה ויפח באפיו כו' כדי שלא יהי' קנאה במעשה בראשית ע"ש. ולכן האדם בכח הנשמה המשתתפת בגופו עושה שלום בין עליונים ותחתונים. ואמת שע"י החטא הראשון ואח"כ בחטא העגל נסתלק הנשמה הפנימיות שנאמר עלי' ויפח. ומ"מ נשאר בבנ"י הארה מזו הנשמה. לכן נק' השולמית שעושין שלום בין הקב"ה לעולמו כדאיתא במדרש שה"ש. ובש"ק שיש נשמה יתירה נקרא שלום מטעם הנ"ל. והצדיקים בפרט האבות והאמהות היו כל ימיהם בבחי' השבת ונק' תמימים:

בפסוק '''ואברהם זקן כו' וה' ברך את אברהם בכל.''' במדרש זקן שקנה חכמה זקן זה קנה ב' עולמים. כי כשהאדם בא אל החכמה אמיתיות ויודע ומבין לבטל עצמו אל השי"ת. וכל מה שפורש עצמו מן העולם ומבטל עצמו אל השורש עי"ז מקיים העולם. והשבת יוכיח שיש בו ביטול כל המעשים והוא הוא קיום כל ימי המעשה דכ' וישבות כו' ויברך. וכל הנייחא לפניו ית' כשהתחתונים הם כלים לקבל הברכה. וע"י שבש"ק מבטלין בנ"י המעשים ומקבלין נשמה יתירה ונקראין כלי מחזיק ברכה וזהו הנייחא לפניו דכתיב טוב בעיני ה' לברך את ישראל. וזהו הרמז ואברהם זקן ונתקרב אל שורש העליון. ואז וה' ברך בכל. פי' אפילו בעולם הזה כמ"ש שקנה ב' עולמות:

בפסוק '''ויצא יצחק לשוח בשדה.''' דרשו חז"ל אברהם תיקן תפלת שחרית דכתיב וישכם אברהם וגו' אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה. יצחק תיקן תפלת מנחה דכתיב לשוח ואין שיחה אלא תפלה. יעקב תיקן ערבית דכתיב ויפגע כו' ובמדרש תנחומא בפרשה זו אין לך מי שכוין דעתו אל התפלה כאברהם דכתיב חלילה לך מעשות כו' ע"ש. והענין הוא כי אין מכוון התפלה כשחסר להאדם איזה בקשה רק כמ"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון פי' שיהי' בקשת האדם לעורר למעלה עת רצון ושיתפייס ושיתרצה הבורא יתברך אל התחתונים. ולפי שהאבות הי' כל מגמתם לזה. פעלו כל אחד עת מיוחד להיות עת רצון לתפלה להיות פתוחים שערי שמים בג' זמנים הללו. וכל אחד כפי מדתו. אברהם אע"ה כתיב וישכם דאיתא הסימן לאהבת ה' מי שמקדים אהבתו ית' לכל הדברים כמ"ש ונשכים ונמצא ייחל לבבנו כו' ובחי' יצחק הוא כמ"ש רק ביראת ה' כל היום. ובחי' יעקב הוא להיות דבר של קיימא דכתיב תתן אמת ליעקב. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי דבר שאינו מתקיים נקרא כזב כמ"ש לא יכזבו מימיו מים המכזבים כו'. ולפי שיעקב הוא בחי' אמת תיקן תפלת ערבית והיינו שההארה שמשיג האדם בכל יום צריך להיות נשאר אצלו בקביעות עד שיחזיר נשמתו בלילה מתוך אותו ההארה. ואז הוא דבר של קיימא. [והנה הג' זמנים אלו הם בלכתך בדרך דכתיב ויצא יצחק ובשכבך דכתיב ויפגע וישכב כו' ובקומך וישכם. ובשבתך בביתך אפשר שהוא בחי' דוד המלך עליו השלום]. ובודאי כשאמרו חכמינו ז"ל תפלות אבות תקנום הם הדרכים שיכולין לבוא לתפלה על ידיהם. דיש מחשבה דיבור ומעשה בעבודת ה'. והם בחי' כהן לוי וישראל. והם הג' אבות כמ"ש אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו. וגילה זו תפלה והיא בחי' מחשבה בלב לכן כתיב בי' עמידה כמ"ש בעמדם תרפנה כנפיהן. ירנן בחי' יצחק דכתיב בי' לשוח והוא בחי' דיבור. ודיברו הלוים בשיר. וביעקב מצינו כמה דברים בעובדא. והאמת כי זה סוף התיקון כשיכולין להביא הארות עליונות בבחי' עובדא אז הוא דבר של קיימא. וזכות הג' אבות מסייעין לכל בנ"י להיות מוכן לתפלה בג' בתי' הנ"ל:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>