עריכת הדף "שפת אמת/פרשת וישב/תרמד"

<noinclude>{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרמ"ד'''}}}}===

ב"ה

'''וישב יעקב''' ברש"י ובמדרש משל המרגליות שנפלה בין החול. והענין הוא שע"י הרדיפות שהי' לו מעשו בא לכלל ישוב ולכן הוצרך לחשוב אלופי עשו שמזה בא השלימות ליעקב כענין לאום מלאום יאמץ. ובזוה"ק רבות רעות צדיק לצדיק לא נאמר כו'. פי' שע"י הרבות רעות נעשה ונגמר הצדיק כמ"ש עוד שם טוב ילד מסכן וחכם. פי' שע"י שהוא מסכן ויש לו רדיפות רבות עי"ז הוא תמיד ילד בהתחדשות ונעשה חכם. וכמו כן להיפך מלך זקן שאין עליו שום עול ועי"ז נופל לזקנה ונעשה כסיל. ויעקב אע"ה הי' לו רדיפות תמיד. ומצינו בפרשת ויצא כתב רש"י בשביל שהפסיק בפרשתו כו' ע"ש. ופרשנו שם שעשו הרגיש ביציאתו ועיכב לו הדרך והוצרך יעקב לשית עצה לתקן הדרך. לכן כתיב שנית ויצא ע"ש. וכמו כן כאן כ' מקודם ויבוא אל יצחק אביו. ובתוך כך הפסיק בפרשתו של עשו. והוצרך יעקב לתחבולות עד שנתישב במקומו. ועשו כתיב בי' וילך אל ארץ. שמתחלה ישב ולבסוף נתקיים בו הפיזור. אבל בצדיק תחלתו יסורין וסופו שלוה לכן מקודם הי' מטולטל ועתה כתיב וישב.. [ויעקב אבינו בכל הנסיעות לקט הנצוצות קדושות מכל המקומות. וכמו כן עשו שישב כל השנים הללו בארץ ישראל הוציא כל הפסולת. וכל אחד לקח השייך לו]:

בפסוק '''וישראל אהב כו' כי ב"ז הוא לו ועשה לו כתונת פסים.''' לא מצינו בפסוק שיהי' שנאת השבטים ע"י הכתונת. רק משום כי אותו אהב. וי"ל הפי' דידוע שאב ואם מושכין לבוש להבן עפ"י מחשבותם בקדושה בעת הזיוג. וז"ש שבן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים שהוא מלבוש יקר. ועי"ז אהב אותו. ועשה הוא כמו הנפש אשר עשו כדכ' בזוה"ק כי מעשה ידיו של אדם הוא הנפשות. ועשה לשון עבר [כי בן זקונים אעפ"י שהי' רק איזה שנים אחר לידת שאר השבטים רק שהמשיך לו נשמה מעלמא עתיקא]:

בפסוק '''והוא נער שעשה מעשה נערות ממשמש בעיניו מסלסל בשערו.''' ואמר אמו"ז ז"ל מי פתי יאמין שיהיו הדברים כפשטן. רק שזה נחשב לצדיק כיוסף מעשה נערות מה שיהי' עוסק ליישר תנועותיו ומדותיו כו'. ולהוסיף ביאור על דבריו ז"ל כי יש צדיק תחתון וצדיק עליון ובודאי כן דרך הצדיק לתקן מקודם כל הגוף ועדיין הוא בבחי' נער. ואח"כ בא לתקן השורש הוא בחי' זקנה כמ"ש נער הייתי גם זקנתי כו'. וכל זמן שהי' יוסף בבחי' צדיק התחתון הי' מוציא דבה על אחיו והי' מקנטרם בדברים. ואח"כ כשנתעלה להיות צדיק עליון וכל עסקיו הי' בשמים ושם ראה זכותן של השבטים. שכשהצדיק מתעלה ורואה מעלות בני ישראל הוא מלמד עליהם זכות ומושיע להם בכח עליון. ובאמת הצדיק הוא בחי' שבת. ואיתא שת"ח נקרא תמיד שבת. אך בימי המעשה הוא על ידי תיקון הגוף בחי' והוא נער כנ"ל. ובש"ק הוא בחי' הנשמה והוא בחי' הזקנה:

בפסוק '''וימאן ויאמר אל אשת אדוניו כו'.''' פי' בתחלה מיאן בעבירה בלי טעם רק כמ"ש חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר. רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ואמת שע"י יראת שמים זה זוכין אח"כ למצוא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע. לכן ע"י וימאן בא לנתינת טעם. כי החכמה של האדם הבל. ויש בו כמה טעותים. אבל החכמה והדעת שבא ע"י יראת שמים היא האמת. וז"ש חז"ל כל שיראת חטאו קודמת כו' חכמתו מתקיימת. וכ' הן יראת ה' היא חכמה פי' החכמה הבאה בכח היראה. ויתכן לומר ויאמר אל אשת אדוניו שכל הטעם הי' רק להמשיך גם אותה. ואפשר זה שאמרו חז"ל שכוונתה היה לשם שמים זה נעשה לבסוף ע"י המשא ומתן שהי' ביניהם. ובדברים אלו נצנצה בה הרהורי קדושה אם כי מקודם היתה מרשעת ממש:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>