עריכת הדף "שפת אמת/פרשת ויצא/תרלב"

<noinclude>{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>

==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''תרל"ב'''}}}}===

ב"ה

ויצא יעקב מבאר שבע כו'. בודאי הי' יציאה זו הכנה ועצה על הגלות שנוכל לתקן עצמינו גם בחו"ל. ויעקב אע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שמה כבוד שמו. ובאר שבע הוא בחי' שבת והיא הנקודה הנותנת חיים לכל הדברים שנכללים בשבע מדות. ומ"מ אף שיצא משם. הפי' ג"כ שהי' מקודם דבוק בפנימיות החיות שהוא באר שבע דהיינו שלא הי' דבוק בגשמיות ומדות רק בחיות השי"ת בלבד. ובמדרש אז תלך לבטח ויצא יעקב כו'. כי פי' אז כמו אז ישיר שפי' ז"ל הדביקות בבחי' הח' שלמעלה מהטבע שנכלל בז' מדות וא"ז גי' ח' והיינו שיעקב אבינו ע"ה הי' בטל אליו ית' בכל הבחי' ולכך הי' בכחו להכניס עצמו במקומות המסוכנים. וזהו ויצא מבאר שבע דייקא. שעי"ז הי' יכול לצאת ומבחי' באר שבע הי' היציאה [וע' בזוה"ק ב' הפי' ע"ש] וכן יש לכל אחד ללמוד עצה היעוצה במדרש הנ"ל קודם עשיות כל דבר גשמי למסור נפשו לה' אחד להתדבק בפנימיות החיות מהשי"ת בלבד. ועי"ז יוכל להתקדש אף במעשה גשמיי. וכן בכל שבת קודש למשוך חיות לכל ימי השבוע ע"י התקשרות בכל לב בש"ק שיש התגלות לכל איש ישראל. ובאר שבע בחי' שבת כנ"ל. וילך חרנה בחי' ימי המעשה ועבודה. וז"ש רש"י ז"ל כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. היינו בחי' צדיק ושבת שהוא הנקודה הפנימיות שיש בכל דבר. ושזוכר האדם זאת יוכל להמשיך כל המעשה אל הפנימיות כנ"ל. וכשחסר נקודה הנ"ל פנה הודה זיוה כו'. וי"ל עפ"י הנ"ל מ"ש רש"י ז"ל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם הפירוש להיפוך ג"כ שקודם שיצא התדבק עצמו ביתר עוז באופן שיהי' נדבק בו ונחקק ונתרשם שלא ישכח הנקודה הנ"ל גם בחרן. [ולכך נכתב ויצא שגם זה הי' הארה יתירה כנ"ל כנודע שכל דבר שבקדושה מניח רושם] ועושה רושם לטובה כנ"ל:

אכן יש ה' כו' ואנכי לא ידעתי ברש"י אם ידעתי לא ישנתי כו'. ללמוד מאבינו יעקב ע"ה אחרי חלום זה שהי' להחיות נפשו שהלך יחידי במקום סכנה. והובטח בשמירה. וכתיב וישא רגליו כו' עכ"ז התעצב על שישן והוטב יותר בעיניו להתקשר ולהתדבק בו ית' כמ"ש [בזוה"ק] לא ידעתי מלשון דביקות שלא הרגיש בעצמו. ונתוסף לו עוד יראה ע"י החלום. וזה הכלל שכל הארה צריכה להביא יראה לאדם וזה התכלית שלה ובל"ז אינו כלום [וכ"כ בשם הבעש"ט ע"ש בכש"ט]:

וירא והנה באר בשדה כו' ג' עדרי צאן כו' ונאספו שמה כל העדרים כו'. בחי' זו נמצא בכל דבר ובכל איש ישראל. שיש בכל דבר נקודה הנותנת חיים ומחי' הדבר ההוא. וזהו באר בשדה. אף מה שנראה ונדמה להפקר כשדה אך נגנז בה נקודה הנ"ל. ושכל האדם יוכל להרגיש ולידע זאת תמיד וזהו ג' עדרי צאן. חכמ"ה בינ"ה דע"ת. שבחכמה ושכל מבין האדם זאת הפנימיות שבכל דבר יש כח הפועל בנפעל. אך והאבן גדולה ע"פ. היינו כשמתפשט בגשמיות יש הסתר שאין השכל דבוק במעשה תמיד. והעצה ונאספו. הוא לאסוף כל הרצונות וכל רמ"ח אברים וגידים למסור נפשו להשי"ת קודם כל מעשה ועי"ז וגללו האבן כו'. גם י"ל ונאספו להכניס עצמו בכלל ישראל כי כשכל הבריאה מתאחדת אליו ית' נתבטל ההסתר וזה יהי' לעתיד ב"ב. ועתה בנ"י שמאספין הכל אליו ית'. ואף א' בפרט כשמבטל עצמו לכלל ישראל ועושה בעבור כולם נק' בשם כ"י ויוכל לגלול ולהסיר ההסתר. וז"ש ביעקב אע"ה ויגל כו' מעצמו שהיה כלל ישראל. וגם הי' צדיק יסוד עולם שכל העולם נתקיים בזכותו ויגל מעצמו כנ"ל:


<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}</noinclude>