עריכת הדף "שער המלך/חמץ ומצה/ד"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== ג ==

'''כותי שהפקיד כו' אם קבל עליו ישראל אחריות שאם נגנב או נאבד כו'.'''  דעת רבי' ז"ל כדעת ר"י שהביא הרא"ש בפ"ק דפסחים דבעי' קבל אחריות דגניבה ואבידה הא לא"ה אע"גב דמיחייב בפשיעה לא קרי' לך אך דעת הרא"ש ובה"ג שם דאפילו ש"ח כיון דמיחייב בפשיעה קרי' ביה לך ומיחייב לבעורי וכן נראה שהוא דעת רש"י לפי מה שפי' הר"ן שם אברייתא דיחד לו בית אין זקוק לבער דה"ק הפקידו סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותי דחייב ויחד לו בית סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותך דאפי' ש"ח לא הוי ואע"ג דגוים אמעיטו משמירה וכמ"ש רבינו בה' שכירות מדכתיב רעהו ס"ל לרש"י ז"ל כיש אומרים שכתב מרן בסי' ש"א דכל הני דאמעיטו משמירה לא אמעיטו אלא מדין ש"ש ומשבועה אבל בפשיעה מיחייב וכ"כ ה"ה ז"ל שם שכן נר' דעת רש"י ז"ל שם ע"ש ומסתמיות דברי מרן שם משמע דאכולהו קאמר דמיחייב בפשיעה ועיין בס' מחנה אפרים שנתקשה בזה ולדעתי לא ק"מ ועיין בס' חק יעקב סי' ת"מ סק"א יע"ש:<br>'''  אך '''  ק"ל לדעת רש"י ז"ל דהפקידו אצלו בסתמא זקוק לבער מהא דאמרי' בפ' כ"ש דל"א ע"ב הב"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר' יצחק דאמר ר"י מנין לבע"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ת"ק סבר הנ"מ ישראל מישראל אבל ישראל מגוי לא קני משכון ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מגוי לא כ"ש והשתא לדעת רש"י ע"כ צ"ל דת"ק דקאמר ישראל שהלוה לגוי על חמצו אינו עובר דאיירי במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות כלל ואפילו מפשיעה דאי בסתמא כי נמי נימא דישראל מגוי לא קני משכון ת"ל דמיחייב משום דהוי ש"ח וכיון שכן ק' דאיך קאמר ר"מ ק"ו הוא הא ב"ח דקונה משכון היינו משום דמתחייב באונסין ובשמירתו עומד וכמ"ש רש"י ז"ל שם וא"כ במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות דאז לא מיחייב אפילו בפשיעה כמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' ע"ב משם מוהר"מ יע"ש היכי קרי' ביה לך לחיובי לבעוריה אי משום קרא דולך תהיה צדקה הא קרא לא מיירי במפרש שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה וכ"נ ק' דאמאי הוצרך תלמו' לו' דת"ק סבר ישראל מגוי לא קני משכון והול"ל דת"ק ס' הנ"מ בסתמא אבל במפרש בהדיא לא קני למעבר עלי' בב"י וכן מוכח בהדיא ממ"ש ה"ה ז"ל בדין ה' וז"ל ורבי' לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה והטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון כו' הילכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות יש' וחייב יש' באחריותו שחייב לבערו ע"כ ואם איתא דב"ח קונה משכון ואפי' במפרש שאינו חייב באחריות מיחייב א"כ לא הו"ל לרבי' למסמך אהך דינא דחמצו של גוי וקבל עליו יש' אחריות כיון דנ"מ אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שלא קבל עליו ישראל אחריות לא מיחייב לבעוריה וכן מוכח ג"כ מדברי התוס' ד"פ שה"ד דמ"ד ד"ה שומר שכתבו וז"ל והשתא הא דאמרינן בפרק קמא דפסחים וכו' היינו אי מגניב או מתביד באונס דאי לא"ה ישראל שהלוה לגוי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר"י ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקי"ל כוותיה כו' ע"ש ואמאי לא כתבו דאצטריך דר"י לאסור אפילו במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות גניבה ואבידה דאי מדשמואל לא מחייב לבעוריה ורבנן נמי בהכי פליגי אלא מוכח דכל שאינו מקבל אחריות לא מחייב לבעוריה וכן מצאתי בפירוש המשנה שנדפס עם תי"ט ולח"מ שכתב כן בפי' הלח"מ וז"ל יש' שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל קונה משכון וחייב באחריותו אלא א"כ התנה בפירוש שלא יתחייב באחריות עכ"ד יע"ש וליישב דעת רש"י ז"ל היה נראה לומר דס"ל לרש"י דסוגיא דפ' כ"ש מיירי ביש' שהלוה לגוי על חמצו והרהינו אצלו בסתמא ואע"ג דמיחייב בפשיעה ועבר עליה בב"י לדעת רש"י ז"ל מ"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון דאינו אלא משום קנסא דהשתא לדעת רש"י קאי התם תלמוד' כי קנסו רבנן לא קנסו אלא בחמצו של ישראל אבל בחמצו של גוי וקבל עליו אחריות כיון שאינו שלו לא שייך למקנסיה דמה איכפת ליה והכי איתא בירושלמי בפ' הנזכר גוי שהפקיד חמצו אצל יש' ר' יונה אומר מותר ר"י אומר אסור אר"י חמצו של גוי הוא יש' הוא שעבר עליה וס"ל ז"ל דתלמודא דידן כר' יונה סבירא ליה מדפריך לימא כתנאי ישראל שהלוה גוי על חמצו כו' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה ישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מבעי ליה כו' ואמאי לא משני דסיפא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו וקבל עליו אחריות דעובר עליו והילכך אפי' למ"ד למפרע הוא גובה הו"ל חמצו של גוי ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דעובר עליו ועיין בהר"ב חד"ה ז"ל אלא משמע דס"ל לתלמודא דידן דחמצו של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות לא מתסר בהנאה אחר הפסח ומש"ה כי אוקמי' פלוגתייהו בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י ס"ל לרש"י דהשתא לפום הך אוקמתא אפי' לרבא מיירי בשפדאו נכרי לבסוף כמ"ש התוס' שם לאביי ות"ק ס"ל דישראל מגוי לא קני משכון והו"ל חמצו של נכרי ברשות ישראל דאע"ג דעבר עליה לא אסור בהנאה לאחר הפסח דכיון דפדאו נכרי לא שייך למקנסיה וא"נ אפילו נימא דלרבא מיירי ברייתא בשלא פדאו נכרי מ"מ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אשתכח דאדמטא זימניה ולא פרעיה הו"ל חמצו של גוי ולבתר הכי הוא דקני ליה והו"ל כחמצו של גוי שעבר עליו הפסח שהוא מותר בהנאה אפי' בא אח"כ ליד ישראל ור"מ ס"ל דק"ו הוא והילכך בשעה שעבר עליה הו"ל חמצו של ישראל ואסרוהו רבנן דכי קא פדי' ליה בתר הכי הוא דקני ליה והו"ל כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שבא אח"כ ליד גוי דאסור בהנאה:<br>'''  ובהכי '''  נ"ל ליישב מ"ש רש"י שם אברייתא דקתני גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר עליו ואם אמר לו הגעתיך עובר וז"ל ואם אמר לו הגעתיך מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך מכאן עד יום פ' עובר ואע"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע הזמן לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב"י וכתב הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג שכונת דבריו דכיון שאם אינו פורע עובר אף אם לא הגיע הזמן עובר ואע"ג דכשבא הזמן ופרעו אח"כ נמצא למפרע היה חמץ של גוי מ"מ כבר עבר הלאו ולא יועיל אח"כ לבטל הלאו שכבר עבר כיון שאין בידו לקיים התנאי ומכאן החזיק הרב הנז' סברת הרדב"ז דהנותן לגוי מתנה ע"מ להחזיר לא מהני ועובר עליו בב"י ואע"פ שנתקיים התנאי אח"כ יע"ש ויש להקשות עליו שכפי זה נר' דדברי רש"י סתרי אמ"ש בפי' המשנה וז"ל ישראל שהרהין לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דכיון שהרהינו אצלו ומט' זימניה ולא פרעיה מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה ע"ש הרי בהדיא דאינו אסור אלא היכא דמטא זימניה ולא פרעיה ואילו לפי מ"ש אברייתא דמי שהרהין נראה דאפי' בדפרעיה אח"כ עובר וכן הקשה עליו הר"ב מח"א המ"א דכ"ב יע"ש:<br>'''  ולדעתי '''  ק"ל עוד עלה מסוגיא דהתם גופה דאי כדברי רש"י כי פרכינן עלה ופלוגתא דאביי ורבא אי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו כו' היכי משנינן עלה אלא הב"ע בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י כו' ואכתי תקשי לאביי דאמר למפרע הוא גובה דאם כן לת"ק אמאי אינו עובר משום דישראל מגוי לא קני משכון הא כיון דלמפרע הוא גובה הו"ל חמצו של ישר' והתוס' ז"ל שם בד"ה אלא הוקשה להו זה ותי' דהשתא כי מוקמינן לפלוגתייהו בדר"י מיירי בשפדאו נכרי לבסוף יע"ש והשתא לפי דברי רש"י אע"פ שפדאו נכרי לבסוף מ"מ כיון שאם אינו פוד' עבר עלי' השתא נמי עבר עלי' דסתם ב"ח לאביי הו"ל כמעכשיו לרבא וכיון דלאביי עכ"ל דאפי' נתקיים התנאי ופדאו אינו עובר מינה נשמע לרבא דבהא לא אשכחן דפליגי אכן לפי מ"ש יש ליישב דס"ל לרש"י דאע"ג דלעבור בב"י עובר עליו מיד כיון שאין בידו לקיים התנאי מ"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון שאינו אלא משום קנסא לא אסרי' ליה אלא דוקא בדמטא זימניה ולא פרעי' דהו"ל חמצו של ישר' למפרע אבל כל שפרעו אח"כ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אגלאי מילתא למפרע דחמצו של גוי הוה ולא קנסי' ליה אף על גב דעבר עליה:<br>'''  שוב '''  ראיתי שמ"ש ליישב דעת רש"י אינו מעלה ארוכה למ"ש שם אברייתא דגוי שהרהין וז"ל אינו עובר בפסח דקסבר ישראל מגוי לא קני משכון ע"כ והשתא ק' דכפי מה שפי' דאינו עובר בפסח בב"י קאמר ע"כ מיירי בשהתנה בפי' שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה דאל"כ הו"ל חמצו של גוי שקבל עליו יש' אחריות וא"כ אמאי הוצרך לו' דקסבר יש' מגוי לא קני משכון אפי' ס"ל דקני משכון אינו עובר כיון שהתנה שאין אחריותו עליו וכן ק' ממ"ש רש"י לעיל מזה וז"ל אבל יש' מגוי לא קני משכון הילכך לא עבר עליה דאמר מר אבל אשה רואה של אחרים ושל גבוה משמע דלענין לעבור עליו בב"י קאי התם:<br>'''  גם '''  מ"ש לישב דברי הפר"ח ז"ל נראה דליתא דא"כ תקשי ליה לאביי הך ברייתא דאמאי אינו עובר הא אפי' נימא דברייתא איירי בשפדאו הגוי אח"כ כמ"ש התוס' מ"מ כיון שאם אינו פודהו עבר עליה השתא נמי עבר עליה אלא ודאי משמע דכל שנתקיים התנאי למפרע הו"ל חמצו של גוי שאינו עובר עליו ולומר דלאביי אינו עובר דקתני בברייתא לאחר הפסח קאמר ולעולם דבתוך הפסח עבר בב"י ומ"ש רש"י ז"ל דאינו עובר בפסח קא' היינו לרבא דס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה זה ודאי דוחק:<br>'''  שוב '''  ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו שכתב דלפום מסקנא דמוקמי' לפלוגתייהו דת"ק ור"מ בדר"י בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע"כ לא קאמר אביי אלא במקרקעי דכיון דאי זבין ואקדיש לא אתי מלוה וטריף אשתכח דהשתא הוא דקני ליה והשתא ל"ק לאביי הא ברייתא דגוי שהרהין כו' יע"ש וא"כ אפשר שדעת רש"י כדעת הרמב"ן ולא תיקש' ליה מסוגיי' דשמעתין כנ"ל ומ"מ לפי דעת התוס' בד"ה שקונה ובפ' שה"ד ד"ה הנז' דס"ל דחמצו של גוי ברשות ישראל כיון שאחריותו עליו אסור בהנאה לאחר הפסח וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל שם נר' ודאי דס"ל דאפי' בתנאי שאינו בידו לקיימו כל שנתקיים התנאי אינו עובר דאל"כ תקשי לאביי ברייתא אפילו נימא דמיירי בשפדאו ושלא כדעת הרדב"ז ואף לדעת התוס' ז"ל אפשר לומר דודאי לאביי דמפרש ברייתא דאם אמר לו הגעתיך עובר דקאי אזמן פריעה ס"ל דכל שנתקיים התנאי אינו עובר אמנם לרבא דמפרש בריי' במעכשיו ואם אמר לו הגעתיך דקתני אזמן הלואה קאי ע"כ ס"ל דאפילו בנתקיים התנאי עובר דאל"כ הכי הו"ל לברייתא לומר ואם אמר לו הגעתיך והגיע הזמן ולא פרעו הר"ז עובר מדלא קתני הכי משמע דכולא מלתא תליא בזמן הלואה אם אמר לו הגעתיך ודוק:<br>'''  ולעיקר '''  קושיין דאקשינן לדעת רש"י ז"ל נראה לומר שדעת רש"י ז"ל דסוגיא דפרק כ"ש מיירי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של גוי כל ימי הפסח שאין אחריותו עליו וכ"כ הר"ז ז"ל דהשתא לר"מ דס"ל יש' מגוי ל"ק משכון אעג"ב דחייב באחריותו כיון שהרהינו אצלו בסתמא מ"מ כל שהחזירו ביד בעליו ואין אחריותו עליו הו"ל חמצו של גוי ביד גוי ואינו עובר עליו ודע שדברי הר"ז ז"ל הללו נראה שלא כדעת הרב מג"א סימן הנזכר סק"א שכתב וז"ל ואפי' הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סימן ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ"מ הו"ל בעליו כש"ח והוא חייב בגניבה ואבידה ע"ש מ"מ הוה ליה כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ואע"ג דלא קי"ל בהא כר"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זוית בביתו אבל בבית הגוי לכ"ע שרי עכ"ל ובס' חק יעקב חלק עליו וכתב דלא דמי לחמצו של גוי בביתו של גוי דלא קבלו ברשותו מעולם מה שאין כן בקבל ישראל הפקדון הו"ל כחמצו לענין ביעור אף שחזר והפקידו לו הוה ליה כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר"ת דייחד לו בית מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע"ש ודברי הרז"ה הללו מטין לדעת בעל חק יעקב ז"ל ושלא כדעת הר"ב פר"ח ז"ל ג"כ שכתב דזהו לדעת הרמב"ן אבל לפי שיטת ר"ת כיון שאינו שלו אלא שקבל עליו אחריות כל שהפקידו ביד גוי אחר א"צ לבער שהרי לדעת הרז"ה ז"ל כדעת ר"ת דיחד לו בית מהני ואפי"ה כתב דמיירי בשהחזירו ישר' לרשותו של גוי שאין אחריותו עליו משמע דאם אחריותו עליו אפי' חזר והפקידו ביד בעליו לא מהני הן אמת שלפי זה משמע דיחד לו בית לא מהני אלא בשיחדו מיד בקבלת הפקדון אבל אם יחדו לו אחר זמן לא מהני וכמ"ש הרב הנז' ואילו מדברי הרז"ה ז"ל משמע דאפי' יחדו לו אח"כ מהני מדכתב א"נ במיחד לו בית כל ימי הפסח אף ע"ג דקביל עליה אחריות וצ"ל דכל ימי הפסח לאו דוקא דאם לא כן נמצאו דבריו סותרים כנ"ל ולפ"ז מ"ש בהגה אפילו חזר והפקידו ביד גוי אחר לאו למימרא דאם הפקידו ביד בעליו אפילו בקבל אחריותו עליו דמהני אלא ה"ט משום דס"ל דכל שהפקידו ביד בעליו אינו חייב באחריותו כדעת הרז"ה ז"ל ואפי' למה שפסק מרן בח"מ סימן הנז' דאם הפקידו ביד בעליו שהוא חייב באחריותו בגניבה ואבידה הכא מודה דאינו חייב כפי מ"ש הש"ך ז"ל דה"ט משום דקי"ל דשומר אבידה ש"ש הוי משום פרוטה דר"י והילכך כיון דקבל הנאה ממנו אפילו הפקידו ביד בעליו לא מהני וא"כ בגוי שהפקיד אצל יש' כיון דליכא משום פרוטה דרב יוסף כמ"ש התוס' בפ' ש"ה משום הכי אינו חייב באחריותו ודוק:<br>'''  תו '''  ק"ל קצת לדעת רש"י דאם כן ע"כ צ"ל דברייתא דלעיל דנפ"ל התירא בשלא קבל עליו אחריות מקרא דלא יראה לך פליגא אהך ברייתא דנפ"ל מקרא דלא ימצא דכל שאינו מקבל אחריות לא קרינן ביה מצוי וכ"כ הרא"ם ז"ל בפ' בא דהך בריי' פליגא אברייתא דספרי דמייתי רש"י ז"ל בפירוש החומש דנפ"ל מקרא דלא ימצא בבתיכם וכיון שכן ק"ל מהא דגרסי' בפ' כ"ש דכ"ג והרי חמץ דרחמנא אמר כו' ותנן ר"י הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' שאני התם דא' קרא לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך תרי לך כתיבי כו' והשתא אמאי לא משני בפשיטות דר"י הגלילי נפ"ל מקרא דלא ימצא כדנפ"ל לאידך ברייתא ודוק:<br>'''  ולשיטת '''  ר"ת ז"ל דיחד לו בית אפי' בקבל עליו אחריות אין זקוק לבער הקשה הפר"ח ז"ל דא"כ כי ק"ל אהא דאמרינן יכול יטמון ויקבל פקדונו מן הגוים ת"ל לא ימצא דהא אמרת רישא שלך אי אתה רואה כו' אמאי לא משני דהא ביחד והא בלא יחד ותירץ הוא ז"ל דלא ק"מ דאנן בעינן למשכח שריותא אפילו ברשותו כדמוכח מקרא דשלך א"א רואה דהיינו ברשותו דאי ברשות אחרים אפילו שלו מצי לראותו ואהא קאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ולהכי משני דמיירי בדלא קיבל עליה אחריות עכ"ד:<br>'''  ולע"ד '''  נראה דתי' זה אינו עולה לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל כדעת רבינו ודעימיה דחמצו של ישראל ברשות גוי עובר עליו המפקיד כיון דעיקר הממון של יש' הוא ודעת הרא"ש ז"ל כדעת ר"ת דיחד לו בית מהני אפילו קבל אחריות וכמ"ש הטור ז"ל סימן ת"מ וא"כ לפי דעתו ז"ל תקשי דאמאי לא משני דהיתרא דשלך א"א רואה מיירי ביחד לו בית ושפיר איכא לאוקומי קרא הכי שלך אי אתה רואה אפי' ברשות אחרים אבל אתה רואה של אחרים ברשות אחרים כגון שיחד לו בית ולעיקר קו' נ"ל דאיכא למימר דמש"ה לא משני הכי משום דאי מיירי ביחד לו בית ל"ל מקרא דלא יראה לך תפ"ל מקרא דלא ימצא כדנפ"ל לאידך בריי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דהנהו ברייתות פליגן אהדדי ואפי' לר"פ דקאמר דארישא קאי כבר כתבו התוס' דנפ"ל מסבר' ולא צריך קרא כנ"ל פשוט ומן האמור בזה מבואר דמ"ש עוד הפר"ח שלפי דעת רבינו דס"ל דחמצו של יש' ברשות גוי מיחייב לבעוריה משמע דה"ה ביחד לו בית וקבל עליו אחריות דמחייב לבעוריה דלותא דלא תליא הא בהא שהרי דעת הרא"ש ז"ל יוכיח דס"ל כדעת רבי' ואפי"ה הסכים לדעת ר"ת ז"ל דיחד לו בית מהני ומ"מ דעת רבי' ע"כ כדעת רש"י ז"ל מדלא הביא דין זה דיחד לו בית וכן נר' מדברי ה"ה ז"ל ודוק:<br>'''  כתב '''  הב"ח דלד"ה היכא דקבל עליו אחריות ולא יחד לו בית אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצת י"ט לעשותו רשותו של גוי דשמא הגוי אינו חפץ שיהא מונח חמצו אלא ברשות ישראל כו' יע"ש והפר"ח חלק עליו יע"ש ולע"ד נראה עיקר כדעת הב"ח כדמוכח מההיא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מגניב ומתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ואם איתא אמאי ל"ק להו דיעשו מחיצת י"ט וסגי בהכי ודוחק לומר דמבתייכו לאו דוקא וה"ה מחיצת י"ט דכיון דעושה מחיצת י"ט נמצא דלאו בביתייהו הוא דזה דוחק ותו דלפי מה שהעלה הפר"ח דאפילו בלא קבל אחריות בעינן מחיצת י"ט וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל שמתחילה כתב בסתם דבעינן מחיצת י"ט אפילו לא קבל אחריות ואילו סמוך ונראה הביא מחלוקת רש"י ור"ת ז"ל וכתב שלזה הסכים הרא"ש ז"ל משמע שדעתו ז"ל דאפילו לדעת ר"ת ז"ל בעי' מחיצת י"ט אפי' לא קבל אחריות א"כ ע"כ דבעירו חמירא מביתייכו דקא' היינו לומר דאפילו מחיצת י"ט לא מהני דאי במחיצה מהני מאי האי דקאמר כיון דאילו מגניב הא בלא"ה נמי מיחייב כדרב ולומר דרבא פליגא אדרב הא ודאי ליתא דמנין לנו לומר כיון שבגמ' מייתי הא דרב כהלכתא פסיקתא ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מינה כנ"ל:<br>'''  אפריון שלמה''' 

''' מה '''  שהקשה דהפר"ח הבין מדברי רש"י שאף אם פדה אח"כ הנכרי מ"מ עובר בפסח על ב"י מספק וכו' ודברי רש"י סותרין זה את זה עיי"ש. ונלפענ"ד ליישב דהי' משמע לרש"י דהמשנה וברייתא מסתמא מיירי שעשה כדין שביטל דכל הבודק צריך שיבטל נמצא שלא עבר בב"י כלל דממ"נ אם לא יפדה הנכרי אז למפרע הוי שלו ומהני ביטולו ואם יפדה הנכרי תו לא הוי כלל שלו מעולם ולא עבר אב"י רק אם לא פדה הנכרי אסור בהנאה דאין נאמן שביטל דחיישינן לערמה שיאמר שביטל אף שלא ביטל אבל כשפדה הנכרי תו אין הפסד לישראל כלל ותו נאמן לומר שביטל דע"א נאמן באיסורין בדבר שהוא בידו אבל הברייתא מיירי ע"כ שלא ביטל שהרי קתני דעובר בב"י וע"כ שלא ביטל לכך מפרש רש"י שפיר דעובר בב"י מספק ותו אף שפדה הנכרי מ"מ החמץ אסור בהנאה דהלאו שכבר עבר עבר כנ"ל נכון:<br>'''  שם''' <br>'''  בטעם '''  המלך מה שתמה על הרא"ש דמתחלה כתב דלכך בעי הרהינו משום דאל"כ לא גרע מחמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל וכו' ואחר כך כתב דלאביי א"ש וכו' ולי נראה לפרש דבריו גם מה שהקשה על הרא"ש האור חדש בשם הפמ"א במה שתמה הרא"ש על הרמב"ם שהרי לאביי מיירי בהגיע זמן אחה"פ ותמה הפמ"א מנ"ל להרא"ש זה דלמא מיירי לאביי ג"כ בהגיע זמן ק"פ ונ"ל לומר דהנה הטעם שחמצו של נכרי שהופקד אצלו באחריות עובר עליו הוא מטעם גורם לממון כממון דמי ואף לרבנן דבכל דוכתא הוי לאו כממון מ"מ כאן גלתה התורה דהוי כממון והנה זה ודאי דזה דוחק לומר דמיירי שהתנה הישראל בפירוש שלא יהי' חייב אפי' באחריות פשיעה זה ודאי דוחק גדול דאטו בשופטני עסקינן שהנכרי יהי' מרוצה אף אם יפשע הישראל בחמצו אלא ודאי דמתניתין מיירי בסתם ולפ"ז הקשה קו' הפ"י במה דקאמר לאביי א"ש הא עכ"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל אך באמת י"ל דמתניתין מיירי בהגיע הזמן אחה"פ ולפ"ז בפסח עצמו אכתי לא נפקע שם הלואה ולפ"ז לא אמר שבהחמץ גרם לממון כלל דאם יאבד חמץ יהי' חייב לשלם מחמת שלוה ממנו תחלה נמצא דעיקר הגורם לממון אינו החמץ רק ההלואה רק אם הי' החמץ בעין הי' יכול לפטור בעצמו אבל כשאין החמץ בעין חייב לשלם מכח הלואה ולא מקרי גורם לממון רק בפקדון שהוי החמץ גורם לממון אבל כאן לא מקרי אחריות החמץ רק אחריות הלואה עליו ע"כ אינו עובר עליו ולפ"ז דוקא בהגיע זמן אחה"פ אבל בהגיע זמן ק"פ שכבר נפקע שם הלואה ומ"מ חייב באחריות פשיעה כיון דמיירי בקיבל סתם כמ"ש הח"י דבסתם חייב בפשיעה והרא"ש יסבור כהני דעות שגם בפשיעה לחוד עובר בב"י ע"כ לא מצי לפרש דמיירי בהגיע הזמן ק"פ לאביי דהא משמע דלאביי מיירי אף בלא הרהין וקשה הא עכ"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל וע"כ מיירי שהגיע הזמן אחה"פ ותו לא מקרי עליו אחריות החמץ רק אחריות הלואה וא"ש לאביי ושפיר הקשה הרא"ש על הרמב"ם אך כ"ז למאי דלא ידע מסברא דהרהינו אצלו ע"כ הוכרח לפרש דמיירי בהגיע זמן אחה"פ אבל כשמסיק סברא דהרהינו אצלו תו ניחא לי' לפרש דמיירי בין הגיע הזמן ק"פ בין אחה"פ ע"כ מוקי למתני' בהרהינו ובמעכשיו וצריך מעכשיו משום הגיע הזמן אחה"פ והרהינו אצלו צריך משום הגיע הזמן ק"פ דאז הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל כיון דכבר נפקע שם הלואה תו מקרי אחריות החמץ עליו ושפיר כתב הרא"ש עליו דבעינן הרהינו אצלו משום דאל"כ לא גרע וכו' משום דמתניתין מיירי אף בהגיע זמן ק"פ ומ"ש הרא"ש אח"כ כיון דאין אחריות עליו היינו להס"ד דמיירי בהגיע הזמן אחה"פ שאז לא הוי עליו כלל אחריות החמץ רק אחריות הלואה מקרי ומ"ש הרא"ש אח"כ דאחה"פ רוצה לומר הגעת הזמן אחה"פ היינו אף בהגעת הזמן אחה"פ אבל מ"מ להמסקנא מיירי גם בהגיע הזמן ק"פ וע"כ צריך הרהינו אצלו כנ"ל לפרש דברי הרא"ש ועיין בלח"מ ובהה"מ וסברא הנ"ל ראיתי שכתב גם הטעה"מ בסוף דבריו לענין אחר דיש חילוק בין למפרע גובה בין מעכשיו:<br>'''  טעם המלך''' 

''' ג) ז"ל '''  הרא"ש הך נכרי שהלוה לישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו ובאמר לי' קני לך מעכשיו כו' וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל ע"כ כונת הרא"ש דמשמע מהש"ס באוקימתא דאמרינן בדאמר ליה מעכשיו דלא חזר הש"ס מהאי אוקימתא דהרהינו אצלו וצריכין תרווייהו הרהינו ובדאמר ליה מעכשיו וקשה למה לי האי הרהינו בשלמא טרם שהודיע לנו הש"ס האי אוקימתא דמעכשיו שפיר צריכין לומר הרהינו מצד בעל חוב קונה משכון אבל כד ידעינן האי אוקימתא ומצד דאמר ליה במעכשיו הוי חמץ של גוי א"כ לכאורה לא צריכין לומר דאיירי בהרהון לכן אמר הרא"ש דלכך בעינן הרהון לא לארויי דבלי הרהון לא הוי חמץ של גוי דזה ליתא דהא אמר ליה מעכשיו אלא דבלא הרהון אף שהוא חמץ של גוי מ"מ עובר עליו מטעם שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל לכן מוקים בהרהון ועיין בהר"ב ח"ה שעמד בזה על דברי רש"י דקאמר נמי באמת שמוקי ליה במעכשיו דאיירי נמי בהרהון והוכיח דברי רש"י מברייתא דפת פורני עיי"ש במהרש"א ברש"י ד"ה ל"ק מתניתין כו' ודברי הרא"ש צריכין אכתי ביאור דהוא קאמר הטעם דצריכין הרהון דזולת זה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא דהוי חמץ של גוי ברשות ישראל ובאחריות ישראל והלא הרא"ש כתב בזה הענין בפירוש בסמוך וז"ל ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו' אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על הישראל כו' ע"כ א"כ מוקי ליה המתני' בשאין האחריות על הישראל ומה שהוא לאביי לענין למפרע הוא לרבא בדאמר ליה מעכשיו א"כ למאי צריך למוקמי בשהרהינה אצלו לימא לעולם בשלא הרהינה אצלו אלא שאין הישראל קבל האחריות וכן מוקי ליה הרא"ש סיפא דמתני' דישראל הלוה לנכרי דאיירי בשאין האחריות עליו דאי באחריות עליו אפילו לא משכון של ישראל עובר עליו וכ"מ מתוס' בסוגיין ד"ה שקונה המשכון ע"ש וא"כ הרי צריכין לומר דהמתני' איירי שבפירוש לא קבל הישראל אחריות וא"כ ברישא נמי ואמרתי בזה ב' דרכים הראשון הוא דהכי הוא סברת הרא"ש דודאי לאביי בהוי אמינא דלא הוי ידעי' כלל מהאי דהרהינה אלא דאנו היו למדין דמתני' איירי שעדיין הוא ברשותי' דישראל ע"כ צריכין למימר דלא קיבל עליו אחריות בפי' דאל"כ תקשי הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואחריות ישראל אמנם כד ידעינן האי תירוצא בהרהינא והיינו שהש"ס היה מוקי למתני' בהרהינא אליבא דרבא מטעם שיהיה חמצו של נכרי ואף שלבסוף לא מהני לן האי אוקימתא דהרהינו לענין זה דיהיה חמצו של גוי דהא גוי מישראל לא קני משכון וצריכין לאוקמי המתני' אליבא דרבא בדאמר ליה מעכשיו כי היכי דיהיה חמץ של גוי מדוע לן לנייד מאוקמתא של הרהינה אף שלא צריכין להאי דיהי' חמץ של גוי מ"מ צריכין לזה דלא יהיה ברשות ישראל ואמרינן המתני' איירי בשאחריות על הישראל ואפ"ה לא מחייב עליו הישראל כיון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי וחמץ של גוי ברשות גוי אף שקיבל הישראל אחריות אינו עובר עליו כמבואר בסי' ת"מ וסיפא דמתני' אף שאיירי בשהרהינה הגוי אצל ישראל מ"מ ל"ק הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואף בלא קני משכון עובר עליו כקושיית תוס' אמרי' דאיירי שלא קיבל ישראל אחריות ול"ק קושייתינו רישא וסיפא תרתי הוא נימא גם ברישא שלא קבל ישראל אחריות זה ליתא דהגמ' רוצה לאוקמי המתני' בחדא גוונא דהיינו כל פעם האחריות על הלוה רישא הוא הישראל הלוה והוי האחריות עליו וא"כ קשה אמאי אינו עובר במעכשיו לכן לא נייד הש"ס מאוקימתא דהרהינו ואף שהוא באחריות ישראל מ"מ לא הוי ברשותו וסיפא הוי הנכרי הלוה אף שהוא ברשות ישראל מ"מ אין הישראל עובר עליו כיון דהוי באחריות נכרי ועיין בזה כי נכון הוא:<br>'''  ומן האמור '''  מוכח כדעת מג"א סי' ת"מ סעיף קטן א' שכ' וז"ל ואפילו הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ"מ הו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ואע"ג דלא קיי"ל בהא כר"ת כו' אבל בבית הגוי לכולי עלמא שרי והרב חק יעקב סימן הנז' ס"ק ו' חולק על המג"א בזה וכתב דלא דמי חמצו של גוי ביד גוי דלא קבלו ברשותו מעולם משא"כ בקבל הישראל הפקדון הוה ליה כחמצו לענין ביעור. אף שחזר והפקידו לו הוי כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר"ת דיחד מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע"ש. ולפי דברי חק יעקב ליתא לדברינו בדברי הרא"ש דמה נימא דהרא"ש קאמר דרישא דמתני' איירי בהרהינה אצלו ולכן לא נייד הש"ס מהאי אוקימתא דהרהינה דהש"ס היה סובר דיותר מרווח לאוקמי בהרהינה ואחריות על ישראל הלוה ולכך אינו עובר אף שהאחריות עליו דהוי חמצו של גוי בבית גוי יען שקונה למפרע שאיירי מעכשיו והא לדעת החק יעקב בכה"ג אף שהוא בבית גוי וחמצו של גוי עובר בבל יראה כיון שהיה מעיקרא ביד ישראל וק"ו הוא ומה חמצו של גוי ודאי אם בא ליד ישראל בפקדון עובר הישראל בבל יראה וב"י חמצו של ישראל מעיקרא לא כ"ש וע"כ דאיירי שהוא באחריות של נכרי וא"כ קשיא למאי אוקמא בהרהינא הא בלא"ה מיירי שהוא באחריות הגוי לימא שהוא ברשות ישראל והוי חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הגוי דאינו עובר וא"ת דכולא חדא מילתא היא דלדעת החק יעקב אם היה בשום אופן חמץ של ישראל ובא ליד גוי צריך הגוי לקבל האחריות דזולת זה עובר הישראל אף שהוא חמץ של גוי הכי נמי איפכא אף שהוא באחריות הגוי יען שהוא בשום אופן חמץ של ישראל צריך להיות ברשות הגוי לכן צריכין תרוייהו הרהינא ובהרהינא לחוד באמת לא סגיא אלא בקבל עליו אחריות נמי וזה ליתא חדא הרי עכ"פ מדברי הרא"ש מוכח איפכא דהא הרא"ש קאמר דלכן צריכין לאוקימתא דהרהינו דלא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל הרי כתב בהדיא שאיירי שאחריות על הישראל ועוד שאין המשמעות הדמיון הוא ואין הסברא נותנת דאף אי נקטינן כחק יעקב דאם היה באחריות ישראל וחזר והפקידו לבעליו לא נפיק מרשותיה דהוי כחמצו של ישראל יען שמידו באה וברשותו היה הטעם כאן דהוי באחריותו ואכתי היא באחריותו ומיד ישראל בא ליד גוי הו"ל כחמץ ישראל ביד גוי ולא מהני רשותו של גוי והרי כתב הרא"ש לעיל [ה' ב'] דמקרי ביתו של ישראל דלזה משאיל ליה הנכרי ביתו ושפיר מקרי ביתו של ישראל אבל אם האחריות על הגוי והוא חמצו של גוי באמת אף אם הוא ברשות ישראל מה בכך נימא איפכא דהישראל משאיל לגוי ביתו והוי נמי כרשותו של גוי ועיין בזה כי נכון הוא:<br>'''  ולא תימא '''  מה בכך באמת מוכח דברי הרב מג"א ולא כחק יעקב דבר זה לא יהיה קלה בעיניך שהרי הרב פה בענין שלפנינו הוציא מדברי הרז"ה כהרב חק יעקב ואולם אמרתי דיש לומר פי' אחר בדברי הרא"ש דהא הרב המחבר בתחלת דבריו חוכך בהאי שאם לדעת הרא"ש ובה"ג דאפילו אם רק חייב בפשיעה הוי אחריות וחייב לבערו והרי גם בגוי דאין לו דין שומרין מ"מ בפשיעה ודאי חייב הישראל וצריך להתנות דלא יהיה חייב אפילו בפשיעה וא"כ בסתמא לא דאף שאין חייב מדין שומרין היינו כשומר שכר אבל חייב כשומר חנם וא"כ י"ל דהכי כונת הרא"ש דודאי לאביי בהוי אמינא טרם שידענו מהרהינו והוי ליה ברישא דמתני' ברשות ישראל הלוה עכצ"ל דקבל בפירוש שלא יהיה אחריות על הלוה ישראל דאל"כ הרי חייב באחריותו בכל אופן אמנם כך נחתינן לסברא דהרהינו הרי הוא ברישא דמתני' שנכרי הלוה לישראל וישראל הרהינו אצל הגוי לא צריך בפירוש להתנות שאחריות על הגוי דממילא הוא כיון שהרהינו אצלו יש לגוי דין שומרין ואפילו באונס חייב ואף שמשכנו בשעת הלואה ורוב פוסקים ס"ל שמשכנו בשעת הלואה פטור מאונסין ועיין בחו"מ סימן ע"ב היטב היינו ישראל מישראל אבל גוי מישראל דאין קונה משכון נעשה אצלו כפקדון וחייב עליו כל דיני שומרין וה"פ בדברי הרא"ש שכתב וז"ל וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר לי' מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל עכ"ל כונתו אם לא מתנה הישראל בפירוש שלא יהיה אחריותו על הגוי הרי האחריות על הישראל ואף שאין אחריותו עליו לחייב באונסין דהא אין הישראל חייב בדין שומרים לגבי גוי מדכתיב רעהו גבי שומרין מ"מ בפשיעה הרי חייב ולענין בל יראה וב"י צריך שיהיה פטור אפילו מפשיעה כדעת הרא"ש ובה"ג והרא"ש לשיטתיה בזה ולכך צריך אוקימתא של הרהינו אצלו והוי גבי גוי ואף אם לא התנה הישראל בפירוש שיהיה אחריות על הגוי ממילא הוא אחריות על הגוי והוי ברשות גוי ואחריות גוי ועיקר אוקימתא דהרהינא כדי שיהיה באחריות גוי בלתי תנאי מפורש וע"ז קאמר הרא"ש עוד שם בסיפא דמתני' דישראל שהלוה לגוי והרהינו הגוי החמץ אצל הישראל וז"ל וישראל שהלוה את נכרי ע"ח כו' ומיירי שאין האחריות המשכון שבידו עליו דאם האחריות עליו אפילו אם אין המשכון שלו עובר עכ"ל כונתו שאין כלל האחריות המשכון עליו אפילו שלא יחייב בפשיעה וזה צריך לפרט הישראל דבסתם כיון דהרהינו אצלו הוי האחריות על הישראל וחייב בב"י וב"י וזה נכון וברור. והיינו כפי שהסכים הרב חק יעקב סי' ת"מ ס"ק א' דלהני הפוסקים דצריך לבער אם חייב בפשיעה אם קבל הפקדון מגוי צריך להתנות בפירוש שלא יהיה אחריות פשיעה עליו דזולת זה הוי בסתם אחריות פשיעה עליו ומוכח מדברי הרא"ש כדעה זו:<br>'''  ואולם '''  אכתי לא יועיל לן האי פירושא אם מחזקינן כסברת הרב חק יעקב דהלא הרב מג"א סי' תמ"א ס"ק ג' הקשה וז"ל קשה הא אפילו הניחו ביד נכרי מ"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאיתא בחו"מ סי' ע"ב וא"כ הו"ל ברשות ישראל וי"ל דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי כמ"ש סי' ת"מ אי נמי בדיניהם דיינינן ליה כמ"ש לעיל עכ"ל. ולפי דברי הרב חק יעקב לא יועיל לן האי תירוצא של הרב מג"א דהא הכא דהוי מתחלה חמץ של ישראל ולא דמי לחמצו של גוי ביד גוי דמתחלה היה של גוי אבל הכא הרי היה של ישראל ועדיין הוא באחריותו הרי לפי מה שפירש בדברי הרא"ש מוקי לי' נמי לרישא דמתני' בכה"ג דהרהינו אצל נכרי בסתם ולא אמר בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו אלא בסתם כיון שהרהינו אצלו הוי לי' ברשות נכרי וקשה הא עכ"פ אם נאנס חייב הישראל באחריותו לענין אונס וכדידיה דמיא לפי שהוא חייב עכ"פ באונס וע"כ נמי דאיירי המתניתין בגוונא דהישראל אמר בפירוש דלא יהיה שום אחריות עליו ולמאי צריך הרהינו הא אף אם הוא ברשות ישראל כיון שאחריות על הגוי אין הישראל חייב עליו דהו"ל חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הנכרי וצריך לומר כתירוץ האחרון של מגן אברהם כיון דבדיניהם דיינינן ליה ובדיניהם אין הלוה משלם ואין הישראל חייב ואשר היה נ"ל לומר דמהאי טעמא פסק הרמב"ם דדוקא אם הגיע זמן קודם הפסח אבל אם הגיע זמן לאחר הפסח לא מהני מעכשיו דהרמב"ם היה ק"ל קושית המג"א דמאי מהני ליה שלמפרע הוא שלו הא עכ"פ הוי באחריות ישראל באחריות אונסין ולא נייח ליה בתירוץ המג"א הראשון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי דסובר כהרב חק יעקב וכמו שהעיר הרב פה דגם רז"ה סובר כן ואף תירוץ האחרון של מג"א ליתא להר"מ ואף שקיימא לן דבדיניהם אזלינן היינו לחומרא ולא לקולא ולכן אמר הר"מ דדוקא בהגיע זמן קודם הפסח שרי אבל לא בהגיע זמן אחר פסח דבהגיע זמן אחר הפסח צריך לאיירי שבפירוש אמר הישראל שלא יהיה שום אחריות עליו ובזה סרה תלונות הרא"ש מעל הר"מ דהקשה עליו מהו"א של הש"ס דאמרינן בשלמא לאביי דאמר למפרע הוא גובה ניחא ולהרמב"ם מאי ניחא בזה דהא למפרע הוא גובה לא מעלה ולא מוריד אמנם לדידן שפיר אתיא דהא הרא"ש גופיה מודה דאף לדידן צריכין למימר דאיירי לאביי בשהתנה הישראל בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו וכן הי' סובר הרמב"ם נמי דכך כונת הש"ס דבהו"א אי מוקמינן כאביי מוקמינן באחר הפסח והטעם משום דלמפרע הוא גובה ואחריות על הגוי אמנם לדידן דמוקמינן בהרהינו ומשמע דאיירי בסתם ולא שהתנה הישראל שלא יהיה אחריות עליו אלא סתם וקשה קושית המג"א וע"כ דאיירי קודם הפסח ולא בפסח כלל והא דבעינן מעכשיו משום אסמכתא ודוק:<br>'''  ודאתאן '''  עלה נמי יש להעיר על קושית הרב המחבר פה מאי הקשה הש"ס ותסברא כו' איפכא מיבעי ליה לר"מ אינו עובר דלמא היינו טעמא דברייתא דד"ה עובר דברייתא איירי היכא דלא קבל הנכרי אחריות עליו אלא הוא באחריות ישראל ולכך עובר דאפי' אם למפרע הוא גובה הו"ל חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל דלכ"ע עובר דהשתא איירי בלא הרהינו והוי בבית ישראל ואמרתי דקושיא זאת היא רק לפי שיטת רבינו יונה הובא ברא"ש לעיל [ה' ב'] אבל לשיטת הגאונים שם דאם ישראל הפקיד חמצו בבית גוי והגוי קבל אחריות לק"מ דלפי דעת הגאונים אלו וכן הוא שיטת הר"ן לעיל [ה' ב'] ועיין שם בר"ן היטב א"כ קשיא רישא דברייתא דקתני ישראל שהלוה לנכרי ע"ח ר"מ אומר עובר מאי טעמא דר"מ אף שלמפרע הוא גובה מ"מ הרי הוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ומאי טעמא עובר ועכצ"ל דברייתא איירי שהחמץ הוא באחריות המלוה ולא באחריות הלוה וא"כ ה"נ דומיא דסיפא שהוא באחריות המלוה ובסיפא הרי המלוה הגוי וא"כ אמאי לד"ה עובר, כל זה בהוי אמינא דאיירי הברייתא בשלא הרהינו אבל כד ידעינן דהברייתא איירי בהרהינה איפוך הדברים דרישא דאיירי ישראל שהלוה לנכרי וא"כ הנכרי הרהין אצל ישראל ע"כ איירי שלא באחריות המלוה זולת באחריות הלוה נכרי דאל"כ קשיא איפכא לרבנן אף אי לא קני משכון הא הוי חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל ואמאי אמרי רבנן אינו עובר כקושית תוס' ד"ה קונה משכון וע"כ דברייתא איירי שהוא באחריות הלוה נכרי וכה"ג איירי הסיפא דברייתא נכרי שהלוה לישראל על חמץ והרהין הישראל חמצו בבית נכרי והאחריות על הלוה הישראל דאל"כ ליפלוג וליתני בדידה א"כ קשיא למאי צריך הש"ס לומר דנכרי מישראל ודאי ל"ק משכון לימא דקני משכון לר"מ ואפ"ה עובר משום דהוי באחריות ישראל. ולא מהני הא הוי חמצו של גוי בבית גוי באחריות היינו לדעת מג"א אבל לדעת חק יעקב והיא לדעת רז"ה לדברי המחבר פה אם החמץ היה מתחלה של ישראל ועדיין אחריות עליו לא מהני זאת ודוק:<br>'''  והרב '''  חידושי הלכות בתוס' ד"ה קונה משכון וז"ל מתני' דהכא ליכא לאוקמי בקבל אחריות דאל"כ לא הוי ליה למתני בהלוהו כו' אלא כולא בהפקיד ועייש"ה כונת המהרש"א בקושייתו מאי פריך הש"ס תנן נכרי ניהו נמי בהרהינא הא אמרת נכרי מישראל לא קנה משכון לימא טעמא דמתני' כולה משום אחריות סיפא דקתני עובר כיון דהוי באחריות ישראל ורישא דקתני אינו עובר משום דהוי באחריות דנכרי והלוה מהני הרהינו דהוי נמי ברשותו וע"ז משני הרב חדושי הלכות דא"כ ליתנא כולא בפקדון צ"ל נמי דלמלתא דפשיטא הי' נקט הרב ז"ל לשיטת הגאונים דחמץ של ישראל בבית נכרי ובאחריות הנכרי הישראל אינו צריך לבער דאל"כ מאי מקשה הרב ז"ל ניהו נמי די"ל דאיירי שהישראל קבל אחריות ולכך אסור בהנאה אחר הפסח מ"מ מ"ט רישא דמתניתין דנכרי שהלוה לישראל על חמץ דמותר בהנאה הלא קני המשכון והרי מרישא מקשה הש"ס וע"כ האי טעמא נמי אף שהוא חמץ של ישראל ולא קנה הגוי משכון מ"מ הרי איירי הסיפא שהוא באחריות [המלוה ישראל ה"נ רישא דמתניתין איירי שהוא באחריות המלוה והיינו הנכרי והוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ואינו צריך לבער כשיטת הגאונים ואפילו לא כשיטת הר"ן דאף דהוא סובר נמי כשיטת הגאונים דאינו צריך לבער מן התורה מ"מ מדרבנן קנס ליה כן כתב הרב לעיל [ה' א'] עיין היטב וע"ז משני הרב ח"ה דזה ליתא בלא"ה דא"כ כולא בפקדון הוי ליה למתני וע"כ דמצד קנין נגע בו ובהיפך הדברים דברישא קונה הגוי ובסיפא קונה הישראל ושפיר הקשה הש"ס:<br>'''  ואנחנו '''  בעניותינו אכתי יש לפקפק די"ל לעולם טעמא דמתני' כסברת הרב חידושי הלכות ובאחריות תליא מלתא ואפ"ה צריך לנקוט רק במלוה והיינו אם אמרינן כסברת הך פוסקים דבסתמא אם הישראל מקבל הפקדון מן הנכרי ול"ק אחריות בפירוש לא הוי אחריות עליו אפילו אחריות דפשיעה לא דאין כלל דין שומרין בגוי היינו דוקא לענין דין שומרין אבל אם הלוה על המשכון ודאי אבד מעותיו כנגד המשכון אם נאבד ונגנב בפשיעה וגדולה מזה רצו התוס' בשבועות [מ"ד א'] ד"ה שומר דאפילו באונס אבד כנגד מעותיו והיינו לדעת שמואל ואף דלא קיימא לן הכי מ"מ בפשיעה ודאי אבד מעותיו ואין בזה פקפוק וא"כ לכך בסיפא אסור בהנאה כיון דהוי אחריות על הישראל וברישא מותר כיון דנכרי חייב באחריות וע"כ כדעת ר"י והרא"ש לעיל דלא כשיטת הגאונים וא"כ קשיא רישא דאף דהוי ברשות גוי ואחריות גוי מ"מ הרי הוי חמץ של ישראל אמנם זה ליתא דהא כבר יעדנו בשם המג"א דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי היינו אחריות דפשיעה וגניבה ואבידה הא עכ"פ הישראל חייב לשלם אם יארע בו אונס וא"כ הישראל חייב דהוי באחריות ישראל בזה ורק הרב מג"א בדידי' תי' שפיר כיון דהוי חמץ של גוי ביד גוי באחריות ישראל אבל אי לא יאמר הכי הוי חמץ של ישראל ביד גוי באחריות ישראל דאחריות אונס על הישראל ואולם כ"ז לתירוץ הראשון בהרב מג"א אבל לתירוץ השני דבדיניהם דיינינן ליה אכתי שפיר כיון דאין הישראל חייב לשלם אפילו באונס ועיין:<br>'''  אמנם '''  באמת הרי קיימא לן כשיטת הר"י והרא"ש ודעמם דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי בכל הדברים כיון שהוא חמץ של ישראל הישראל עובר עליו ולא כשיטת הגאונים ומתחלה ל"ק קושית המהרש"א כלל ובאמת קצת תימה על המהרש"א ז"ל דלא העיר בזה כלל והקשה קושייתו כאלו הדין נתנה מסיני. ובאמת לא קיי"ל הכי וא"כ קשיא נמי קושית הרב המחבר מאי פריך הגמרא ותסברא כו' איפכא ולא שייך תירוצינו כאשר יעדנו דהוא דוקא לשיטת הגאונים אמנם לשיטת ר"י ודעמי' איפכא הוא ובחדושנו אשר

== ח ==

'''תערובת חמץ עוברים עליו משום ב"י כו'.'''  כתב ה"ה ריש פ' א"ע בפסח כותח הבבלי כו' ופרש"י ז"ל א"ע עלייהו בב"י כו' אמנם התוס' ז"ל שם משם ר"ת ז"ל חלקו על רש"י וכתבו דכיון דנפ"ל מריבוייא דכל מחמצת דוקא לאכילה דאתרבי מקרא מיחייב אבל לעבור עליו בב"י כיון דליכא ריבוייא לא מיחייב ואלו עוברים פי' מעל השולחן דאין נאכלין ומשמע מדבריהם דדוקא מעל השולחן עוברין אבל להצניע מותר דכל דליכא ב"י לא מיחייב לבעורינהו וכ"כ התוס' בר"פכ"ש ד"ה ר"י דלר"ת מותר להשהות כותח הבבלי בפסח וכ"כ הרא"ש שם לחד תי' יע"ש אך התוס' ז"ל בריש פסחים כתבו משם רשב"א דאפילו לפירוש ר"ת דליכא ב"י בתערובת חמץ מיחייב לבעוריה מדרבנן והוכיח כן ממתני' דא"ע דמ"ח דתנן שאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר"י והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח יע"ש:<br>'''  וצריך '''  להבין לדעת התוס' דר"פכ"ש והרא"ש ז"ל דמה יענו לההיא דשאור ישרף וכן ק' לדעת הטור ז"ל שכתב בריש סי' תמ"ב דלרבנן אפי' לאו אין בו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותו שהרי הך מתני' ר"י היא דס"ל דח"נ אפי' לאו אין בו וכדקתני והאוכלו פטור ואפ"ה קתני ישרף:<br>'''  וראיתי '''  להר"ב מ"א ז"ל סי' הנז' שתי' לזה דלדעת הטור צ"ל דמתניתין מיירי בי"ט דלאפותה אי אפשר מכיון דאסור באכילה מדרבנן והטלה לצונן נמי לא מהני מכיון שהתחיל להחמיץ והילכך ישרף מיד עכ"ד ודבריו סתומים דא"כ אי מתני' מיירי בי"ט היכי קתני ישרף הא הו"ל הבערה שלא לצורך ואם נאמר דס"ל להטור ז"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז"ל שהביא בסי' תמ"ו דהמוצא חמץ בי"ט אם לא ביטל מעי"ט דיכול לשורפו כיון שיש מצוה בשריפתו וא"כ ה"נ גבי שאור שנתחמץ בי"ט כיון שלא היה בכלל הביטול מעי"ט יכול לשורפו מטעם מתוך כדי שלא יחמיץ ויעבור בב"י א"כ ק' דיאפנה בי"ט משום מתוך כיון שיש מצו' באפייתו כדי שלא יחמיץ ומאי אולמי' דאפיה מהבער' שהרי אפי' באפי' ובישול אמרי' מתוך כדמוכח מסוגיא דפ"ק די"ט ואף לדעת רבי' ז"ל שכתב בפ"א מה' י"ט דדוקא בהוצאה והבערה אמרי' מתוך אבל בשאר מלאכות לא היינו משום דרבינו דחה אותה סוגיא די"ט מכח סוגיא אחריתי וכמו שמבואר בהר"ב פר"ח שם יע"ש וכבר כתוב אצלי בזה במ"א:<br>'''  אמנם '''  לפי סוגיא די"ט עכ"ל דבאפייה ובשול נמי אמרינן מתוך וא"כ לפי אותה סוגיא תקשי דאמאי ישרף ותו שסברת רבינו הלזו נראה דיחידאה היא כמו שיראה הרואה לשם:<br>'''  ומוהר"י '''  איסקאפה ז"ל בס' ראש יוסף תי' דס"ל ז"ל דכיון שהגיע לשיעור קרני חגבים לר"י או הכסיפו פניו לר"מ מיד מחמיץ והילכך חשו חכמים שלא יאפנה שמא מתוך כך יחמיץ יעויין שם אך אכתי ק"ל מאותה שאמרו בפרק כ"ש דף ל"ו ע"א אין לשין עיסה ביין ושמן ודבש ואם לש רג"א תשרף מיד ופי' רש"י דאפי' לר"י דאמר מ"פ אין מחמיצין ל"ק הך דאיהו אין חייבין כרת על חימוצו קאמר ולא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי ואותו חימוץ הן ממהרי' להחמיץ ואי אפשר לשומרן והתוס' ז"ל בד"ה מ"פכתבו משם ר"ת דהך בריי' מיירי במ"פ עם מים דמ"פ עם מים ממהרי' להחמיץ ולא הוי אלא חמץ נוקשה וכ"כ הרא"ש והסמ"ג יע"ש והשתא ק' דלפי דעתם ז"ל דח"נ כיון שאינו חייב כרת לא מיחייב לבעוריה אמאי קאמר דישרף מיד ישהא אותו עד אחר הפסח דבהא לא שייכא תיר' ז"ל ובשלמא לדעת הטור ז"ל דס"ל דלר"א אסור להשהותו איכא למימר דר"ג ס"ל כר"א אך לדעת הסמ"ג והרא"ש לחד תירוץ דאפילו לר"א לא מיחייב לבעורינהו קשה:<br>'''  ולכן '''  נ"ל ליישב דס"ל ז"ל דמתני' דקתני שאור ישרף כו' היינו משום דר"י לטעמיה דס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה ד"ת דנפ"ל מתלתא קראי כדאיתא בפ' כ"ש והילכך לר"י כי היכי דח"נ בתוך הפסח אסור מדרבנן גזירה אטו חמץ ד"ג ה"נ איכא למגזר לאחר הפסח אטו חד"ג דאסור מן התורה משא"כ לר"ש דקי"ל כוותיה דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא הואיל ועבר עליה בב"י ליכא למגזר אלא בחמץ גמור דעבר בב"י אבל בחמץ דרבנן לא וליכא למימר דנגזור ח"נ אטו חמץ גמור דהא הו"ל גזירה לגזירה והילכך קתני מתני' דישרף דלא נפקא לן מידי במאי דמשהי' אותו שהרי אפי' ישהא אותו לאחר הפסח אסור בהנאה כדכתבי' ומכח זה נראה שהוצרכו התוספ' ז"ל לומר דאפילו לר"י מותר ח"נ לאחר הפסח משום דאי הוה אסור לא הוה ק"ל מידי אמנם לדעת הטור ז"ל ודעימיה איכא למימר דס"ל כדכתיבנא (ובהכי הוה ניחא לי שרבינו ז"ל בפ"ה דין י"ג כשהביא דין שאור שהכסיפו פניו כתב ה"ז אסור לאוכלו והשמיט ישרף האמור במשנה משום דס"ל דההיא ר"י היא דלטעמיה אזיל כדכתיבנא אלא שה"ה ז"ל בפרקין דין א' כתב בדעת רבינו דח"נ אסור לקיימו יע"ש ועיין בהר"ב מ"ק) וההיא דפ' כ"ש א"ל דר"ג ס"ל כר"י ומש"ה קאמר דישרף מיהו ללישנא דישרף מיד ק"ק דמשמע דצריך לשורפו מיד הא להשהותו ולשורפו לא ואפשר עוד לומר דס"ל להרא"ש וסיעתיה כמ"ש התו' בר"פכל המנחות ד"ה אי לחד תי' דרחב"ג דקאמר מחמיצין בתפוחים ס"ל דמ"פ עם מים מחמיצין חמץ גמור ור"ל דקאמר אין חייבים על חימוצו כרת והוי ח"נ אתי כת"ק דרחב"ג ע"ש וא"כ איכא למי' דר"ג דקאמר ישרף מיד ס"ל כרחב"ג דהוי ח"נ ומ"ש דמיירי כשיש בו מים היינו משום דבאין בו מים לכ"ע אין מחמיצין כלל וכן מצאתי בתשובת הרשב"א שצידד לומר כן דאפשר דר"ג סבירא ליה כרחב"ג יע"ש מיהו אכתי ק' ממ"ש שם ד"מ ע"ב אמתני' דאין נותנין קמח לתוך חרדל או חרוס' ואם נתן יאכל מיד אר"ב מחלוק' לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת ד"ה ישרף מיד וכתב הרא"ש שם דמיירי בשיש בו מעט מים מעורב דאל"כ מ"פ אין מחמיצין וכ"כ ה"ה ז"ל בפ"ה וכל המפרשים ז"ל והשתא לפי דעתם ז"ל דמ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה היכי קאמר דישרף מיד ואף לפי מ"ש אינו אלא לרחב"ג דס"ל דהוי ח"נ ולית הלכתא כוותיה והיכי קאמר ד"ה ומהיותר תימה על הטור ז"ל דבסי' תס"ד כתב וז"ל חרדל או שאר טיבולין שיש בהן מים אין נותנין בהן קמח כו' ובשאר טיבולין כיון שאין חדין ודאי מחמיץ וצריך לשורפו מיד עכ"ד ואילו בסימן תס"ב כתב בפשיטות דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואין בו כרת וא"כ כפי מה שפסק בסימן תמ"ב כרבנן דח"נ אפי' לאו אין בו ומותר להשהותו מדכתב ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל איך סתם וכתב דצריך לשורפו מיד והול"ל שישהא אותו עד אחר הפסח כמסקנת הרא"ש וצ"ע כעת:<br>'''  ואשר '''  אני אחזה ליישב בהציע שאול דלפי דעת הטור וסיעתיה דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואינהו ס"ל כר"י דח"נ לא אסור אלא מדרבנן אם כן ק"ט דקרא דכתיב במנחות בפ' ויקרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ היכי משכחת לה דהא קרא במנחת מרחשת הטעונה שמן כתי' וא"כ הו"ל מ"פ עם מים ואין מחמיצין ובפרק כל המנחות דף נ"ו פרכינן לרבי יוסי הגלילי דאמר כל המנחה לרבות מנחת נסכים לחימוץ דמ"פ הן ומ"פ אין מחמיצין ומשני לה ופרש"י והתוספ' שם דבשאר מנחות ל"ק ליה דכיון דשמנן מועט יודע הי' שמגבלן במים דבלא"ה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנן מרובה וס"ד שאין בהן מים יע"ש והשתא לפי דעתם ז"ל תקשי להו קרא דלא תעשה חמץ דשאר מנחות נמי היכי משכחת לה כיון דמ"פ עם מים הוי ח"נ ובריש כל המנחות משמע בהדיא דשאור דר"י לר"י לא הוי חמץ לענין מנחות לעבור עליו בלאו דלא תאפה חמץ ולכן נ"ל דס"ל ז"ל דהא דאמרינן בא"ע דלר"י ח"נ אינו עובר עליו בלאו היינו דוקא בהנהו דקתני מתני' זומן ועמילן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה נינהו וכמ"ש רש"י ז"ל דמ"ג ד"ה כותח וכן שיאור דר"י לר"י אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ וכמ"ש רש"י ז"ל בד"ה אתאן לר"מ משו"ה אינו עובר עליו אמנם בעיסה הנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה נמי אחשביה אכילה בכל המנחות הטעונות שמן הנאכלין לכהנים משו"ה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ כעיסה הנילושה במים עבר עליה בלאו ומוכח להו הכי ממימרא דר"ל דקאמר עיסה שנילוש' ביין כו' אין חייבין על חימוצה כרת דכיון דקי"ל הלכתא כרבנן דר"א דח"נ דרבנן מאי אין חייבין על חימוצה כרת דקא' משמע דהא מילקא לקי כמ"ש הרא"ש שם מש"ה ס"ל ז"ל דאפילו למאי דקי"ל כרבנן דר"א הכא מודו דלקי מיהא וה"ט דלענין מלקות ילפי' ממנחות דכי היכי דהתם הוי מ"פ עם מים ואפי"ה הזהירה תורה שלא תאפה חמץ ה"נ לענין חמץ בפסח אבל כרת דחמיר לא ילפי' מלאו וא"נ ס"ל לר"ל דאפי' רבנן דלא דרשי כל היינו דוקא גבי ערובין וח"נ דאלו עוברי' דאין סברא לרבות כיון דלא חזו לאכילה אבל עיסה הנילושה במ"פ עם מים כיון דחזי לאכילה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ מרבינן ליה מריבויא דכל דבדבר שיש סברא לרבות אפי' רבנן דרשי כל כמ"ש התו' שם ד"ה מאן יע"ש ומשו"ה בכרת דליכא ריבויא דכי כל אצטריך לרבויי נשים דאי הוה כתיב כל לא הוה מרבינן מיניה נשים דאין סברא לרבות משום היקשא וכמ"ש התוס' שם אין חייבין על חימוצו כרת ובהכי אתו כהוגן דברי הטו' והרא"ש והרי"ף ז"ל שפסקו כרבנן דר"א דח"נ דרבנן והביאו מימרא דר"ל כלשונה דאין חייבי' על חימוצו כרת דמשמע דמילקא לקי כמ"ש הרא"ש בהדיא ועיין בס' ראש יוסף סי' תס"ב שנתקשה בזה:<br>'''  גם '''  מה שהקשה מוהראנ"ח ז"ל בס' מים עמוקים סי' ע"ג לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ וכמ"ש הר"ן והרשב"א בסימן של"ג שזהו דעת הרי"ף א"כ איך כתב בא"ע דהא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה מיא לא וקי"ל מ"פ א"מ כו' הא שכר המדי וחומץ האדומי חשיבי ליה בגמרא חמץ נוקשה ע"י תערובת דאמרינן התם ת"כ דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי כו' מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר"א ואילו נוקשה בעיניה לא קתני ש"מ נוקשה לר"א לית ליה ולדעת הרי"ף ז"ל הא ע"כ אית ליה מדקתני חומץ האדומי יע"ש מה שתירץ שלכאורה יש להקשות עליו דכיון דמ"פ עם מים הוי פלוגתא דת"ק ורחב"ג אי הוי ח"נ או ח"ג א"כ מנ"ל לתלמו' דר"א ס"ל כרחב"ג אדתקשי ליה לר"י אך המעיין בדברי התו' שם בד"ה ואילו נוקשה יתיישב ואין להאריך ודו"ק:<br>'''  האמנם '''  כפי מ"ש נראה דלא ק"מ דמאי דקאמר תלמודא התם ואילו נוקשה בעיניה ל"ק היינו ההיא דזומן של צבעים וכל הני דקתני דלא חזו לאכילה דבהא הוא דפליגי אבל חומץ האדומי אע"ג דהוי מ"פ עם מים מודו כ"ע דעובר עליו בלאו כיון דהא מיהא חזי לאכילה וכמ"ש וממילא רויחא נמי קושין דאקשינן לעיל כמובן כנ"ל ליישב דעת הטור ז"ל:<br>'''  וכפי '''  זה נראה שאף לדעת הטור וסיעתיה דס"ל דח"נ דרבנן אפשר לומר דס"ל כדעת רבינו ז"ל שכתב בפ"ו דמצה שלשה במ"פיוצאין בה י"ח דלא מקרי מצה עשירה אלא בנילוש' ביין ושמן ולאפוקי ממ"ש הפר"ח ז"ל בסימן תס"ב סק"א שדין זה אינו אלא לדעת הרמב"ם דס"ל דמ"פ עם מים מחמיצין ומשמע דהוי ח"ג ולפיכך יוצא בה י"ח אבל לדעת התוס' שכתבו דמ"פ עם מים הוי ח"נ וכן דעת הטור ואינהו ס"ל דח"נ דרבנן אין קיום לדין הרמב"ם דאפי' נימא דעיסה שנילושה בשאר מ"פ הוי לחם עוני ולא מקרי מצה עשירה אפ"ה אינו יוצא משום דקרא כתיב ושמרתם את המצות דבעי שימור ובלש במ"פ עם מים לא בעי שימור מן התורה יע"ש אכן כפי מ"ש אף הטור ז"ל אפשר דיודה בזה משום דמ"פ עם מים הוי ח"ג דבר תורה וסעד לזה ממ"ש הטור סימן תנ"ה וז"ל והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח כו' וי"א שבלילה הראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה וגם זה אינו שאינ' נקראת מצה עשירה כו' והשתא ק' דלפי מ"ש הטור סימן תס"ב דמלח דינו כמ"פ א"כ היאך התיר ליתן מלח בלילה הראשונה דל מהכא טעמא דמצה עשירה אפי' הכי אינו יוצא בה משום דקרא כתיב ושמרתם דבעי שימור ועיסה זו לא בעי שימור מן התורה דהו"ל ח"נ דאין איסורו אלא מדרבנן ולדעת הפר"ח ז"ל צ"ל דכיון דאין נותנים בה אלא מלח מועט הו"ל מ"פ מועטין ומים מרובין ומחמיצין ח"ג וכמ"ש בסמוך ודו"ק:<br>'''  אלא '''  שמדברי אביו הרא"ש ז"ל משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ממה שהקשה בפר' כ"ש לפי מה שהבין בדעת הרי"ף ז"ל דמ"פ עם מים אין מחמיצין כלל ממ"ש בותיקא דבמיא ומילחא אסור אע"ג דהוי מ"פ עם מים ואם איתא דיש לחלק לפי דעתו בין מ"פ מועטין דהוי ח"ג ובין מ"פ מרובים דהוי ח"נ מאי ק"ל להרי"ף נימא דה"נ לדעת הרי"ף מ"פ מרובים עם מים אין מחמיצין כלל ומ"פ מועטין עם מים מחמיצין והיינו ההיא דותיקא דאורחא דמילתא מילחא דהוו מ"פ הוו מועטין אלא משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ודו"ק:<br>'''  אך '''  דעת התוס' בפרק כ"ש בד"ה הנזכ' נראה דס"ל דמ"פ עם מים דינו כח"נ דכל הני דא"ע מדהוצרכו לומר דמתניתין איירי שהשעורים שורין אותן במים קודם שמשימין אותן ביין וכן נראה מדברי התוספות דפרק כל המנחות ד"ה אין מחמיצין יע"ש ולפי דבריהם צ"ל דר"י דס"ל דח"נ דרבנן ס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"ג דאם לא כן ק' קרא דלא תאפה חמץ האמור במנחות הטעונות שמן ובהכי ניחא לי מאי דק"ל בדברי התוס' דפ' כל המנחות דנ"ג ד"ה אי דר"מ לר"מ כו' שהק' וז"ל ולקמן פליגי רחב"ג ורבנן אי מחמיצין בתפוחים כו' אבל במסקנא דקאמר לרבנן דהוי נוקשה ואפ"ה אמר רחב"ג דמחמיצין בתפוחים פליגי אי חשיב ח"נ כח"ג לענין לחמי תודה ושתי הלחם וקשיא ההיא דחולין דמשמע דלכ"ע חשיב חמץ כו' יע"ש וכן הקשו שם בחולין וק"ט לכאורה דמאי קושיא נימא דרבנן דרחב"ג דס"ל דאין מחמיצין בתפוחים ס"ל כר"י דח"נ אינו אסור אלא מדרבנן אמנם לר"מ דסבירא ליה דח"נ לוקין עליו ה"נ לענין לחמי תודה חשיב ח"ג והיינו דפריך אי דר"מ לר"מ מדלקי עליו חמץ הוא אכן כפי מ"ש הנה נכון דעכ"ל דרבנן דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ לפי שיטת' ז"ל שכתבו לקמן דהא דמחמיצין בתפוחים מיירי במ"פ עם מים ע"כ דס"ל לרבנן דר"מ דח"נ לקי עליה דאי הוי דרבנן א"כ קרא דלא תאפה חמץ דכתיב גבי מנחות היכי משכחת לה:<br>'''  וא"נ '''  אפשר לומר דס"ל דהא דאמר ר"ל עיסה שנילוש' ביין ושמן אין חייבין על חמוצה כרת היינו דוקא כשאין ביה רוב מים והכי דייק לישנא דנילושה דעיקר לישתה יין ושמן אלא שנתנו בו מעט מים אבל כל שנתנו בו רוב מים בתר רובא אזלינן ומחמיצין ח"ג והילכך בשאר מנחות ששמנן מועט לוג שמן לעשרון הזהירה תור' שלא תעשה חמץ כשיתנו בו רוב מים:<br>'''  ובהא '''  ניחא לי מה שהקשה מוהראנ"ח סימן הנז' לדעת התוס' דמפרשים אין מחמיצין כלל וההיא ברייתא דכל המנחות דאין מחמיצין בתפוחים ואמרינן עלה בגמרא דח"נ מיהא הוי מיירי במ"פ עם מים דא"כ לפי מאי דס"ד התם בתלמודא דמ"ד אין מחמיצין בתפוחים ס"ל דלא הוי חמץ כלל א"כ תקשי ליה דהא כמה מנחות שיש בהם שמן והזהירה תורה עלייהו לא תאפה חמץ משמע דבאים לידי חמוץ יע"ש ולפי מ"ש י"ל דהך בריי' מיירי כשאין נותנים בו רוב מים אבל כל שרובו מן המים מודה דהוי חמץ גמור ואין זה דוחק שהרי לדעת רש"י ג"כ ס"ל דבריי' מיירי במ"פ לבד אבל כל שנותנים בו מים מודה דהוי ח"ג ומחמיצין בתפוחין וכמ"ש הרב ז"ל אלא דק"ק דא"כ מאי פריך אלא הא דתניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זה אסור לימא רחב"ג היא ולא רבנן ואמאי לא קאמר דאפילו רבנן היא ומיירי במ"פ עם מים דהכי מוכח לישנא דנתנו לתוך העיסה דמשמע שכבר היתה עיסה ונילוש' במים וי"ל ודוק:<br>'''  מעשה חושב''' 

''' (קנא) '''  ואם נאמר דס"ל להטור ז"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז"ל כו' דיכול לשורפו כו'. תמהני דעד כאן לא קאמר הר"ר יחיאל ז"ל אלא בחמץ דגן גמור דשייך לומר מתוך לר"י דס"ל דאין ביעור חמץ אלא בשריפה אבל בחמץ נוקשה לדעת הטור דלא חל עליו חובת ביעור כלל אפילו מדרבנן א"כ הרי אין כאן צורך כלל דהא מותר להשהותו ואפילו אם נדחוק לומר דלר' יהודה אסור להשהותו משום דגזר חמץ נוקשה אחר הפסח אטו חמץ דגן גמור אחר הפסח דאסור בהנאה וכמ"ש רבינו המחבר להלן מ"מ כיון דעכשיו אינו חייב בביעור כלל א"כ איך יעבור בחנם במלאכת הבערה זו אלאו דלא תעשה כל מלאכה כיון דסגי לי' בביעור אחר שאין בו מלאכה דזה ודאי בורכא לומר דלר"י חמץ נוקשה נמי אין ביעורו אלא בשריפה משום גזירה דחמץ דגן גמור שמא יעבירנו ע"י ביעור אחר דהא ודאי ליתא וא"כ איך ס"ד להתיר לו מלאכה דאורייתא אי ביו"ט מיירי ודוק:<br>'''  (קנב) '''  א"כ קשה דיאפנה בי"ט משום מתוך כו'. בפשיטות י"ל דכי היכי דאמר שם במסכת יו"ט דף ח' ע"ב בטעמא דאין מכסין דם כוי משום גזירה דהתרת חלבו ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דאי שרית לי' לאפויי ביו"ט ולמיטרח בי' במלאכה דאורייתא כולי האי יאמרו דאף באכילה שרי. ואע"ג דחמץ נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן וחלב כוי אסור מדאורייתא להחולקים על הרמב"ם ז"ל (במאי דס"ל דספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן והם ס"ל דספיקא דאורייתא הוי מדאורייתא לחומרא מ"מ הא אמרינן בכוי דאם שחטו אינו מכסה את דמו משום חששא דהתרת חלבו אע"ג שיקיים בזה מ"ע מספק ועיין בתוס' עירובין דף ק' ע"א בד"ה מתן ד' כו':

== יב ==

'''דבר שנתערב בו חמץ כו'.'''  כת' ה"ה ז"ל דעת רבי' ז"ל שאפילו נתערב קודם הפסח אסור לאוכלו תוך הפסח דחוזר וניעור ויש חולקים בזה ואומרים דכל שנתערב קודם זמן איסורו אינו חוזר וניעור כו' וכן הוא דעת הר"ן ז"ל בתשובה סי' נ"ז שכתב וז"ל לפיכך נ"ל להלכה שכיון שאין באותן חיטין המבוקעו' אחד מס' שמותר לטחון הכל קודם הפסח ולאכול בפסח יע"ש וק"ל עלה מאותה שכתב הר"ן בפ' הנודר מן הירק דנ"ח אברייתא דקתני ר"ש אומר כל דשיל"מ כו' לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאל"מ נתנו בהם חכמים שיעור אמר ליה והלא שביעית לא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכ"ש א"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר"ן ז"ל אף אני לא אמרתי שהשביעית אוסרת בכ"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור הו"ל כדשיל"מ אבל לא"ב כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לא שרו באכילה בין במינ' בין שלא במינה בנ"ט עכ"ד והשתא ק' דה"נ אמאי התיר הר"ן לטוחנן קודם הפסח ולאוכלן בפסח הא כיון דיכול לאוכלו קודם הפסח הוה ליה כדבר שיל"מ דומיא דשביעית ויש לחלק ודו"ק:<br>'''  מעשה חושב''' 

''' (קנג) '''  והשתא קשה דה"נ אמאי התיר הר"ן לטוחנן קודם הפסח ולאכלן בפסח כו' הו"ל כדשיל"מ דומיא דשביעית. לא ידעתי מאי קא קשיא לי' הא קודם הפסח הוי דחמץ היתר גמור ואין נ"מ לן באותן חטים המבוקעות כלל במה שנתערבו דהא הכל היתר גמור הוא ומהיכא תיתי לומר דחייב לאכלו קודם זמן איסור חמץ ומשום הכי כשיגיע זמן איסורו בערב הפסח שפיר בטיל בס' משא"כ בשביעית דקודם הביעור אסורה השביעית לסחורה ולש"ד טובא א"כ בתערובות אסרינן לה בכל שהיא לענין מה שמותר עכשיו קודם הביעור משום דהו"ל דשיל"מ כמו בתחומין במקום ששניהם יכולים לילך (ולא דמיא האי מלתא דהר"ן למאי דס"ל לקצת מן הפוסקים דחמץ מקרי שמו עליו לענין דלא אמרינן היתרא בלע דוק ותשכח). וכיון דאין אנו דנין קודם הפסח על תערובות חטים המבוקעות א"כ לא שייך לומר דהו"ל דשיל"מ ולא בטיל בס' בערב הפסח כשבא הזמן שעלינו לדון עליהן מה דינן ודוקא בשביעית שייך סברת הר"ן ז"ל כיון דאפילו קודם זמן הביעור יש בהן קדושת שביעית לכמה מילי משא"כ בחמץ. ודע שיש לי עדיין מקום עיון בדברי הר"ן האלו במ"ש לעיל דשאני שביעית משום דחלה עלי' קדושה לכמה מילי אפילו קודם זמן הביעור וא"כ כשנתערב קודם זמן הביעור אוסר בכל שהוא מטעמא דהו"ל דשיל"מ דקשה ע"ז ואמאי הרי לענין הדברים שאסורים פירות שביעית קודם זמן הביעור כגון לאיסור סחורה וכדומה הא לענין זה אין לה מתירין וא"כ הרי הו"ל למימר דבטלי ומותרין לסחורה וא"כ אמאי אוסרין בכ"ש לענין זה דצריך לאכלן קודם זמן הביעור הא כיון שכבר נתבטלה לענין מה דמותרת לסחורה משום דאין לה מתירין לזה א"כ הרי תו א"א לומר דאוסרת בכל שהוא לענין זה דצריך לאכלו קודם זמן הביעור וכמ"ש הצמח צדק לענין ביצה טרפה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות דכיון דאיסור טרפה נתבטל תו א"א לומר דאיסור יו"ט לא בטיל וא"כ ה"נ ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}