עריכת הדף "שער המלך/גירושין/ב"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

== ג ==

'''וכותבין ''' 

''' ונותנים גט לאשתו אע"פ שאין מכירין והוא שיהו העדים והסופר וכו' מכירין שזה הוא פ' ואשתו פ' כו'.'''  נ"ב מדקדוק דבריו אלו נראה דמלבד שצריך שיכירו שמו ושמה צריך שיכירו כי אשה זו המתגרשת היא אשתו של המגרש ותמה הרב גט פשוט סימן ק"ך ס"ק י"א דא"כ מאי פריך בגמ' בפרק גט פשוט דף קס"ז אמתני' דקתני ובלבד שיהיו מכירין וליחוש לב' יב"ש הדרים בעיר אחת דילמא כתיב גיט' ואזיל וממטי לי' לאתתא דהיאך ומסקינן ב' יב"ש אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה והשתא כפי דעת רבינו מאי קושי' והלא אפי' אי איכא ב' יב"ש כיון שמכירין ויודעים כי אשה זו המקבלת גיטה היא אשתו של המגרש תו ליכא למיחש כלל למידי ואמאי אצטריך לומר דב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז אלא ודאי נראה דא"צ שיכירו שהיא אשתו וכ"כ התוס' בהדיא בפרק כל הגט דכ"ד והביא דבריהם מרן סס"י קל"ו וכתבו בסוף דבריהם דהא דמשני ב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז ולא משני דאין מגרשין אלא אם כן מכירין עדים שזו היא אשתו אין זה תקנה טובה דא"כ בטורח ימצאו עד"מ וכן נראה מדברי רי"ו פסקו מוהר"ם סי' קל"ו וז"ל ואינה מגורשת אפי' הוציאה גט כו' או יבואו ע"מ ויעידו שזו היא המגרש והמגורשת ע"כ תורף דבריו ולע"ד לק"מ דמצינן למימר דלא הצריך רבינו שיהו מכירין שזו היא אשתו ג"כ אלא דוקא בע"ח וכן מדוקדק בדבריו שכתב והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירין כו' דקדק בלשונו לומר דדוקא ע"ח צריכין שיכירו שזו היא אשתו אבל ע"מ לא והיינו טעמא דבשלמא בע"ח אע"פ שמכירין שמה ויודעים שנקראת פ' ס"ל לרבינו דאכתי איכא למיחש דילמא כתבה לאתתא דלאו דיליה וזו אשת אחר היא כיון שאין מכירין שהיא אשתו ובעלה של זו שמו כשם המגרש הזה ויכתוב הגט לבעלה של זו ששמו כשמו ויתן את הגט לאשה זו להוציא מבעלה כתובה וכי היכי דכתבו התוס' ד"ה וליחוש למאי דס"ד בגמרא דא"צ שיכירו שם האשה דחיישי' להכי דילמא כתב את הגט לאתתא דלאו דיליה ויכתוב הגט לאיש אחר ששמו כשמו להוציא מבעלה כתובה ה"נ איכא למיחש השתא נמי אי אמרת דא"צ שיכירו שהי' אשתו ברם בע"מ מודה רבינו ז"ל דא"צ שיכירו שזו היא אשתו כיון דליכא למיחש למידי דאי יהבה לאתתא דלאו דיליה מאי אהנייא לי' הא כשמוציאה את גיטה רואים שאין זו שמה ושם בעלה וכמ"ש התוס' ורי"ו ומשום הכי פריך תלמודא שפיר וליחוש לב' יב"ש כו' והא דלא משני דבע"מ נמי בעינן שיכירו שהיא אשתו כדבעי בע"ח היינו משום שאין זו תקנה טובה דבטורח ימצאו ע"מ וכמו שכתבו התוס' ומשום הכי קאמר רב דב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז דהא עדיפא טפי אבל בע"ח כיון דלא אפשר בלא"ה בעינן שיהו מכירין שהיא אשתו זה כנ"ל דעת רבינו וכן ראיתי להרב בית שמואל סי' הנזכר סק"ד שכתב וז"ל ונראה אפי' אם מכירין את שמותם צריכין לידע שזו היא אשתו דאם לא כן אכתי תקשי קושית הש"ס דילמא זו אשת אחר היא כמו שהקשה שם דילמא יתן הגט לאשת אחר כן יש לחוש שמא זו היא אשת אחר אלא נ"ל דיודעים שזו היא אשתו וזו שמותם עכ"ל ונראה שכוון למ"ש ועיין בנ"י שם שנראה מדבריו למעיין שם דס"ל שצריך שיכירו שזו היא אשתו ולמעשה יש להחמיר כדעת הרב בית שמואל וכדכתיבנא וכנראה מדקדוק רבינו ודוק:

== ה ==

'''וצריך ''' 

''' שיאמר הבעל עצמו לסופר כו'. '''  נ"ב בפרק התקבל דף ס"ו אבעיא לן בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לב' כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צ"ת ומסיק בגמ' דהא קא מספקא ליה לשמואל כתובו כת"י הוא וכתב הגט נעשה כאומ' אמרו וכשר או כתב הגט וכיון ששינו מדעת המשלח הגט בטל וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז"ל אמאי השמיט הך בעייא ובשלמא לדעת הטור ודעימיה דס"ל דאומר אמרו הגט בטל אם כן תו ליכא לספוקי כלל דממ"נ הגט בטל אבל רבינו ז"ל דפוסק באומר אמרו דקרוב להיות בטל הו"ל לאתיוי הך בעייא ולמימר דהוי ספק מגורשת דאי כת"י הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו וקרוב להיות בטל ואי כת"ה הוי בטל לגמרי וכבר צווחו עליו האחרונים ז"ל ועיין בהרב פר"ח ז"ל סימן ק"ך ס"ק י"ו מה שנדחק בזה יע"ש והנה כפי מ"ש הרב ז"ל שם סמוך ונראה עמו וז"ל ודע שהתוס' ורש"י נחלקו בפי' הסוגיא דלשיטת התוס' ז"ל בד"ה כת"י דוקא מבעיא ליה בב' כיון דס"ל לשמואל אומר אמרו כשר א"כ חס"ו פסול דאי לא נפיק מיניה חורבא כדאיתא בש"ס וכשאמר לב' כתבו ותנו הוי כאלו א"ל בפי' שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו אבל באומר לג' תנו או כתבו ותנו צריך שיכתבוהו ויחתמוהו ואי כתבו וחתמו אחרים הגט בטל את"ד יע"ש א"כ כפי זה נראה דלק"מ דאפשר לומר דרבינו ז"ל יסבור כשיטת התוס' ז"ל דמשום דס"ל לשמואל דחס"ו פסול הוא דוקא מבעיא ליה וכיון דרבינו ז"ל בפ"ט מהל' אלו הלכה כ"ז פסק דחס"ו כשר א"כ תו ליכא לספוקי כלל והדר דינא לדין האומר לשלשה תנו דבעי' שיכתבו ויחתמו הן לכ"ע והתימא על הרב ז"ל איך לא שת לבו לזאת עד שדחק ליישב דעת רבינו אמנם אעיקרא דמילתא במה שהבין הרב הנז' ז"ל בדעת התוס' דדוקא שאומר לב' הוא דקא מבעייא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן וכן הבין הרב ח"ה יע"ש לע"ד לא כן ידמה דא"כ אי האי דאקשי' בגמ' ותיפשוט ממתניתין אמר לב' כו' ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה כו' והדר פרכינן פשיטא דכתב הגט מדקתני סיפא אר"י נומינו לשליח אף אנו מקובלין כו' שילמדו ויכתבו אא"ב כת"ה שפיר אלא אי אמרת כת"י מי איכא ב"ד כו' ומסיק אין איכא ב"ד חדתא והשתא מאי קו' שאני התם דהוי ב"ד והפר"ח ז"ל נרגש מזה וכתב דשמא הכי קא פריך דכי היכי דהתם כת"ה ה"נ כת"ה ולא ירדתי לסוף דעתו דא"כ מאי דקא אקשינן אא"ב כת"ה שפיר אלא א"א כת"י מי איכא ב"ד כו' אדתריץ ליה אין אי' ב"ד חדתא הכי הו"ל לאקשויי פשיטא דכת"ה מדקתני סיפא וכי היכי דהתם ע"כ יכתבו דקתני הוי כת"ה נמי כיון דהוו שלשה ה"נ ברישא דקתני יכתבו הוי כת"ה נמי ולא שייכא לתרוצי כלל אין איכא ב"ד כו' ותו דהא ודאי ליתא דאיך אפשר דמאי דדייק בגמרא הו' דכי היכי דהתם הוי כה"ה ה"נ הוי כת"ה דא"כ לפי זה עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי מרישא גופא דקתני האומר לב' תנו או לג' כו' הרי אלו יכתבו וכי היכי דיכתבו דאומר לג' הוי כת"ה ה"נ יכתבו דאומר לב' הוי כת"ה והאיך מספ"ל לשמואל ומדלא הקשה עליו מרישא משמע דהא ל"ק דמצינן לומר דיכתבו דקתני האומר לב' והאומר לג' לאו בחדא מחתא נינהו אלא הא כדאיתא והא כדאי' באומר לב' יכתבו ר"ל יחתמו ובאומר לג' יכתבו ר"ל כתיבה ממש וא"כ איך אפשר לומר דהדר פריך מיכתבו דסיפא דכי היכי דיכתבו דסיפא הויה כתיב ה"נ יכתבו דרישא דהתם ודאי מצינן למימר שפיר דהא כדאיתא והא כדאיתא מכ"ש דרישא סוף דבר שלא יכולתי להולמם דבריו ותו יש לתמוה כפי מה שהבינו הם ז"ל בדברי התוס' דדוקא משום דס"ל לשמואל דחס"ו פסול הוא דקא מבעיא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו הן דנראה דהא ודאי ליתא דהא רב גופיה בפ' המגרש דפ"ו אית ליה בהדי' דחס"ו כשר ועכ"ז קא מבעיא ליה הכא אי כתובו כת"י או כת"ה וא"כ איך אפשר דס"ל להתוספות דבאומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן דהא אומר לב' לרב הוי כאומר לשלשה לשמואל ועכ"ז קא מיבעיא ליה אמנם הנראה לע"ד פשוט בכונתם הוא דהנה הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל והא דבי רב דשלחו ליה כו' פי' בתוספות (הם תוספות אחרים) דאזלי לטעמייהו דס"ל לרב חס"ו כשר הלכך יכול להיות שהקפיד שיעשו ב' כתיבה וחתימה שאלו לדברי האומר פסול היאך אפשר שהקפיד זה אכתיבה כיון שיהא פסול בכך עכ"ד ומעתה נתבאר כונת התוס' במ"ש וא"כ חס"ו פסול וכשאמר כו' דקשיא להו לשמואל היאך מספקא ליה אי כת"י או כת"ה הא כיון דחס"ו פסול היאך יכול להיות שהקפיד אכתיבה וכמ"ש הרשב"א משם התוספות ואהא כתבו וכשאמר לב' הוי כאלו אמר להם שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו כלומר ומשום הכי מספ"ל לשמואל אמנם ודאי דלמאן דס"ל חס"ו כשר פשיטא ודאי דאיכא לספוקי שפיר אי כת"י או כת"ה כמו שאמר הרשב"א ז"ל ומינה באומר לשלשה תנו דאיכא לספוקי נמי הכי דומיא דאומר לב' לרב דס"ל דחס"ו כשר כנ"ל ודוק ומעתה אזלה לה ההיא תי' דכתיבנא לעיל ליישב דעת רבי' למה השמיט הך בעיא דשמואל ועיין במהר"ם ב"ח סימן הנזכר ס"ק כ"ד שתי' לקו' זו וז"ל ויראה דע"כ לא מספ"ל לשמואל אי כתובו כת"י או כת"ה אלא משום דס"ל דאומר אמרו כשר כדאסיקנא בגמרא ומשום הכי מספ"ל דילמא כת"י קאמר וכת"ה נעשה כאו' אמרו אבל למאן דס"ל דאומר אמרו פסול או בטל מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר אכתב הגט קאי דאי אכת"י וכת"ה נעשה כאומר אמרו הגט או פסול או בטל ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ומש"ה רבינו דפסק דאמרו פסול מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר הוי כת"ה ולא כת"י ואם אמרו לסופר וכתב וחתמו הם הגט בטל כיון שכתבו מי שלא צוה הבעל לכותבו א"ד יע"ש וסהדי במרומים שקודם ראותי דברי הרב עלה בדעתי לתרץ כן בדעת רבינו האמנם דברי ה"ה עמדו לקראתי שכתב שרבינו פסק כר"ן ור"ח דאמרי כשר ולא תעשה דס"ל דגט פסול יע"ש נראה מדברי ה"ה בהדיא דס"ל דמאן דאמר כשר ול"ת גט פסול הוא דקאמר ול"ת ר"ל שלא תנשא וא"כ כפי דברי ה"ה הללו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל שהרי ע"כ צ"ל דס"ל דאפי' נימא דאמרו פסול אפי' הכי מיבעיא ליה לשמואל אי כת"י או כת"ה קאמר שהרי בגמרא פרכינן עלה למאי דהוה בעי למימר דאי כת"י הוא כת"ה נעשה כאומר אמרו ומודה ר"י באומר אמרו ממתניתין דקתני חתם ס"ו כשר דאי ס"ד מודה ר"י באומר אמרו זמנין כו' ומשני כיון דאמר מר כשר ול"ת כן בישראל לא שכיח ולא גזרו רבנן כו' והשתא אם נאמר דמאן דס"ל דאמרו פסול ליכא לספוקי כלל אי כת"י קאמר א"כ מאי משני הא ע"כ שמואל ס"ל כמאן דאמר כשר ותעשה דאלו למ"ד כשר ולא תעשה והו"ל גט פסול לדעת ה"ה מאי מספ"ל וא"כ היכי משני הכי אליבא דשמואל אלא ודאי דס"ל לה"ה דבעיא דשמואל מצי קאי אפי' אי נימא אמרו פסול ומהתימה על הרב איך העלים עיניו מזה ומ"מ אף שלדברי ה"ה לא ניתן ליאמר סברא זו מ"מ אנן בדידן מצינן למימר הכי ליישב דברי מרן הכ"מ שכתב דאמרו לא פסול אלא משום גזרה דלמא אתי לאכשורי היכא דלא אמר אמרו ותמהו עליו הפר"ח סי' הנזכר והרב בני יעקב דקמ"ה ע"ב דמסוגית הגמרא מוכח בהדיא דאמרו פסול דבר תורה מדפרכינן ומי מודה ר"י באומר אמרו והתנן כו' ואם איתא דאמרו הוי מדרבנן מאי קושיא הא שפיר מספ"ל לשמואל דאי כת"י כת"ה נעשה כאומר אמרו ונהי דמדרבנן פסול כיון דמדאורייתא כשר אם נשאת לא תצא ואם כת"ה הוא הרי שינו מדעת הבעל ואינה מגורשת כלל ומש"ה קאמר תצא והדבר צ"ת יע"ש אכן כפי מ"ש יש לומר דדעת מרן כמ"ש מוהר"ם ן' חביב ומשום הכי פריך תלמודא שפיר ממתניתין דכתב ס"ו דכיון דאמרו פסול אפי' נימא דהוי מדרבנן א"כ מאי מספ"ל לשמואל אי כת"י קאמר וכתב הגט נעשה כאומר אמרו הא כיון דאמרו פסול פשיטא ודאי דכת"ה קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש הרב ואהא מתרצינן בגמ' דכיון דאמר מר כשר ול"ת לא שכיח ולא גזרו רבנן וס"ל למרן הכ"מ ז"ל דמאן דאמר כשר ול"ת הכונה לומר דלא יכתוב הסופר לכתחילה אבל אם כתבו ש"ד דכיון דאינו אלא משום חששא דשמא תשכור עדים כיון שאנו אומרים לכתחילה לא יכתוב ליכא למיחש ובהכי סגי והכי מוכח לישנא דל"ת והילכך מספ"ל לשמואל דדלמא כת"י הוא וכת"ה נעשה כאומר אמרו כיון דהא מיהא אם כתבו הגט כשר שהרי אפי' נימא דכת"ה קאמר אפי' הכי לכתחילה לא יכתבו משום דהו"ל חס"ו וכבר כתב מרן הכ"מ פ"ט מהלכות אלו דין כ"ז דאפי' למ"ד חס"ו כשר לכתחילה לא יכתוב יע"ש ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב מכתב מאליהו שער א' סי' ד' שלפי דעת מרן מאי האי דק"ל לעולא וכי מאחר דכשר אמאי ל"ת ואמאי ל"ק דמשום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו אכן ע"פ האמור לק"מ משום דע"כ הא דקאמר רב דכשר ול"ת לאו משום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו וכר"י משום דא"כ הי"ל לומר דה"ז גט פסול ככל פסולי דרבנן משום גזרה וכדקתני בברייתא הרי זה גט פסול עד שישמעו קולו ומדקאמר כשר ול"ת משמע דלכתחילה הוא דוקא דל"ת ואם כתבו ונתנו הגט כשר ואהא תריץ דהיינו משום גזרה דשמא תשכור עדים דכיון דמשום הך חששא הוא בהכי סגי דכיון דאין הסופר כותבו לכתחילה אינה שוכרת עדים שהרי יודעים הם שהסופר לא יכתוב ואפי' לר"מ ל"ת כן לכתחילה משום הך חששא ולאו אליבא דר"י קיימינן דאלו לר"י הגט פסול כשאר פסולין דרבנן כנ"ל ליישב דברי מרן האמנם אכתי פש גבן להבין דברי מרן הב"י שכתב בסי' ק"ך שלדעת הר"ן כל היכא דאמר להם אמרו לסופר פ' ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתום פסול דאיכא למיחש לחורבא דמשום כיסופא דסופר מחתמו ליה יע"ש שא"כ קשה דמאי פריך בגמרא הא כיון דאינו פסול אלא מדרבנן משום הכי קאמר שמואל תצא והדבר צ"ת דשמא כת"י הוא וכת"ה הו"ל כאומר אמרו ואם נשאת לא תצא וליכא למימר דס"ל כמ"ש דכיון דפסול מדרבנן ודאי דליכא לספוקי דכת"י קאמר דא"כ כי משני כיון דאמר מר כשר ול"ת כו' היינו לומר דל"ת כן לכתחילה אבל גט פסול לא הוי דא"כ איך כתב מרן דמשום חשש חורבא הגט פסול הא אי משום חורבא בכשר ול"ת גרידא סגי ולהא ודאי י"ל דס"ל דאע"ג דתלמודא קאמר הכי אינו אלא לדיחוי' בעלמא אבל למסקנא לא קאי הכי מדחזינן דפריך לעולא דקאמר וכי מאחר דכשר אמאי ל"ת ולא משני דמשום חשש חורבא הוא משמע דס"ל דאפי' נימא דכשר ול"ת איכא למיחש לחורבא ועיין ברש"ל אך קשה דא"כ מנ"ל לר"ח דמתניתין דמכשר חס"ו ר"י היא הא אפי' כר"מ מצי אתי דאע"ג דס"ל לר"מ דמילי מימסרן לשליח ואמרו כשר מ"מ נימא דלר"מ ג"כ פסול הוא מדרבנן משום חורבא ומשום הכי חס"ו פסול ולהא נמי מצינן למימר דס"ל להר"ן כמ"ש התוס' ד"ה מאי דלר"מ חיישינן לתקלה אחריתי דזמנין דאמר לג' תנו ונמלכו כו' יע"ש אך המעיין בחדושי הר"ן לגיטין יראה בהדיא דס"ל כדעת רש"י דלמאי דבעי למימר דכשר ול"ת שמואל מוקי למתניתין אפי' כר"מ יע"ש ותו דא"כ קשה דמאי פריך בגמרא הניחא למאן דאמר כשר ול"ת אלא למאן דאמר כשר ותעשה מאי איכא למימר ומאי קושיא נימא דמאן דאמר כשר ותעשה היינו אליבא דר"מ דחס"ו פסול משום דאיכא למיחש לתקלה אחריתי ומשום הכי אמרו כשר ותעשה אמנם לר"י ה"נ דכשר ול"ת משום חששא דזמנין דנפיק מיניה חורבא שהרי למאי דתריץ נמי דר"י תרתי נמי קאמר ע"כ הנהו אמוראי דאמרי כשר ותעשה אליבא דר"מ הוא דאמרי וכמ"ש רש"י יע"ש ולכן הנראה ליישב דברי מרן הוא דס"ל בדעת הר"ן והרא"ה כדעת מהר"מ אלשקאר בתשובה דכל שאמר אמרו לפלוני כו' לא חשיב מילי ולא מיפסל משום מילי אלא באומר אמרו לסופר סתם וזהו פי' אמרו מדעתיכם הכתוב בהר"ן גם דברי הרמב"ן הכי מתפרשן שכתב וכ"ת דלא מפסיל ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם כלומר שאמר אמרו סתם לס"ו שתרצו דאז חשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני סופר ה"נ דלא חשיב מילי כיון שאין כח ביד השליח למנות למי שירצה ואהא כתב דהא לא משמע הכי דאמרינן בהדיא ולפ' ולפ' שיכתבו משמע דאפילו באומר אמרו לסופר פלוני שיכתוב אפילו הכי חשיב מילי לר"י דאע"ג דבגמ' ל"ק בהדיא אמרו לסופר פ' אלא אמרו לסופר ואיכא למימר דלסופר שתרצו קאמר מ"מ משמע ליה להרמב"ן דלסופר פלוני קאמר דאי לסופר סתם קאמר מסתמא ודאי דלע"ח היה נותן להם רשות לאיזה מהם שירצו שיחתמו דהא לא שכיח שיתן להם רשות לסופר ולא לע"ח ומשום דלא מכרעא כ"כ כתב דהא לא משמע הכי וסייע עצמו מפי' רש"י שכתב בהדיא אמרו לסופר פלוני והיינו דהר"ן ז"ל והרא"ה לא הוצרכו ליישב הא משום דאינו אלא משמעות דורשין (ועיין בפר"ח שפי' כונת הרמב"ן דלא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתי' בפי' אבל אה"נ דמודה ר"י אפי' באומר אמרו סתם דמיקרי מינוי ומהני כל שלא אמר בהדיא אמרו מדעתיכם יע"ש ולדעתי יש להק' על פי' זה דאם אי' אמאי לא דחה הר"ן תי' זה מכח דא"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דר"י תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא ואמאי לא משני דע"כ לא קאמר ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם בהדיא וההיא דשמואל שאני דמספקא ליה דשמא כתב ידו קאמר וכת"ה נעשה כאומר אמרו מדעתי' דאיכא לספוקי דאמרו מדעתי' קאמר כיון שלא פירש בהדיא ומשום הכי קאמר דהדבר צ"ת אלא ודאי דאמרו סתם לא עדיף מאמרו מדעתיכם ויש ליישב ודו"ק) אלא דאפי"ה ס"ל למרן דכל שאמר אמרו לפלוני כו' פסול משום חששא דזמנין דאמר לב' כו' ומשום כיסופא מחתמי ואע"ג דאמרו לפלוני חשיב מינוי לדעת הר"ן אפילו הכי כל שאמר להם אמרו הם סבורין שהדבר מסור להם ומ"ש להם הבעל אינו אלא מראה מקום וחיישי לכיסופא אבל לפי האמת נר' ודאי דאינו אלא מינוי שליחות ולא חשיב מילי ועיין בהפר"ח מה שנתקשה בזה שכפי מ"ש לק"מ והכריחו למרן ז"ל לומר הכי מלשון הר"ן ז"ל שכתב וז"ל לפיכך כתב הרא"ה דלא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם אבל בממנה שליח לא פליג כו' דק' דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה דממ"ש אלא באמרו מדעתיכם משמע דדוקא באמרו מדעתיכם דהיינו אמרו סתם לדעת מרן הוא דחשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני לא חשיב מילי וממ"ש אבל בממנה כו' משמע דהא אמרו לפ' לא וכן ממ"ש אם כן נפיק מיניה חורבא דזמנין דאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה לכתוב כו' משמע דדוקא באמר בהדיא שאני ממנה הוא דמכשיר גם ק"ל מ"ש הר"ן ז"ל פ' המגרש אמתני' דחס"ו דאפי' באמרו לסופר פ' לא מהני לר"י דאמר מילי לא ממסרן לשליח (והוא ראי' מוהרד"ך ז"ל) ומש"ה הוצרך לו' שלדעתם נמי אמרו לסופר פ' מיפסיל מדרבנן דהשתא אזלא לישנ' שפי' שכתב דלא פליג ר"י וס"ל דאמרו חשיב מילי אלא באמרו מדעתיכם אבל באמרו לפ' לא חשיב מילי אלא דאפ"ה פסול מדרבנן ומשום הכי נקט בסיפא אבל בממנה שליח לא משום דהתם מכשר לגמרי והיינו נמי מ"ש זמנין דנפיק מיניה חורבא שאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה דהתם דוקא הוא דמכשר אבל באמרו לפלוני פסול מכח הך חששא גופא ואם כן כפי האמור נפקא מינה תלת לדעת הר"ן דבאומר אמרו סתם לר"י חשיב מילי והוה ליה גט בטל ובאמרו לפלוני פסול מדרבנן משום חששא דנפיק מיניה חורבא ובממנה שליח כשר לגמרי וסוגי' הגמ' הכי מתפרשא לדעת' דמשום דשמואל ס"ל דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי וכשר ד"ת שהרי ההי' דשמואל דאמר אי כת"י הוא כת"ה נעשה כאומר אמרו סתם הוא ואהא הוא דקא פריך ממתני' דקתני חס"ו כשר ואמר ר"ח מתני' מני ר"י היא כלומר דאא"ב דאומר אמרו לסופר סתם מדינא הוי גט משום הכי חס"ו כשר דליכא למיחש לחורבא מאי אמרת דכיון דאומר אמרו לפלוני ליכא משום מילי אכתי איכא למיחש דילמא נפיק מיניה חורבא איכא למימר כיון דאומר אמרו לסופר סתם הוי גט בטל מדינא משום דהו"ל מילי גזור רבנן נמי באו' אמרו לפ' והשוו מדותיהם לומר דאמרו פסול משום חשש דילמא נפיק מיניה חורבא דכיון דאמרו סתם בטל מדינא יותר נראה להם לחכמים לפסול אמרו בכל גוונא דאיכא האי רווחא נמי דלא ליתו ליגע באיסור דאורייתא דהיינו אמרו סתם מלפסול חס"ו ברם אי אמרת דאמרו לסופר סתם כשר ולא חשיב מילי הי"ל לפסול חס"ו ולא לפסול או' אמרו ועיין ח"ה ובפרישה והיינו דקאמר ר"ח דמתני' ר"י היא כלומר דלר"י דאמרו סתם חשיב מילי משום הכי פסלו רבנן אמרו לסופר פ' כדכתיבנ' משא"כ לר"מ דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי יותר ראוי לפסול חס"ו מלפסול אמרו כנ"ל ליישב דברי מרן ובהכי סרו מעליו כל תלונות האחרונים זולתי מה שהק' הפר"ח ממ"ש הר"ן שם בסמוך שדעת רבי' בפ"ד מה' זכיה ומתנה דאומר אמרו פסול במתנה ורבינו ז"ל שם מיירי בהדיא באומר לפ' לפ' אלמא שלדעת הר"ן בכה"ג נמי מילי מיקרי והא ודאי עקא היא ואפשר ליישב דלדעת מרן דכיון דבגט פסול מדרבנן משום חשש חורבא אף במתנה נמי אמור רבנן דלא קני מכח הך חששא ועיין בהר"ב מכתב מאליהו טעם לזו ודו"ק. ומ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל נראה ודאי דס"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי ובמתנה מהני ואע"ג דממ"ש וכ"ת דע"כ לא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם משמע דסבירא ליה דאמרו מדעתיכם חשיב מילי (עיין בהרב בני יעקב דף ק"ן ע"ג שנתקשה בזה לדעת הרשב"א והניחו בצ"ע) נראה דלא כ"כ אלא לפום מאי דהוה בעי למימר דטעמא דר"י משום דמילי לא מימסרן אהא הוא דכתב דליכא למימר דר"י לא מיירי אלא בהכי וחשיב ליה מילי אליבא דר"י אמנם לפום מאי דמסיק דטעמא דר"י משום דלא חשיב לשמה ואפילו בממנה שליח בהדיא לא מהני משום ה"ט אם כן ע"כ ס"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי דכיון דחזינן לשמואל דמכשיר אפי' באמרו סתם ע"כ ס"ל דאפילו בכה"ג לא חשיב מילי ואף דר"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ"מ לאו משום ה"ט הוא אלא בכה"ג לא חשיב מילי ואף דר"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ"מ לאו משום ה"ט הוא אלא משום דלא חשיב לשמה שהרי אף בממנה בהדיא פסול מה"ט וכיון שכן מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלר"י באמרו אפילו בלאו טעמא דלשמה פסול משום דחשיב ליה מילי והא ודאי אפושי במחלוקת לא מפשי' וכן יראה בהדיא ממ"ש הר"ן ז"ל כבר כתבתי שהרמב"ן סובר דנהי דאמרינן מתנה כגט היינו דוקא באומר לשלשה תנו אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתמו אינו כגט ע"כ משמע דדוקא באומר לג' הוא דחשיב כגט אבל באומר אמרו אפי' אמרו סתם לא חשיב מילי וכן יראה ממ"ש אמרו לסופר ויכתוב ולא כתב אמרו לסופר פ' כמ"ש בהמגרש ומ"ש הר"ן ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח אלא אם כן אומרת אמרו ומינתו היא שליח לא כ"כ אלא לכתחילה וכמ"ש הפרישה אבל לענין דינא אף הר"ן יודה שדעת הרמב"ן ז"ל אפילו אמרו סתם מהני וזה כבר מוכרח כמ"ש דלא כמ"ש בספר בני יעקב שדעת הר"ן כדעת הרמב"ן ז"ל דאמרו סתם חשיב כמילי ואף דברי מרן הב"י ז"ל בסימן קמ"א שכתב שהרשב"א והר"ן ז"ל חולקין לא כ"כ אלא לכתחילה שדעת הרשב"א דכל שנתנה רשות לעשות שליח יכולה היא לעשות כן לכתחילה ולדעת הר"ן לא ומהתימה על הרב מכתב מאליהו שכתב שלדעת הרמב"ן ז"ל אפי' באומר אמרו לפלו' כו' חשיב מילי והא ליתא וכמ"ש וכ"כ הפר"ח והפרישה ז"ל ופשוט ודו"ק ודע שרבי' ז"ל בפ' ה"מ כתב אמאי דקאמר ר"י אפילו אמר לב"ד הגדול כו' הרי אלו ילמדו ויכתבו וז"ל אינו מן הנמנע שב"ד הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים לא סופרים ותמה הרב בני יעקב דף קמ"ז ע"ד דהא בגמ' אקשינן לשמואל דמאי מספ"ל כו' והא תנן כו' ומשני אין איכא בית דין חדתא הרי דלא מצינן לאוקמא אלא בב"ד חדתא וא"כ היכי פסיקא ליה להרמב"ם דכתב הגט הוא דהא מוכח בהדיא דהכי ס"ל ממ"ש דהתנאי שיהיו חכמים לא סופרים ואי אכת"י קאמר ודאי שב"ד הגדול צריך שידעו לחתום והל"ל בב"ד חדתא כדאמרינן בגמ' עכ"ד יע"ש ולע"ד נראה דלק"מ דע"כ לא מוקמינן בגמר' בב"ד חדתא אלא למאי דס"ד דאומר אמרו כשר לר"י ומש"ה אמרי דכתובו כת"י וכת"ה נעשה כאומר אמרו ברם למאי דמסיק דר"י תרתי קאמר ושמואל ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא א"כ כיון דר"י ס"ל דאומר אמרו פסול א"כ ע"כ יכתבו דקתני במתני' היינו כת"ה ממ"ש כיון דלא מצו למכתבינהו ע"י אחר ופשוט:

== יח ==

'''המקדש ''' 

''' קטנה ע"י אביה ונתגרשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיט' כו'.'''  נ"ב משנה פרק התקבל דף ס"ד ודעת רבינו כדעת רש"י והרי"ף ז"ל שם דקטנה אינה מתגרשת אלא ע"י אביה אפילו לרבנן אמנם רש"י ז"ל עצמו בפ' הא"מ דמ"ג הגיה במתני' דה"ה קטנה נמי מתגרשת ע"י עצמה והא דנקט נערה להודיעך כחו דר"י וכן הוא דעת התוס' שם ולזה הסכים הרב המאור גם הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה דמסכים לזה וכתב שם שדעת בה"ע ג"כ כדעת התוס' דמתגרשת ע"י עצמה וכ"כ מרן הב"י סי' ק"מ ועל פי זה יש לי מן הקושי על הרב מש"ל שכתב בפ"ג מה' אלו דין י"ב ליישב דברי בה"ע שכתב שם אמתני' דשנים ששלחו ב' גיטין כו' ס' נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח"כ נותן לה ומגורשת מס' וכתב הרב הנז' ליישב קו' ה"ה והטור וז"ל וי"ל דס' נערה דכתב בה"ע ר"ל ס' נערה או ס' קטנה או ס' בוגרת כלומר שאינה לא קטנה ולא נערה אלא בוגרת ויש ג' ס' בדבר ולהכי הצריכה ב' נתינות עכ"ד ויש לדקדק דהרי דעת בה"ע ז"ל דקטנה נמי מתגרשת ע"י עצמה וכדכתב הרשב"א משמו וא"כ אכתי ק' דלמה הצריך ב' נתינות בנתינת גט לידה סגי ואפשר דאע"פ דהרב בה"ע ז"ל ס"ל הכי מ"מ למעשה חשש להחמיר לס' הרי"ף ורבינו ומשום הכי הצריך ב' נתינות מיהו עדיין אין דעתי נוחה בזה דכיון דאיכא ס"ס לא הו"ל למיחש כלל וצ"ע ועיין בס' בני יעקב דקל"ט ודע שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הרב ב"י ז"ל בסי' קמ"א דאף לדעת הרי"ף ורבי' דקטנה שיש לה אב אינה מתגרשת על ידי עצמה אם קבלה גיטה מדעת אביה מהניא קבלתה ומתגרשת בלי ספק ומכח זה כתב בנדון דידיה דהוה מס' להו מילתא בס' קטנה ס' בוגרת דנותן גט לידה לדעת אביה וש"ד וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל הביאו הרשב"א בחידושיו יע"ש אמנם דעת הר"ן ז"ל אינו כן שכתב בפ' קמא דקדושין גבי ההיא דכתב לו את הנייר בתך מקודשת לי כו' בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו דדוקא גבי קדושי כסף הוא דמהני ומצי האב לומר צאי וקבלי קדושיך משום דבהנאה תליא מילתא והרי אית ליה הנאה אבל קדושי שטר דלאו בהנאה תליא מילתא כיון דקטנה אין לה יד אין כאן קבלה עכת"ד ומכלל זה אתה למד דגם לענין גט לא מהני מטעמא דכתב הר"ן ז"ל וכ"כ מוהרלנ"ח סי' נ"ז וכתב שם שדעת הריטב"א והנ"י כדעת הר"ן יע"ש וכ"כ מוהרימ"ט חא"ה סי' ז': ומעתה יש לתמוה על הרב המאסף שכתב בכנה"ג סי' ל"ז בהגהת ב"י סי' ו' שדעת רי"ו בשם הראב"ד נראה כדעת הר"ן ז"ל דאם כן נמצא סותר את עצמו שהרי כתבנו שדעת הראב"ד דמדעת אביה מתגרשת כמ"ש הרשב"א ואם כן ה"ה נמי לענין קדושי שטר כמו שכתבתי הן אמת שכדבריו מוכח מהטעם שכתב רי"ו משם הראב"ד דהא דאמר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך לאו מתורת שליחות אלא כמי שאומר תן ככר זה לכלב שלי כו' משמע דבקדושי שטר דלא שייך הך טעמא לא מהני ואם כן קשה דמ"ש מגט ולכן נראה דס"ל להראב"ד דבגט שאני דכיון דבת קבולי גיטא היא וכי אין לה אב מתגרשת ע"י עצמה כי אית לה אב ויהיב לה רשות לקבל גיטה הרי נתרוקנה רשות אביה וכאין לה אב דמי משא"כ בקדו' דכי לית לה אב נמי לאו בת קבולי קדושין היא כי יהיב לה רשות נמי לא מהני וכן מבואר גם כן בחדושי גיטין שנדפסו בקירוב ימים לא' קדוש מדבר (ומתוך דבריו נר' כי רב גובריה ושהיה בזמן הרשב"א ז"ל כמ"ש מוהר"ב בתשובה סי' יע"ש שדבריו מועתקים משם אות באות כמו שיראה הרואה) שתי' גם כן לקו' התוס' כתי' הראב"ד ואלו בפ"ק דקדושין על ההיא דכתב על הנייר כתב שם כשיטת הר"ן דדוקא נערה אבל קטנה לא דאין שליחות לקטן הנה מבואר שדעתו לחלק כמ"ש וכיון שכן אפשר לומר שגם דעת הר"ן כן ושלא כמ"ש מהרלנ"ח ז"ל ומוהרימ"ט ז"ל:<br>'''  וראיתי '''  למוהרש"ך ז"ל ח"א דף פ' שרצה להוכיח מתשובה זו של הרשב"א דס"ל דקטנה המתגרשת ע"י אביה א"צ לכתוב נכח האב דאי ס"ל כדעת הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין דצריך לכתוב האב א"כ איך כתב לנוכח דנותן גט מדעת אביה לצאת מחשש קטנה והלא אם היא קטנה צריך לכתוב נוכח האב ואם היא בוגרת נוכח המתגרשת וכתב עוד ואם נפשך לומר דסבירא ליה דבמתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב נוכח האב וכשמתגרשת על ידי עצמה מדעת אביה צריך לכתוב לנוכח המתגרשת ק' אם כן על הרב מוהריב"ל בח"ג סי' ה' שכתב שלצאת ידי ספק צריך לכתוב ב' גיטין א' כלפי האב ואח' כלפי המתגרשת ואם איתא כשמתגרשת ע"י עצמה מדעת אביה כל אפין שוין דיכתוב נוכח המתגרשת עכ"ד ולפי מ"ש לק"מ דמש"ה לא כתב מוהריב"ל הך תקנתא דמדעת אביה משום דלדעת הר"ן וסיעתיה לא מהני מדעת אביה וכדכתיבנא ועוד י"ל דאה"נ דדעת הרשב"א ז"ל דקטנה המתגרשת ע"י עצמה סגי שיכתוב נכח הבת וקטנה המתגרשת ע"י אביה צריך שיכתוב נכח האב דבהא אפי' לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן ז"ל מודה בזה וכמ"ש מוהריב"ל ח"א סי' י"ח כלל ג' ומ"ש הר"ן ולפ"ז כו' דמשמע דנמשך לפי שיטתו כבר ישבו הרב שם יע"ש אמנם לדעת הר"ן ז"ל שם דסבי' ליה דבקדושי שטר אפי' מתקדשת ע"י עצמה צריך שיכתוב בשטר בתך מקודשת לי משמע ודאי דבגט נמי מתגרשת ע"י עצמה צריך לכתוב בתך וכ"כ הרב מוהרימ"ט ז"ל סימן הנז' ומשו"ה הוצרך מוהריב"ל ב' גיטין ודוק אלא מיהו אכתי נראה שיש להוכיח שדעת הרשב"א דקטנה המתגרשת ע"י אביה א"צ לכתוב נכח האב שלא כדעת הר"ן ז"ל ממ"ש השואל והעולה בידנו שתעשה היא שליח לקבלה לאביה ויקבל גיטה ואם היא גדולה תהא מגורש' מתורת שליחות ואם היא קטנה או נערה תהא מגורשת מחמת שהיא ברשותו והסכים הרשב"א ז"ל לדעת השואל שכתב כל מה שאמרת' יפה אמרתם שאפשר לאביה כו' והשתא אם איתא דס"ל כדעת הר"ן איך אפשר להתגרש ע"י אביה הלא אם היא קטנה ומתגרש' על ידי אביה צריך לכתוב לנוכח האב ואם היא בוגרת צריך לכתוב נכח המתגרשת ואפילו במתגרשת ע"י אביה כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ק דקדושין יע"ש ושלא כדעת הריטב"א ז"ל שם יע"ש אלא מוכח ודאי שדעת הרשב"א דבגיטין (א"צ) לנכח האב וכדעת מהרא"י ז"ל ומהתימא על מוהרש"ך ז"ל איך לא הביא ראיה מזה כמ"ש ועיין בהרב המאסף סימן קל"ב ס"ב שהקשה על דברי בה"ע דכתיב לעיל משם מוהר"ש יפה וז"ל ויש לתמוה דאמאי צריך ליתנו לאביה והלא אם תקבלנו היא מדעת אביה סגי כו' ע"ש וכפי מ"ש לא ק' מידי דדעת הרב בה"ע כדעת הר"ן דכתיבנא דקטנה אינה מתגרשת מדעת אביה ועיין במוהרימ"ט סי' הנז' שהביא ראיה מדברי התוס' ד"ה תנן דס"ל כדעת הר"ן ממה שהקשה לדעת רש"י ז"ל דקטנה אינה מתגרשת על ידי עצמה ממאי דפריך בגמרא התם דמ"ד לר"נ דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט הא נערה ה"ז גט ומשני הב"ע בשאין לה אב הרי דס"ד דמקשה דמתני' מיירי כשיש לה אב ואפ"ה הוה ניחא ליה דינא דמתני' שמשהגיע לידה מגורשת ומכח זה דחו פי' רש"י יע"ש והשתא אי ס"ל כדעת הרשב"א מאי קו' נימא דס"ד דמקשה דעד שיגיע גט לידה היינו מדעת אביה ועיין בחידושי הרשב"א שכתב משם הראב"ד ז"ל תי' זה לקו' התוס' והוא ז"ל דחה דבריו ומעתה אין ראיה מדברי התוס' ז"ל יע"ש ועיין בספר פמ"א ח"א סי' נ"ט שדבריו תמוהים יעש"ב ודו"ק ודע שמדברי רבינו משמע דדוקא בקטנה ארוסה הוא דמגרש ע"י אביה אבל אם נשאת מתגרשת בקבלה עצמה והתוס' ז"ל פ"ק דקדושין ד"י ד"ה ומקבל כו' כתבו וז"ל יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת והעלו בשם ר"י דמשנשאת אין לאביה רשות בה הרי בהדיא דע"כ לא נסתפקו הם ז"ל אלא אי מצי האב לקבל גט לבתו משנשאת אבל הא פשיטא להו דמשנשאת מתגרשת על ידי עצמה לכ"ע וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפרק הא"מ דמ"ג שכתב אמתני' דידן דמייתי התם תלמודא וזה לשונו ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה וראיתי למוהר"ם מפאדווה ז"ל סי' ט"ו שהקשה לדברי רש"י הללו ממ"ש רש"י ז"ל עצמו בפרק ב"ש דק"ט אמתני' דקטנה שהשיא' אביה הרי היא כיתומה כתב וז"ל ונתגרשה בקטנות' וקבל אביה את גיטה כו' הרי דס"ל לרש"י דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ונמצא סותר את עצמו וכתב הוא ז"ל דלק"מ דמ"ש פרק הא"מ ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה לא קאי אקטנה אלא אנערה דמתני' אבל בקטנה סובר רש"י דאביה מקבל את גיטה כמו היא לכל הפחות וא"ת אי סובר רש"י שהיא ואביה מקבלין כשנשאת מי דחקו לפרש בפרק ב"ש שאביה מקבל גיטה י"ל שלשון המשנה דחקו דקתני קטנה כו' ונתגרשה הרי הי' כיתומה בחיי האב החזירה כו' דק"ל לרש"י דהכי הו"ל לומר קטנה שהשיאה אביה הרי היא כיתומה נתגרשה והחזירה אסורה ליבם משום הכי הוצרך רש"י לומר דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ומשום הכי לא תני מתניתין קטנה שהשיאה הרי היא כיתומה דהוה משמע דמשעה שהשיאה הרי היא כיתומה ואינו יכול לקבל את גיטה (וכיון שכל עיקר תנא דתנא ונתגרשה קוד' הרי היא כיתומה לאשמועינן דעדיין יש לאביה רשות בה ומתגרשת על ידי אביה משו"ה כתב רש"י ונתגרשה ע"י אביה) עכת"ד ולע"ד יש לדקדק על תירוץ זה דכפי דבריו דרש"י ז"ל ס"ל דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה והיינו מ"ש רש"י פרק ב"ש הפך דעת התוס' שכתבנו לעיל קשה טובא דא"כ מאי פריך בגמ' בפרק הא"מ דמ"ד לר"ן דאמר דנערה המאורסה אינה עושה שליח לקבל את גיטה ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט ומשני הב"ע בשאין לה אב והדר פריך הא מדקתני סיפא ואם אמר אביה כו' מכלל דרישא בשיש לה אב עסקינן ומשני חסורי מחסרא והכי קתני כו' והשתא כפי דעת הרב דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דקטנה שאמרה כו' איירי בנשאת ושפיר דייקינן מיניה הא נערה ה"ז גט דכיון שנשאת עושה שליח ואמאי אצטריך לאוקמא בשאין לה אב ולדחוקי נפשיה ולמימר דחסורי מחסרא וראיתי בהגהת מרדכי פ' התקבל שכתב משם מוהר"י מלונדריש ז"ל דקטנה שנשאת אם אין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה והוקשה לו מאי דאקשי' דמאי פריך התם מיירי בשנשאת ואין לה דעת ושפיר דייקינן דנערה עושה שליח כיון שנשאת ותי' דהכי דייק מאחר דקטנה שנשאת ונערה ארוסה חד דינא אית להו כדאיתא בירוש' אי נערה ארוסה לא משויא שליח כ"ש קטנה נשואה שאין לה דעת אלא מדנקט קטנה נשואה משמע הא נערה ארוסה משויא שליח עכ"ד ותי' ז"ל עולה יפה לפי סברתו דדוקא בקטנה שאין לה דעת הוא דמתגרשת על ידי אביה אבל אם יש בה דעת היא ולא אביה ומש"ה אי מוקמה לה למתני' בקטנה נשואה ע"כ איירי בקטנה שאין לה דעת ואי נערה אף שיש לה דעת אינה עושה שליח כ"ש קטנה אע"פ שהיא נשואה דאינה עושה שליח דתסגי דנימא דיכולה לקבל גיטה והבו דלא להוסיף עליו אמנם כפי דעת מוהר"ם מפדווה ז"ל דקטנה שנשאת לדעת רש"י אע"פ שיש בה דעת מתגרשת על ידי אביה (דהא ודאי מ"ש רש"י ז"ל פרק ב"ש איירי בשיש בה דעת דאילו בשאין בה דעת הא דעת רש"י ז"ל דאפילו ע"י אביה אינה מתגרשת כמ"ש בפ' התקבל ד"ס ופ' הא"מ יע"ש) קשה טובא דמאי פריך לוקמא בשנשאת ואשמועינן מתני' שפיר דאע"ג דנערה ארוסה אינה עושה שליח משום דלא אלימא כידו מ"מ בקטנה שנשאת כיון שיצאה מרשות אביה לענין כתובה ושאר מילי וכדתנן מתני' פרק נערה אם משהשיאה אין לאביה רשות בה תסגי לן דנימא דלענין גרושין כיון דע"י קדושין הן באין ידו כידה ויש לו כח לקבל גיטה אבל לומר דעדיפא מידה אין סברא והוה אמינא דעושה שליח כיון שיש בה דעת קמ"ל מתני' דאינה עושה שליח אלא ודאי דס"ל לתלמודא דקטנה שנשאת היא ולא אביה וכמ"ש התוס' ומשום הכי לא מצי לאוקמא בשנשאת דא"כ היכי קתני סיפא ואם אמר אביה כו' הא כיון שנשאת אפילו לקבל את גיטה אינו יכול כ"ש לעשות שליח ולומר דס"ל לרש"י אע"ג דהיא ואביה מקבלין את גיטה מ"מ האב אינו יכול לעשות שליח קבלה משום דלא עדיפא מידה וכי היכי דאיהי אינה יכולה לעשות כמו כן האב אינו יכול זה ודאי דוחק ולדעתי זו ראיה עצומה לדעת התוספות עד שאני תמיהא עליהם אמאי הוצרכו להביא ראיה מהירוש' מתלמודא דידן הי"ל להביא ראיה כדכתיבנא ואי לזאת י"ל דהתוס' ז"ל הוצרכו להביא ראיה דמשנשאת אין לאביה רשות אפילו בקטנה שאין בה דעת ואהא הוכיחו שפיר מהירוש' דהתם דאי אמרת דמשכחת לה קטנה שיש לאביה רשות בה אמאי לא מוקי לה בירושלמי למתני' דהתם בהכי אמנם מתלמודא דידן אין ראיה אלא דקטנה שנשאת אם יש בה דעת היא ולא אביה אבל אכתי מצינן למימר דבאין בה דעת יש לאביה רשות בה וכס' הר"י מלונ' וכ"כ הרב החבי"ב סימן קמ"א בהגהת ב"י אות י"ז וזה לשונו והדברים מוכיחים דבאין לה דעת ג"כ סוברים התוס' דלא תתגרש ע"י אביה מדהוצרכו להביא ראיה מהירוש' ואי בשיש לה דעת דוקא כל התלמוד מלא מזה משנשאת אין לאביה רשות עכ"ל יע"ש אלא שמה שהכריח הדבר ממאי דקי"ל בכל התלמוד דמשנשאת אין לאביה רשות בה אחר המחילה אין זה הכרע כלל ואשתמיט מיני' שדעת רש"י בפרק ב"ש דאפי' בקטנה שיש לה דעת מתגרשת ע"י אביה דע"כ בשיש בה דעת מיירי רש"י דאי בשאין בה דעת הרי לדעת רש"י אפילו על ידי אביה אינה יכולה להתגרש כמ"ש וא"כ ע"כ דס"ל דהא דאמרינן בפ' נערה משהשיאה אין לאביה רשות בה ה"ד בנערה וכ"כ מהרימ"ט ז"ל פ"ק דקדושין בחידושיו ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מכתב מאליהו סימן הנז' דלמה להו לאתויי מדיוקא הרי בירוש' בפרק התקבל שהביא הרמב"ן במלחמות קאמר בהדיא נשאת היא ואביה אם יש בה דעת היא ולא אביה הרי דס"ל להירושלמי דמשנשאת אין לאביה רשות בה וכפי מ"ש לק"מ דאיכא למימר דמשום הכי לא הביאו התוס' ראיה מההיא ירוש' משום דמצינן לפרושי כדפי' הר"י מלונ' דנשאת היא ואביה דקאמר בירושלמי ר"ל בין היא בין אביה יכולין לקבל כיון שאין לה דעת וליכא למשמע מהך ירוש' אלא דאם יש בה דעת היא ולא אביה משום הכי הביאו ראיה מהירושלמי דתרומות דמשמע דאפילו באין לה דעת היא ולא אביה ולעיקר קושיין על דברי רש"י נ"ל לומר דמ"ש רש"י פרק ב"ש וקבל אביה גיטה כו' בדוקא קאמר ע"י אביה אבל על ידי עצמה ס"ל לרש"י דאינה יכולה לקבל אפי' נשאת וס"ל בפ' ב"ש כקודם חזרה דפ' הא"מ דקטנה אביה ולא היא וכיון שכן אפילו נשאת נמי אין לה יד לקבל אלא ע"י אביה וכמו שצדד מוהר"ם מפאדו"ה דהשתא ניחא שפיר דמשום הכי לא מוקי לה למתניתין דקטנה שאמרה התקבל בשנשאת משום דא"כ היכי קתני מתני' עד שיגיע הגט לידה ולמאי דס"ד דרבא דמתני' מיירי בשיש לה אב ואפי' הכי מתגרשת על ידה ס"ד לאקשויי משום דסבירא ליה דמתני' סתמא קתני קטנה שאמרה כו' דמשמע אפי' בקטנה ארוסה דומיא דרישא דמיירי בנערה מאורסה אלא דלמאי דתירץ ר"ן בשאין לה אב הוכרחו לדחוקי ולאוקומי בשאין לה אב ולא בנשאת משום דס"ל דכל שיש לה אב אפי' נשאת אינה מתגרשת אלא ע"י אביה וה"ה דהו"מ למימר וליטעמיך כו' כמ"ש הר"ן והרמב"ן ז"ל יע"ש אמנם לפי מה שהגיה רש"י ז"ל וחזר בו וס"ל דקטנה ארוסה היא ואביה מקבלין את גיטה ע"כ לומר דס"ל דבנשאת היא ולא אביה דומיא דנערה דאם ל"כ קשה אמאי לא מוקי לה תלמודא בנשאת כמ"ש ושוב מצאתי הדבר מפורש ברש"י ז"ל פרק בן סורר דף ס"ט ע"א אההיא דאמרינן תנוקת בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה כתב וז"ל קנאה ליורשה וליטמא לה ולצאת בגט ובלא חליצה הרי מבואר דס"ל דאפי' בנשאת אינה מתגרשת אלא ע"י אביה מדכתב ובלבד כו' ומבואר הוא דיבם שבא על יבמתו הרי היא כנשואה לכל דבר כנודע וכן כתב בפ' ד"מ דנ"ה וליכא למימר דהתם מיירי בבת ג' שנים ויום אחד דאין בה דעת דאם כן אפי' ע"י אביה אינה מתגרשת לדעת רש"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבר שית כבר שבע אלא ע"כ לומר שמ"ש רש"י ז"ל ובלבד שיקבל אביה גיטה כשהגיע לעונת הפעוטות קאמר אלא מיהו דברי רש"י ז"ל פרק ד"מ מגומגמים בעיני שכתב בד"ה ואם בא וז"ל אבל פחות מג' שנים אינה ביאה ואינה נקנית לו ואם בא לגרשה בגט אינו יכול אלא ימתין עד שתהא בת ג' שנים כו' וק' דמאי אירייא משום דפחותה משלש שנים אינה ביאה הא בלא"ה כל שלא הגיעה לעונת הפעוטות אינה יכולה להתגרש אפי' על ידי אביה לדעת רש"י ז"ל ואולי הכי קאמר אבל פחות מג' שנים אינ' ביאה ואינה נקנית לו והילכך אם לא בא עליה עוד ובא לגרשה כשהגיעה לעונות הפעוטות אינו יכול. ועיין בתוס' רי"ד פ"ק דקדושין ד"י ודוק אלא מיהו אכתי קשה על הטור ז"ל דבסימן קמ"א כתב דקטנה שנשאת מתגרשת ע"י עצמה ואילו בסי' קע"ג הביא משנה דפ' ב"ש וכתב קטנה שנשאת ונתגרשת ע"י אביה כלשון רש"י ז"ל וכבר הוקשה לו כן להרב מכתב מאליהו שער ה' סימן א' ותי' דמ"ש הטור בסימן קמ"א דקטנה שנשאת מתגרשת על ידי עצמה היינו אפי' על ידי עצמה דע"י אביה ודאי מתגרשת כמ"ש בסימן קע"ג יע"ש וכבר כתבתי דהא ודאי ליתא דמסוגית הגמ' נראה בהדיא דקטנה היא ולא אביה ותו שהרי מדברי הטור סימן קמ"א נראה בהדיא דס"ל כדעת התוס' דקטנה שנשאת היא ולא אביה שכתב שם וז"ל והא דקתני מתגרשת על ידה כשיש בה דעת כו' אבל פחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה ואינה מתגרשת ופירש"י אפי' בקבלת אביה אבל ר"ת פי' דוקא בקבלתה אינה מתגרשת אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלתו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ד הרי בהדיא שכתב אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו ובודאי שכונתו לומר שהיא ארוסה אז מתגרשת בקבלתו אבל אם נשאת שאינה ברשותו אינה מתגרשת בקבלתו ולפי דעת הרב מכתב מאליהו לא ידעתי מאי והיא עדיין ברשותו דקאמר אלא ודאי דס"ל להטור כדכתי' והדרא קו' לדוכתא וצ"ע כעת וראיתי למוהריב"ל ז"ל ח"ב סי' ד' שתמה על דברי מוהר"י מלונ' שכתבנו לעיל במ"ש וז"ל האמת פ' לפי הירושלמי כו' והא דאמרי' בכוליה תלמודא כיון שנשאת אין לאביה רשות בה היינו ביש לה דעת והא דמשמע בפרק הא"מ למאי דס"ד דמיירי בשיש לה אב שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשנשאת שאין לה דעת והא דדייק כו' יע"ש ותמה עליו מוהריב"ל וז"ל ולכאורה משמע דס"ל למוהר"י דקטנה שאין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה ואתמהא דהיכי אפשר דקטנה שאין בה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש על ידי עצמה ותו איכא לאתמוהי מאי קאמר והא דמשמע בפרק האיש מקדש שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשאין לה אב כו' ואי הוה אמרינן דמוהר"י ס"ל דמאי דאמרינן בירושלמי נשאת בין היא בין אביה לצדדין קאמר כשיש לה דעת היא ולא אביה וכשאין לה דעת אביה ולא היא ומאי דקאמר דההיא דפרק הא"מ מיירי בנשואה שאין לה דעת ט"ס הוא והכי אית לי' למימר דמיירי בקטנה הנשואה שיש לה דעת הא נמי ליתא דאין סברא לחלק בנשואה בין יש לה דעת בין אין לה דעת עכ"ד: והנה מה שהקש' במ"ש והא דמשמע בפרק הא"מ כו' מיירי בנשאת שאין לה דעת משמע מדבריו דדוקא בשאין לה דעת מתוקמ' אדרבא טפי מתוקמה בנשואה שיש לה דעת ומכח זה הוצרך לומר דט"ס נפל בדברי מוהר"י אחר המחילה לק"מ דכונת מוהר"י ז"ל להקשות קו' התוס' שהקשה פרק הא"מ ד"ה תנן לדעת רש"י ז"ל דס"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא ממאי דפריך תלמודא לר"ן דאמר אין נערה עושה שליח ממתני' דקטנה שאמרה כו' אינו גט הא נערה ה"ז גט ודחינן הב"ע בשאין לה אב הרי דס"ד דתלמודא דמתני' איירי בשיש לה אב אפי"ה אם הגיע גט לידה מגורשת ואע"ג דמוקי לה בשאין לה אב מ"מ לאו מה"ט מוקי לה הכי אלא משום דק"ל דיוקא דהא נערה משמע דבהא כ"ע מודו דמתגרשת על ידי עצמה עד שמכח זה דחו פירש"י שם וזהו שכתב מוהר"י והא דמשמע פ' הא"מ למאי דס"ד בגמ' דמיירי בשיש לה אב דמתגרשת ע"י עצמה ולתרץ זאת הקושיא כתב דהתם מיירי בנשואה שאין לה דעת כלומר דהמקשה הוה ס"ד דמתני' איירי בנשואה שאין לה דעת ומש"ה לא ק"ל אלא מדיוקא דמתני' דהא נערה כו' אבל גופא דמתני' לא ק"ל כיון דאיירי בנשואה אבל בארוסה אביה ולא היא כדעת רש"י ז"ל ומשום הכי הוצרך לומר דמתני' איירי בשאין לה דעת משום דאי ס"ד דמקשה דמתני' איירי בנשואה שיש לה דעת אם כן תיקשי ליה גופא דמתני' דקתני ואם אמר אביה כו' לא יחזיר ואילו בנשואה הא אמרינן בירושלמי דכיון שיש לה דעת היא ולא אביה (ועיין בהרב ח"ה שם בקדושין מ"ש משם תוס' ישנים) אבל אי איירי כשאין לה דעת א"ש דבשאין לה דעת הא אמרי' בירושלמי דהיא ואביה מקבלין גיטה ועל פי זה יש לתמוה במ"ש הרב הנזכר ואי הוה אמרינן דמוהר"י ס"ל דמאי דקאמר בירושלמי נשאת כו' ומאי דקאמר דההיא דהא"מ ט"ס הוא וצ"ל דמיירי בקטנה שיש לה דעת כו' ודבריו תמוהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' דקטנה בשיש לה דעת דאי בשיש בה דעת היא ולא אביה והיכי קתני מתני' ואם אמר אביה הא אביה אינו יכול לקבל את גיטה סוף דבר שדבריו צ"ע האמנם מה שהקשה הרב הנז' דאיך אפשר דקטנה שאין לה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש ע"י עצמה הא ודאי עקא היא דמתני' היא בהדיא כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ולדעת רש"י אפילו ע"י אביה ולדעת ר"ת על ידי עצמה מיהא אינה מתגרשת משום דהו"ל משלחה ואינה חוזרת ואפשר ליישב בדוחק שמוהר"י מלונדריש ז"ל גורס כגירסת הרי"ף בההיא דג' מדות בקטן צרור וזורקו כו' כנגדו קטנה מתגרשת בקדושי אביה וס"ל דמ"ש בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה היינו שהגיע' לעונת הפעוטות שיש לה דעת לישא וליתן אבל כל שלא הגיע' לעונת הפעוטות אלא לשיעור דצרור וזרקו הרי היא עדיין ברשות אביה והיא ואביה מקבלין את גיטה ומתני' דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' בשלא הגיע' לשיעור דצרור וזרקו מיירי כנ"ל ליישב בדוחק ועיין בתשו' מרן מוהריק"א סימן י"ב שרצה לתרץ לזה שהר"י מלונדריש מפרש מ"ש בירושלמי נשאת בין היא בין אביה היינו לומר בין שניהם יחד מקבלין את גיטה והא תימא שהרי ממ"ש הר"י מלונדריש בסוף דבריו כיון דנערה מאורסה וקטנה שנשאת חד דינא אית להו מבואר דס"ל דיכולה לקבל את גיטה על ידי עצמה דומיא דנערה וצ"ע:<br>'''  טעם המלך''' 

''' ב) ''' 

''' הנה '''  סוגיא הזאת רבו פארותיו וכל הדינים תלוים אלו באלו. ובחדושי הארכתי מאד ת"ל לא הנחתי דבר גדול או קטן מה שלא הערתי עליו. ואולם פה על דברי רבינו אנכי עומד והנה הענינים אשר הוא מעורר עליו המה א) הפלפול בין הפוסקים אם קטנה יכולה לקבל גט לעצמה כמו נערה או קטנה דוקא אביה ולא היא ב) אף לדעת הפוסקים שקטנה דוקא אביה ולא היא אם יכולה לקבל גט מכח ורשות אביה והיא דעת הראב"ד ודעמי' ג) אם האב מקבל גט לבתו נערה או קטנה אי צריך לכתוב נוסח הגט לנוכח האב או נוכח הבת והר"ן סובר דנוכח האב בעינן וכמה פוסקים חולקין ע"ז וכמו שהעיד רבינו ועי' בד"מ סי' קמ"א ד) אי גבי קטנה שנשאת נמי היא ואביה או דלמא משנשאת אין לאבי' רשות בה ה) פלפול בדין העצמות יוסף וכנ"הג שרוצים לומר אי האב נותן רשות לקטנה יכולה היא אפילו לעשות שליח ומני' מסתעף כמה וכמה סעיפים ובמה שאסיים אפתח לבאר דין של הרב עצמות יוסף והנה הוא עצמו כתב כמו שהביא רבינו פה וז"ל וקטנה שעשתה שליח מדעת אבי' אע"ג דאין שליחות לקטן הו"ל כאלו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח ואומר אני דודאי אין כונת העצמות יוסף דבכל מקום אם האב אומר לבנו קטן או גדול שאומר לקטן עשה שליח למעני ולדעתי דקטן יכול לעשות שליח דלא מצינו חד תנא דלשתמיט ולומר כן וכלל גדול מסור הוא בידינו אין מעשה קטן וקטנה כלום ואין שליחות לקטן דהא ודאי אם גדול אומר לגדול עשה שליח למעני הראשון הוא שליח לעשות שליח שני וכל זה מדין שליחות נגע בו דאי לא נעשה הראשון שלוחו במה נעשה שליח שני שליח למשלחו אלא מדין שלוחו של אדם כמותו וא"כ אם אמר ראובן לשמעון שהוא קטן עשה למעני שליח לוי אין נעשה לוי שליח לראובן דהא שמעון לא נעשה שלוחו של ראובן מפאת שהוא קטן ובמה נעשה לוי שלוחו של ראובן אלא הני טעמא אחרינא איכא כאשר אבאר ת"ל יתברך דהנה הרמב"ם (פרק ט' מהל' גירושין ה"ו) כתב וז"ל וקטנה אין עושה שליח לקבלה אע"פ כו' מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמור עכ"ל. ועי' בהשגת הראב"ד וז"ל זה הטעם כו' אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא השולח והשליח צריכין להיות בני דעת עכ"ל וכתב הרב פני יהושע בגיטין בסוגיא שלפנינו היינו טעמי' דהרמב"ם סובר דהכא יש שליחות ולא דמיא לתרומה משום דהרמב"ם סובר כדעת תוס' בגיטין שם (ס"ד ב) ד"ה שאני שתופי מבואות דכתבו והא זכי' הוא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דכתיב אתם גם אתם (ואיך יכול קטן לזכות לאחרים) וי"ל דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתא בנפשי' כגון תרומה דליתי' בתרומה דנפשי' אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה לאחרים עכ"ל ולפ"ז הי' ק' לי' להרמב"ם מדוע אין קטנה יכולה לעשות שליח הא איתא בדנפשיה דהא היא יכולה לקבל גט והיינו במקום שאין לה אב לכן נתן הרמב"ם טעמיה משום דאין עדות לקטן ע"כ תוכן דברי הרב פ"י בשינוי לשון והנה הפני יהושע שם סובר דמקרי איתא בדנפשה אף ביש לה אב ואפילו להך פוסקים דס"ל גבי קטנה אביה ולא היא משום דעל כל פנים איתא בדנפשה במקום שאין לה אב השתא נמי שיש לה אב מיקרי עכ"פ איתא בדנפשה עיין היטב בפני יהושע. אמנם אנחנו בעניותינו אנו אין אחראין לזה אלא אמרינן דודאי טעמי' של הרמב"ם נכון דלכך נקט הרמב"ם טעם משום אין עדות לקטן ולא משום אין שליחות לקטן מאתם גם אתם דהרמב"ם רוצה לתת טעם על כל קטנה וקאי נמי על הקטנה שאין לה אב וא"כ יש לה יד לקבל בעצמה ואפ"ה לא יכולה לעשות שליח והא איתא השתא בדנפשה לכן צריך הרמב"ם לטעמיה לפי שאין עדות לקטן אבל אם יש לה אב ולשיטת הרי"ף והרמב"ם ודעמם באם יש לה אב אביה ולא היא באמת בלא"ה אינה יכולה לעשות שליח משום אתם גם אתם משום דליתא בדנפשה וכן משמע מרהיטת לשון התוס' דדוקא השתא צריך להיות איתא בדנפשה ולא אם יש למצוא שבנפשיה בפרט אחת ודו"ק. ובאמת לפי זה סרה תלונות הרב פני יהושע מדברי הרמב"ן אשר עומד עליו שם להקשות נימא נמי גבי קטנה שהתורה עשתה שליח לאביה ואי נימא אין שליחות לקטנה הא עיקר טעם שליחות משום דאין עדות לקטן והא השתא דהתורה עשתה לשליח לגבי אביה לא צריכין לעדות כלל דזה ליתא. דכיון דהשתא ליתא בדנפשה לכן לא נעשית שליח לאביה דהא השתא ס"ל להרמב"ן דקטנה אביה ולא היא ואי קשיא א"כ גבי נערה נמי הא ליכא לה יד זולת מצד שליחות דאביה ואיך נעשה שלוחה הא אין לה יד וע"כ משום דאית לה יד במקום אחר הכי השתא דודאי נערה גדולה היא לכל הדברים ונעשית שליח לכל התורה ככל גדולה ויש לה יד לכל דבר אלא הכא זכתה התורה הגט לאב כמו כל הדברים שזכתה התורה לאב מעשה ידיה ומציאתה וכדומה אלא לגבי גט אמרה התורה שתעשה שלוחה כיון דזכות היא לו ובאמת היא יכולה לעשות שליח אע"פ שאין לה יד לקבל גיטה בלא שליחות דהא דלא יכלה לקבל גיטה לאו טעמא דאין בכחה אלא רשות האב מעכבה ומדוע לא יכולה היות שליח לאביה מי עקש יאמר זאת אבל קטנה שלא יכולה להיות שליח לכל דבר שבתורה לפי שהיא נמעט' מאתם גם אתם רק הכא יש לומר דיכולה להיות שליח אם יש לה יד אבל אם אין לה יד חזרה להיות קטנה ונתמעטה מאתם גם אתם והבן זאת כי דברים נכונים הם לאמתה של תורה. ועל כל פנים לדעת התוספות ורש"י בחזרה דקטנה אף אם יש לה אב אביה והיא א"כ לפ"ז נמי צריכין דוקא לטעמיה של הרמב"ם דלכן לא יכולה לעשות שליח משום דאין עדות לקטן. ומעתה נחזי אנן אי אמרינן כדעת רש"י ותוס' לאחר חזרה דקטנה אביה והיא ואם כן אם אביה נותן לה רשות לעשות שליח שפיר עולים דברי הע"י דהוי שליח לדעת אביה ואף ע"ג דאין שליחות לקטן הו"ל כאילו האב עשאו שליח כאשר מסיים בלשונו דהא בכה"ג אזלה לה כל הטעמים הטעם שאין קטנה יכולה לעשות שליח מאתם גם אתם וכמו כן לא נעשית היא שלוחו של אביה ליתא דהא האי קטנה איתא בדנפשה דהא יכולה היא לקבל גיטה וטעם של הרמב"ם נמי ליתא הא אין עדות לקטן היינו אם היא עשתה השליח מעצמה ומכחה אבל לדעת אביה היינו להיות שלוחה של אביה שפיר דמי דאין העדות לקטן אלא לגדול דהא השליח של אביה היא. והעדות נמי של אביה היא דוק נכון הוא: אמנם כל זאת לפי אשר אנכי יעדתי אי אמרי כדעת רש"י ותוס' דקטנה ביש לה אב אביה והיא אבל אי אביה ולא היא ודאי אינה יכולה לעשות שליח אפילו לדעת אביה דאף אם אזדה לה טעמיה של הרמב"ם מכל מקום נשאר לנו טעמיה של הראב"ד מאתם גם אתם והיאך היא יכולה להתמנו' שליח לאביה והרי היא עצמה אינה נעשית שליח לאביה דהא קטנה היא וליתא בדנפשה. ומעתה היינו פלוגתת העצמות יוסף והראב"ד דמדברי הראב"ד אשר הביא הרשב"א בחדושיו הוכיח רבינו דלית ליה דיניה של העצמות יוסף דנכון הוא דהא הראב"ד התם קאי וסובר דקטנה אביה ולא היא ולכך קשיא ליה מתני' איך קתני במתני' עד שיגיע גט לידה מקודשת כקושית הרמב"ם הא לרבא איירי המתני' ביש לה אב ולכן מוקי הראב"ד דמתני' איירי בנתן לה אביה רשות וע"ז הקשה רבינו אי איירי ברשות האב הא יכולה נמי לעשות שליח וע"כ דלא כהעצמות יוסף ואומר אני דהאמת כן הוא דלדעת הראב"ד דס"ל קטנה אביה ולא היא או אפשר לומר כדעת העצמות יוסף דמן התורה יכולה היא לעשות שליח הא אין היא נעשית שלוחה של אביה ואף אם נותן האב רשות שיכולה לקבל גיטה לא מתורת שליחות הוא אלא שנתרוקן ידו דידיה ונשאר ידה והוי כיתומה בחיי האב דו"ק: וכאשר עלה בידינו כל זאת נשמחה יחד לפרק טעינה של רבינו פה על הרשב"א שהקשה על הרשב"א במה שדחה תי' הראב"ד דאי ברשות אביה יכולה לקבל גט והיינו טעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט היינו משום דרשות אביה א"כ מאי מקשה הש"ס הא נערה הרי זה גט דלמא ה"ט כיון דהוי ברשות האב ע"כ קושית הרשב"א על הראב"ד והקשה רבינו המחבר לדידיה נמי קשיא מאי פריך הש"ס הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא הכי תידוק מניה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה אפי' בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב עצמות יוסף אלא שהרב עצמות יוסף תי' דאי בנותן לה רשות אפי' קטנה עושה שליח. וע"כ לא סבירא לרשב"א הכי דא"כ הו"ל להקשות על הראב"ד כפשוטו אי מתני' איירי ברשות אפי' ע"י שליח נמי הוי גט וכמו שהאריך הרב וכן מקשה קושי' זו הרב פ"י בחידושיו לגיטין עייש"ה ואולם לפי דברינו נייחא האי מלתא דכך כונת הרשב"א לדידך דסברת קטנה אביה ולא היא א"כ רשות אביה ודאי לא מהני לעשות שליח כאשר בארנו כיון דאין לה יד בלי רשות אביה ולפ"ז לא קשה אי איירי ברשות אביה שליח נמי תעשה דלא מהני רשות אביה להתמנות שליח. א"כ קשיא מאי דייק הש"ס הא נערה הרי זה גט דלמא היינו טעמא משום דהוי ברשות אביה אלא ע"כ דלא כהראב"ד אלא כדעת רש"י בחזרה ותוס' דקטנה אביה והיא וא"כ אף בלא רשות אביה יכולה לקבל גט ולפ"ז שפיר מדויק הא נערה ה"ז גט וליכא למימר דלמא הכי קאמר המתני' קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט אפילו ברשות אביה זה ליתא השתא כיון דקיי"ל קטנה אביה והיא ע"כ המתני' לא ברשות אביה איירי דאי ברשות אביה באמת יכולה נמי שתעשה שליח כתירוצו של הע"י וכאשר בארנו דו"ק חריף הוא: וראיתי להרב פרי חדש בספר מים חיים שהקשה על דברי רבא שהקשה הא נערה ה"ז גט דילמא לעולם נערה נמי אינו גט והא דקתני קטנה ולא נערה משום סיפא קא תני דאמרינן בגיטין (ס"ג א') ת"ש קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ואמאי והא לאו שליח להולכה שוי' כו' הכי השתא התם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשום הולכה עכ"ל הש"ס ולפ"ז קשיא תינח קטנה אדם יודע שאין שליח לקטנה אבל נערה מי נימא הכי ולפ"ז אם הגיע גט לידה אינה מגורשת דלאו שליח להולכה שוי' ותירץ הפרי חדש דהשתא דקיימ"ל אין נערה עושה שליח נמי אדם יודע שאין שליח לנערה זה תוכן דברי הפר"ח וכדומה לזה העלה הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין (ס"ג א) עייש"ה וקשיא לי דאינה מעלה ארוכה דאכתי נערה אינה מגורשת אף שהגיע גט לידה דבעל אינו גומר ונותן לשום הולכה דסובר שהיא עשתה שליח מרשות ודעת אביה דהא בקושיין סלקא דעתין דאיירי ביש לה אב ונערה שעשתה שליח מדעת ורשות אביה ודאי הוי שליח ויש לעיין בזה ותו קשיא לי איפכא לדעת העצמות יוסף דקטנה שעושה שליח לדעת אביה הוי שליח א"כ בה"א דהיה סובר רבא דאיירי ביש לה אב קושי' הש"ס במקומה עומדת אמאי הוי גט כשהגיע לידה הא לא שוי' הבעל שליח להולכה ואי משום שאדם יודע שאין קטנה עושה שליח וגמר ונתן לשום הולכה דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשתה השליח לדעת אביה (ובאמת הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין הרגיש כעין זאת והקשה דלמא הבעל מטעי קא טעי וסובר דהאב עשאו השליח והוא הלך לדרכו שם אשר התווה לעצמו אמנם דבר זה אינו מחוור כלל דודאי השליח אומר מי הוא המשלחו אם האב או הבת אבל לשיטתינו להעצמות יוסף דהבת עצמו יכולה לעשות שליח אלא שצריכה דעת ורשות אביה רק המתניתין איירי שהיא עשאתו לשליח שלא מדעת אבי' ולא הוי שליח אלא הבעל יכול לטעות שברשות האב עשת' זאת והוי שליח ומסתמא סובר שברשות האב עשתה דהא השתא קיימינן אדם יודע שאין קטנ' או נער' עושה שליח וא"כ היכא היא עשתה שליח הא נערה ידעה שאין שליחה שליח והשליח נמי מי לא ידע שאין שליחות לקטנה כלום ואיך הלך השליח להיות שליח לקבלה וע"כ שברשות האב היתה כל זאת קל להבין וכל שאר דברי הפני יהושע שם אינן מחוור בעיני כלל ואין להאריך פה בבאור דבריו לכן נראה מזה הוכחה נאמנה לדעת הר"ן וסייעתו דכל הגט שהאב מקבל בשביל הבת צריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב וא"כ שפיר קאמר המתני' כשהגיע גט לידה הוי גט דמספר הגט למדנו שכתבו נוסחו נגד הבת ואם הי' הבעל סובר שעשתה שליח לדעת אבי' א"כ שליח דאבוהו הוא וצריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב (ובאמת נמי מפורק לפ"ז הרגשת הרב פ"י) ולא דמי לדעת מוהרש"ך שהביא הרב פה וכן דעת דרכי משה סי' קמ"ה וכן כ' בסדר הגט דאף לדעת הר"ן [דסובר שאם האב מקבל הגט צריך לכתוב נוכח האב מ"מ אם הבעל מקבל הגט מרשות האב א"צ לכתוב נוכח האב אלא נוכח הבת דהתם שאני שהיא מקבלת הגט אבל בנ"ד שאיירינן בי' שהיא עושה שליח לדעת האב היינו שהשליח הוא מכח האב ולא מכחה והוי כאלו האב מקבל הגט ודאי צריך נמי לכתוב הגט נוכח האב. ואולם זה יועיל לתרץ קושייתנו לשיטת העצמות יוסף אבל קושית הפר"ח עומדת וקיימת כאשר בארנו הא מטעי קא טעי שהיא עשתה השליח מדעת אביה ובכה"ג ודאי אין ללמוד מנוסח הגט דגם נערה אם אביה נותן לה רשות אין השליח לאביה הוא אלא דידה הוא ובכל פעם לא צריך לכתוב אלא נוכחה דמכחה קאתי ולא מכח אבי' ואף לדעת מוהר"י בן לב שהוכיח מיני' הרב מוהרש"ך שסובר שאם נותן האב רשות לקטנ' בתו לקבל גט אפ"ה צריך לכתוב הנוסח נוכח האב דהתם היינו טעמא כיון דקטנ' אין לה יד כלל ורק מכח אבי' קאתי אבל נער' דאית לה יד לקבל גיטה אלא שכח אבי' מעכבתה לעשות שליח א"כ כשנותן לה רשות יכול' לעשות שליח מעצמ' דהא גדול' היא ול"ש למימר אין עדות לקטן כמו גבי קטנה. וכשאני לעצמי אמרתי איפוך הדבר דנקטינן בידן דעת הע"י דקטנה שעשת' שליח מדעת אבי' הוי שליח ונקטינן נמי בידן כדעת החולקין על הר"ן שאף הגט שאב מקבלו אין צריך לכתוב הנוסח נוכח האב אלא נוכח הבת ולפ"ז הרי קשיא לן היאך ס"ד דרבא דאיירי המתני' ביש לה אב א"כ קשיא לן סיפא דמתני' דקתני עד שיגיע גט ליד' מגורשת אמאי מגורשת דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשת' שליח מדעת אבי' ושליח דאבי' הוא באמת יש לומר דרבא לשיטתי' אזיל דהוא חולק על רב נחמן בגיטין (ס"ג א) וסובר טעמא דמתני' לאו משום דאדם יודע שאין שליחות לקטן אלא טעמא דמתני' משום דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ולכן הקשה נמי שפיר הא נערה ה"ז גט ולא קשיא קושית הפר"ת כפי אשר בארנו דלמא נער' נמי אינו גט אלא דלכך נקט קטנ' ולא נקט נער' משום סיפא דמתני' דבנערה לא הוי גט משום דמטעי קא טעי דעשתה שליח ברשות האב דזה ליתא עכ"פ מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ומה לי קטנ' ומה לי נער' ורב נחמן דאית לי' דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה ולא ס"ל טעמא דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דמרא דשמעתתא בגיטין הוא רב נחמן שם לא מצי לתרץ לדידי' דלעולם נערה לא מצי משוי שליח והא דנקט קטנ' משום סיפא דגבי נער' לא הוי גט משום דל"ש למימר אדם יודע שאין שליח לנער' מ"מ מטעי קא טעי הבעל שעשתה השליח מרשות הבעל דאדרבה לרב נחמן קשיא אמאי גבי קטנ' הוי גט הא בעל מטעי קא טעי שעשת' השליח לדעת האב כמו שיעדנו לעיל לשיטת העצמות יוסף דגבי קטנ' נמי קשיא הכי ולכן צריך לאוקמי המתני' באין לה אב והאמת מתרץ לי' דמתני' ע"כ מיירי באין לה אב דזולת זאת קשיא נמי קטנ' אמאי הוי גט ולפ"ז מוכח איפכא דע"כ לא צריך לכתוב נוכח האב דאל"כ בקטנה ל"ש למימר דלמא מטעי קא טעי הא חזינן מנוסח הגט אי טעי אי לאו ובזה מתורץ קושיא חמורה מה שעומד עלי' הרב בעל פנים מאירות בחדושיו דקשיא היכן ראה רב נחמן לומר דנער' אין משוי שליח ולזה צריך לאוקמי המתני' חסורא מחסרא והכי קתני דלמא נער' משוי שליח ולא חסורי מחסרא. ולדברינו ניחא דרב נחמן לשיטתי' אזיל דס"ל בגיטין דלא אמרי' מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש וא"כ צריך לומר טעמא דמתני' הוא משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנ' וגמר ונתן לשם הולכה ולפ"ז קשיא אכתי דלמא מטעי קא טעי הבעל דהא עשתה לשליח מדעת ומרשות האב וע"כ דאיירי המתני' באין לה אב חסורי מחסרא. כל זאת אי אמרי' כדעת העצמות יוסף אבל אי נקטינן כדעת הראב"ד דקטנ' אף מרשות אביה לא מצי משוי שליח אף אי איירי המתני' ביש לה אב מ"מ לא קשיא אמאי הוי גט בשהגיע לידה דהא לא מצי למטעי דעשתה ברשות האב ומדעתו דהא לא מהני אף לדעת האב וא"כ לפ"ז לא צריכין למימר דרבא בהו"א דהי' סובר דבמתני' איירי ביש לה אב לשיטתי' אזיל דס"ל בגיטין דלאו טעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה אלא טעמא דמתני' משום מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דבאמת זה דוחק קצת אלא יכולין לומר דרבא אפילו לשיטת רב נחמן בגיטין קאי דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה וגמר ונתן לשם הולכה ואפ"ה לא קשיא אמאי הוי גט דלא שייך לומר מטעי קא טעי לפי שא"א לקטנ' שתעשה שליח דאף ברשות האב אין שליחה שליח (והרגשת הרב פני יהושע דלמא עשאו האב שליח כבר אמרנו שאין זה הדרך דודאי השליח אומר מי עשאו שליח ומי משלחו) ואולם כל זה כאשר בארנו לעיל דהיינו טעמא דאין קטנה יכול' לעשות שליח אף מדעת האב מטעם כיון דאין לה יד לקבל גט וליתא לדנפשה וממועט מאתם גם אתם וא"כ לפ"ז הוא דוקא בקטנה ארוס' אבל בקטנ' נשואה תולה הדבר בפלוגתת רש"י ותוס' דלדעת תוס' קדושין (י' א) ד"ה ומקבלת דס"ל דקטנ' נשואה דוקא היא ולא אבי' א"כ א"א שתעשה קטנ' נשואה שליח דאף שאיתה בדנפשה שיכול' לקבל את גיט' מ"מ נשאר טעמי' של הרמב"ם שיעדנו כיון ששליח לקבל' צריך עדות ואין עדות לקטן אבל אי אמרינן כדעת רש"י ביבמות שהביא רבינו דס"ל לרש"י דקטנ' נשואה אבי' והיא יכולין לקבל את גיטה א"כ קטנה נשוא' יכולה לעשות שליח לדעת אביה כמו שיעדנו לעיל לשיטת האומרים ארוסה נמי היא ואבי' דב' טעמים אזל לה דהא אית' בדנפשה וגם העדות הוא על האב. וכאשר זכינו לכל זאת מה מאד חדאי ה' בפלפולא של תורה לאמתה שמפורק קושית הרב פה בהלכותינו על רש"י ביבמות דסובר דקטנ' נשואה יכול האב לקבל גיטה דלפי שיט' זו קשיא מאי פריך רבא לרב נחמן הא נער' ה"ז גט דלמא איירי המתני' בקטנ' נשואה ולהכי גבי נער' הוי גט דיש הוכחה דלאו בנשואה מיירי דבנשוא' אם עשאה שליח לדעת האב באמת מהני וא"כ אי איירי בנשואה קשיא סיפא דאמאי משהגיע גט לידה הוי מגורשת מטעם דאדם יודע דאין שליחות לקטנה הא עכ"פ דלמא מטעי קא טעי הבעל שהיא עשאו שליח לדעת אבי' וע"כ לאו בנשוא' איירי ואזדא לה הקושיא זאת לפיכך הביא התוס' ראי' לעיל מהירושלמי ולאו מגמרא דילן ועי' פני יהושע שהרגיש ג"כ בקושיא זאת והניח בצ"ע:<br>'''  ובחדושי '''  אמרתי דבזה מתורץ דקדוק חמור וצריך עיון דמתחלה קא מבעיא לי' לרבא אי נער' משוי שליח אי לא וכאשר פשט לי' רב נחמן ואמר אין נער' עושה שליח מקשי לי' ממתני' דהתקבל כאשר מסורה בידינו מכללי הש"ס דכל מקום שנאמר איתביה האמורא עצמו מקשי לי' זאת לא סתם גמרא וא"כ מתחל' מאי קא מבעיא לי' ולפשוט לי' לעצמו ממתני' ובביאורינו פה מפורק הדק היטב דרבא לשיטתי' דסובר בגיטין (ס"ג א) דטעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט ה"ט משום דמימר

'''ואין ''' 

''' הנערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה כו'.'''  הנה הרב עצמות יוסף ז"ל פרק הא"מ אמאי דפריך רבא לר"ן דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתניתין דקטנה כתב וז"ל ולא מצי למימר דאיירי מדעת אביה דאם כן קטנה נמי אמאי אינו גט הא הו"ל כשלוחו של אביה וכתב עוד ולענין הלכה כל הפוסקים ז"ל שוים בזה שאינה יכולה לעשות שליח וקטנה שעשתה שליח מדעת אביה אע"ג דאין שליחות לקטן הוה ליה כאילו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח עכ"ל והרב כנה"ג סי' הנז' בהגהת ב"י אות ט"ו הביא דין זה משם הרב הנז' בלי חולק ועיין עוד שם באות י"ז ולע"ד נראה שאין לסמוך על דין זה ואמינא לה ממ"ש הרשב"א בחי' בשם הראב"ד ליישב קו' התוספות שהק' לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דקטנה אביה ולא היא אבל הראב"ד דכתב דדוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ומתניתין דקתני קטנה שאמרה כו' אינו גט הא בשהגיע לידה מגורשת מוקמינן לה דוקא בשנתן לה אביה רשות לקבל את גיטה דהרי היא ברשות עצמה בשעת קבלת הגט עכ"ל וכן תי' בתוס' רי"ד פרק הא"מ ובהרב החדושין הנדפס מחדש והשתא אם איתא לדעת הרב אם כן כי מוקמת למתניתין דקתני אינו גט עד שיגיע לידה בשהגיע לידה מדעת אביה וכי קתני רישא קטנה שאמרה התקבל אינו גט היינו בשאמרה התקבל שלא מדעת אביה אם כן היכי קתני מתניתין קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה ומאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי דינא הכי והכי הו"ל למיתני קטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיאמר התקבל מדעת אביה ומכ"ש בהגיע לידה מדעת אביה בשלמא אי עד שיגיע לידה דקתני מתניתין היינו אפילו שלא מדעת אביה ניחא שפיר דמתניתין הכי קתני קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה ואפילו שלא מדעת אביה וכולה בדידה קמיירי אמנם לדעת הראב"ד דכתב דס"ד דמקשה דעד שיגיע לידה היינו מדעת אביה אם כן מאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי וליפלוג וליתני בדידה אלא ודאי דס"ל להראב"ד ז"ל דקטנה שעשתה שליח מדעת אביה לא מהני והשתא שפיר קתני מתני' קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה וכן נראה שהוא דעת הרב ל"מ שכתב במ"ב דמ"ש רבינו פ"ד מהלכות אישות וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קדושיה והוא כתב פ"ב דנערה מקרי גדולה מיירי כגון שהשליח הוא מדעת אביה בודאי דהא היא עצמה אינ' יכול' לקבל קדושיה בלא דעת אביה עכ"ד הרי נראה מדבריו דדוקא בנערה הוא דמהני שליח מדעת אביה כיון דאיהי בר שליחות היא אלא דיד אביה מעכבתה וכל שנתן לה רשות מהני אבל בקטנה כיון דלאו בר שליחות היא אפילו מדעת אביה לא מהני דאל"כ אמאי נקט רבינו וכן האשה הגדולה כיון דמיירי בעושה שליח מדעת אביה אפילו קטנה נמי אלא ודאי כדכתיבנא גם מדברי מוהריב"ל ז"ל בח"ד סי' י"ב נראה דהכי ס"ל שכתב על אודות אשה אחת שעשתה שליח לקבל את גיטה ונסתפקו אי היתה קטנה או נערה או בוגרת וכתב הרב בסוף התשו' דצריך שיעשה שליח להולכה ושיתן לה הגט מדעת אביה דאם היא בוגרת ה"ה מגורשת ואם היא קטנה ה"ה מדעת אביה כו' יע"ש והשתא אי ס"ל להרב דאם עשתה שליח קבלה מדעת אביה ש"ד אמאי הצריך שיעשה שליח הולכה הול"ל דיעשה השליח קבלה שעשתה קודם יעשה עתה מדעת אביה ולמה הצריך שיתן לה מדעת אביה אלא ודאי נראה דס"ל דלא מהני גם הרשב"א ז"ל שדחה תי' הראב"ד וכתב וז"ל ואין תי' מחוור בעיני דאי בנותן רשות מאי קא דייק ממתניתין הא נערה ה"ז גט שאני התם דנתן לה אביה רשות ע"כ משמע בהדיא דהכי ס"ל דאל"כ הו"ל לדחויי תי' הראב"ד עדיפא מינה דאי מתניתין מיירי בנותן רשות אפי' אמרה התקבל נמי ומאי אירייא עד שיגיע לידה אלא שדברי הרשב"א ז"ל במה שדחה תי' הראב"ד צריכים ביאור דקו' זו תיקשי לדידיה נמי דכיון דקטנה שאמרה התקבל כו' אפילו מדעת אביה אינו גט כדכתיבנא אם כן מאי פריך הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא דהכי תידוק מינה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה דאפילו בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב ע"י ז"ל ונראה שכונתו לומר דלפי' תי' הראב"ד דס"ל דעד שיגיע גט לידה מרשות אביה קאמר אם כן רישא דקתני קטנה שאמרה התקבל כו' אינו גט ע"כ דוקא מיירי בנתן לה אביה רשות דאי בשלא נתן לה רשות אפילו בהגיע לידה נמי לא מהני וא"כ כי דייקינן מינה הא נערה עושה שליח בשנותן לה רשות הוא דאיכא למידק כיון דמתני' דוקא בהכי מיירי והיינו דק"ל דאם כן מאי פריך כו' אמנם אם נאמר דעד שיגיע גט לידה דקתני מתני' כפשטא ואפילו בשלא נתן לה אביה רשות אם כן רישא דמתניתין קטנה שאמרה התקבל כו' בכל גוונ' מיירי דאתא לאשמועינן דלא מצי משוי שליח ואם כן כי דייקינן מינה הא נערה ה"ז גט בכל גווני דייקינן ואפי' בשאינו נותן לה רשות דומיא דקטנה דקתני מתניתין דאל"כ הו"ל לתנא דמתניתין לומר קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט דאז הוה דייקינן שפיר דיוקא דנערה בנותן לה רשות אלא להכי קתני סתמא לאשמועינן דנערה אפילו בשאינו נותן לה רשות לא מהני אפילו אי יהיב לה וכן מוכח נמי ליש' דמתני' דקתני אם אמר אביה צא וקבל גט לבתי כו' ואם איתא לאשמועינן רבותא אפילו אמרה איהי מדעת אביה כנ"ל וכן משמע מתשו' הרשב"א ז"ל סי' הנז' מדלא כתבו תיקון זה שתעשה היא שליח קבלה מדעת אביה כנ"ל להלכה לחוש למ"ש ודו"ק ודלא כהר"ב ע"י והרב המאסף שכתבו דין זה בלי חולק:

== יט ==

'''קדשה ''' 

''' אביה כשהיא קטנה ומת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר כו'.'''  הנה דעת רבינו כדעת ר"ת שהביאו התוספות פרק התקבל ד"ה וכל כו' והר"ן שם דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה וקרינן ביה משלחה ואינה חוזרת והביאו ראיה מן הירושל' דפרק חרש ע"ש ועיין במוהריב"ל ח"ב סי' ד' שהביא ראיה עוד מהירושלמי דפרק התקבל ותמה על התוספות והר"ן יע"ש ולעד"נ דמהירושלמי שהביא הרב ליכא ראיה דמצינן למימר דההיא ירושלמי לית ליה טעמא דמשלח' וחוזרת אלא ס"ל כרבי ינאי דה"ט מפני שאין לה יד ולרבי ינאי ודאי דמתגרשת ע"י אביה ומשו"ה הביאו ראיה מירושלמי דהתם דאף לטעמא דמשלחה ואינה חוזרת קאמר דמתגרשת ודוק: וראיתי להרב עצמות יוסף דף ע"ז שהקשה לסברא הלזו וז"ל ואיכא למידק לפירוש הר"ם שכתבו התוס' ד"ה וכל דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה משמע שאם יודע' לשמור מתגרשת ע"י עצמה וכיון שכן תיקשי להו ההיא דאמרינן פ' התקבל ג' מדות בקטן וכנגדן בקטנה אגוז ונוטלו כו' זוכה כו' וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה ולדברי הר"ם למה צריך עד שיגיע לעונת הפעוטות דביודעת לשמור לבד כגון אגוז ונוטלו כו' מתגרשת ע"י עצמה נמי ודוחק לומר דבהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור את גיטה שוב ראיתי גירסא אחרת דגרסי אגוז ונוטלו כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת מקדושי אביה ואפשר שהר"ם ג"כ גריס הכי והוא גי' הרי"ף בהלכות עכ"ל ונראה שכונת דבריו לומר דבשלמא לדעת רש"י דקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה איכא למימר דביודעת לשמור כו' דהיינו שיעורא דאגוז ונוטלו מתגרשת ע"י אביה אבל שתהיה מתגרשת על ידי עצמה בעינן לעונת הפעוטות והיינו מימרא דרבא דקאמר הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה כלומר כדי שתתגרש ע"י עצמה אם מת אביה כמ"ש רש"י שם אכן לדעת הר"ם דס"ל דאפילו באינה יודעת מתגרשת ע"י אביה אם כן משמע דביודעת לשמו' מתגרשת ע"י עצמה ואם כן ק"ל שפיר האמנם נראה דאשתמיט מיניה דברי הטור ז"ל דבסי' קמ"א כתב בהדיא דלדעת רש"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות אפי' ע"י אביה אינה מתגרשת גם מ"ש ודוחק לומר דהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור לא ידעתי איך נתיישבה דעתו בזה דאי בהך שיעורא אינה יודעת לשמור אם כן איך מתקדשת למיאון הא קי"ל כר"ח דכל תנוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן גם מ"ש דאפשר דר"ם גריס כגי' הרי"ף לכאורה איכא לאקשויי דהא חזינן להרז"ה ז"ל דגריס כגי' רש"י וכמ"ש הר"ן וכ"כ להדיא שם ודעתי נוטה לדברי רש"י ז"ל בכל זה חוץ ממ"ש דכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת אפילו בקבלת אביה ולא נראה לי דבריו לפי שאביה משמרה מלחזור עכ"ד הרי דאיהו גריס כגירסת רש"י ואפי' הכי ס"ל כדעת הר"ם דמתגרשת על ידי אביה אמנם אחר ההשקפה לא קשה שכבר כתב הרז"ה זכרונו לברכה בפרק ב"ש וביבמות וז"ל ולי נראה דכי אמרינן וכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת היינו אפי' מדאורייתא והוא כשיעור שאינה מתקדשת למיאון וכי אמרינן שהיא מתגרשת בקדושי אביה בפעוטות לכתחילה הוא דאמרינן הכי כדי שתהא יודעת לשמור את עצמה ג"כ דאי לא הו"ל כנשטית דאינה מתגרשת מדרבנן שמא ינהגו בה מנהג הפקר יע"ש וא"כ מעתה לק"מ לדעת הרז"ה דמאי דקתני בברייתא דיודעת לשמור מתגרשת היינו לומר דמגורשת מדאורייתא אבל אינה מתגרשת מדרבנן לאפוקי אינה יודעת דמדאורייתא נמי לא ומשום הכי רבא ל"ק בצרור וזורקו דמתגרשת בקדושי אביה כיון שאינה מגורשת מדרבנן אלא בשיעורא דפעוטות קאמר דמתגרשת אפילו מדרבנן וכמ"ש הרז"ה אמנם לדעת הר"ם לא מצינן למימר הכי שהרי איהו ס"ל דבקטנה ליכא טעמא דשמא ינהגו בה מנהג הפקר כיון דלאו בת תאוה היא וכמ"ש שם התוס' בהדיא ואהא ק"ל להרב ז"ל שפיר והוצרך לדחוק דגריס כגירסת הרי"ף מיהו אכתי קשה שהרי התוס' בפרק התקבל ד"ה וכל כתבו דעת ר"ת דע"י אביה מתגרשת והורה כך הלכה למעשה נראה דס"ל דמתגרשת לכתחילה ובסמוך ונראה ד"ה כל נראה בהדיא דגרסי כגירסת הרי"ף ז"ל. שוב ראיתי דמעיקרא קו' ליתא ואשתמיטתיה מיני' דברי הרא"ש שבפ' התקבל שכתב וז"ל ת"ר קטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' אומר ר"ת דמתגרשת ע"י אביה כו' ובמימרא דרבא כתב וז"ל הפעוטו' מקחן מקח כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה והיינו שיעורא דלעיל דיודעת לשמור והא דקרינן יודעת לשמור קדושיה בפחות מכן היינו משום דקדושי קטנה דרבנן אבל להפקיע קדושין דאורייתא ע"י גט בעינן דעת רבתי עכ"ד הרי לך שהרא"ש ז"ל אזיל בשיטת הר"ם והוק' לו קושיי' הרב וכתב דמאי דאמרינן בברייתא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת היינו שלא הגיע לעונת הפעוטות דלענין גט מיקרי שאינה יודעת ודוק וראיתי למוהריב"ל ז"ל ח"ב סימן ד' שהקשה על התוס' והר"ן ז"ל שהביאו ראיה מירושלמי דפרק חרש אמאי לא הביאו ראיה מירוש' דפרק התקבל דקאמר נשאת היא ואביה ואם יש בה דעת היא ולא אביה הרי מדקאמר בירוש' נשאת ואין בה דעת היא ואביה אין יכולין לקבל את גיטה מבואר דבעודה ארוסה מתגרשת ע"י אביה ואפי' אין בה דעת ומהיותר תימא על הר"ן שהביא הירוש' הלזו סמוך ונראה לראיה לדעת הרי"ף ז"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא אמאי לא הביא מהך ירושלמי ראי' לדעת ר"ת יע"ש שהצריכו עיון ולע"ד נראה ליישב דמש"ה לא הביאו ראיה מהירושלמי הלזו משום דלפי גירסת רש"י והיא גריסת התוס' גם כן דכדי שתתגרש ע"י עצמה בעינן לעונת הפעוטות א"כ מאי דקאמר בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה ע"כ צ"ל שהגיע לעונת הפעוטות ואם כן כי קאמר דבנשאת אין בה דעת בין היא בין אביה אינן יכולים לקבל היינו כל שלא הגיע לעונת הפעוטות ואפי' בהגיע לשיעור דצרור וזורקו אפי"ה לא מהני משום דלהפקיע קדושין דאורייתא על ידי גט בעינן דעת רבתי כמ"ש הרא"ש וא"כ איכא למימר דכי דייקינן מינ' דבארוסה מתגרשת ע"י אביה ה"ד בהגיע לשיעור דצרור וזורקו דהרי היא יודעת לשמור קצת והילכך כל שמתגרשת ע"י אביה מהני אמנם היכא דאינה יודעת לשמור גיטה כלל דהיינו קודם שיעור דצרור וזורקו ה"נ דאפי' ע"י אביה לא מהני אמטו להכי הוצרכו להביא ראיה מירושלמי דפרק חרש דמשם בארה דאפי' בקטנה שאינה יודעת לשמור כלל מתגרשת ע"י אביה דהתם בנשתטית קיימינן דאינה יודעת לשמור כלל ואפי"ה מהני כן נ"ל נכון ודוק: ודע שהתוס' בפרק הא"מ אחר שהביאו ראיה מהירושלמי דפרק חרש סיימו וז"ל אע"ג דקאמר התם דמשום גרירא אסורה הנ"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטי' אחריה כו' אבל בקטנה דלאו בת תאוה ליכא למיחש כלל ומתגרשת עכ"ל יע"ש. והן עתה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח"ב למורי' הרב כמוהר"י הכהן הי"ו וראיתי שם בחלק בית אבות דכ"ט שתמה על דברי התוס' הללו מדאמרינן בר"פ חרש דתקינו רבנן נשואין לקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר יע"ש אלמא דכמו שחששו בשוט' שלא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה"נ חששו בקטנ' שתנש' משום גרירא וכ"ש שאם נשאת שראוי שלא תתגרש וצ"ע עכ"ד. ולע"ד אפשר לדחות דמ"ש התוס' דקטנה לאו בת תאו' היא ה"ד בקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה דבהכי הוא דשקלו וטרו אבל בקטנה דיודעת לשמור את גיטה דהיינו כל שהגיע לעונת הפעוטות לפי גירסת רש"י או בשיעורא דצרור וזורקו לפי גיר' הרי"ף ז"ל מודו התוס' ז"ל דבת תאוה היא והיינו ההיא דאמרינן בפרק חרש דתקינו לה רבנן נשואין לקטנה שמא ינהגו בה מנהג הפקר ואע"ג דלפי גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת התוס' בפרק התקבל תקינו לי' רבנן קדושין לקטנה בשיעורא דצרור וזורקו אע"ג דלענין גט מקרי אינה יכולה לשמור את גיטה ולאו בת תאוה היא לדעת התוספות ז"ל יש לומר דה"ק התם דמעיקרא פריך מ"ש קטן דלא תקינו רבנן נישואין ומשני משום דאתי לכלל נישואין ואהא פריך והרי קטנה דתקינו לה רבנן קדושין אף ע"ג דאתי לכלל נישואין דאורייתא ואם איתא לא הוה לי' לתקוני כלל דומיא דקטן ואהא תי' התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר כו' וכיון דע"כ הוצרכו רז"ל לתקוני קדושין בשהגיע לעונות הפעוטות לא פלוג רבנן לתיקון אפילו בשיעורא דצרור וזורקו דלמא אתי למטעי כנ"ל נכון ודוק:

== כ ==

'''מי ''' 

''' שהדין נותן כו' וכן אם הכוהו כותים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך ולחצו אותו ישראל ביד הכותי הרי זה כשר.'''  כתב הרב מכתב מאליהו שער ז' סימן י"ד שדעת רבינו כדעת הרמ"ה שכתב הטור סימן קל"ד דבעי' שיאמרו עשה מה שישראל כו' אבל אם הגוים כופין ואומרים תן גט אע"פ שישראל אמרו לו שיכוף אותו פסול מדהצריך שיאמרו עשה מה שישראל כו' ולא הספיק במה שלחצו אותו יע"ש ולע"ד אין נראה כן דאדתידוק מרישא תידוק מסיפא דמדכתב רבינו והם הגוים אנסוהו מעצמן משמע דדוקא כשאנסוהו מעצמן בלי צווי ישראל כלל הוא דפסול הא לאו הכי כשר דאם ל"כ לישמועינן רבותא ומה שדקדק ממה שהצריך רבינו ז"ל תרוייהו אפשר שרבינו ז"ל דין אחר אשמועינן דאע"פ שהכותים אמרו עשה מה שישראל אומרים לך עם כל זה אינו כשר אלא אם כן לחצו אותו ישראל ביד כותים אבל אם ישראל אינו אומר לו לכופו אלא הוא מעצמו בלי צווי ישראל אנס אותו ואמר לו עשה מה שישראל אומרים לך אינו כשר כיון שבלי צווי ישראל הוא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' כ"ד שדקדק מדברי רבינו ז"ל כמ"ש הפך דעת הרב מ"מ ז"ל ומ"ש שם שכוון ביתור לשון דלחצו שאפילו לא אמר עשה כו' כשר אין דבריו מובנים דאדרבא מלשון זה יש לדקדק איפכא כמו שכתב הרב מכתב מאליהו ז"ל כנ"ל:

'''ואם הכותים מעצמם כו' הרי זה גט פסול כו''''  עיין מה שתמה מרן הכ"מ ז"ל דאיך פסק רבינו כר"מ הא בגמ' אמרינן דהא דר"מ בדותא היא ועוד אני תמיה שנראה שרבינו ז"ל סותר את עצמו בתוך כדי דבור שממ"ש שאין אומרים אנוס אלא כו' אבל משתקפו יצרו הרע לבטל מצוה אין זה אנוס דיצרו הוא שתקפו משמע בהדי' דכל שיצא מגדר זה שיצרו הוא שתקפו הגט בטל כמ"ש ולמה לא בטל גט זה בין בכותים בין בישראל וכיון שכן איך כתב דאם אנסוהו ישראל שלא כדין הגט פסול דמשמע דכשר מן התורה הא כיון דהוי שלא כדין הוה לי' אנוס לגמרי ולמה אינו בטל וכן הק' הרב לח"מ ז"ל במ"ב עיי"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער נ"ז סימן י"ג שרצה לתרץ לכל זה וז"ל לכן נ"ל שרבינו ז"ל תופס הא דתנן גט מעוש' בישראל כשר היינו דוקא בדייני ישראל וכן נמי מאי דתנן ובגוים פסול היינו נמי בדייני גוים אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט ואנסוהו לגרש ל"ש גוים ול"ש ישראלים עכ"פ בטל מעיקרו הוא ואפילו ריח הגט אין בו וכן נמי הא דאמרינן ובגוים פסול היינו בשכבר עמד לפני דייני ישראל וחייבוהו לגרש אז הוא דאם אנסוהו גוים מעצמם כשר מן התורה אבל אם לא עמד לפני דייני ישראל אע"פ שהיא כדין הגט בטל וז"ש כאן מי שהדין נותן כו' ועל קוטב זה שכבר עמד לפני דייני ישראל ואנסוהו לגרש שב לחלק באנסוהו גוים שאם אמרו לו עשה כו' הגט כשר ואם הגוים מעצמם אנסוהו הגט פסול ושוב שב לבאר באנסוהו ישראל שלא כדין דהיינו דייני ישראל שטעו שאם היו מזידים אינם נקראים דיינים וביאר בזה כיון דנאנס על ידי ישראל כשר מן התורה וטעם הדבר דכיון דהאונסים אותו הם מתוארים בדייני ישראל כל שאומר רוצה אני סומך דעתו על דבריהם ומגרש ברצונו כו' וזה הטעם באנסוהו גוים מעצמם שאינו גט בטל שכיון שעמד בדייני ישראל וחייבוהו לגרש ושוב עמדו עליו גוים ואנסוהו גומר דעתו לדעת ישראל כו' וז"ש ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין כלומר שלא עמד בדין כו' ומעתה דברי רבינו מוסכמים עם מסקנת הגמ' כו' ומ"ש רבינו ואם אנסוהו כותים שהגט פסול היינו משום שכבר עמד בדייני ישראל וזה עצמו מאמר התלמוד במסקנ' וטעמא מאי כדין בכדין מחליף פי' מה שאנו אומרים דגט המעושה בגוים כדין שהוא פסול משום דכאשר הוא בדין שעמד בדייני ישראל מחלף לבעל המגרש דין זה של גוים בדין ישראל ותופס בדעתו לומר דכי היכי דמצוה לשמוע דברי דייני ישראל כן מצוה לשמוע דיינים אלו ומגרש בכל נפשו אבל כשלא עמד בפני דייני ישראל ואנסוהו אז לא מחלף לבעל שיהא מצוה לשמוע דברי דייני גוים כמו שמצוה לשמוע דברי דייני ישראל את"ד יע"ש שנתעצם הרבה בתי' זה ולע"ד מלבד שדבריו דחוקים הרבה במ"ש דמ"ש רבינו גוים שאנסוהו שלא כדין שרצה לומר שלא עמד בדייני ישראל אע"פ שמשורת הדין חייב לגרש אינו גט שזה אינו סובל משפט הלשון כלל עוד יש לתמוה עליו דאיך אפשר שרבינו ז"ל תופס כמסקנת הגמ' דס"ל דדוקא בדייני ישראל הוא דאמרינן הגט כשר אע"פ שהוא שלא כדין משום דכיון שהם מתוארים בדיינים סומך דעתו עליהם וסבור שכך הוא הדין ומגרש ברצונו אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט לגרש אפי' ריח הגט אין בו אע"ג דבני עשויי נינהו דהא מסוגית הגמרא נראה בהדיא דלית לן לחלק בהכי דאם איתא להא אמאי דחו דברי ר"מ ואמרו דבדותא היא משום דאי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' נימא דלעולם כותים בני עשויי נינהו ומש"ה כדין כשר מן התורה אף אם לא עמד בדייני ישראל ושלא כדין אפי' ריח הגט אין בו מפני שאינו סומך דעתו עליהם דודאי לא עדיפא מישראל דאינם דיינים שאע"פ שבני עשויי נינהו שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ואנן בעינן דייני ישראל כדי שיהא סומך דעתו עליהם אבל בדייני גוים לא סמכא דעתיה דמימר אמר שביד רמה אונסין אותו וכמ"ש הרב הנז' אלא ודאי דס"ל לתלמודא שכל שהוא מעוש' בישראל אפי' שאינם מתוארים בדייני ישראל שלא כדין פסול ומש"ה הק' שפיר לר"מ דס"ל דגוים בני עשויי נינהו אמאי אינו גט ניהוי כשלא כדין דישראל וליפסול גם מ"ש עוד הרב הנז' וז"ל ושבח אני את מוהריב"ל כו' משום שאף הר"ם לא אמר אלא במעושה ע"י דייני ישראל בטעות הא לא"ה מודה הר"ם שהוא בטל וכן ראיתי להר"ם לענין חליצה פ' ד' דין כ"ה עכ"ל ולע"ד אין מדברי רבינו ראיה כלל ואדרבא ממ"ש שם נראה הפך דבריו שכתב וזה לשונו לחצו ישראל והכוהו עד שחלץ אם שלא כדין כגון שהיו הדיוטות או שטעו חליצתו פסולה ומדכתב רבי' חליצתו פסולה משמע דס"ל דמן התורה הויא חליצה ונאסרו עליו קרובותי' וכמ"ש שם דין כ"ו וא"כ מינה לענין גט ס"ל לרבינו דכשר מן התורה שהרי בשלא כדין דכותי שכתב רבינו כאן דאינו גט כתב שם בדין הנז' דאינה חליצה כלל והתם לא הזכיר רבינו דיינים אלא כתב סתם כגון שהיו הדיוטות משמע דהדיוטות שאינן ב"ד קאמר ובשלמא הכא מצינן לפרש דמ"ש או שהיו הדיוטות אב"ד דכתב לעיל קאי ור"ל שמחמת שהיו ב"ד הדיוטות טעו בזה אבל התם לא הזכיר רבי' כלל ב"ד ואפילו תימא דבב"ד קאמר מ"מ מדברי רבינו ליכא סיעתא כלל ולעיקר הקו' נראה לע"ד לתרץ דרבינו קשיתיה הסוגיא דפ' חזקת דמייתי הא דר"מ לתרוצי לר"ה דאמר תלייוה וזבין זביניה זביני' ואלו בפ' המגרש אמרי' דהא דר"מ בדותא היא ועיין בחידושי הרמב"ן שם עוד ק"ל לרבינו ז"ל בההיא סוגיית המגרש דמאי פריך לר"מ דאמר ד"ת גט מעושה בנכרי כשר אי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' הא כיון דמאי דקאמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר כו' ע"כ בגט המעושה ע"פ דייני ישראל הוא משום דאלו בגט המעושה ע"פ הדיוטות הוה ליה כדין דכותים דפסול ופוסל והתורה אמרה לפניהם ולא לפני הדיוטות והדיוטו' וכותים שוים נינהו וכדקתני בברייתא אע"ג דאמרינן אנן שליחותא דא"י קא עבדינן ה"ד דיינים וחכמים אשר יהיו בימים ההם כגון רב יוסף וכיוצא הוא דעבדי שליחותייהו דא"י אבל הדיוטות פשיט' ודאי דלא אמרינן שליחותייהו קא עבדי וכ"כ מוהר"ר בצלאל סימן ט"ז והשתא מאי קו' אימא דמש"ה שלא כדין דישראל הגט פסול משום דכיון דעל פי דייני ישראל הוא סמכא דעתיה לגרש דסבור שכדין מעשין אותו אבל שלא כדין דגוים לא סמכא דעתיה ומש"ה אפי' ריח הגט אין בו ובכדין דבר תורה כשר אע"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו (דהך טעמא שייך אפי' תימא דלאו בני עשויי נינהו דהא רבינו בסוף הל' סנהדרין כתב דאסור לדון לפני דייני גוים משום שנאמר לפניהם הרי דס"ל דכותי' לאו בני עשויי נינהו ואפילו הכי מטעמא דיצרו הוא שתקפו כתב דכשר מן התורה) משו"ה הוצרך לומר דכל הך שקלא וטרייא היינו מקמי דהוה שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי אביי לאקשויי לר"י דדריש לפניהם ולא לפני הדיוטות והוה ס"ל דשלא כדין דישראל דקאמר שמואל אפילו הדיוטות קאמר ומשום הכי פריך שפיר לר"מ והוצרכו לומר דכדין דכותים בטל מן התורה וכפי' רש"י אמנם לבתר דשמיע לן ההיא בריי' דמייתי אביי מצינן למימר שפיר להא דר"מ דדבר תורה גט מעושה בכותים כשר אע"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו כמ"ש רבינו והיינו דבפרק חזקת מייתי תלמודא הא דר"מ ליישב לר"ה והכי מוכח דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא ההיא ברייתא ממאי דפריך בגמרא מ"נ אי כותי' בני עשויי כו' ואי לאו בני עשויי כו' ואמאי לא פריך בפשיטות מברייתא דקתני לפניהם ולא לפני הדיוטות אלא ודאי כדכתיבנא ומ"ש רבינו או שהיו הדיוטות דמשמע דשלא כדין דהדיוטות הגט כשר מן התורה כבר כתב מוהר"ר בצלאל סי' הנז' דהק' דאם היו הדיוטות אע"פ שכדין עבדי מ"מ הוי כשלא כדין ופסול מדרבנן דהתורה אמרה לפניהם והכי אזיל לשון רבינו ז"ל לא היה הדין נותן כו' או שהיו הדיוטות שאינו דין שיעשו לפניהם כדין פי' אע"פ שכדין עבדי פסול ולעולם דשלא כדין הוי ככותי' ואינו גט והיינו נמי מ"ש בהלכות יבום לחצו שלא כדין כגון שהיו הדיוטות כלומר דכיון שהיו הדיוטות נמצא דשלא כדין עשו דאנן בעינן דיינים ודו"ק ועיין בס' משאת משה חא"ה סימן י"א ובמהריט"ץ סי' מ' ולענין משומד שתכפוהו ב"ד לגרש עיין בס' מכתב מאליהו שער כ"ז סימן ט"ו ובס' בני יעקב דקמ"ו ובמוהריט"ץ סימן פ"ג יע"ש:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}