עריכת הדף "שערי ישר/ו/טז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
ובדין מע"ש שהוא ממון גבוה צריך לבאר, מה דמוכח מדברי הש"ס ב"מ ד' נ"ג דאם נתבטל מע"ש ברוב חולין דלא תפיס פדיונו מן התורה, דהרי קיי"ל ממונא לא בטיל, דלפי"ז אף שהאיסור בטל, ורשאי הוא לאוכלו חוץ לחומה, אבל רשות הגבוה לא בטיל, וכל מקום שהוא, של גבוה הוא, ואם ימכור את כל הפירות לא תחול המכירה רק על רוב הפירות, אבל על חלק מע"ש שהוא ממון גבוה לא תחול המכירה דלאו דידי' נינהו, ולפי"ז עדיין חל פדיון על חלק המעשר בכל מקום שהוא, דבהקדש כה"ג המתבטל ברוב, לפי"מ שבארנו דאף שאיסור מעילה והנאה מהקדש פקע ע"י דין ביטול, ככל האיסורים המתבטלים ברוב היתר, אבל קנין הגבוה לא בטיל כמו קנין של הדיוט, לפי"ז אם יפדה את ההקדש בכל מקום שהוא יתפוס פדיונו מה"ת, ומע"ש שהוא ממון גבוה מבואר בגמ' דאם בטל ברוב אינו תופס פדיונו מה"ת, וסוגיא זו בב"מ אזלא אליבא דר"מ דסובר מע"ש ממון גבוה הוא, דבמשנה זו דקתני משא"כ במעשר קתני דתרומה ובכורים הם נכסי כהן, משא"כ במעשר כמש"כ רש"י שם, וז"ל והם נכסי כהן לקדש בהם את האשה, משא"כ במעשר סתם מתני' ר"מ היא דאמר מעשר ממון גבוה הוא והמקדש בו לא קדש עכ"ל. ונלענ"ד דקנין הגבוה במע"ש שאני מקנין הקדשות, דבהקדש אין קנין רשות הגבוה תלוי באיסור המעילה של חפץ המוקדש, וכעין דבר הנקנה להקדש ע"י חצר של הקדש, שכ' הראשונים דקנה הקדש אבל אין מועלים בו שלא הוקדש ע"י אדם, עי' שטמ"ק ב"ב ד' ע"ט בהקדיש בור ואח"כ נתמלא מים שאין מועלים במה שבתוכו, יעו"ש בשם הר"ן שכ' כן, וכן בהא דמשני רב פפא בב"מ ד' נ"ז ע"ב בהא דפריך שם רבית דהקדש ה"ד אלימא דאוזפי' גזבר מאה במאה ועשרים, והלא מעל הגזבר וכיון שמעל הגיזבר יצאו לחולין והוו להו דהדיוט, ומשני רב פפא אמר הכא באבני בנין המסורת לגזבר עסקינן כדשמואל דאמר שמואל בונים בחול ואח"כ מקדישים, ובע"כ הענין שהאבנים האלה קונים להקדש, דאל"כ איך שייך בזה רבית להקדש, דאם הם של הבעלים, הגזבר שמלוה אותם מאה במאה ועשרים הוא רבית של הדיוט, אלא ודאי שהם קונים לגבוה רק שלא הוקדשו להיות נתפס איזה קדושה על האבנים, ומשו"ה רשאי הגזבר להלוות אותם מאה במאה ועשרים, ושמעתי מגדול אחד שכן כתוב בריטב"א בביאור דברי שמואל בבונים ואח"כ מקדישים, ולפי"ז אם יתבטל הקדש ברוב ופקע דין איסור מעילה מן החפץ, אבל קנין הגבוה לא בטיל, אבל במע"ש אינו כן דאם יתבטל דין האיסור מן המע"ש יופקע קנין הגבוה וכמו שנבאר:

דהנה יש לדון למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא כשפודים מע"ש ונעשה המעשר ממון של הפודה, אם הוא כפדיון הקדשות שהקנין כסף גורם להפודה לקנות קנין חדש כקונה מן ההדיוט, דהרי ילפינן מקרא דונתן הכסף וקם לו דרשות הגבוה בכסף, ולר"י דסובר דבר תורה מעות קונות כתב רש"י דמהאי קרא יליף, עי' ב"מ ד' מ"ו ע"ב, וכן כתב רש"י בקדושין ד' כ"ו ע"א, ובמעשר לא נזכר ענין זה בתורה שיהי' הכסף קונה, ועוד מהא דמופלא הסמוך לאיש פודה מע"ש כמו שכ' תוס' בגיטין ד' ס"ה דמביא הש"ס ממשנה דמערימים על מע"ש דקטן זוכה לאחרים מהא דאומר לשפחתו ועבדו העברים הא לכם מעות האלו ופדו בהם מע"ש זה בלי חומש, וכתבו בתוס' להקשות והאיך מהני פדית קטן והא אין מעשה קטן כלום, ותרצו דאתיא כמ"ד במס' תרומות דבהגיעו לעונת נדרים תרומתם תרומה, וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה, ה"נ מתחלל מע"ש ע"י, ואם נאמר דפדיון מע"ש הוא כקונה דבר מן ההקדש, איך נוכל ללמוד מתרומה שחל שם תרומה על ידו וחל היתר על השיריים, שיש כח בקטן לקנות קנין חדש במע"ש שהוא של גבוה לזכות ע"י קנין כסף, דבשלמא על הקנאת הכסף מהני כמו דמהני בתרומה, וכמו דאיתא להדיא במס' נדה ד' מ"ו דבקטן שהקדיש מהני אם הוא מופלא סמוך לאיש, אבל איך יקנה ע"י הכסף, ולענין פדיון הקדש קרוב הדבר בעיני דמופלא הסמוך לאיש אינו פודה הקדש, דלענין לקנות דבר חדש אין מעשה קטן כלום, אמנם אולי י"ל דבפודה מן ההקדש חשוב כדעת אחרת מקנה, דדעת שכינה איכא שיזכה הפודה מן ההקדש, וקצת ראי' לזה יש להוכיח משיטת הרמב"ם, דהנה במס' קדושין איתא פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה, ולא אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, וכתב הר"ן בסוגיא זו דלפי"ז היכא דיהיב גזבר מעות של הקדש אפירו וזול לא מצי למיהדר בי' מהאי טעמא, דהדיוט קאי במי שפרע, אבל הרמב"ם בפ"ט מה' מכירה כתב שאם נתן גזבר מעות של הקדש והוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ומסיק בסוף הלכה שם ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע, והר"ן תמה ע"ז ונשאר בצ"ע, ונלענ"ד בסברת הרמב"ם דסובר דשאני פודה מן ההקדש, מגזבר שקונה בעד הקדש דפודה מן ההקדש הוא כעושה משא ומתן עם רשות הגבוה בלי אמצעית שום סרסור ושליחות, אבל בגזבר שעושה מסחר וקנין בעד הקדש הגזבר הוא השליח בקנין זה, וכל שנעשה הקנין ע"י שליח אין בזה מי שפרע, כמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מה' מלוה ולוה ה' ה', והוא מהגמ' ב"מ ד' ע"ד ע"ב, וכמו שבאר הרמב"ם ז"ל וז"ל ואינו מקבל מי שפרע בשליח שהרי המשלח אומר לתקן שלחתיך ולא לעוותי, ומשו"ה בפדאו מן ההקדש שייך לומר הך סברא, כיון דבהדיוט כה"ג אינו יכול לחזור עד שיקבל מי שפרע, ליכא מזה האי דינא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, אבל הגזבר שנתן דמים בפירות והוזלו יכול לחזור, דבהדיוט כה"ג חוזר בלא מי שפרע, דשליח אינו מקבל מי שפרע, ולפי"ז משמע דבכל פודה מהקדש חשבינן כאילו נעשית ההקנאה ע"י רשות הגבוה, אבל בכ"ז רחוק בעיני לומר שנחשוב בענין זה כדעת אחרת מקנה להקטן, אלא רק כגלוי דעת ונתינת רשות מצד הגבוה, ולענין מי שפרע בהדיוט כה"ג אם גלה דעתו להקונה ומתרצה על המקח אם חוזר לאחר קבלת הכסף, הי' בזה דין קבלת מי שפרע, ולכן אין ראי' מזה שיהי' דין פדי' מהקדש ע"י קטן מופלא סמוך לאיש, ולפי"ז מוכח דפדיית מע"ש שאני דאי"צ קנין חדש מרשות הגבוה, וצריך לומר דגם למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא לא נפסק לגמרי קנין הבעלים מעיקרא, דאיל"ה האיך יוחזר קנין לבעלים כיון דפסקה פסקה, ואיך נעשה הדבר שלהם ע"י פדיון בלי קנין מחדש:

אמנם בעיקר דין פדיית הקדש ומע"ש תלוי באשלי רברבי, דראשונה צריך לבאר דאף דילפינן מקרא דונתן הכסף וקם לו דרשות הגבוה בכסף, בכ"ז לא יתכן לומר דכל פדיון הקדשות הוא ע"י קנין כסף, דהרי מצינו דסלע של הקדש מתחלל ע"י כסף ושוה כסף, ובכה"ג אי אפשר לומר שהוא ע"י קנין כסף, דכסף קונה את שוה כסף, אבל שיהי' כסף נקנה ע"י שוה כסף אי אפשר בשום פנים, דאין אדם יכול לשנות את המציאות לעשות את הכסף לסחורה והסחורה לכסף, דלר"י דסובר ד"ת מעות קונות צריך דוקא שיקבל המוכר תחילה את הכסף ולהקנות עי"ז את הסחורה, אבל אם יקבל הלוקח את המטלטלים ויאמר אני מוכר לך בעד זה את הכסף שבביתו לא אמר כלום, ודוחק לומר דהפדיון אינו מועיל רק לחלל קדושת הסלע, ולענין שיקנה להעשות שלו צריך קנין משיכה, אלא נראה בפשטות דע"י החלול עצמו קונה, וכעין שראיתי בפני משה בירושלמי פ"ד דמע"ש דמפרש דלרשב"ג משיכתו הוא פדיונו, היינו דהפדיון הוא כקנין משיכה, ולקמן יבואר ענין זה, ולפי"ז קשה איך ילפינן מקרא דונתן הכסף וקם לו שהוא משום קנין כסף, ובשטמ"ק ב"מ ד' מ"ז הקשו על רש"י דיליף מקרא זה מטעמים אחרים איך ילפינן הדיוט מהקדש, יעו"ש, אבל בהקדש מפרשים כל השיטות שהוא משום קנין כסף, ואם נאמר שהכסף אינו מועיל רק על החלול והחלול עצמו חשוב כהכנסה לרשות, אין זה ענין לקנין כסף, ונלענ"ד די"ל דמש"כ רש"י דיליף ר' יוחנן מקרא זה דונתן הכסף וקם לו, הוא דוקא בקרקע ומטלטלים דבזה שייך ענין מקח וממכר, וסובר ר"י דמטלטלים הנקנים ע"י מכירה צריך דוקא כסף שיקבל המוכר תחילה הכסף, אבל בסלע של הקדש דלא שייך בזה דין מו"מ, דכסף אינו בסוג סחורה בכה"ג סגיא בהכנסה לרשות גרידא, כמו במתנה שמודה ר"י שנקנית ע"י חצר או יד וכדומה, אבל דברים הנשומים בכסף אינם נקנים ע"י חלול, כמו שאינם נקנים ע"י שאר הכנסה לרשות, אלא שקנין כסף גומר בהם, ועפי"ז הי' נלענ"ד דקטן מופלא סמוך לאיש יכול לפדות הקדש לחלל קדושתו, אבל לקנות דברים הצריכים קנין כסף, גם מיד הקדש אינו קונה, וגם לפדות סלעים של הקדש ג"כ לא יועיל פדית, הקטן רק לחלל הקדושה, אבל לענין קנין אף אם נאמר דפדייתו זהו קנינו, אבל כיון שענין זה הוא מעשה קנין בפ"ע שלא ע"י הדבור לא מהני בקטן, וכן נלענ"ד בטעמא דמילתא דלא מצינו שיועיל הפקר ע"י מופלא הסמוך לאיש אף דהפקר מטעם נדר, דענין הפקר נתבאר בדברינו לעיל שע"ה פ' כ"ג דמה שהדבר יוצא מרשות הבעלים אינו ע"י הנדר, אלא שעי"ז שחל הנדר שיהי' רשות לכל אדם להשתמש בו, ענין זה הוי כהוצאה מרשות בעלים, והוי בסוג דרכי הקנינים, ובמופלא סמוך לאיש מהני הקנינים הנעשים ע"י דבור כתרומה והקדש, אבל בהפקר לא מהני, וכ"כ נלענ"ד דלא יהני בקטן מופלא סמוך לאיש לקנות מהקדש גם ע"י חלול, ולא מצאתי כעת גלוי לדין זה:

ובמס' מע"ש פ"ד מ"ו תנן משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע, וסלע מע"ש שלו, משך ממנו בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע, נותן לו סלע מחולין וסלע של מע"ש שלו, ומפרש הר"ב כשיטת הראב"ד דמשנה זו אתיא גם לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה הוא, דהלוקח קונה המעשר מיד המוכר, והחילול נעשה רק ע"י כסף, וכן נקט התוי"ט שם, ומתרץ שם מה דבש"ס דילן בפ"ב דקידושין מוקי משנה זו לר"י דוקא, יעו"ש, והנה שיטתם צריכה ביאור, כיון דהוי ממון גבוה האיך יקנה הלוקח ומה קנה כיון שעדיין המעשר ממון גבוה כמו שהי', ונלענ"ד דלשיטתם גם למ"ד מע"ש ממון גבוה איכא קנין גם לבעלים, היינו דלכל הענינים שנתנה תורה רשות לבעלים לפרטים אלו הם של הבעלים, כמו לאכלו בירושלים, וכ"כ לעשות בהם פדיון, הם הבעלים ע"ז רק שיהי' דין הכסף כדין המעשר ומשו"ה אם מוכר מע"ש שלא בדרך חלול לא מהני מכירתו ומתנתו כלום למ"ד מעשר ממון גבוה הוא, דע"ז הוא ממון גבוה, וכן אם רצה לאוכלו חוץ לירושלים, ענין איסור זה אינו כשאר מאכלות אסורות אלא גם פוגע בממון גבוה, אבל אם מוכר ע"מ שיתחלל ע"י הכסף שיתן בעד המעשר ויהי' הכסף בקדושת מעשר ויזכה בהם המוכר, בכה"ג שרי למוכרו וכמו שכתב הרע"ב, מכירה זו היא מכירת ממון בעלים ונקנה במשיכה כשאר מכירת ממון הדיוט, כן מוכח להדיא לענ"ד שיטת הראב"ד והרע"ב והתוי"ט, ובהא דאמרינן בירושלמי על הך משנה זו מתני' דלא כרשב"ג, דתנינן רשב"ג אומר לעולם משיכתו של מע"ש הוא פדיונו, נראה דאין הכונה שמתחלל מע"ש ע"י משיכה בלי כסף דהלא מקרא מפורש בתורה וצרת הכסף בידך, אלא דהמשיכה הנעשית כדי שיתחלל ע"י דמי מכירה קובעת שומת הדמים בין להקל ובין להחמיר, וברישא שמשך בסלע אף דבשעת נתינת הדמים עמד בשתים אי"צ ליתן רק סלע ובזה נפדה, דכיון דהתורה נתנה לו ע"ז כח בעלים למכור ע"מ שיתחלל חל המכירה כפי שעת המשיכה, וכן בסיפא במשך בשתים צריך לפדות דוקא בשתים. ובזה מתורץ מה שראיתי בספרי אחרונים שתמהו על הראב"ד והגר"א דמפרשי דמשיכתו זהו חלולו, ולפי מש"כ לכו"ע אין הפדיון רק בכסף. וכן נלענ"ד מוכח מלשון הראב"ד פ"ח מה' מע"ש ה"ח דמסיק שם בזה"ל וכל זו המשנה דלא כרשב"ג דהוא דאמר חללו כשעת משיכתו עכ"ל. הרי מפורש בדבריו דגם לרשב"ג אין החלול ע"י משיכה אלא כשעת משיכתו:

והנה מה דקשה בזה, לר"י דקיי"ל כוותי' דגם בהדיוט ד"ת מעות קונות, איך מהני לרשב"ג לפדות המע"ש בשעת משיכה, וענין הפקר בי"ד לכאורה לא שייך במע"ש שהוא ממון גבוה, אבל באמת ל"ק כ"כ דהלא ענין הפקר בי"ד מהני גם היכא דצריך הקנאה, וכמו שנתבאר לעיל בשע"ה פ"ט, לפי"ז כמו שיכול המוכר בעצמו למכור המע"ש ע"מ שיתחלל ע"י הכסף שיקבל מהלוקח, כ"כ מהני הקנאות חכמים שתקנו לקנות מטלטלים ע"י משיכה, ומשו"ה כל ענין הנוגע לבין המוכר והלוקח דין מכירה בזה כמו מכירה בדבר של חולין, ולתנא דמתני' דין מכירה אינה שייכת כלום לכל מה שנוגע לדין פדיון, ולעולם פודים כפי מה ששוה המע"ש בשעת פדיונו, ורשב"ג סובר כיון דמע"ש ממון גבוה הוא, ומה שנתן לו רשות למכור, הוא ג"כ רק ע"מ שיתחלל המעשר על הכסף שיתן הלוקח, משו"ה משיכתו קובעת דמי פדיונו שיתן כסף פדיון למוכר כפי מה שהי' שוה בשעת משיכה:

ועפיד"ז יש לבאר גם מה דאמרינן בב"ק דבפדית מע"ש וכרם רבעי בעינן שיהי' הפירות ברשות בעלים, ולמ"ד אין אדם מקנה ומקדיש דבר שאינו ברשותו כ"כ אינו יכול לחלל מע"ש וכרם רבעי היכא דהפירות אינם ברשותו, ובתוס' שם כתבו, בד"ה הוא דאמר כצנועים, הא דשאני הקדש ממע"ש, משום דבמע"ש וכרם רבעי אע"ג דהוי ממון גבוה, מ"מ הבעלים זכאים לאכול בירושלים יעו"ש, ואם נאמר דמע"ש ממון גבוה הוא ממש, הלא אז מה דיש זכות לבעלים לאכול בירושלים הוא ג"כ משולחן גבוה קא זכו, ומה ענין זה לפדי', ולפי מש"כ דזכות אכילה בירושלים הוא קנין ממש כמו למ"ד מע"ש ממון בעלים, מובנים דבריהם בפשטות, דכמו דלענין אכילה בירושלים המעשר של הבעלים, כ"כ לענין חלול הוא זכות ממש של בעלים דוקא, ומשו"ה אם הפירות ביד גזלן אינו יכול לחלל, למ"ד אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. ובהא דאמרו בגמ' שם אי לאו דאמר ר"י צנועים ור"ד אמרו דבר אחד הוי אמרינן מאן תנא צנועים ר"מ, לאו אמר ר"מ מע"ש ממון גבוה הוא ואפי"ה לענין פדי' אוקמי' רחמנא ברשותי' כל היכא דאיתא, מדמוסיף חומש וקרינן בי' מעשרו, ולכאורה דברי הש"ס המה נגד דברינו דהלא לפי"ד הוא לענין פדי' ממון בעלים ושלו ממש, אבל כ"ז הוי אמרינן אי לאו דאמר ר"י, אבל לפי"מ דאמר ר"י לדמות פדיון מע"ש לכל ענינים שבאים מכח בעלים אז מה שאמרה תורה שהבעלים מוסיפים חומש, אינו פרט מחודש לענין פדי', רק מפני שהם בעלים בעצם גם למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא, והוא מש"כ בתוס' דלענין אכילה בירושלים הוא של בעלים. ומה דלכאורה קשה לפי הס"ד דגמ' הלא גם בהקדש הבעלים מוסיפים חומש אף שאין לבעלים שום זכות ויתרון מכל אדם, י"ל דשאני הקדש שהתירה תלתה במקדש היינו במי שהקדיש ולא במי שעכשיו שלו, דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו וגו' אבל במעשר כתיב בתורה ואם יגאל איש ממעשרו, היינו שעכשיו המעשר שלו ואינו תלוי במי שהתפיס קדושת המעשר:

וכן נלע"ד לפרש מה דפליגי אמוראי במס' סוכה ד' ל"ה אם בעינן לענין אתרוג רק היתר אכילה או גם דין ממון, ואמרו בגמ' מאי בינייהו, איכא בינייהו, מע"ש בירושלים אליבא דר"מ, למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה, למ"ד לפי שאין בה דין ממון, מע"ש ממון גבוה הוא, ומסוגיא זו הוציא הרמב"ם דינו דאתרוג של מע"ש יוצא בו וכן במצה וחלה, אף דפסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא, כן כתב בכ"מ פ"ו מה' בכורים ה"ד בשם הר"י קורקוס, יעו"ש, ולכאורה קשה אם נאמר דממון גבוה הוא לגמרי וזכות אכילה בירושלים הוא ג"כ משולחן גבוה, היכי קרינן בזה לכם במצה ואתרוג, ולפי מה שכתב דכל שמוש שהתירה לו תורה הוי שלו לגמרי, ומה שאוסרה תורה הוא של גבוה, כלו' לענין אכילה בירושלים הוא שלו, ולענין מכירה שלא לצורך מע"ש הוא ממון גבוה, ואם מוכר ע"מ שיתחלל בכסף שיקבל מיד הלוקח אז יש בדין מכירה זו ענין משותף, ועיקר הפירות נקנים במשיכה כדין פירות חולין, ולרשב"ג חל בזה גם תורת חלול שיתחייב הלוקח הדמים כשעת משיכה, ומשו"ה למ"ד דלא בעינן בכ"מ מה שהצריכה תורה "לכם" שיהי' רק היתר אכילה, כלו' שיהי' שלו ומותר באכילה ולא בעינן שיהי' שלו לכל דבר למכור וליתן ולקדש בו האשה, מהני במע"ש אף לר"מ דסובר ממון גבוה כיון דלענין אכילה בירושלים הוי של בעלים. והא דאמרי' במס' ב"מ ד' צ' ע"א לענין איסור חסימת פרה בדישה שאם הי' הדיש של מע"ש, לר"מ דסובר ממון גבוה הוא לא חשיב דיש שלו, אין סתירה לדברינו, דרק לענין אכילה דידי' הוא שלו, ולא לענין אכילת בהמה, ויש לספק לפי"ז אם הזיק אדם אחר מע"ש של חבירו, דלר"י דסובר ממון בעלים הוא ודאי חייב אם הוא בירושלים, ובחוץ לירושלים תלוי בשיטת הראשונים, הובא בתוס' קדושין ד' נ"ו ובסנהדרין קי"ב, והכרעת התוס' דלר"י לעולם ממון בעלים הוא רק איסור אכילה חוץ לחומת ירושלים, אבל לר"מ דסובר ממון גבוה הוא נראה בפשטות שפטור המזיק ככל מזיק ממון גבוה, אבל לפי מש"כ דלענין השתמשות אכילה חשוב של בעלים, לכאורה ראוי להתחייב ככל מזיק חפץ של חבירו אם יש לבעלים איזה קנין, אבל אפשר לומר דכיון דלכל עניני ממון חשוב ממון גבוה, הנה גם דין זה שהמזיק מתחייב בתשלומי הנזק ג"כ דין ממון גורם לזה, ולפרט זה הוא של גבוה, דל"ד לשאר התחלקות קנינים של הדיוטות, דלפרט שהוא שלו גם דין ממון שלו דהרי יכול למכור וליטול דמים, משא"כ כאן דרק דרך חלול הוא יכול למכור:

והרמב"ם בפ"ג מה' מע"ש הכ"ד כתב וז"ל כבר בארנו שהמעשר ממון גבוה הוא, לפיכך אנו אומרים שהגונב מע"ש אינו משלם תשלומי כפל והגוזלו אינו משלם חומש. עכ"ל. והנה לא נתבאר בדבריו רק על דין כפל בגנב ודין חומש בגזלן, היינו היכא שנשבע עליו, ומדין חיוב קרן לא כתב כלום אם חייב ולמי חייב, אם לבעלים או לרשות הגבוה, והרדב"ז בפירושו כתב ע"ז וז"ל דבכל הני רעהו כתיב ולא הקדש, אבל הקרן משלם דממון שיש לו תובעים הוא. עכ"ל. ולא ביאר למי משלם הקרן אם לבעלים או למעשר, והנה היכא שהקרן בעין הדבר פשוט שהוא כמו שהי', אבל אם נאבד יש לדון למי ישלם, דלהקדש פטור דמזיק הקדש פטור, ולענ"ד נראה דאם נאבדו הפירות או נאכלו דאין כאן שום תשלומים, דכיון שהוא ממון גבוה ליכא לבעלים שום זכות תביעת ממון, דענין זה של תשלומים הוא זכות ממון, ולענין זה הוי מע"ש ממון גבוה, ולשלם לגבוה לא שייך כ"כ כיון דלא הי' במע"ש שום השתמשות לגבוה כקדשי מזבח ובדק הבית, והנה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ז מה' מע"ש ה"כ האוכל מע"ש בתורת חולין אפי' במזיד אם פירות המעשר עצמם אכל יצעק לשמים, ואם כסף מעשר אכל יחזרו דמים למקומם ויעלו ויאכלו בירושלים, או יאכל כנגדן בירושלים אם אינו יכול להחזיר את הדמים. עכ"ל, והוא מן הירושלמי, פ"ק דמע"ש ותוספתא כמו שמביא שם הכ"מ, דבפשטות משמע מזה דאם אכל מי שהוא מע"ש בתורת חולין ה"ז כמו שהפסיד הפירות והזיקם, ונקטינן דאין ע"ז דין תשלומים רק שיצעק לשמים שמחלו לו, כן בארו המפרשים שם, והחילוק שבין פירות לדמים הוא פשוט, דבדמים דהם בעולם, כל היכא דאיתנהו הם של מע"ש, ויכול לאכול כנגדם לחלל על כסף אחר, אבל כשאכל הפירות וצריך לבוא מדין תשלומים ליכא תשלומים ע"ז, אכן מזה אין להוכיח רק על פרט אחד דאף דמע"ש ממון גבוה אם אכלו הבעלים בתורת חולין אין עליהם תשלומים, אבל אם אכל איש נכרי שאינו בעל המעשר אפשר דצריך לשלם לבעלים, אבל יותר נראה מדסתם הרמב"ם ופסק סתמא משמע דאין כאן תשלומים כלל ומטעם שכתבנו, ואף דמצינו מעין זה בקונמות דיש בהם דין מעילה וכן מעילה הוא קרן וחומש ואשם, ותשלומי קרן הם תשלומים ולא כפרה והלא שם ודאי לא הי' שום השתמשות לגבוה, ואולי התם כיון דהוי התפסה בהקדש יש בהם דין הקדש לענין תשלומים. אבל עכ"פ מדברי הרמב"ם מוכח, אף אם נפרש דמיירי שהבעלים אכלו, דליכא דין תשלומים לגבוה, ואולי הטעם בזה כיון דלפי מש"כ עצם השתמשות האכילה הוא קנין לבעלים וחשוב כאוכל דבר, שהוא שלו רק אכלו באיסור, וקצת יש להוכיח מהא דלא מוקי בגמ' ב"ק הא דקתני במשנה נכסים שאין בהם מעילה הא מקדש קדשי, בפירות של מע"ש לר"מ דסובר ממון גבוה הוא, אף דלא משכחת בנזקי בור דאינו רק בבע"ח, דהרי גם לפי"מ דרצה הש"ס לאוקמא בשלמים ואליבא דר' יוסי ג"כ לא משכחת בבור דהרי לא הוי המת שלו כמו פסולי המוקדשים, ומזה נראה דמע"ש לא מחייב על נזקן:

אמנם לכאורה יש להוכיח מהך דינא המבואר במשנה דמע"ש פ"ד שהבאנו לפי מה דמפרשים הראב"ד והרע"ב והתוי"ט דמוקמי גם אליבא דר"מ דסובר מע"ש ממון גבוה הוא, והרי דין מכירה לא שייך רק היכא דע"י משיכת החפץ הוא מתחייב בדמי המקח, ואם נאמר דאוכל מע"ש אינו מתחייב כלום לא בעד הנאתו ולא בעד החסרון של הבעלים האיך חשוב שם מכירה להתחייב כשעת משיכה, אלא ודאי משיכת המע"ש מחייב דמים כמושך פירות חולין, אבל עפ"י מה דמצינו דמזיק מתנות כהונה או אכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעים, והיכא דמשתרשי לי' חייב כמו באנס בית המלך את גרנו בחובו שחייב לעשר, ובארנו לעיל בשע"ג פכ"א שהיסוד בענין זה מה דמחלקינן בין הנאה למשתרש, הוא דהיכא דיש לדון שנשאר אצל הנהנה דבר בעין ע"י המתנות כהונה, חשבינן כאילו יש ת"י עכשיו מתנות כהונה ממש והרי הוא של השבט כדין מתנות כהונה, לפי"ז גם במוכר מע"ש ומשך הלוקח דמשתרש לי', מתחייב שפיר כאילו הי' ת"י המע"ש גופי', ומכש"כ בכה"ג דאם לא יחול שום חיוב עליו יתחייב להחזיר המע"ש, ומשו"ה מתחייב בדמים, ודין הדמים כדין הפירות, וחל על הדמים דין מע"ש, שזכות אכילה ושאר תשמישים המותרים לבעלים הם כקנין עצמי, ודין ממון הוא של גבוה, דמה לו הן ומה לי דמיהן, אבל היכא דאם הזיק מע"ש או אכלן י"ל דפטור לגמרי כמו שכתבנו דהוי ממון שאין לו תובעים, דלגבוה ליכא תשלומים משום דלא הי' לגבוה שום כח של השתמשות, ולבעלים ליכא תשלומים דלא הי' להם רק קנין על אכילה ולא על דין ממון, ותשלומים הוא דין ממון, ולפי"ז נאמר בהא דכתב הרמב"ם דגונב מע"ש פטור מכפל ובגוזל פטור מחומש, דמוכח דסובר שהקרן חייב אף היכא דליכא בעין, דאל"ה הו"ל לאשמעינן דגם מקרן פטור היכא דליתא בעינא, דלפי מש"כ י"ל דגם גנב וגזלן חייב משעת הגניבה והגזילה משום משתרשי לי' כמו לוקח שמתחייב בדמים, ובמתנות כהונה דפטור בלא הספיק ליתן עד שצבעו אף דמשתרשי לי', כתב הר"ן בפ' הזרוע משום דהתם הפקיע מצותו, נלענ"ד בכונתו דהתם משתרש אחר שכלה המתנות מן העולם, דקודם שצבען עדיין לא נכנס לרשותו כלום, ורק אחר שנשתנה וליכא בעולם, אז משתרש ומרויח, וכן מפרש הר"ן באכלן שפטור אף אם משתרש באופן שאינו יכול לומר הייתי מתענה, משום דנהנה רק אחר שאכלן, אבל בגזילה אם הדין שכל זמן שהוא בעין חייב להחזיר, הוא משתרש מדבר שבעין:

וכן נלענ"ד לבאר מה דפסק הרמב"ם ובשו"ע יו"ד סי' ס"א סעי' ל"א וז"ל המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם אלא ברשות כהן, עבר ואכלם והזיקם או מכרם אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובעים ידועים והקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי ה"ז מותר לאוכלם מפני שמתנות כהונה נגזלות עכ"ל. שקשה הענין להבין דהרי המוכר משתרש לי', ולפי"מ שבארנו היכא דמשתרש אחר התבטלות מזה דין מת"כ פטור, כ"כ הכא דאימתי הוא משתרש רק אחר שיקנה הלוקח ויתחייב בדמים, ואז בטל דין מתנות כהונה, משום הדין דמתנות כהונה נגזלות, דמה"ט רשאי הלוקח לאכלם אחר הקנין, אבל במע"ש דאין הדין בזה שיהי' נגזלים ויופקע דין מע"ש ע"י גזילה, וכ"ז שהם בעין ודאי דין מע"ש על הפירות, ומשתרש בזה מה שיש ברשותו המע"ש בכונה לגוזלו, הוא חייב משום משתרשי לי', ומשו"ה אף אם נאבד אח"כ או אכלו, לא נפטר מחיובו כנלענ"ד בענין זה:

ועפ"י מה שבארנו חלוק דין מע"ש שהוא ממון גבוה משאר הקדשות, דבהקדש אם יופקע האיסור הקדש מן הדבר המוקדש לא יופקע קנין הגבוה, ואם יצויר שיופקע קנין הגבוה, יהי' הדבר כהפקר ולא יוחזר לבעלים הראשונים, דכבר פקע קנינם לגמרי אבל במע"ש אם רק נפקע האיסור חזר הקנין ממון לבעלים, ומשו"ה דין זה דמשכחת במע"ש שיתבטל ברוב, ולא יהי' דבר שיש לו מתירים כשאין בו שוה פרוטה, משום דאי אפשר לצרף עם מע"ש אחר, משום דאורייתא ורבנן לא מצטרפי כמו דמסיק הש"ס ב"מ ד' נ"ג, הנה דין זה לא שייך בהקדש המתבטל, דרק דין האיסור יתבטל, אבל קנין הגבוה לא בטיל, וכל היכא דאיתא הוא קנוי לגבוה, ומשו"ה גם מה"ת שייך בהקדש זה דין פדיון ויכול לצרף עם שאר הקדש אם אין בזה שוה פרוטה, אבל במע"ש אם רק בטל האיסור פקע מזה גם קנין הגבוה, דרק דין מע"ש גורם להיות ממון גבוה, וכשבטל מזה דין מע"ש, ליכא שום קנין לגבוה, וממילא חזר הדבר לבעלים, דגם מעיקרא לא נפקע קנין הבעלים, ולכל תשמיש המותר, הי' המע"ש שלהם, ועכשיו שהותרו כל התשמישים, הוא שלהם לגמרי, ובהקדש מה שהי' קנוי להקדש אינו מחמת התפסת קדושה והאיסור של דבר המקודש, ומשו"ה גם אם יופקע דין האיסור, הקנין לא בטל, יצויר שיופקע גם קנין הגבוה יהי' כהפקר אבל לא לבעלים הראשונים, וכן מוכח להדיא מדברי תוס' ב"ב ד' ע"ט ע"ב ד"ה אבל בשדה ואילן שכתבו דאף למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אם אין מעילה בגידולין, אם הקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות לא מהני מה שיקדיש מעיקרא את האילן ואת גדוליו שיתגדלו אח"כ משום דכשבאו לעולם ג"כ לא זכה בהם, אם לא שהכניסם לרשותו אח"כ יעו"ש. הרי מוכח דלא נשאר לבעלים שום זכות בהאילן, ואם לא מהני קנין של גבוה לקנות את הגידולין ע"י שבאו מהדקל, הרי הגידולין כהפקר וצריך המקדיש לזכות בהם כשאר אדם שזוכה מן ההפקר:

ועוד יהי' חילוק בין פדיון הקדש לפדיון מע"ש, דבפדיון הקדש אם ירצה לזכות ע"י פדיונו לאחרים שיהי' החפץ הפדוי נקנה לאחרים, יהני בזה דין זכי', אבל במע"ש דלפי מש"כ גם למ"ד מע"ש ממון גבוה יש לבעלים בהם קנין לא שייך שיזכה ע"י פדיון לאחרים, ולעולם אם רק נפקע דין קדושה מן הפירות הם של הבעלים לגמרי, ועלינו לבאר עפי"ז סוגית הש"ס בגיטין ד' ס"ה בהא דפליגי שאם אמוראי ר"י ורב חסדא אם קטן דיש לו זכי' לעצמו מה"ת היכא שדעת אחרת מקנה לו, זוכה לאחרים מה"ת או לא, מביא הש"ס מתיב רב אויא מערימים על מע"ש כיצד, אומר אדם לבנו ובתו הגדולים וכו' הא לכם מעות האלו ופדו בהם מע"ש, האי שפחה ה"ד אי דאתיא ב' שערות מאי בעיא גבי', אלא לאו דלא אתיא ב' שערות, עכ"ל הש"ס. והנה לא נתבאר בזה מה שייך ענין זה לזוכה לאחרים, ובתוס' שם ד"ה ופדו בהם מע"ש כתבו וז"ל וא"ת מאי מהני פדית קטן וכו' וי"ל דאתיא כמ"ד במס' תרומות הגיעו לעונת נדרים תרומתם תרומה, וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה ה"נ מתחלל מע"ש על ידו, וא"ת האיך פודה לאחרים הא אפי' למ"ד זוכה לאחרים, היינו כשדעת אחרת מקנה אותו לאחרים, ופדיית מעשר נהי דחשבינן לי' כזוכה לאחרים, מ"מ אין דעת אחרת מקנה אותו לאחרים ע"י זכות קטן והוי כמו מציאה דלא זכי מדאורייתא, וי"ל כיון דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה וחלולו חלול, אם לגבי ממון זוכה לאחרים מה"ת כשדעת אחרת מקנה אותו, א"כ לענין חלול מעשר יש לו להועיל אפי' בלי דעת אחרת, אבל לרב חסדא דאינו זוכה לאחרים אעפ"י שלעצמו זוכה, גם בחלול מעשר לא יזכה לאחרים אעפ"י שלעצמו מחלל עכ"ל. ומהרש"א שם כתב על דבריהם וז"ל מיהו ק"ק כיון דפדית מעשר לאחרים הו"ל זוכה לאחרים ה"נ פדי' לעצמו חשבינן לי' כזכי' לעצמו, תיקשי להו נמי בפדי' לעצמו האיך יזכה לעצמו והא אין דעת אחרת מקנה לו והוי כמו מציאה ודו"ק עכ"ל. והנה בהשקפה ראשונה מוכח מדברי תוס' דפדית מעשר הוא כקונה מן ההקדש, וכשאחר פודה בשביל הבעלים, צריך לזכות בפירות בשביל הבעלים, וכן מורים בזה דברי הר"ש על משנה זו וז"ל, ופדה לך כלו' פדה לעצמך, כדקתני בתוספתא פ"ד, ובלבד שלא יאמר פדה לי בהם את מעשר זה, אבל כשפודה לעצמו אעפ"י שפודה במעות של בעה"ב אינו מוסיף חומש, והכי תני בירושלמי פדה לי משלך פדה לך משלי אינו מוסיף חומש, אר"י וכל מעשר שאין הוא ופדיונו משלו אינו מוסיף חומש, ר"י בר בון בשם ר' יונה טעמא דר' יוחנן ואם יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עלי' כדי שיהא הוא ופדיונו משלו, ודייק בירושלמי גבי שפחתו וכו' אם בקטנה קטן זוכה בתמי', ומשני כמד"א קטן תורם, ופריך אפילו קטן תורם וכי קטן זוכה, על דעתי' דרבנן דתמן אמרי וכו' אגוז ומצניעו וכו' זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, רב הונא אמר אינו זוכה לאחרים, וסיים הר"ש מ"מ משמע דמתניתין מיירי בזכי' לעצמו כמאן דאמר אינו זוכה לאחרים, וקשה דבפ' התקבל דייק מזה דזוכה לאחרים וכו' ושמא ברייתא היא, ומזכה להם המעות והם פודים המעשר לבעה"ב ולא לעצמו ונמצא בפדייתו כזוכה לאחרים, ואין זה כעין משנתנו עכ"ל. וזה סותר למה שכתבנו:

אבל באמת מה מאד תמוה לומר כן, דהרי למ"ד מע"ש ממון בעלים הוא, ודאי לא יתכן לומר כן, דאיך יתכן שאם היו מעיקרא הפירות של הבעלים יתבטל קנינם עכשיו ע"י הפדיון, דאם הי' נותן כסף לבעל המעשר באופן שעי"ז יתחללו הפירות הי' מקום לומר שקונה הפירות ע"י כסף בכה"ג, אבל אם פודה כשאר פדיון בלא נתינת כסף לבעל המעשר, במה יזכה בפירות שהיו קונים לבעלים, ורק אליבא דר"מ דסובר ממון גבוה הוא, יש מקום לומר דלא כדברינו, ולפי"ז כדפריך בגמ' בפ' התקבל להוכיח ממשנה זו דזוכה לאחרים, יתרץ דמ"ד דסובר דאינו זוכה לאחרים יתרץ דמשנה זו אתיא אליבא דר"י, ואין כאן זכי' לאחרים כלום, דכיון דפקעה קדושת מע"ש הוו הפירות שלהם כבתחילה, וע"כ נלענ"ד דענין זכי' לאחרים דנקט בש"ס דילן בפדיית מע"ש של בעה"ב, הוא משום דכח הפדי' של מע"ש הוא לבעלים, וכמו בתרומה אין כח בהפרשת תרומה רק לבעלים, כ"כ במע"ש בין למ"ד מע"ש ממון בעלים ובין לר"מ, וכמו שכתבו בתוס' ב"ק שהבאנו למעלה דל"ד להקדש דנפק מבעלים לגמרי, אבל במע"ש דזכות אכילה בירושלים הוא לבעלים, ומכש"כ לפי"מ שבארנו דזכות זה של אכילה בירושלים אינו זכות לזכות השולחן גבוה אלא קנין ממש, ודאי מסתברים הדברים לומר כן שלא יהי' הכח לאיש אחר לשנות קדושת הפירות שהם של איש אחר, ואם פודה איש אחר מע"ש של חבירו, אי אפשר אלא מדין שליחות או זכי', וכמו שהקשו בתוס' ב"ק ד' ס"ח ע"ב דלמה לא יוכל לחלל היכא שאינו ברשותו, כיון דיכול אדם לתרום שלא מדעת בעלים מטעם זכי', כ"כ יחלל מדין זכי', ובתוס' קדושין ד' נ"ו תרצו בקושיא זו כיון דגם הגזלנים אינם יכולים לחלל דאינו שלהם לא שייך זכי', יעו"ש, ולפי"ז נפרש בסוגית הש"ס דילן דמקשה ממשנה זו דמערימים להוכיח דקטן זוכה לאחרים במילתא דאיתא בנפשי', דאף שמקנה להקטנה את הכסף וזכתה בהם מה"ת משום דעת אחרת מקנה לה, אבל האיך תוכל לפדות מע"ש של אחרים אם לא ע"י שליחות או זכי', כמו תורם דשלו על של חבירו, ומוכח מזה דקטן מופלא הסמוך לאיש שתורם לעצמו כ"כ יכול לתרום משלו על של חבירו כמו הכא שפודה במעותיו את המעשר של אחר:

ועד"ז נפרש גם דברי התוס' בגיטין שהבאנו בפשטות, והוא דביסוד הדבר דלמ"ד בהגיע לעונת נדרים יכול לתרום, ובתרומה צריך להועיל לקרות שם תרומה ולפטור את השיריים, ואף ע"ז מהני מעשה הקטן אעפ"י שהפטור אינו ענין לנדרים, אבל כיון שהפטור וחלות התרומה הכל ביחד הוא עשית תרומה, משו"ה שייך ענין זה לענין הפלאת נדרים, כ"כ מהני חלול מע"ש שהוא התפסת מע"ש על הכסף והפקעת קדושה מן הפירות, ומה דרצה הש"ש להוכיח מזה כמ"ד זוכה לאחרים אף דהתם לא מהני רק כשדעת אחרת מקנה, והכא בפדיית מע"ש ליכא דעת אחרת, אבל כיון דאם הי' הפירות והכסף של הקטן הי' מהני בלי דעת אחרת דאי"צ כאן דעת אחרת כמו דמהני תרומתו כ"כ מהני אם פודה במעותי' פירות אחרים כיון דאיתא בדנפשי', ודברי תוס' מתפרשים בלי גמגום ומה שהביא הר"ש דברי הירושלמי והתוספתא ובלבד שלא יאמר פדה לי משלי ופדה לך משלך, הוא כמו דמסיק הירושלמי בשם ר"י דאם הכסף והמע"ש של בעל אחד חייב בחומש, ורק אם הכסף של אחד והפירות של אחר פטור מחומש, וכן מפרש בשנות אליהו להגר"א ז"ל. ומה דמשמע בירושלמי דגם למ"ד קטן זוכה לעצמו ל"ק מהך משנה, נלענ"ד דדברי הירושלמי המה אדות קנות הכסף, דאיך זוכה המעות, דאם לא יזכה בהם הרי הכסף והפירות של בעל אחד הם, וע"ז משני כמ"ד קטן זוכה, ועל פדיית מע"ש של אחרים אולי סובר כמו דרצה הש"ס דילן לומר אי לאו דאר"י צנועים ור"ד אמרו דבר אחד, דאי"צ בעלים גמורים על פדיית מע"ש, ולפי"ז יש מקום לומר דאי"צ ע"ז דין זכי' ושליחות, ועפי"ז כל הענין של פדיית מע"ש של חבירו אין חילוק בין למ"ד ממון בעלים הוא או ממון גבוה כנלענ"ד בענין זה, ובחי' הריטב"א מצאתי שכ' שענין הזכי' הוא כזוכים לאביהם מיד המעשר, אבל לענ"ד נראה כמש"כ, ואולי יש לכון בדבריו כמש"כ:

אבל יש לדון בזה עוד מה יהי' דין הכסף המתקדש בקדושת מע"ש מי יזכה בהם לאכלם בירושלים, דהנה בזכית הפירות שיצאו לחולין הרי כתבו תוס' בב"ק ד' ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועים, דהיכא דצריך דעת בעלים לפדיון דומה הי' דפדיונו פדוי לבעלים, מזה מוכח דנשארו לבעלים הראשונים, ולפי מש"כ הוא בין למ"ד מע"ש ממון גבוה ובין למ"ד ממון בעלים הוא, אבל הכסף שהוא מקודש בקדושת מע"ש איך יזכו בהם הבעלים, ומהראוי להיות שזכות אכילה בירושלים הוא של הפודה, דהרי גם בתורם משלו על של חבירו מיבעי במס' נדרים ד' ל"ו אם טובת הנאה של נתינה, הוי לתורם או לבעל הכרי, ומסיק הש"ס שהוא של תורם, וכ"כ נלענ"ד שזכות אכילת הכסף בירושלים הוא של הפודה ולא של בעל המעשר, דבמה יזכה בהם, וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה:

עוד יש לדון אם מהני שאלה בחלול מע"ש וכרם רבעי, כיון דנקטינן דחלול מע"ש הוי כהפרשת תרומה, ותלוי בהפלאת נדרים, וקטן שנדרו נדר מחלל מע"ש, ראוי להיות לגמרי כתרומה גם לענין שאלה, ובפדיון הקדשות מסתבר לומר דלא מהני שאלה, דלפי מש"כ כל פדיון בהקדש הוא ג"כ קנין ע"י מעשה קנין, דהרי ילפינן מונתן הכסף וקם לו דהקדש נקנה בכסף, וכל דאיכא בזה מעשה קנין חוץ מדין הדבור לא מהני שאלה, דדין שאלה הוא רק בדברים שכח הדבור מועיל בהם, כמו הקדש שאמירתו לגבוה כמסירה, וכן בתרומה, אבל בפדיון הקדש אף שהכסף נקנה לגבוה ע"י הדבור, אבל מה שקונה מרשות הגבוה הוא ע"י מעשה של קנין כסף, אכן במע"ש שבארנו דגם למ"ד ממון גבוה הוא אי"צ לקנות שום דבר מרשות הגבוה יש לדון שיהני שאלה כמו שנשאלים על הפרשת תרומה וצ"ע:

והנה העולה לנו מכל מה שכתבנו בזה דענין מע"ש שהוא ממון גבוה לפי"מ דקיי"ל כר"מ, קנין זה של גבוה לעולם תלוי בדין האיסורים של מע"ש, ואם נפקע דין האיסור, בטל מזה קנין הגבוה, ועיקר הוצאת ממון מן הבעלים בחלות מע"ש, הוא סבת חלות קדושת מע"ש, וכל דיני האיסורים שחלים ע"י קריאת שם מע"ש, ומשו"ה אם ע"א מעיד על פירות או מעות שהם של מע"ש הרי מעיד על הוצאת ממון ג"כ, באופן שאי אפשר בשום פנים לחלק ולומר שיהי' נאמן העד על האיסור ולא על הוצאת ממון, דהא בהא תליא, ומה"ט כתבו הרמב"ן והר"ן שהבאנו בריש דברינו, דע"א אינו נאמן לומר שהם של מע"ש. אבל אין להוכיח מזה על דין הקדש שאם ע"א יעיד שהוא של הקדש שלא יהי' נאמן, דהתם שהוצאת הממון מרשות הבעלים, אבל מ"מ לענין איסור נאמן ואסור להשתמש בהם בלי פדיון, וזה תלוי במש"כ לעיל אם בנאמנות ע"א מתחלק דין הנאמנות, דלשיטת הראשונים דמפרשי באומר בני זה בן י"ג שנה דנאמן לנדרים וערכין וקרבנות, שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, וכל ענין שנוגע לדבר שבערוה וממון אינו נאמן, כ"כ נאמן בזה שיהי' חלוק הנאמנות ולשיטת הני דסברי דלענין חלוק נאמנות ע"א שוה לעדות של שני עדים, כ"כ הכא לא יהי' נאמן כלל. כנלענ"ד:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>