עריכת הדף "שערי ישר/ג/ז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
כתב הרא"ש בפי גיה"נ סי' ל"ז וז"ל ודוקא גיד וחתיכה אבל דבר שאינו לא ברי' ולא חתיכה הראוי' להתכבד בטל ברוב ואפילו איסור דרבנן ליכא כדמשמע הכא, ויראה שמותר לאוכלן כאחת וכו' דלא משום ספיקא שרינן לי' דאפילו אי אכיל לי' חדא חדא ליכא אלא חדא ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא, אלא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבים להטות, הילכך חד בתרי בטיל ונהפך האיסור להיות היתר ומותר לאוכלן אפילו כאחת, ומדרבנן החמירו במין במינו היכא שנתבשל יחד קודם שנודע תערובותו ולא נקרא עדיין עלי' שם היתר להצריכו ששים, אע"ג דלא יהיב טעמא, גזירה אטו מין בשאינו מינו, אבל מין ומינו בדבר יבש ונודע תערובותו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן לא אצרכוהו ששים כיון דאף אם נתבשל לא יהיב טעמא וכו' הילכך נראה דאם בשל שלשתן כאחד וכו' דהכל מותר ולא אמרינן נהי דכל זמן שהוא יבש הוא בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלט טעמו ואוסר, דלא מצינו דבר המותר לאוכלו שיהא צירו אסור וכו' ואע"ג דמין במינו אוסר עד ששים היינו קודם שנודע תערובתו וגזרו חכמים שיאסר בס' אעפ"י דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו דיהיב טעמא, אבל אחר שנודע תערובות ונתבטל ברוב ונהפך האיסור להיות כלו מותר ויכול לאוכלן אפילו בבת אחת שוב לא יתכן לומר שתאסור פליטתו, וכה"ג אשכחן חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה בין לאחר ידיעה בפ"ה דתרומות וכו' ואעפ"י שמותר לאכול שלשתן כאחת וגם אם נתבטלו אינן אסורות, מיהו אם נתוסף עלי' איסור עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור לא מיבעיא מין בשאינו מינו ביתר מס' ואח"כ תוסף איסור וכו' וגם מין במינו בדבר לח ביתר מס' וכו' אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואח"כ נתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור, כדתנן בפ"ה דתרומות וכו' והטעם הנכון משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא דאסור לאוכלו, וכאשר נתערב בו שוב איסור הכיר מין את מינו וניעור מביטולו ונתוסף עלי' והוי כאילו הוכר האיסור וכו' וכה"ג נמי אמרינן גבי טומאה בפ"ג דבכורות ד' כ"ב אר"ל וכו' הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממ"נ אי מיא רובא נינהו כי עביד להו השקה טהרי להו, ואי רובא ציר ציר לאו בר קבולי טומאה הוא, מאי איכא משום הך מיעוטא דמיא הנהו בטלי ברובא, אר"י לא שנו אלא לטבל בהן פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור, יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתתא א"ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה, א"ל ואת לא תיסברא והתנן סאה של תרומה וכו' אמנם צריך לדקדק בההיא דבכורות דגריס התם ד' כ"ג איתיבי' אפר פרה שנתערב באפר מקלה הולכים אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה לא מטמא, ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא דמי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו ליטמא, הא איתמר עלה אמר ר' יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, והאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה, נהי דבמגע לא מטמא ליטמא במשא, א"ל אתון כרב חסדא מתניתו לה אנן כדרב חייא מתנינן לה דתני רב חייא נבילה ושחוטה בטלות זו בזו ואיתמר עלה אריב"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא אלמא משום דאמר מצא מין את מינו וניעור אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי ולא בטלי לגמרי, אלא דבמגע לא מטמא דאין נוגע וחוזר ונוגע, אבל במשא שהוא נושא כולו כאחד מטמא מידי דהוי אמלא תרווד רקב דאמר בפ' העור והרוטב דמטמא במשא ובאוהל ואינו מטמא במגע משום דאין נוגע וחוזר ונוגע, א"כ איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע"י מינו שניתוסף עלי' חוזר וניעור אלמא כמאן דאיתא דמי, ונהי דמותר באכילה משום ביטול ברוב יש לנו לומר שיאכלם בזה אחר זה ולא כולם כאחד משום דממה נפשך קא אכיל חתיכא דאיסורא, וכן אם נפלו לקדירה, ויש לומר דלא דמי טומאה לאיסור דבטומאה יש שני מיני טומאות מגע ומשא, ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אעפ"י שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניעור, אבל לענין איסור אם נשאר בו שום צד איסור לא הי' מותר באכילה אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור, ומותר לאוכלם כאחד ולבשלם בקדירה אלא אחר שריבה עלי' מינו ניעור והוי לי' כאילו הוכר ואין כאן עוד ביטול וחזר להיות אסור מכאן ולהבא. עכ"ל בקוצר מעט:

והנה דברי' הק' צריכים ביאור ובמה דסיים אפתח במה שכתב לחלק בין טומאה לאיסור מחמת דבטומאה יש שני מיני טומאות מגע ומשא, הוא תימא דהנה בנבילה שנתערבה בשחוטות אם ישא החתיכות בזאח"ז ראוי להיות שיהי' בזה ביטול ויהי' טהור כמו במגע כיון שאינו נושא כולן כאחת ועפ"י הכלל שקבע הרא"ש לענין איסור, אי אפשר להיות כן כיון שנשאר בנבילה דין טומאת משא, למה יהי' טהור דממ"נ נטמא אם נשא כולן בזאח"ז וגם במשא של חתיכה אחת יהי' ספק טומאה, ובכה"ג אין לחלק בין איסור לטומאה, דלענין דין טומאת משא אין חלוקי דינים בין נושא כאחד ובין בזאח"ז, ואם נאמר דבאמת כן הוא דגם אם נושא בזאח"ז לא נפקע דין טומאה משום ליתא דבבת אחת, למה לא נימא גם לענין איסור כן שיהי' אסור גם בזאח"ז, ומה שכתב דכיון שאמרה תורה אחרי רבים להטות מוכח דלא נשאר שום איסור, אטו בתורה כתיב אחרי רבים להטות בהדיא לענין איסור יותר מלענין טומאת משא, וזו תמיהא רבתא לענ"ד, עוד קשה בעיקר החקירה שעלי' סובבים כל דברי הראש אם מותר לאכול כל התערובות בבת אחת, שהוא משני טעמים, או משום די"ל דלא הותר לנו משום אחרי רבים להטות רק בחדא חדא דעל כל אכילה איכא רק ספק איסור, אבל כשאוכל בבת אחת איכא ודאי איסור, או משום, דהוי כמו בטומאת משא כשנושא כולן כאחת דליכא תורת ביטול בכה"ג, ואיך שיהי' עכ"פ קשה מתערובות לח בלח דמה"ת סגיא ברוב והרי אוכל ביחד, ומוכח מזה דמהני ביטול ברוב גם לאכול כולן ביחד, ואף אם נדחוק לומר דכל השקלא וטריא של הרא"ש ז"ל הוא רק לענין דין דרבנן לומר שיהי' אסור מדרבנן לאכול ביחד, ובלח בלח בלא"ה צריך ששים משום גזירה אטו שאינו מינו, מ"מ קשה מה יועיל לנו ששים לענין זה דששים לא מהני רק לסלק איסור של טעם, אבל הלא עכ"פ אוכל ביחד ממש איסור ובדבר דלא מהני ביטול ברוב גם ששים לא מהני, ואף שבס' נוב"י מה"ת סי' נ"ד רוצה לחדש דגם היכא דליכא תורת ביטול ברוב גם ששים לא מהני, מה"ת, אבל כבר תמהו עלי' בס' האחרונים עי' יו"ד סי' י"ד סעי' ה' וביד אפרים שם עשה"ט, עוד קשה לשיטת הרא"ש בתערובות יבש ביבש מין בשאינו מינו דמה"ת מותר לאכול ונהפך האיסור להיתר ומ"מ כשמבשל ונותן טעם נאסר מה"ת איך יתכן זה דבר שהותר לגמרי וצירו יהי' אסור כמו שתמה הרא"ש לענין מין במינו, ואם נאמר דכשמבשל הוי כאילו הוכר האיסור שטעמו מורגש, ונאסר מכאן ולהבא, א"כ מה"ט יהי' אסור גם לאכול בלא בישול שכשיאכל ירגיש שאוכל האיסור, ובע"כ עלינו לומר דהא דשרי ביבש מה"ת גם בשאינו מינו הוא בכה"ג שאינו מבחין ע"י הרגשת הטעם שהוא טועם איסור ודאי דרק קפילא יודע להכיר את האיסור ע"י הטעם, לפי"ז גם ע"י בישול לא יבחין להכיר את האיסור, ואם נאמר דלא בעינן דוקא שיכיר את האיסור ע"י הרגשה אלא שיודע בהכרת השכל שטועם טעם האיסור גם זה חשוב כהוכר האיסור א"כ לפי"ז גם במין במינו שאוכל הכל ביחד או שמבשל אותם ליחשב כהוכר האיסור, ובפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות העיר קצת בזה לענין מין בשאינו מינו, ולא מצאתי בדברי' פתרא לישב חומר הענין:

ונלענ"ד לבאר עיקר היסוד בדין ביטול ברוב שהוא עפימש"כ הרשב"א בת"ה הבאנו לעיל בפ"ו שכלפי שהאיסור מכניסו בספק מתעורר הוא לבטלו, דהנה לכאורה קשה על עיקר הכלל דאיתא במס' בכורות דבטומאת משא ליכא ביטול ברוב משום שנושא הכל ביחד, הלא עיקר קרא דאחרי רבים להטות קאי על סנהדרין ושם חלין הדינים הכל ביחד של המרובים עם המועטים ואמרה תורה שיתבטל המיעוט נגד הרוב, אלא נראה דהכל תלוי באופן של ערך ההתנגדות של המיעוט נגד הרוב, דהיכא שהמיעוט גורם לעכב את דין הרוב אז הרוב מבטל את המיעוט ומהפכו להיות כהרוב, ומשו"ה בדיינים שבלא ביטול ברוב לא היה מתקים דין של המרובים, דדין של המיעוט סותר את דינם וכמו שבארנו לעיל, באופן שהדין תלוי בספק דינם של הדיינים, בכהאי גוונא אמרה תורה שהרוב מבטל את המיעוט, ובטומאת משא כשנושא הכל ביחד ליכא שום התנגדות של המיעוט לגבי הרוב, דהמיעוט פועל דינו בנפרד מחמת עצמו היינו שהנושא טמא מחמת משא של המיעוט לחוד, והרוב אינו מטמאו כלום, ומה שאינו מטהרו מטומאת המיעוט אין זה סתירה כלל לדין של הרוב, דהרי גם בלא תערובות אין בכח של רוב הטהורים. לטהר טמאים, ומשו"ה ליכא שם תורת ביטול ברוב כלל לענין זה, ובטומאת מגע שייך ביטול ברוב דעל כל מגע מתנגדים הרוב עם המיעוט, ולולא דין הביטול הי' דין ספק טומאה על כל מגע, ונמצא שסותר לגמרי את הרוב משו"ה אמרינן דעל זה אמרה תורה אחרי רבים להטות שיהי' הדין כהרוב, ואי אפשר זה רק ע"י שיופקע דין הטומאה מכל החתיכות, ומשו"ה גם אם יגע בכולן בבת אחת, יהי' טהור, דשלש מגעות הן ועל כל מגע איכא התנגדות בין המיעוט לבין הרוב, ונפקע דין טומאה מכל מגע, עי' תוס' בכורות ד' כ"ג ד"ה נבילה ובכ"מ ה' אבות הטומאות הי"ז מש"כ בשם מהרי"ק ובטומאת משא אם נושא כולן בזאח"ז אף דזה דומה למגע דבכל אחת שנושא איכא דין אחרי רבים, להטות, ואם יופקע דין טומאה יהי' טהור גם אם ישא בב"א דליכא דין טומאה לחצאין בטומאת משא עצמה, ולפי"ז עלינו להגדיל את כח דין הרוב שיפקיע דין טומאה מן המיעוט אף היכא שלא יתנגד עמו המיעוט, בכה"ג אמרינן להיפוך להקטין כח הרוב שלא יופקע דין טומאת משא אף אם ישא אותן בזאח"ז, אכן אם לא הי' בזה דין שני טומאות לא הי' אפשר לומר כן דא"כ נמצא גדול כח של המיעוט יותר מן הרוב דהמיעוט נתגבר לשנות לגמרי את דין הרוב וזה אי אפשר דהתורה אמרה אחרי רבים להטות, אבל כיון דאיכא בזה שני דיני טומאות אמרינן דלענין מגע נפקע לגמרי דין טומאה ונמצא בזה כח הרוב גדול מן המיעוט, ואף דשני דינים הם ויש מקום לומר דעל כל דין ודין עלינו לקים דין של אחרי רבים להטות, אבל באמת ההתנגדות של הרוב עם המיעוט אינו על שני טומאות אלא מטומאה לטהרה, וכיון שנתקים דין של אחרי רבים להטות לענין מגע, אז הדרינן להכלל שאין להוסיף דין בהרוב יותר מהכח שאמרה תורה, ונשאר טומאת משא אם ישא ביחד, וממילא איכא דין טומאה גם אם ישא בזאח"ז, אבל לענין איסור דליכא דין חילוק בין אוכל בב"א ובין בזאח"ז לומר דישאר איסור אכילה לענין אכילה בב"א ואם הותר בזאח"ז אע"כ נפקע האיסור לגמרי, או שנשאר לגמרי, אז אמרינן להיפוך דאם ישאר האיסור, אז הרי גבר כח במיעוט דנתבטל מזה דין השתמשות אכילה מכל וכל מחמת ספק, והתורה אמרה אחרי רבים להטות, וכמו שבדיינים אם המיעוט סותר את דין הרוב אמרה תורה שיתבטל המיעוט, כ"כ בכל דוכתא אם רק יסתור את הרוב הוא בטל ומשתנה מדין לדין, אבל בטומאה מתקיים אחרי רבים להטות במה שמשנה ומגרע דינו לענין מגע. כנ"ל:

ולפי"ז ניחא היטב בתערובות לח בלח דאף שאוכל ביחד אין מקום לדין לאסור, דא"כ בטל לגמרי דין של הרוב ויהי' גדול כח של המיעוט והתורה אמרה אחרי רבים להטות, משו"ה אין מקום לדין לאסור בזה, אבל ביבש דאפשר לאוכלו אחד אחד, יש מקום לומר דרק באוכל בזאח"ז שמנגדים, זל"ז מותר מכח אחרי רבים, אבל כשאוכל ביחד דליכא דין ביטול דאינם מתנגדים זל"ז כל אחד קם אדינו, וע"ז מסיק הרא"ש דאי אפשר לומר כן דאי אפשר להיות מותר לאכול בזאח"ז ואסור בב"א, דאין זה חילוק דין באיסור והיתר, ואם נתהפך להיתר הכל מותר, ובזה יתישב מה דקשה לשיטת הרא"ש דמדמה אכילה ביחד לטומאת משא מהך דפ' משילין ד' ל"ח דשקיל וטרי שם הש"ס באשה ששאלה מים ומלח לסיעתה שיתבטלו המים ומלח בתוך העיסה עד דמסיק שם הש"ס משום דל עמא עבידא או משום גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות או משום דבר שיש לו מתירין יעו"ש. ואיסור הולכת חפצים חוץ מרגלי הבעלים שמוליך הכל יחד המים המעורבים בתוך העיסה ודאי דומה לטומאת משא יותר מאכילה שאוכל יחד תערובות יבש ביבש, ומ"מ פשיט להש"ס דשייך שם דין ביטול ברוב, ולפימש"כ לק"מ דכיון דאם נאסור להוליך את העיסה כרגלי בעלת העיסה אז יגרום המיעוט לגרע את דין היתר השמוש של העיסה שהיא הרוב ובכה"ג אמרה תורה אחרי רבים להטות, ול"ד לדין טומאה דמפורש בש"ס שם בבכורות ד' כ"ג דגם בלח בלח כמו אפר פרה שנתערב באפר מקלה, ובבהמה גסה ששפעה חררת דם, דלא מטמאים במגע ומטמאים במשא משום דנושא מ"מ את הטומאה, דבטומאה אין זה נוגע לגרע את דינו של הרוב, דליכא איסור השתמשות בדבר המטמא, וכשאמרינן שהנושא טמא מחמת המיעוט המעורב ברוב הטהור אין זה שום סתירה להרוב, ובכה"ג לא שייך אחרי רבים להטות, אבל באיסור השתמשות כאכילה ותחומין אם נאסור מחמת המיעוט הוא סתירה וגרעון להרוב וכל שמנגד להרוב הרוב מבטלו כנ"ל, ובמשנה למלך פ"א מה' משכב הי"ד העיר שם מה שהקשו תוס' בפ"ט דנדה דבגד שאבד בו כלאים ליבטל ברובא דלכאורה קשה מה שייך ביטול בזה דהלא הוא נהנה מן הכלאים ודומה לטומאת משא עיי"ש דמתרץ דס"ל כמש"כ תוס' בבכורות ד' כ"ג דגם בטומאת משא הוא רק מדרבנן והקשו דליבטל מה"ת יעו"ש. והנה גם הרא"ש כתב שם בפ"ט דנדה כדברי תוס', ומלשון הרא"ש שהביאנו מוכח להדיא שבטומאת משא הוא מה"ת דאי מדרבנן אין כל ענין החלוק מיסתבר כלל כיון דגם בטומאת משא נפקע מה"ת כל דין טומאה, ולפימש"כ ל"ד דין כלאים לטומאת משא, דבכלאים הוא דומה ממש להשתמשות אכילה בתערובות לח בלח דבלא ביטול ברוב נאסר כל הבגד, וזה עוד עדיף מאיסור אכילה דשם איסור ההשתמשות ברוב המותר הוא רק בגרמא דמה"ת לא נעשה נבילה ובכלאים נאסר כל הבגד, ובכה"ג ודאי המיעוט סותר ואוסר את הרוב, ומשו"ה הקשו דליבטל ברוב, ותרצו אדרבה מה"ת גופא ליכא ביטול כיון דע"י התערובות נעשה הכל חתיכה אחת של איסור, ומה"ט ניחא בצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה דאם רוב הוא מן הגמלים מותר לענין כלאים, וכן לענין טומאת נגעים בפ"ט מס' כלאים ובפ' י"א מס' נגעים דבפשטות הוא ג"כ משום ביטול ברוב, אף דלכאורה הוא דומה לטומאת משא, אבל לפימש"כ ניחא דגם לענין נגעים הוא דומה להשתמשות, דאם חל טומאת נגעים הוי שנוי בדין כל הבגד לענין מוסגר ומוחלט, דמסגירין ומחליטין את כל הבגד, ונמצא דהמיעוט גורם על הרוב וכל כה"ג הרוב מבטלו כמו שכתבנו דזה בכלל הכתוב בדיינים אחרי רבים להטות דגם בדיינים דומה לטומאת משא דהרי עכ"פ איכא מיעוט הדין של המיעוטים, אלא כיון שמנגדים ונוגעים לסתור דין של המרובים אמרה תורה שיתבטל דינם, ובזה כללה תורה כפי שקבלו חז"ל בכל תערובות, ובטומאת מגע חשוב המיעוט כמנגד להרוב, דכל שנוגע להרוב הטהור, ואנו דנים לעשות ספק טומאה מחמת ספק שמא חתיכה זו מן המיעוט הטמא, אנו מחדשים דין על הרוב והרוב מנגד לזה הדרינן לכלל של אחרי רבים להטות, אבל במשא שנושא כאחד, שאנו מטמאים רק מחמת המיעוט לחוד, דליכא בזה שום חידוש דין על הרוב ולא גרעון בכח השימוש של הרוב ליכא בזה דין ביטול כלל מה"ת ל לשיטת הרא"ש, כנלענ"ד בענין זה בס"ד:

והרמב"ם בפי"א מה' אה"ט הט"ז כתב וז"ל בהמה ששפעה חררת דם אעפ"י שנפטרה מן הבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהא בה צורת נפל לפי שהיא בטלה ברוב היוצא עמה לפיכך היא טהורה אעפ"י שהיתה ראוי' לגר אגב אמה, ושם הי"ז כתב נבילה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבילה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע, אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבילה, אבל הנבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל עכ"ל, והנה בשיטת הרמב"ם איכא הרבה תמיהות, א' קושית הראב"ד שם וז"ל כולה מילתא במנחות אליבא דר' יהודא היא דאמר מין במינו לא בטיל ואיכא מ"ד דבתר המבטל אזלינן דאי לא אפשר למבטל דהוי כבטיל הוי מין בשאינו מינו ומבטל לה, ומשו"ה נבילה בשחוטה דלא אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיות כנבילה לטמא ואעפ"י שהנבילה יוצאה מידי טומאה ע"י מסרחת והוי כשחוטה, אנן בתר מבטל אזלינן דהוי מין בשאינו מינו ובטלה, מ"מ כל אותה הסוגיא אליבא דר' יהודא היא אבל לרבנן לא שנא הכי ול"ש הכי בטלה ברוב ודוקא למגע ולא למשא. עכ"ל. ועוד יש להגדיל התמיה מש"כ הרמב"ם אבל הנבילה אפשר שתטהר כשתסרח, לפיכך תבטל, דהול"ל אעפ"י שאפשר שתטהר, דהרי גם אליבא דר' יהודא נאמר להיפוך וכמו שכתב הראב"ד, עוד קשה מה שהקשה שם בכ"מ, מ"ש דבחררת דם בטלה לגמרי ואינה מטמאה גם במשא ובבשר נבילה אינו בטל לטומאת משא, ובס' כ"מ כתב ע"ז וז"ל ותירץ הר"י קורקס ז"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול (גמור) כי נתערבה החררה וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם והגנונים ואין כאן עוד דבר שיטמא, אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת. עכ"ל. וזה נגד הש"ס דבכורות דפריך הש"ס דליטמא בחררת דם דמשא וקאי שם בקשיא, ולא מתרץ דביטול זה שאני, ובמל"מ מה' משכב פ"א הי"ד הקשה מזה ונשאר בצ"ע: עוד הקשה שם במל"מ מדברי הרמב"ם סוף ה' פרה פט"ו ה"ד וז"ל אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקידש בכולן אם הי' הרוב אפר פרה מטמאין במי נדה ואם הי' הרוב אפר מקלה אין מטמאין במגע אבל מטמאין במשא עכ"ל, ומה שרוצה לתרץ המל"מ דהרמב"ם סובר דקמח בקמח הוי יבש ביבש תמוהין דברי' דהרי כתב הרמב"ם וקידש בכולן, היינו דלא על האפר אנו דנים עכשיו שיטמא אלא על המים, ובמים איכא תערובות שריית אפר מקלה ואפר פרה, וכנראה הוסיף הרמב"ם על לשון המשנה במש"כ וקידש בכולן דסובר דאפר פרה אינו מטמא רק מי חטאת מטמאין, ובחי' הרש"ש למס' בכורות ד' כ"ג העיר שם על דברי רש"י שכתב וקיי"ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא, וכתב דלא מצא בש"ס ענין זה שיטמא אפר חטאת. יעו"ש. אבל עכ"פ מפורש ברמב"ם דמיירי לאחר הקידוש דודאי הוי לח וקמה התמיה על הרמב"ם מ"ש זה מחררת דם, ובגמ' בכורות ד' כ"ג שם הביא הש"ס דר"י בר חנינא תני בין בתערובות אפר פרה ובין בתערובות נבילה בשחיטה דטהור מלטמא במגע ומטמא במשא, ופריך הש"ס מהא דתני ר' חייא דבחררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ומסיק בקשיא, וכיון דלא אסיק בתיובתא ומשו"ה פסק הרמב"ם באפר פרה ובנבילה שנתערב בשחיטה כר"י ב"ח ובחררת דם כר' חייא, אבל עכ"פ עלינו למצוא איזה מבוא במה לחלק בין השווין, שעל זה תמך הרמב"ם יסודותי': ונלענ"ד בהקדם לבאר שיטת הרמב"ם הנפלאה שם בפ"א מה' אה"ט הי"ב וז"ל עור שיש עלי' כשני חצאי זיתים בשר נבילה העור מבטלן ולא מטמאין לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע אינו מטמא במשא, אבל שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית, והנוגע טהור שאין חבורי אדם חבור והוא שיהי' שניהם מרודדים ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד, אבל אם הי' ח"ז זה בפ"ע וזה בפ"ע בקיסם אחד אפי' הוליך והביא כל היום כולו טהור עכ"ל. הנה מפורש בדברי' דאם תחבן בקיסם והם מרודדים לא אמרינן כל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, ורק בעור מפני שהעור מבטלן אז אמרינן כלל זה את שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא ולכאורה הוא דבר מתמיה, אבל דברי' לקוחים מפשטות הש"ס, דהנה בגמ' חולין ד' קכ"ד במשנה שם עור וכו' הי' כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל רבי עקיבא אומר לא במגע ולא במשא, ומודה ר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה ר"ע מטהר בעור מפני שהעור מבטלן עכ"ל המשנה, ושם בגמ' הובא ברייתא בנבלתם ולא בעור שיש עלי' שני חצאי זיתים יכול אף במשא ת"ל והנושא יטמא דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. עכ"ל הברייתא. וכתבו בתוס' שם דלר"ע גופא ל"צ קרא דאיהו ס"ל דעור מבטלם אלא לדברי ר"י קאמר לדידך דלית לך עור מבטלו תיפוק לי' מיהא דכיון דאינו בא לכלל מגע יעו"ש, ולשיטת תוס' מוכרחים אנו לפרש דבתחבן בקיסם לר"ע מטמא גם במגע דאל"כ כיון שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, וצריך לדחוק מה דאמרינן במשנה ומודה ר"ע דמשמע ומודה לר' ישמעאל, והלא ר"י אמר דלא מטמא במגע דלאו דוקא הוא, וכ"ז הכריח להרמב"ם לפרש כפשטא, דלר"ע נמי צריך קרא דרק היכא שעור מבטלן אמרינן כלל זה את שאינו בא לכלל מגע וכו' אבל בתחבן בקיסם אף שאינו מטמא במגע מטמא במשא, ולפי"ז יתפרש הך ומודה ר"ע האמור במשנה כפשוטו דבזה מודה לגמרי לר"י דאף שאינו מטמא במגע מטמא במשא, ועי' בכ"מ כאן שלא ביאר כראוי, ונראה לי בסברת הרמב"ם עפ"י שיטתו בגמ' שם דלר"ע בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם לא חשוב אינו בא לכלל מגע כיון דאפשר ליגע בכל חצי זית בפ"ע אף שאינו מתטמא מחמת חסרון צירוף, אבל הרי נוגע בם וחשוב בא לכלל מגע, ול"ד לקולית סתומה דשם לכו"ע אינו מטמא במשא מחמת שאי אפשר ליגע במוח הטמון בקולית וכאן שאין בא לכלל מגע וכו' ורק בשני חצאי זיתים פליגי ר"י ור"ע, דלר"י מדמה זה לשני חצאי זיתים שבקיסם דבכה"ג חשוב בא לכלל מגע, ור"ע סובר כיון שהעור מבטלם, וענין זה שבטלין החצאי זיתים להעור הוא רק מפני שאין חשובים להצטרף לטמא הם בטלים לגבי העור, ולפי"ז כיון דלטמא במשא הם מצטרפים מפני שהם מרודדים ודבוקים וניטלים כאחד, אין העור מבטלן וכדאיתא כעין זה במס' פסחים ד' מ"ה לענין בצק שבסדקי עריבה, ומהראוי להיות שיטמא במשא, אבל כיון דלענין מגע מחמת דלא חזו לאיצטרופי הם בטלים לגבי העור והוי כמאן דליתא, שוב אין מטמאים גם במשא כיון דאין בא לכלל מגע אין בא לכלל משא, דל"ד לשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם, דהרי הם בכח טומאתם אלא שחסר הצירוף, משו"ה חשוב בא לכלל מגע, אבל הכא העור מבטלן מחמת חסרון הצטרפות ונמצא דלענין מגע אין להם דין נבילה כלל, וכיון דאין בא לכלל מגע אינו מטמא גם במשא ודברי הרמב"ם בשיטת הש"ס הם מדויקים נכונים ומסתברים בעזה"י:

והנה בנבילה שנתערבה בשחוטה דלא מטמא במגע ומטמא במשא צ"ל דחשוב בא לכלל מגע כמש"כ בתוס' בכורות שם ד"ה נבילה בשחוטה וז"ל וא"ת כיון דלא אתי הכא לכלל מגע היכי מטמא במשא לכ"ע, וי"ל דה"מ כגון קולית סתומה שאינו יכול ליגע או כגון שני חצאי זיתים על העור דפליגי ר"י ור"ע אבל הכא דאיכא שיעור טומאה במק"א ובר מגע הוא, אלא שאין ידוע איזהו, בא לכלל מגע קרינא בי'. עכ"ל. וגם לשיטת הרמב"ם דלר"ע מה שאינו מטמא במשא בשני חצאי זיתים שעל העור שהוא מפני שאין בא לכלל מגע מחמת שהעור מבטלן, לא דמי ביטול העור לביטול נבילה בשחוטה דהתם הוא ביטול גמור דנעשה כטפל להעור וכמאן דליתא דמי, אבל בנבילה בשחוטה אף דבטל לגבי מגע אבל הוא רק מפני שאינו מכירו ואם הי' מכירו הי' בא לכלל מגע, וזה פשוט ומוכרח לשיטתו, ולפי"ז נראה לי דבתערובות לח בלח כהך דחררת דם דלא שייך בזה הכרה דלא יתפרדו לעולם ומה שמתבטלת הנבילה בדם וגנונים היוצא עמה הוא ביטול עולמי ולא אפשר ליגע רק ע"י תערובות רוב הדם ומגע זו אינה חשובה מגע מחמת הרוב היוצא עמה, דאל"ה לא הי' בזה דין ביטול ברוב כמו דלא בטיל לענין משא, דכמו במשא הוא נושא כאחד כ"כ בלח כל שנוגע במשהו הרי נגע בכל השיעור, ונמצא דלא בא לכלל מגע לעולם והרי זה כמי שלא בא לכלל מגע מחמת שהעור מבטלן ומשו"ה אינה מטמאה גם במשא, ומשו"ה פסק הרמב"ם עפ"י שיטת ההלכה שם בהי"ב אליבא דר"ע דגם בחררת דם טהורה לגמרי אף מטומאת משא ומדויק לשיטתו מה דאמר ר' יוחנן שם דמשו"ה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום ביטול ברוב נגעו בה, ולא אמר דבטלה ברוב, דלפי"ד מה דאינו מטמא במשא אינו משום ביטול ברוב, אלא דדין ביטול ברוב גורם שלא יטמא גם במגע, וכמו דאיתא במשנה שם בחולין בשני חצאי זיתים שעל העור לר"ע שאינו מטמא במשא מפני שהעור מבטלן, אף שטעם זה אינו רק למגע ולא למשא, אלא שהטעם הביטול גורם שיתחשב ללא בא לכלל מגע כמו שנתבאר, כ"כ הכא בחררת דם, ושפיר אמר ר' יוחנן דמשום ביטול ברוב נגעו בה, דגם מה שאינה מטמאה במשא הוא ע"י נגיעת דין ביטול ברוב, דעי"ז חשוב לאינו בא לכלל מגע ועי"ז אינו מטמא במשא, וזה נכון ומסתבר, ומה דקשה בזה דלפי"ז למה לא מתרץ הש"ס כן ומסיק בקשיא, י"ל בפשטות דלפי"ז צ"ל דמה דתני ר' חייא דלא מטמאה במשא הוא אליבא דר"ע דפליג על ר' ישמעאל, וכפי שהוסיפה שם הברייתא שהובא שם, דמשניהם נלמד דמחמת שהעור מבטלן לא בא לכלל מגע, ור"ע סובר דכל שלא בא למגע אינו בא למשא, וכ"ז לא נזכר בהדיא בדברי ר' יוחנן, משו"ה אסיק הש"ס בקשיא על מאן דאמר טומאה כמאן דאיתא דמי, ובפשטות מסתבר לומר דר' חייא ור' יוחנן סברי דטומאה כמאן דליתא דמי, אבל לפי האמת עפ"י כללי ההלכה דר"ע הנ"ל, אין לנו לדחות מהלכה כל פסקי ההלכות דר' יוסי בר"ח דאמר לענין נבילה בשחוטה ואפר פרה דמטמא במשא וגם מה דתני ר' חייא בחררת דם דלא מטמאה גם במשא כיון דלפי האמת כולם מכוונים בלי סתירה, ולפי"ד מתישבת הקושיא השני' ג"כ מהך דאפר פרה שהקשה במל"מ, דאף דגם שם הוא לח בלח, אבל דין זה כל דלא אתי לכלל מגע אין בא לכלל משא הוא רק בטומאת נבילה, דהיקש זה נאמר רק בנבילה ולא בשאר הטומאות, וכמו שמבואר בלשון הרמב"ם שהבאנו שכ' דכל שאינו מטמא "מן הנבילה" במגע אינו מטמא במשא, ומשו"ה באפר פרה שהוא טומאת מי חטאת כיון דלענין טומאת משא ליכא דין ביטול ברוב, קאי כל אחד אדינו ומטמא במשא ולא במגע, ומתורץ הכל בעזה"י:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>