עריכת הדף "שם משמואל/פרשת בראשית/תרפא"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
==={{מרכז|{{גופן|4|וילנא|'''[{{כתובת מלאה:שם משמואל/פרשת בראשית/תרפא|action=edit}} תרפ"א]'''}}}}===
במדרש פרשה יוד רבי חמא פתח הגו סיגים מכסף וגו' א"ר אליעזר בשם ר' יעקב משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והיו בה שני דיסקוסים נאים כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת דיסקוסים נראית כיון שפסקה וניער המים שבתוכה נראית מלאכת דיסקוסים, כך כל זמן שהי' העולם תוהו ובוהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תוהו ובוהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצירוף כלי נעשה כלים, ובאסיפת אמרים נעשו כלים דרש ויכולו לשין כלי, ועדיין אינו מובן מהו שנעשו כלים, ומת"כ פירש הכ' קמוצה ודרוש כלי לשון תכלה, וגם זה אינו מובן ומה ענינו להמשל:

ונראה דהנה משמע דויכולו נאמר אחר עקירת תוהו ובוהו, והרי עקירת תוהו ובוהו הי' עוד ביום ראשון, ולמה המתין לקרותם כלים עד יום השביעי, אך נראה דהנה במדרש לקמן ויכל אלקים ביום השביעי אתמהה, פירש"י וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי וכו' גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסירה כלה שתכנס לחופה כך מה הי' העולם חסר שבת, ונראה לפרש עפ"י מאמר הש"ס ר"ה (י"א.) כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, פרש"י שאלן אם רוצים להבראות ואמרו הן, ואף שקודם שנבראו לא הי' למי לשאול, צ"ל הפירוש דהנה אמרו ז"ל שהי' שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב"ה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו מתרחקין מהשורש ומתגשמין והולכין, ומשמע שהי' מעצמן מתגשמים והולכים עד שהוצרכו לגערה, והיינו שניתן בהם רצון להיות מתרחקים והולכים, וזהו הפירוש לדעתן נבראו שהרי בהם הי' תלוי אם להתרחק אם לא, וזהו הכוונה דרך מליצה ששאלן ואמרו הן, והנה כשהגיע יום השבת זמן עליית העולמות נשתנה מהותם והשיגו רצון לחזור לשורשם והי' מתאוין ומשתוקקים לזה, וזהו לשון כלה מלשון כלתה נפשי אל ה', וזהו שאמר גניבא מה היתה חסירה כלה שתכנס לחופה, כי קודם השבת הי' חסר ענין זה שתהי' הבריאה כלתה נפשה לשוב ולהתדבק בשורשה, וזהו הפירוש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה שלשון ויכל הוא נמי מלשון כלתה נפשי וגו' היינו שנתן האלקים ביום השביעי במלאכתו אשר עשה בכל ששת הימים בחי' זו שיהי' משתוקקין ומתאוין לחזור לשורשם, וכך שיעור הכתוב "ויכל אלקים" שעשה להיות בבחי' ויכל [שהוא מלשון כלתה] אימתי "ביום השביעי" ואת מי עשה להיות בבחי' זו "מלאכתו אשר עשה" בכל ששת הימים:

ולפי האמור יש לפרש הלשון ויכולו נמי הכי מלשון כלתה שהשמים והארץ וכל צבאם כלתה נפשם דהיינו רצונם לשורשם, והדר מפרש דאיך הי' זה שכלתה נפשם היפוך מששת ימי המעשה שלדעתם נבראו שהי' להם רצון להיות נמתחים והילכים ויכל אלקים ביום השביעי וגו' שהאלקים נתן בהם בחי' זו, והיינו שלעומת שהקב"ה הביט בכל מה שברא וערבה לו מזה עצמו נתעורר בכל הבריאה בחי' זו להתאוות ולהשתוקק לשורשם, וכענין שכתוב כמים פא"פ וגו' שהרצון למעלה בהבריאה עורר רצון למטה בהבריאה, ומובן שזה לא נחשב שעשה מלאכה בשבת:

ולפי האמור יתבאר דברי המדרש שבפתח דברינו דהנה בכל ששת ימי המעשה שהי' שמים וארץ נמתחין ונתרחקין משורשם, ולא עוד אלא שהי' מתאוין להיות נמתח אם הי' אז אדם עומד ורואה הי' משתומם על המראה, וכן מלאכים שנבראו בשני ובחמישי שלא ידעו מראש אחרית דבר שיהי' שבת והבריאה תכלה נפשה לשוב לשורשה, היו משתוממים למה תהי' כזאת שהרוחניות תתאוה להתגשם היפוך השכל, וזה נקרא תוהו ובוהו כמו שפירש"י תוהו מלשין תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בוהו שבה, וכך הי' כל ששת ימי המעשה כל הרואה הי' תהא ומשתומם על מה שהי' שמים וארץ נמתחין, אך כשהגיע יום השבת וכל הבריאה השתוקקה וכלתה נפשה נקרא שנעקר תוהו ובוהו מן העולם, שהרי הכל מבינים שסוף המעשה הי' במחשבה תחילה, וכל הירידה הי' צורך עלי', ע"כ אז נראית מלאכת שמים וארץ היינו מה ששמים וארץ הי' נמתחין מאליהן למה היתה כזאת, ויצא לצירוף כלי כפי' מת"כ שהכף קמוצה ודרש כלי לשון תכלה, היינו שכלתה נפש הבריאה לשורשה:

במדרש פרשה כ"א על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב וכו' על שדה איש עצל עברתי זה אדה"ר על כרם אדם חסר לב זו חוה וכו' והנה עלה כולו קמשונים וקוץ ודרדר תצמיח לך, ויש להבין הא עצלות הוא שלילות המעשה וזה יתכן במ"ע שהי' עצל ולא עשה, אבל חטא אדה"ר הי' שעבר על ל"ת בפועל ובמעשה וזה לא יתכן לקרות עצל, והמת"כ פירש שנתעצל מלעשות תשובה, אבל פירוש זה לא יתכן שהרי מסיים ע"ז והנה עלה כולו קמשונים וקוץ ודרדר תצמיח לך, ועונש זה נאמר תיכף על האכילה ולא על מה שנתעצל מלעשות תשובה לאחר מכאן עד אחר תשובת קין:

ונראה דהנה בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל שחטא אדה"ר הי' שלא המתין בזיווגו עד שבת, ואף שחטאו מפורש בכתוב שהוא אכילת עץ הדטו"ר, י"ל שלאו גוף החטא הי' הקדמת הזיווג אלא כי אמרו ז"ל כשראה הנחש עסוקין בתשמיש ונתאוה לה, וכ"ז הי' מחמת הקדמה זו, אבל אם הי' ממתין על שבת שהי' עליית עולמות וכל בחי' הרע ערקין לנוקבא דתהומא רבא א"כ לא הי' בו כח לראות וממילא לא הי' נזדווג להם, ויש עוד טעם בהאריז"ל דכתיב ולא יתבוששו ושבת הוא אותיות בשת, משמע דבשבת אותיות בשת הי' ניתן בו דעה ליבוש להיות משמשים ערומים ולא הי' הנחש רואה ולא הי' מזדווג להם, ויש עוד לומר דהנה אדה"ר חכם גדול הי' והי' יודע את מעלת הזיווג ביום השבת לעומת יום החול אם הי' אך שם אל לב להתיישב בדבר, אבל הוא לא שם על לב שלא לעשות דבר בלתי ישוב הדעת, ועשה בלתי ישוב הדעת במהירות ע"כ נעלם ממנו גודל הצורך להמתין עד שבת:

והנה בעיקר חטא מאכילת עץ הדעת טוב ורע יש לתמוה איך היה עושה נגד ציווי השם יתברך ואזהרת מיתה ולמה לו להכניס עצמו לזה להניח דעתו של הקדוש ברוך הוא וללכת אחר דעתו של נחש שכאשר יאכל מן העץ יברא עולמות, האם עולמות היה חסר, ויצר הרע לא היה לו שיתקפהו בכח אלא פיתוי בעלמא, והיתכן לבר דעת להיות נשמע לפיתוי זו, וכי חס ושלום שוטה ופתי היה להיות מאמין לכל דבר. ונראה שזה היה מחמת מהירות ובלתי ישוב הדעת שבאם היה מתיישב בדעתו בודאי אי אפשר שהיה עושה דבר הזה, אך גם זה פלא שלעבור על ציווי השם יתברך יהיה עושה במהירות ובלתי ישוב הדעת, ויש לומר שמהירות בלתי מתינות וישוב הדעת בענין הזיווג שלא המתין על שבת, שעל זה לא היה ציווי מאת השם יתברך אלא מעצמו היה לו להיות מבין אם אך היה מתיישב בדעתו ומכל מקום מאחר שעשה בלתי ישוב הדעת פגם בענין ישוב הדעת עד שאחר כך גם בענין אכילת עץ הדעת טוב ורע לא התיישב בדעתו ועשה במהירות כענין עבירה גוררת עבירה כמו שאמרו זכרונם לברכה שאפילו עבירה שוגג גורר לעבירה מזיד, שמהאי טעמא גם שוגג צריך כפרה, וע"כ פגם ישוב הדעת בענין הזיווג אף שלא היה עבירה שנצטוה עליה, מ"מ באשר לא טוב עשה, משך להעדר ישוב הדעת אפי' בדבר שנצטוה עליו ועשה מה שעשה:

והנה כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד בהפרש שבין עצל למתון שלכאורה לפי שטחיות הדברים בני בקתא חדא נינהו, והגיד הוא זצללה"ה שמתון הוא העושה בישוב הדעת ע"כ איש ממהר לעשות דבר, ועצל הוא להיפוך שמתעצל להתיישב בדעתו ועושה בלי התישבות הדעת:

ולפי האמור יתבאר דברי המדרש שקרא לאדה"ר עצל היינו ששורש החטא בא מחמת שהי' עצל בישוב הדעת בענין זיווגו להמתין על שבת, ומזה נמשך כל הרעה הזאת לעשות בלא ישוב הדעת עד שאפי' במה שנצטוה עליו עשה בלי ישוב הדעת:

ונראה ששבת הוא בחי' דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם וזה מביא באדם בחי' ישוב הדעת, הוא תיקון על חטא אדה"ר, וע"כ בשבת אין משתמשין באילן שבזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר, [א"ה עי' רש"י חגיגה (י"ב.) ד"ה דעת דמפרש לדעת ישוב]:
<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>