עריכת הדף "שיטה מקובצת/בבא קמא/יז/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
''' היינו רגל היינו בהמה.''' קשה יתרץ תנא רגל דחיה וקתני רגל דבהמה כמו שתירץ גבי שן. וי"ל דמכח קושיא זו מתרצא קושיא של נחש דאם איתא דקאי אנחש הוי ליה לתרוצי הכא תנא רגל דחיה דהיינו נחש וקתני רגל דבהמה והאי דלא תנא רגל דחיה היינו משום דכיון דתנא שן דחיה אף על גב דסמוך וביער דנפקא לן מיניה שן אצל בעירה דהיינו בהמה אפילו הכי קתני שן דחיה דחייב כל שכן רגל חיה דנפקא לן מושלח שהרי מפסיק את ביניהם. אי נמי לא תוכל לומר דקתני רגל חיה ורגל בהמה דמדקאמר מאי אבות ומאי תולדות איכא משמע דבהמה דמתניתין היינו תולדות דרגל. וכן נמי במתניתין קתני הבהמה מועדת להלך כדרכה וכו' משמע דבהמה היינו תולדה. גליון.

'''וזה לשון תלמידי הר"ר ישראל ז"ל להכי לא תירץ תנא רגל דחיה וכו'.''' משום דכבר שנה תרנגולים. וא"ת לא זו אף זו קתני. ליתא דכיון שמרבינן מבהמתך אז הכל שוה. ועוד נראה לפרש דבא לפרש כיצד אפרק קמא ורגל דסליק מיניה היינו רגל בהמה ולהכי לא נתרץ כן. ועוד יש לומר אם רצה לומר התנא רגל חיה ואמר בשניהם אבות אמאי אמר ברישא כיצד הרגל דהיינו אב וסיפא קתני הבהמה מועדת להלך דהיינו תולדה. וזה הבל דרצה לומר אפילו ולדה בהמה. והר"י יישב שלא קשה שלא תנא תולדות גבי שן כי כיון שכבר השמיענו גבי רגל תו לא צריך גבי שן ואם כן כיון שהשמיענו שן חיה אם כן ליכא חידוש רגל חיה אבל אם יאמר רגל חיה עדיין לא הייתי יודע שן חיה כי הייתי אומר כיון דכתיב בעירה ובער והפסיק באת בין ושלח ובעירה הייתי טועה שמיעוט בעירה קאי דוקא אבער אבל כשהשמיענו שן חיה מכל שכן ברגל. ע"כ.

ובגליון כתב וז"ל וקשה נוקי ברגל חיה אף על גב דנקט תרנגולים נימא דלא זו אף זו קתני. וי"ל אם התנא נחת לאשמועינן אף עוף לגבי רגל אם כן לימא נמי גבי שן. ואין להקשות יתחיל בתרנגול כי לשון רגל רוצה להתחיל לפרש כיצד אבל שם עוף לא הזכיר בפרק קמא. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב דמשום הכי לא תנא רגל בחיה כמו דקתני שן דחיה משום דבעירה משמע טפי שן מרגל דומיא דכאשר יבער הגלל להכי עדיפא ליה למיתני יתורא גבי שן לאשמועינן דחיה דמינה שמעינן לגבי רגל נמי לא שנא דחיה ולא שנא דבהמה. ע"כ.

'''ואם תאמר כיון דקתני השן מועדת דהיינו שן דחיה כל שכן דבהמה שהיא עיקר וממנו לומדת חיה.''' וי"ל דאי לאו דאמר הבהמה מועדת לאכול דהיינו שן דבהמה הוה אמינא דשן דחיה יהיה מועד לאכול אף שאינו ראוי לה משום הכי קאמר הבהמה מועדת לגלות על שן דחיה דכי היכי דבהמה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה הכי נמי חיה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה. גליון.

'''תנא שן דחיה וכו'.''' וקשה לי דשן ורגל דחיה כבר שמעינן ממתניתין דזאב וארי כדפרישנא לעיל דמיירי במידי דאורחיה זאב בטריפה וארי בדריסה דהיינו שן ונחש שאין הנאה להיזקו והיזקו מצוי היינו רגל. ונוכל לתרץ דהא דמוקי לה שמואל לעיל במידי דאורחיה ממתניתין דהכא ידע לה וכיון דאשכחן שן ורגל בחיה ואי לאו מתניתין דהכא הוה אמינא בעירה כתיב והעדאתן דזאב וארי היינו כמו קרן דאייעד שהן מועדין מתחילתן להשחית ולחבל והוי כמו שור דאייעד. הרא"ש ז"ל.

או שמא הוה אמינא דהרי אלו מועדים מטעם רגל דהיזקן מצוי כמו רגל אבל הכא אשמועינן אפילו שן דחיה שאין היזקה מצוי. ע"כ גליון תוספות.

'''אפילו שן דחיה וכו'.''' פירוש כגון שאין רגילות כמו צבי. תלמידי הר"י ז"ל.

ורבנו ישעיה ז"ל כתב וז"ל סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה בהמה אין חיה לא קמשמע לן. ומכל מקום אכתי לא שמעינן מהכא עופות אלא סמיך אגזרה שוה דלקמן דגמר בהמה בהמה משבת בהמה אין חיה לא. תימה הא כבר אשמועינן ברישא גבי רגל דבעירה לאו דוקא דחייב בעופות. יש לומר דהא לא קשיא דניחא ליה לאשמועינן בתרווייהו. אבל הקשה ה"ר יעקב בר"ש הא תנא ליה בפרק קמא שן חיה דקאמר הזאב והארי וכו' ומפרש לה תלמודא בשן דאמרינן ארי ברשות הרבים דרס ואכל חייב ומשמע דלפרושי מתניתין אתי. וי"ל דהוה מפרישנא ליה ברגל ושמואל דפירש בשן לבתר דשמיעא ליה למתניתין דהכא הוא דפירש. ולר' נראה דהא דאמרינן הכא בהמה אין חיה לא לאו אחיובא דשן קאי דהא תנא ליה חיובא דעופות גבי רגל והוא הדין גבי שן דבעירה לאו דוקא וכיון דממונא הוא פשיטא דמחייב אבל אכתי לא אשמועינן פטורא ברשות הרבים בחיה ועופות לא ברגל ולא בשן להכי תנא הכא שן דחיה וקתני במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורה דאף לענין פטורא בעירה לאו דוקא ומשן שמעינן ברגל. ע"כ. ועוד יש לומר דהאי כיצד השן מועדת מפרש פרקין קמא ואם כן בלא פרקא קמא לא איירי אלא בשן דחיה והכא הוא דקתני שן דבהמה דקתני הבהמה מועדת וכו' והשתא לא קשה מידי. ע"כ גליון תוספות.

'''ואם כן כוליה פרקא קמא וכו'.''' ולפי זה קשה אם כן מאי פריך אי הכי שן דבהמה מיבעי ליה למיתני ברישא והא כל שן דפרק קמא היינו שן דחיה ואין שם שן דבהמה. ויש לומר דהאי ליתנייה ברישא קאי ארישא דפרק קמא שיאמר שן דבהמה ברישא קודם שן דחיה. והקשה מורי הרב לפירוש זה אחרון של גליון תוספות דמפרש דכל שן דפרק קמא היינו שן דחיה אם כן מאי קאמר סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב בהמה אין חיה לא קמשמע לן משמע דהאי קמשמע לן קאי אפרק ב' דקמשמע לן שן דחיה והרי בפרק קמא שנה שן דחיה ומאי קמשמע לן הכא בפרק ב'. וי"ל דהכי פירושו סלקא דעתך אמינא וכו' כלומר דאם תקשה אמאי איצטריך למיתני בפרק קמא שן דחיה כלל נלמוד אותו משן דבהמה על כן מתרץ סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה ואי לאו דאשמועינן בפרק קמא שן דחיה לא היינו יודעים כלל שן דחיה. וא"ת כיון דתנא בפרק קמא שן דחיה אמאי איצטריך למיתני זאב וארי ואמרינן בגמרא דהכי קאמר ויש מועדים אחרים וכו' והלא הם בעצמם השן שהזכיר דאיירי בחיה. וי"ל דמצינו למימר דזאב וארי וכו' היינו רגל דהיזקם מצוי. אי נמי דיש מועדים אחרים וכו' אנחש קאי דהוי רגל ורגל חיה עדיין לא השמיענו. ואם תאמר הכא בפרק ב' קתני השן מועדת והבהמה מועדת כיון דקתני השן מועדת דהיינו דחיה כל שכן דבהמה שהיא עיקר וממנה לומדת חיה. וי"ל דאי לאו דאמר הבהמה מועדת לאכול דהיינו שן דבהמה הוה אמינא דשן דחיה יהיה מועד לאכול אף שאינו ראוי לה משום הכי קאמר הבהמה מועדת לגלות על שן דחיה דכי היכי דבהמה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה הכי נמי חיה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה. ע"כ. תלמידי הר"י וגליון.

ומהר"י כהן צדק ז"ל כתב וז"ל אף על גב דהא שמעינן מרגל דלאו דוקא בהמה דהא תנא תרנגולים נראה לרבי אברהם בן אברהם דצריכי תרווייהו דאי אשמועינן ברגל התם הוא דכתיב ושלח מקמי בעירה דמשמע כל מידי דבר שלוח לא שנא בהמה לא שנא חיה אבל וביער כתיב אחרי בעירה אימא בהמה אין חיה לא ולפי זה ניחא נמי הא דלא משני תנא רגל חיה. ועוד בלאו הכי נמי לא הוה מצי לשנויי הכי דהא תני תרנגולים ולמאי איצטריך תו לאשמועינן רגל חיה. ע"כ.

'''סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב.''' יש מקשים דהא אמרינן למעלה ואימא מבעה זה מים וכו' ופירשו בתוספות אף על גב דבעירה משמע בהמה מכל מקום מרבינן מושלח מים אפילו דבעירה משמע בהמה מכל מקום ושלח משמע נמי שן חיות כדמשמע שן בהמות אשלח בם. וי"ל דהייתי אומר דשן בהמות אשלח בם איירי בחיות הממיתות ואיירי בקרן. ועוד יש לומר כיון דאת מפסיק בין ושלח לבעירה להכי לא הוי בעירה מיעוט על דבר שמרבינן מושלח אבל בין בעירה לוביער דליכא הפסק לא מרבינן מושלח דליהוי בכלל וביער אלא מאי דמשמע מבעירה וגם דשאני שן כי ביער ובעירה גורמין לו למעט כלשון אחר. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

'''בהמה אין חיה לא.''' ומכל מקום הייתי מחייב שן דחיה משום תולדות מידי דהוה בנתחככה בכותל להנאתה דמחייבינן לה משום תולדות דשן והאי נמי יש הנאה להיזקה ובכאן איצטריך לאשמועינן דשן דחיה נמי הוי אב ואם כן ליכא למשמע מידי ממשנתנו דקתני התרנגולים דחיה בכלל בהמה דאיכא למימר דמחייבינן משום תולדה ומשום הכי לא תני תולדות גבי שן כדקתני גבי רגל משום דכבר אשמועינן ברישא אבל שן אף על גב דאשמועינן ברישא בתרנגולים הוצרך לאשמועינן בשן גופיה דחשיב אב כדפירש מורי. מהר"י כ"ץ ז"ל.

וזה לשון הר"ש ז"ל קמשמע לן חיה בכלל בהמה. יש מפרשים דלמשוייה אב קאמר וכדפירש רש"י ז"ל מקרא דזאת הבהמה אשר תאכלו דאלו מגזרה שוה דשור שור משבת או מבהמתך ליכא למילף דבעירה וליכא למילף משבת והא דתנן תרנגולים היינו משום תולדה דרגל. וקשה לי אם כן בנפילת הבור נמי מאי איצטריך גזרה שוה נימא דשאר מילי תולדות נינהו אלא על כרחך משום דסלקא דעתך שור וחמור דוקא הכא נמי סלקא דעתך אמינא בעירה דוקא ולהכי איצטריך גזרה שוה. ואף על גב דבשבת לא כתיב בלשון בעירה מכל מקום אמת הוא דבהמה הויא וכיון דילפינן משבת שור דנזקי בור לאו דוקא הכי נמי בעירה דשן ורגל לאו דוקא מהשתא אמרינן כל מילי דמזיק אבנו וסכינו הוו תולדה. ע"כ.

'''וקמשמע לן דחיה בכלל בהמה.''' כתבו בתוספות לא מהאי דרשא דבהמה המקשה קאמר וכו'. וקשה נימא מההיא דרשא ודוקא לגבי רגל התרנגולים מועדים בשביל שבעירה בא למעט דוקא אשן. ומיהו גבי חבל דלי מטווסא בעיסה משמע שאף שן הדין כן. תלמידי הר"י ז"ל.

'''בגופה דרך הילוכה ובשערה דרך הילוכה באוכף שעליה בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הילוכה באינך לא איצטריך.''' ותנא הני והוא הדין בקרנה דרך הילוכה וכן תני לה בתוספתא. הרשב"א ז"ל.

'''וטנפו או נקרו.''' טנפו ברגליהם קאמר דהיינו רגל. אי נמי שטנפו שנתגלגלו להנאתן דהיינו שן כדאיתא בפרק קמא. הרשב"א ז"ל.

'''אמר רבא לעולם כגופו דמי.''' לא מצי אמר לאו כגופו דמי דאיכא חצי נזק צרורות ליהוי קנסא. ר"ש ז"ל.

'''כל שבזב טהור וכו'.''' כתבו בתוספות דעיקרו לא בא אלא למעט הזורק וכהאי גוונא אמר רב אשי בעבורה זרה בשלהי רבי ישמעאל דהא קנה בקומטו של זב והסיט דבזב טהור דטומאת בית הסתרים היא ובנזקים משלם נזק שלם. ומיהו אפשר דלגבי בהמה יש חילוק דשנוי הוא ואינו משלם. ירושלמי היתה טבלה מונחת וזכוכית עליה דדם על גבי טבלה ונשברה הזכוכית על הטבלה משלם נזק שלם ועל הזכוכית משלם חצי נזק היתה הטבלה מונחת זו על גב זו דרסה על העליונה ונשברה התחתונה על העליונה משלם נזק שלם ועל התחתונה חצי נזק. רשב"א ז"ל.

'''ורבא צרורות אתא לאשמועינן דכל שבזב טמא דקא סלקא דעתך נגיעה ממש היא לא איצטריך לאשמועינן דתנינא בהדיא כיוצא בו בנזקין בין בהזיקה בגופה בין בשערה וכו'.''' אלא עיקר מה שהודיענו במילתיה דשבזב טהור הוא דכהאי גוונא בנזקין דהיינו צרורות דמשלם חצי נזק וקמשמע לן דהלכתא כרבנן והא נמי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומתרץ לא עגלה מושכת בקרון אתא לאשמועינן כלומר לאו כדקא סלקא דעתך מעיקרא דכל שבזב טמא ממגע קאמר אלא ממדרס קאמר שאף על פי שיש הפסק גדול בין הזב והכלי נטמאו הכלים במדרס וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

'''וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות נזקי ממון לענין תולדות רגל היה חוט או רצועה קשור ברגליהם ונסתבך כלי באותו חוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק והוא שקשרו אדם ואם נקשר מאליו פטור בעל התרנגולים ואם היה לחוט בעלים ולא הפקירו בעל החוט חייב ככל בור המתגלגל וכו'.''' עד פטור שאנוס הוא. נראה שדעתו לפרש עגלה מושכת קמשמע לן אסיפא דקאמר כל שבזב טהור בנזיקין משלם חצי נזק והיינו חוט שהוא נמשך ברגליהם שמשלם על היזקו חצי נזק אם קשרו בו. וצריך עיון דהא בברייתא תניא כוותיה דרבא בעגלה המושכת דנזק שלם משלם וזה מושך עגלה העגלה טמאה אם יש בה בית קיבול שאינה פשוטי כלי עץ והוא הדין שכל מה שעליה טמא דזב מטמא בהיסט כדילפינן מוכל אשר יגע בו הזב והוא הדין בניזקין אם היה שורו מושך עגלה ונכנסה בחצר הניזק והזיקה שדרסה כלים או פירות משלם נזק שלם. עד כאן.

'''עגלה מושכת בקרון.''' הקשה הראב"ד ז"ל דמאי שנא מדליל הקשור ברגלי התרנגולים דאינו משלם אלא חצי נזק. והוא מפרק לה דהתם אורחיה והכא לאו אורחיה. ופירש דהתם לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחייהו. הרשב"א ז"ל.

והקשה הרא"ש ז"ל דמה ענין עגלה מושכת בקרון לזב שיושב על הקרון ואם היה זב מושך עגלה על הכלים הכלים טהורים. עד כאן.

והראב"ד פירש בזה טמא היושב על הקרון שמושכו הזב כאלו מסיטו ובנזקין עגלה שמושכת בקרון ודרסה על הכלים משלמת נזק שלם הואיל והקרון קשורה בבהמה דומיא דחמור במשאו ובזה מתורץ קושית הרא"ש ז"ל.

ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל פירש כפירוש רש"י ז"ל וז"ל עגלה מושכת בקרון אתא לאשמועינן. פירוש דבזב טמא אם הלכה קרון שהזב עליה על כלים טמאים הכלים משום מדרס הזב ובניזקין נמי עגלה מושכת בקרון והלכה על גבי כלים כגופה הוי ולא צרורות ואם התיזו צרורות מתחת הקרון דבזב טהור בניזקין נמי צרורות נינהו וזה היינו עיקר החידוש. ואף על גב דאמרינן לעיל בשליף שעליה דוקא דהוה המעשה בגופה אבל בכאן רחוק מינה הרבה ואפילו הכי חייב. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל כל שבזב טמא אף בלא מגע גמור כגון היסט בניזקין משלם נזק שלם שאם הלכה הבהמה כדרכה על גבי דף אחד ויש בראש האחר של דף כלים ונפלו כלים שבראש האחד בסיבת הילוכה על הראש שבצד זה חייבת נזק שלם וכן עגלה או בהמה אחרת שהיתה מושכת בקרון ונתגלגל הקרון על הכלים ושברן חייב בעל הבהמה נזק שלם כאלו הלכה דרך הילוכה על הקרון ודחקה את הקרון על הכלים עד ששברן. ואין זה דומה לדליל הקשור ברגלי התרנגולים שזה דרכו ודליל אין דרכו. וטעם חצי נזק שבדליל כבר פירשו גדולי המפרשים שאינו משום צרורות שמאחר שהדליל קשור בגופו אינו קרוי צרורות שהרי בגופו הוא אלא שמצד שינוי הוא נכלל בדין קרן וקרון מיהא שדרכו בכך דינו בנזק שלם וכן כיוצא בהזב שמשך בקרון וטהור על גבי הקרון הרי הטהור טמא כאלו הסיט הזב בגופו של קרון אף על פי שלא הסיט בו אלא על ידי משיכה וכל שכן אם הזב על הקרון שנטמאו הכלים שנדרסה הקרון עליהם וכל שבזב טהור בלא מגע בניזקין של בהמה משלם חצי נזק וכשם שהזב שזרק אבן לטהור אין טהור טמא כך נזקי בהמה שיצאו צרורות מתחת רגליה אינו אלא בחצי נזק כמו שביארנו. ואי אתה מפרשה במגע שהרי מגע על ידי דבר אחר בזב טהור ובניזקין משלם נזק שלם שאלו נגע הזב באוכלים על ידי דבר אחר אינם אלא שניים ולא שיהיו ראשונים כאלו נגע בהם הזב בגופו ואלו בניזקין משלם נזק שלם. היה הזב על הקרון והותז צרור מתחת הקרון ונגע בטהור לא נטמא וכן בניזקין חייב לפי ששמירתה עליו אם בנזק שלם וברגל אם בחצי נזק ובצרורות. ומכל מקום אף על פי שהארכנו בדין היקש זה שבזב אצל נזיקין לא הועלנו אלא למה שהזכרנו בו והרבה דברים טמאים בזב שאין מחייבין בכיוצא בהן נזק שלם. וכן יש כלים שאין מטמאין במדרס הזב שכיוצא בהן מחייבין בניזקין נזק שלם. מה שאם באנו להשוות את המדות ביניהן הוצרכנו לדוחקים גדולים שאין להם שיעור אלא שאין למדין מן הכללות לגמרי למה שלא הוזכר בהן. ואף כיוצא בזו אמרו כל שבזב טהור אינו עושה יין נסך וכו' שלא נאמרה אלא לדברים מועטים כמו שיתבאר במקומו.

'''עגלה המושכת בקרון קמשמע לן.''' יש קורין בשמועה זו עגלה המושכת בחטף פתח תחת העין ואין גורסין בה בקרון אלא עגלה המושכת לבד מלשון וירא את העגלות ופירושו עגלה המושכת כלים או אנשים ואומר כל שבזב טמא הוא. והוא הטמא והטהור שהיו שניהם בעגלה שאם היתה יכולה להתנדנד באדם אחר בצדי הטהור טמאים מדרס כמו שביארנו בזב וטהור שישבו בספינה קטנה אף על פי שאין בגדיהם נוגעים זה בזה כך בניזקין אם היה זה בעגלה מושכת כלים ונשברו מחמת נדנודו חייב. ע"כ.

'''בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו וכו'.''' הקשה ריב"ק בר מאיר ז"ל אמאי לא פשיטא ליה מהאי אמרינן בפרק הזורק לא שנו אלא שקדם גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט לא מאי טעמא מעיקרא לשריפה קאזיל אלמא בתר מעיקרא אזלינן. וליכא למימר שאני התם דאכתי לאו ברשותיה דאם כן מה היה צריך לומר התם מעיקרא לשריפה אזלי. וכן קשה דבפרק הכונס אמרינן אינו משלם את הצער מפני שסופה להצטער תחת בעלה אלמא משמע דלאו בתר מעיקרא אזלינן. וי"ל דפלוגתא היא ודוחק דכיון דפלוגתא היא מאי בעי. ותו האי דפרק הכונס ברייתא היא. ורבנו העזרי הקשה מפרק שור שנגח גבי הניח אבן על פי בור ובא שור ונתקל בה וכו' עד דאי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה אלמא בתר מעיקרא אזלינן. ויש לגרוס תורא דידך נמי הוה קטול ליה. ורבי יהודה הקשה על פירוש רש"י ז"ל שפירש בפרק הפרה בפלוגתא דרבי נתן ורבנן גבי שור שדחף את חבירו לבור ופירש דרבנן סברי בתר מעיקרא אזלינן וסברי דבעל השור כוליה היזקא עבד וכו' אלמא דאיכא פלוגתא דרבנן ורבי נתן בהא והכא בעי רבא אי בתר מעיקרא אזלינן אי לא. ותירץ ה"ר מאיר דרבא מצי סבר דפלוגתא בפירוש דבריהן דליכא למיפשט מינה. מהר"י כ"ץ ז"ל.

'''ובא אחר ושברו במקל פטור.''' אלמא בתר מעיקרא אזלינן דאי בתר תבר מנא אזלינן דנהי דמקרי צרורות דראשון לחייב ליה חצי נזק הכא הוה לן לפטור הראשון לגמרי הואיל ושברו זה בידים דאף גבי צרורות אם התיזה בהמה צרורות ובא אחר ושבר הכלי במקל קודם שיגיעו הצרורות אל הכלי פטור בעל הבהמה. ה"ר ישעיה ז"ל.

'''אלא לאו הידס והתיז.''' פירוש הכלי עצמו ובהא פליגי וכו'. אבל ממתניתין לא בעי למיפשט דקתני הידוס חצי נזק ועל כרחך בהתיז דלי עצמו וקתני חצי נזק אלמא בתר תבר מנא אזלינן דמנא ליה להעמיד בהתיז כלי ולא בהתיז צרורות אבל הכא לא הוה בעי לאוקמה בהתיז צרורות כי היכי דלא ליתי מאן דאמר מועד כסומכוס. ועוד דמתניתין מסתמא איירי בהתיז צרורות דומיא דדליל. ע"כ. גליון תוספות.

<noinclude>
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>