עריכת הדף "שיטה מקובצת/בבא מציעא/טו/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''כגון שנטלוה מסיקין.''' על כרחך האי נטלוה בנגזל שלא נטלו אלא שדה זו דאי נטלו כל שדותיו אם כן הוה ליה מכת מדינה ופטור. תלמיד הר"פ ז"ל.  

'''רב אשי אמר לצדדין קתני.''' תמיה לי אם כן מאי והשביחה דקתני בברייתא. ומשום הכי נראה דליכא בעיקר דברייתא והשביחה אלא הכי קתני לאכילת פירות כיצד הרי שגזל שדה מחברו והרי היא יוצאה מתחת ידו ורבא ורבה בר רב הונא הוא דמפרשי לה בהשביחה לוקח. הקשה הרמב"ן נר"ו בין לרבא בין לרבה בר רב הונא בין לרב אשי מאי האי דקתני במתניתין מפני תיקון העולם והלא מדינא לא גבו מנכסים משועבדים דמלוה על פה היא ואי משום דמדינא מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים דשעבודא דאורייתא ומפני תיקון העולם משום תקנת לקוחות הוא דאמרו דאין מוציאין מנכסים משועבדים דלית ליה קלא אם כן אמאי קתני לה הכא אהני לתנייה גבי מלוה על פה דעלמא וכבר שנינו המלוה את חברו על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין והתם הוה ליה למיתני מפני תיקון העולם. ותירץ הוא נראה דהאי מפני תיקון העולם אמזון אשה והבנות דסליק מיניה קאי. הרשב"א. 

והר"ן כתב וזה לשונו: ותירצו בתוספות דלרבא ולרבה בר רב הונא איכא למימר דכיון דעמד בדין על הקרן פירות נמי אית להו קלא והוה לן למימר דלטרוף ממשעבדי אלא דלא אמרינן הכי מפני תיקון העולם. ולאוקימתיה דרב אשי נמי הכי מפרשינן דאף על גב דעמד בדין נגזל עם הלוקח והוציאה מידו אפילו הכי אינו גובה פירות מלקוחות דגזלן ואפילו מאותם שלקחו מאותה שעה ואילך אלא מבני חורין בלחוד ומפני תיקון העולם. עד כאן. 

'''וזה לשון הרמב"ן: בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה היא וכו'.''' קשיא לי ולרב אשי נמי הא קתני מפני תיקון העולם ואי הכי כי בא נגזל לגבות פירות אמאי גבי מדינא אלא מבני חורין. ותו לרבא ולרבה בר רב הונא גופייהו דאוקמוה כגון שלא עמד בדין על הפירות מאי מפני תיקון העולם איכא דינא נמי הוא ואי אמרת דמלוה על פה נמי דלא טרפה ממשעבדי מפני תיקון העולם הוא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מאי שנא הא דנקט ליתני כל מלוה על פה ולא תטעי בהא דאמרינן בפרק הניזקין מאי טעמא לפי שאינם כתובים דהתם הכי קאמר אין לכתיבה זו קול וכמו שאינם כתובים דמי וכך פירש רש"י אבל היכא דלא כתיבי כלל מאי מפני תיקון העולם ולא ידענא לה פיתרי. ושמא יש לומר דילמא תיקון העולם אשארא קאי ואיידי דתנא לשבח קרקעות תנא לאכילת פירות ולא בריר לן כלל. ושוב ראיתי בתוספות סלקא דעתך אמינא כיון דקרן אית ליה קלא פירות נמי קלא אית להו ולטרוף קמשמע לן דחיישינן לתיקון העולם. עד כאן. 

'''הכא במאי עסקינן בשעמד בדין.''' עמידה זו יש לה קול כמלוה בשטר וכן מוכח בסוף בבא בתרא ובהגוזל קמא ובערכין. תוספות שאנ"ץ. מהכא משמע דהעמדה בדין כשטר דמיא וגבי ממשעבדי. וקשיא אם כן היכי אמרינן לקמן בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו אמר פרעתי נאמן. תירצו ר"ח ורבינו אפרים דההיא דלקמן כגון שלא כתבו לו בית דין שטר כדאמרינן עלה בהדיא בא מלוה לכתוב אבל הכא בשכתבו לו וקמשמע לן דשטר בית דין אף על פי שלא נעשה בצוואת בעל דבר דינו כשטר גמור וגבי ממשעבדי. אבל הרי"ף תירץ דההיא דלקמן דמצי למימר פרעתי בדצאית דינא והכא בדלא צאית אי נמי יש לומר דכי אמרינן דהעמדה בדין כשטר דמיא הני מילי למטרף ממשעבדי משום דאית ליה קלא אבל פרעתי ודאי מצי אמר דטעמא דבשטרא לא מהימן משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי מה שאין כן בהעמדה בדין. וכי אמרינן דגבי ממשעבדי דוקא כגון דאיכא סהדי דלא פרעיה שלא זזה ידם מתוך ידו דכיון דידיע דלא פרעיה ואית לה קלא למילתא משום העמדה כדין גבי ממשעבדי. ואיכא דמקשו כיון דהעמדה בדין כשטר דמי מודה מקצת למה הוא נשבע דהא הוה ליה שעבוד קרקעות בשעת הודאה והוה ליה כהודה בקרקעות וכפר בכלים. ואינה קושיא דבשעת טענה אכתי לאו שעבוד קרקעות והשתא הוא דחייל. הר"ן. 

וזה לשון הרמב"ן: הא דאיתמר הכא ובשאר דוכתי דהעמדה בבית דין כשטר דמיא איכא דמקשי עלה אם כן כל מודה מקצת לפטור דהוה ליה שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. ואינה קושיא דהכא השתא הוא דחייל שעבודא אקרקעות אי לא פרע ליה ולא אמרו אלא כפירת שעבוד קרקעות וזה כשטענו לא שעבוד קרקעות טענו. ועוד שהרי אמרו אמר פרעתי נאמן. ואי נמי גברא דלא צאית דינא אלו צאית ואמר פרעתי מי לא מהימן הילכך לאו קרקעות נינהו בעידן הודאה. עד כאן. 

'''וכתב הריטב"א וזה לשונו: הכא במאי עסקינן בשעמד בדין.''' פירוש דהעמדה בדין כשטר דמיא לגבות מנכסים משועבדים. ואם תאמר והא כיון דאלו איתיה לגזלן יכול לטעון פרעתי כדאיתא לקמן היאך הוא טורף לקוחות ואפילו גזלן מודה ניחוש לקנוניא. יש לומר כגון שכתבו לו את השטר מדעתו של גזלן בשעת גמר דין. אי נמי כגון שאמרו לו חייב אתה ליתן לו שאם אמר פרעתי אינו נאמן ואם אמר מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו כדאיתא לקמן. ואי נמי בשסירב על הפקדון דאינו נאמן לומר פרעתי לפי דעת הריא"ף והגאונים. עד כאן לשונו. 

'''אי הכי פירי נמי.''' פירוש לאו אי אמרת בשלמא הוא אלא הכי קאמר אנחת לן חדא ואקשת לן חדא וכיוצא בו בתלמוד. אי נמי דאפירוקיה דלעיל סמיך. הריטב"א. 

'''אימליך וכתוב שופרא וכו'.''' אין להקשות דנימא דירא משניהם מגזלן ובעל חוב לכך כותב שבח ופירי. דיש לומר אם כן לימא נמי שיעבוד. והספר היה יכול להקשות אי בבעל חוב לימא נמי שעבוד אלא פריך שפיר טפי. וכן לקמן גבי תדע אם היה ירא משניהם לכתוב נמי ופיריהון. גליון. 

'''אימליך וכתוב שופרא שבחא ופירי.''' פירוש המלך במוכר אם ירצה לקבל אחריות על שופרא שבחא ופירי. שופרא היינו ועמליהון. שבח שמשביח בידיו ובעמל גופו כמו דיירה או שסקלה מן האבנים וכיוצא בזה כך פירש הרב בהלכותיו. ואני אומר ועמליהון הוצאתם. ושבחיהון הוא השבח היתר על ההוצאה שבח כמו הנטיעות והזריעות והפירות שיצאו בהן והפירות שאמרו שאין בעל חוב גובה אותם פירות מן הפירות שתלש קודם לכן. הראב"ד ז"ל. 

'''בשיש לו קרקע.''' פירוש דכיון שיש לו קרקע לגזלן ששעבד לאחריות השבח הוה ליה כאלו מכרו לו באותו שבח משעה ראשונה ותו לא מיחזי כריבית ואפילו פרעו גזלן במעות הרי הוא כאלו חוזר ולוקחו מן הלוקח. הריטב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: שיש לו קרקע ואין שעבודו אלא עליו וכמוזיל במקחו דמי. עד כאן. 

'''כגון שקנו מידו.''' פירוש שקנו מידו מן השבח. בפירוש דכיון שכן תו לא מיחזי כריבית דהא קודם דאיכא שכר המתנת המעות נתחייב לו בזה וכדפירש רש"י ז"ל התם הלואה הכא זביני. פירוש דהתם אבק ריבית הוא לגמרי אבל הכא מכר גמור הוא וליכא אבק ריבית כלל אלא דחיישינן דמיחזי כריבית וכיון שיש לגזלן קרקע או שקנו מידו תו לא מיחזי כריבית. הריטב"א ז"ל. 

וכתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: ומקשינן וכי בבעל חוב שמואל מי אמר דאית ליה פירי והא איהו דאמר בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא. ופריק רב יוסף בשיש ללוה קרקע. איבעית אימא בשקנו מידו. ומקשי אביי עלה וכי מותר ללות סאה בסאה למי שיש לו קרקע או למי שקנו מידו. ופריק רב יוסף האי בהלואה אסיר אבל בזביני שרי ואף על גב דאמר רב נחמן קרקע אין לו כלומר כיון שנטרפה שדה מידו נמצא כאלו לא היתה מכירתו מכירה וכי זה השבח או הפירות שכר מעותיו הוא נוטלן הא דאמר רב יוסף כהאי גוונא בזביני שרי. עד כאן. 

'''בשקנו מידו.''' ואם תאמר ואמאי צריך לימלך הא סתם קנין לכתיבה עומד דקיימא לן קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ולא מסתבר שיחלוק שמואל על זה. ויש לומר דהני מילי בשמקנה דבר הידוע או מקנה בעין יפה אבל שבח ופירות העתידין לבא דאין ידוע אם יבאו וכמה יהיו לא מקנה בעין יפה וצריך לימלך. וכעין זה פירש הקונטרס בגיטין גבי אין מוציאין לאכילת פירות וכו' דמפרש טעמא לפי שאינן כתובין ואף על גב דכתב ליה אנא איקום וכו' לא חשיב להו כתובין כיון דעדיין אין ידוע לכמה יעלה. תוספות שאנ"ץ.

'''גופא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח.''' פירוש בין שבחא דממילא בין שבחא דמחמת הוצאה. ומיהו בשבחא דמחמת הוצאה כיון דדבר שלא בא לעולם הוא לא גבי ליה בעל חוב אלא בשכתב ליה דאקנה וכו' ככתוב בנמוקי יוסף ולא שיגבה את כולו אלא חציו בלבד הוא שגובה וכו'. ומיהו כי אמרינן דהוי מוכר בשבחא דאשבח לוקח כאלו קנה כאלו קנה ומכר קאמרינן שאם היינו אומרים ששבח זה הרי הוא כאלו הוא היום ברשותו של מוכר בעל חוב היה גובה חציו אפילו לא כתב לו דאקנה דמאי דאיתיה ברשותיה דלוה אפילו קנאו אחר שלוה גבי מיניה מלוה ואפילו לא כתב ליה דאקנה כדאמרינן התם בפרק מי שמת כי איבעיא לן דאקנה אי משתעבדי וכו' ואמרינן התם בתמיה אמר ליה רבא מיניה קאמרת מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אלא על כרחך כיון דאמרינן התם בפרק מי שמת דאינו גובה את השבח אלא מטעם דאקנה טעמא דמילתא לפי שאנו רואין שבח זה כאלו קנאו מוכר לפי שהלוקח אדעתא למשקל מיניה השבח וכאלו מכרו ללוקח שהרי לוקח הוציא בו מעותיו והוה ליה מוכר זה כלוה ולוה ואחר כך קנה ומכר. דאי לא כתב דאקנה אין בעל חוב גובה ממה שקנה אמר מכאן כלל כיון שמכר ואי כתב ליה דאקנה גובה חציו. ומכל מקום כי אמרינן דדוקא בשכתב ליה דאקנה גובה את השבח ואי לא לא גבי כלל דוקא בשבחא דמחמת הוצאה אבל שבחא דממילא כגון דיקלא ואלים אי נמי כגון שהוקר הקרקע אף על גב דלא כתב דאקנה גבי דהא לאו דבר שלא בא לעולם הוא וכולי נמי גביה ליה לפי שאינו כאלו קנאו אחר מכאן אלא כאלו קנאו קודם שלוה. דהא אפילו מיורש וממקבל מתנה גבי ליה נמי בעל חוב אף על גב דליכא למימר שכך כתב לו וכמו שנכתוב בסמוך לדעת הרי"ף אלמא דהרי הוא כאלו קנאו לוה מתחילה. הר"ן. 

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: ואיכא דמותיב אשמעתין דהיכי אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח והא איהו דבעי דאקנה מהן ולמאן דאמר בעל חוב גובה את השבח דאקנה קנה. ואין לתרץ בתר דאיבעיא ליה הדר אפשיטא ליה והא דהכא בתרייתא דכל כי הא לא שביק תלמודא לאקשויי ולברורי. וקשה לי עוד היכי משתעבד ליה לבעל חוב ממונו של לוקח משום דאקנה והא לא קנה הוא מעולם ואפילו תימא כיון דלוקח אדעתא למשקל ממוכר עבד כמאן דקנה הוא דמי אשבח לבתר דמית מוכר מאי דאקנה איכא והא לא קנה מעולם. ותו איכא למידק אשמעתין הא דאקשינן ממתניתין שמואל במאי מוקים לה לימא מוקים לה בבעל חוב ובדלא כתיב ליה דאקנה ומשום הכי גובה הוצאה מבעל חוב ומיהו שבחא דממילא טריף אף על גב דלא כתב ליה הכי דאמר ליה ארעאי אשבחא כדלקמן. וכן הא דאקשינן בפרק הגוזל ובפרק המקבל אהא דאמר שמואל שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן וכו' מאי קושיא לימא כי איתמר דשמין בלא כתב ליה דאקנה. ונראה לי דהיינו טעמא דלא מוכחינן התם מהא דשמואל דאקנה משתעבד משום דאיכא למימר שמואל בשבחא דאיתיה בעולם קאמר כגון דיקלא ואלים אי נמי כגון שהשביח מחמת הוצאה כגון שעידר וניכש ועישן את הפירות וכל שאר העבודות האמורות במועד קטן לענין שביעית והנהו כעין גופו של קרקע הוא וכאלו ארעא דידיה אשבחה עם תנאו שהתנה וכתב לו אנא איקום ואישפי. אבל ההיא דאיבעי לן התם בדבר שהוא קנין מחודש לגמרי כגון נוטע ובונה וההוא לא גבי ליה בעל חוב אלא דוקא בדכתב ליה דאקנה ומאי גובה נמי חצי שבח. ואם תאמר אם כן הא דמייתי התם תא שמע מדקתני בברייתא כשהוא גובה גובה את השבח מנכסים בני חורין דאלמא דאקנה קנה ואיצטריך לדחויי הא מני רבי מאיר היא אמאי לוקמה בשבח שהשביח בגופן של נכסים כעידור וניכוש וכיוצא בהן דגבי להו בעל חוב אף על גב דלא כתב ליה דאקנה. יש לומר דאין הכי נמי אלא מדקתני ברייתא שבח סתם ניחא ליה לאוקמה בכל שבח וכרבי מאיר כיון דאוקי כל הנך דאייתי התם כרבי מאיר ולא לאוקמה בחד מן שבחי דוקא ואפילו כרבנן. ותדע דהא לכולי עלמא הוה מצי לאוקמי בשבח הבא ממילא כגון דיקלא ואלים דגבי ליה בעל חוב כוליה מדינא ואפילו ממתנה וכדכתב הריא"ף ורמב"ם אלא טעמא כדאמרן דניחא ליה טפי לאוקמה בכל שבח ואפילו כרבי מאיר. והיינו טעמא נמי דלא מפרקינן בשמעתין הא מתניתין בדלא כתב ליה דאקנה דשמואל גופיה בשבח שבא לעולם כגון אלו שפירשתי מוקי לה למתניתין דאי בשבח דלא הוה לעולם הא לא משתעבד ליה לבעל חוב כלל והוצאה ושבח שקיל מבני חרי עד גמירא. ואי בדכתב ליה דאקנה תפשוט ליה דאקנה משתעבד ושמואל מבעי בעי לה. ולא פשטה דאף על גב דכי נמי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא טריף שבחא דממילא משום דאמר ארעאי אשבחא וכל שכן דלא בעי דאקנה ההיא בדשוייא ניהליה אפותיקי וכיון דהוה צריך לאוקמי ברייתא באפותיקי ניחא ליה לאוקמי בכל שבח ולא לאוקמה בדלא כתב ליה דאקנה ובשבח הבא לאחר מכאן. וההיא דאמרינן שמין להן את השבח ניחא ליה לאוקמה כדאוקמי להך ברייתא הכא ובכל שבח ולא בעי נמי לאוקמה שמעתא בחצי השבח למסקנא דלוה ולוה דאוקימנא להא מאי גובה נמי דקתני חצי שבח. וראיתי להרב ר' אברהם דרך אחרת בענינים הללו והחכם יבור לעצמו. אלא מיהו אכתי תמיה לי הא דאקשינן לעיל היכי שייך הכא דאקנה. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דלא שייך הכא דאקנה כלל ואפילו לא כתב ליה הכי גבי שבחא והא דאקשינן בגמרא במסכתא בתרא ואי סלקא דעתך דאקנה קנה ומכר לא משעתבד בעל חוב אמאי גבי שבחא הכי קאמר אי אמרת בשלמא היכא דאית ליה דאקנה משתעבד דין הוא שיגבה בעל חוב את השבח דסתמא כמאן דאמר ליה לישתעבד לך האי ארעא וכל שבחא דאתי בה לעולם דמי וכיון דלוקח אדעתא למשקל ממוכר או ממאן דאתי מחמתיה הוא דעבד כדכתב ליה אנא איקום ואישפי וכו' אי פריש הכי משתעביד כדמשתעבד דאקנה בעלמא ומסתמא נמי גבי דכמאן דפריש דמי. אלא אי אמרת דאקנה בעלמא לא משתעבד בעל חוב היכי גבי שבחא בסתמא הא אפילו פריש דלגבי כל שבחא דאתי בה לא משתעבד. ולהאי טעמא לא מתוקמה ליה כלל שמעתתא דהכא ודפרק הגוזל אלא כדמוקי להו בגמרא. ומיהו חזינא טובא מרבוותא דפרישו לה כפשטה ואמרי דלא גבי שבחא אלא בדכתב ליה דאקנה וצ"ת דשמא נאמר השביח לוקח לאחר שמת מוכר אין בעל חוב גובה את השבח דהוה ליה השביחו יתומים כדלקמן בפרק המקבל. עד כאן לשון הרמב"ן.

'''ולפי דרך הרמב"ן לדידן דקיימא לן דאקנה משתעבד בשבח מחודש גובה חציו ובדכתב ליה דאקנה.''' ומיהו הני מילי במאי דאשבח לוקח בחיי מוכר אבל במה שהשביח לאחר מיתת מוכר לא גבי מידי דכיון דמשום אקנה אתינן עלה אשבח לבתר דמית הרי לא קנה מוכר מעולם. אבל בשבח שאינו מחודש אף על גב דמחמת הוצאה הוא גובה כולו ואפילו לא כתב לו דאקנה כיון שכך כתב לו מוכר ללוקח הא לאו הכי אפילו בשבח זה מצי למימר לוקח אנא אשבחי. ואיני רואה שיהא זה דעת הראשונים אלא כולם כתבו סתם דכל שבח דאתי מחמת הוצאה דלוקח אינו גובה ממנו אלא חציו ובשכתב לו דאקנה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות מלוה ולוה וכדבריהם נראה דכיון דלוקח זה אי לאו משום תנאו של מוכר שכתב לו אנא איקום ואישפי הוה יכול למימר לבעל חוב הב לי גריוא דארעא בארעא שיעור שבחי שהרי לוקח זה שדה שלו הוא משביח אי אפשר שיגבה בעל חוב את כולה אלא מטעם דאקנה. ולפי דרך זה צריך לומר דשמואל דאמר הכא בעל חוב גובה את השבח בתר דבעיא הדר פשטה. אי נמי דהתם מיבעיא ליה אליבא דרבנן וכדאמרינן התם בהדיא אליבא דרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דרבנן והכא נקיט מילתיה כרבי מאיר. ואף על גב דבפרק אף על פי אמר שמואל דהלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומינה דאין אדם מקנה אפשר דבשעבוד כיון דחייל ממילא סבירא ליה כרבי מאיר. הר"ן ז"ל. 

וזה לשון הרשב"א ז"ל: גופא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. פירוש בין שבחא דאתי ממילא בין וכו' ונוטל את השבח בלא הוצאה קאמר וכדאמרינן לקמן. ויש מפרשים דהא דשמואל דוקא בדכתב ליה דאקני ומאי גובה דקתני חצי שבח דהוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלוקו וכדאמרינן התם בשלהי פרק מי שמת וכו'. ואיכא למידק אם כן כי קא מיבעיא ליה לשמואל התם דאקני מהו ואתי למפשטא מהא דתניא הרי שמכר וכו' לפשוט ליה מדידיה דאמר הכא בעל חוב גובה את השבח. ואיהו נמי מאי קא מיבעיא ליה. ויש מתרצים דבתר דבעיא הדר פשטה וכו'. ויש מתרצים דהא דשמואל אפילו בדלא כתב ליה דאקנה וכתב ליה שבח קאמר וכן נראה. 

'''גם מדברי הרמב"ן נראה דהוא תירץ דהא דשמואל בשבח הנעשה בגופו של קרקע בין ממילא בין מחמת הוצאה כגון שעדר וניכש וכו'.''' עד כאן. ומיהו אין הגאונים מודים בדבר זה אלא לעולם לא גבי בעל חוב אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב ליה דאקנה אלא בדשוייה ניהליה אפותיקי מפורש דמצי אמר ארעאי דידי אשבחא ואפילו בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכן כתב הרז"ה דלעולם אינו גובה אלא חצי שבח ואפילו בשבח דאתי ממילא ובמתנה לא גבי כלל ונראין דבריו שהרי לא חלקו בגמרא ואם היה כדברי הרי"ף לא הזכירו סתם שבחא בלוקח ובמתנה הואיל ולגבי לוקח גבי כל שבח בין דממילא בין דמחמת הוצאה ולגבי מתנה דוקא דמחמת הוצאה בלחוד לא גבי וממילא גבי. עד כאן לשונו. 

והריטב"א כתב וזה לשונו: ודייקי רבנן אשמעתין דעל כרחך שבח זה שבא שמואל להשמיענו שגובה אותו בעל חוב מן הלוקח ואמרינן נמי שאינו גובה אותו ממתנה לאו שבחא דאתי ממילא כגון יוקרא או דיקלא ואלים או שבח היתר על ההוצאה דההוא ארעא גופיה אשבח ופשיטא דכל היכא דגבי לארעא גבי ליה נמי בחוביה ואפילו מן המתנה כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפילו מן היורשים נמי גבי ליה וכדתנן במסכת בכורות הבכור והיבם והאשה בכתובתה והבנות במזונותיהן כולם אין נוטלים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ואמרינן עלה מקולי כתובה שנו כאן כלומר דאלו בעל חוב דעלמא שקיל ועל כרחך לאו משום ראוי אמרינן הכי דהא בעל חוב נמי אינו נוטל בראוי וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא אלא על כרחך לענין שבח הוא דאמרינן דגבי בעל חוב מיניה ועל כרחך מן היורשים הוא דקאמרינן דבהכי מיירי מתניתין דהא קתני והבנות במזונותיהן והא קיימא לן שאין מוציאין מזונות הבנות מנכסים משועבדים אלא ודאי מן היורשים הוא דאמרינן דשקיל בעל חוב שבחא ולא שקלא ליה האשה בכתובתה משום דהוי הא מקולי כתובה ועל כרחך בשבחא דממילא עסקינן דאלו שבחא דאשבחו יורשין דידהו הוא כל מה שהוא כנגד ההוצאה וכדאמרינן לקמן במכלתין בשמעתא דיתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח. הילכך על כרחך לא אתא שמואל לחדותי הכא אלא שבח שכנגד ההוצאה ובהא אפליג בין מכר למתנה והכי מוכח לקמן בשמעתין דבהא הוא דאיירי שמואל ובהא שקלינן וטרינן עליה וכדבעיא למימר בסמוך. ואם כן תמה על עצמך דהא שבח הבא מחמת הוצאה דאקנה הוא ומאן דסבר בפרק גט פשוט דאקנה קנה ומכר לא משתעבד אין בעל חוב גובה מן השבח הזה כלום ולמאן דאמר דאקנה קנה ומכר משתעבד גובה חצי שבח זה בלבד דהוה ליה בעל חוב ולוקח לוה ולוה וחזר וקנה דקיימא לן יחלוקו וכדתניא התם דפרכינן ממתניתין דלשבח קרקעות מאי גובה דקתני גובה חצי שבח. ואם כן היכי אמר שמואל הכא להדיא דבעל חוב גובה את השבח. וליכא לתרוצי כדמתרצי בתוספות קצת רבנן דהכא נמי גובה חצי שבח קאמר כדמתרצים מתניתא דהתם. דהא ליתא חדא דאם כן הוה ליה למפרך ולתרוצי הכי דהא סתם גובה את השבח כוליה שבח משמע. ועוד שאין דרך האמוראים לסתום דבריהם אלא לפרש ועוד דהתם אי בעיא לשמואל דאקנה קנה ומכר אי משתעבד או לא ולא איפשיטא ליה התם ואי בתר הכי איפשיטא ליה היכי מסתים ליה תלמודא כוליה האי. 

ורבינו הגדול תירץ דההיא דבפרק גט פשוט מיירי בשבח מחודש כגון בונה ונוטע והתם הוא דבעינן דאקנה אבל הכא בשבח שאינו מחודש לגמרי אלא שמעמיד הקרקע בשבחו שלא יכסיף כגון חורש ומנכש ומתלע ועושה עוגיות לגפנים ומזרד ומקרסם וכיוצא בו והא לא בעינן דאקנה דהא לאו דבר מחודש הוא שלא היה בעולם וארעא גופיה אשבח והא דאותבינן לקמן ממתניתין לשמואל ולא אוקימנא בשבח מחודש גמור ובדלא כתב ליה דאקנה משום דאם כן היכי פסיק ותני דלא שקיל בעל חוב שבח שכנגד ההוצאה והיינו נמי דלא אוקמה בפרק גט פשוט מתניתין דלשבח קרקעות בשבח שאינו מחודש משום דסתמא נקט לה וכל שבח במשמע. עד כאן תורף דברי רבינו ועליהם סמכו קצת רבותי. ולא נתחוורו לי הדברים כל הצורך מדסתם שמואל דבריו בעל חוב גובה את השבח. ועוד שהרי רבא תלה טעמו של שמואל לפי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי וכו' והכא כל שבח במשמע בין שבחא דבעמל הוצאה מחודש ושאינו מחודש ולא עוד אלא דאלו שבח שאינו מחודש בשבחא דממילא הוא ולמה לי מפני שכן כתב לו מוכר ללוקח וכו' וקבל עלוהי תיפוק ליה דארעא גופה אשבח וכארעא גופה היא ואי האי שבחא דאתי מחמת עבודת הקרקעות הרגילים לא גבי בעל חוב מאי בו גבי. והנראה נכון דהאי קושיא דאקשו רבנן תשובתם דאלו סוגיא דפרק גט פשוט קתני דינא דהאי שבחא שכנגד ההוצאה לגבי בעל חוב לפי שורת הדין כל היכא דלא קביל עלוהי לוקח תנאי זה האמור כאן ובדידיה אמרינן דינא דאקנה מהו אבל הכא איירי שמואל לפי הלשון שהיה נהוג לכתוב בשטרות ואמר כי בזמן ההוא בעל חוב גובה את השבח כולו ואף על גב דלא כתב דאקנה ובא רבא ופירש דבריו תדע שהוא כן שהרי כתב לו מוכר ללוקח וכו' והלשון הזה יש במשמעותו אפילו שבח שהוא מחודש לגמרי דלהכי כתב שבחיהון ועמליהון כדי שיכלול הכל והסוגיא בעצמה מוכחת שכן פירושה ולפי' יפה כח מתנה מכח מכר. אבל היכא דלא כתב ליה תנאי ולא כתב ליה דאקנה אינו גובה שבח כנגד הוצאה לא במכר ולא במתנה ואי כתב ליה דאקנה ולא כתב תנאי זה יפה כח מכר מכח מתנה דאלו מלוקח לא גבי אלא חצי שבח כדאיתא התם משום דלוקח כמלוה הוא והוה ליה לוה ולוה וחזר וקנה דיחלוקו אבל ממתנה שאין בה אחריות גובה כל השבח חוץ מן ההוצאה דמקבל מתנה שאין בה אחריות אינה כמלוה והוה ליה בעל חוב דאקנה קנה ומכר דאשתעבד. כן נראה לי. ולזה הסכים מורי המובהק הרב רבינו אהרן הלוי. עד כאן. 

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: ולפי דברי רבינו הגדול זצ"ל יש לנו לומר דהאי דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח חצי שבח רצה לומר והחצי השני ישאר ללוקח כעין לוה ולוה ואחר כך קנה דחולקים. ואפשר שהיה דעתו לחלק בין שוייה ניהליה אפותיקי להיכא דלא שוייה דכי שוייה ניהליה אפותיקי ארעא דבעל חוב היא ומן הדין היה לו ליטול ממנו שיעור הוצאה הפחותה מן שבח אלא שבשביל תנאו שהתנה שיחזור בכל הוצאתו על המוכר הוא שהפסיד הלוקח והדבר צ"ת. עד כאן. 

'''והריצב"ש כתב וזה לשונו: גופא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח פירוש אפילו שבח דמחמת הוצאה מבלי שיפרע הוצאתו ללוקח אלא הכל יגבה כאלו היה הקרקע עדיין ביד המוכר והשביח בידו ולהכא הוא דאיצטריך הא דשמואל ומשום תנאה דכתב ליה מוכר ללוקח אנא איקום וכו'.''' כדקאמר רבא בתר הכי וכיון דכתב ליה האי תנאה הרי הוא כאלו נעשה הלוקח שלוחו של מוכר להוציא הוצאות בקרקעו להשביחו וגבי ליה בעל חוב והלוקח יחזור על המוכר. אבל בשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון או אפילו בשבחא דמחמת הוצאה במה שיתר השבח על ההוצאה להא לא איצטריך דשמואל. דבלא תנאה גבי ליה דהא קרקע המשועבד לבעל חוב אשבח וכיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הכל יקח אלא שיפרע לו הוצאתה אבל משום תנאה דכתב ליה המוכר ללוקח הוי לוקח במה שמוציא כשלוחו של מוכר וגבי בעל חוב אפילו שבח דמחמת הוצאה כלומר אף מה שהוא כנגד הוצאה ולא יפרע לו הוצאה כלל והיינו דקאמר רבא תדע וכו'. עד כאן. 

'''בעל חוב גובה את השבח תדע שכך כתב לו וכו'.''' קשה למורי הרב דאמאי צריך להביא ראיה שגובה פשיטא שגובה את השבח דהא כשגובה את השבח היינו דוקא בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואם כן פשיטא דגובה. ותירץ מורי ז"ל דשפיר צריך להביא ראיה דגובה דסלקא דעתך אמינא כיון דהמכר מכר עד שעת הטריפה אם כן כי אשבח ברשות לוקח אשבח שהרי עדיין היה שלו ואם כן אמאי אית לן למימר דבעל חוב גובה הא אין לו לבעל חוב שעבוד כלל כיון דהלוקח יהא נפסד ומשום הכי ס"ל תדע פירוש משום הכי שקיל בעל חוב את השבח דלא מפסיד לוקח מידי ותדע שכך כתב לו מוכר ללוקח וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל. 

'''על מה שכתבו התוספות אלא יש לומר מדמשלם מוכר ללוקח את השבח וכו'.''' כתוב בגליון ואין מיושב לשון תדע. ור"ח ז"ל פירש דדאיק מדכתיב וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי פירוש שהלוקח מקבל עליו שיטרפנו בעל חוב דמוכר דכתב המוכר אנא איקום ואישפי. 

'''וכך נראה מדברי הרמב"ם פרק כ"א מהלכות לוה ומלוה דאמר שם על אמרו ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח וכו'.''' ורצה הלוקח וקבל דבר זה. עד כאן. 

וזה לשון ר"ח ז"ל: ודאיק רבא מדפריש בשטר זביני אנא אישפי ואמריק ואידכי זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ואיקום קדמך וצבי זבינא דנא וקביל עלוהי משום הכי גבי בעל חוב שבחא דהא קביל עלוהי המוכר ונתרצה הקונה בזה אבל המתנה שאין כתוב בה זה כולו לא גבי בעל חוב מן המקבל מתנה שבח ובזה אמרו יפה כח מתנה מכח מכר. עד כאן. 

'''וליכא למימר דמשום נגזל הוא דכתב ליה וקביל עלוהי דאם כן הוה ליה למכתב נמי ופיריהון.''' ועוד דבשלמא משום בעל חוב טרח מוכר לכתוב כן כי היכי דלא ליהוי תרעומת עליה דאלו משום נגזל הא לא מחייב נגזל אלא למיתן דמי שבח שכנגד הוצאה כדין יורד לשדה חברו ואמאי טרח מוכר לכתוב לו ללוקח שיטרוף ממנו נגזל ולא יתן לו הוצאה. הריטב"א ז"ל. 

'''וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות דילמא איירי בלוקח מגזלן וכו'.''' הוא הדין דהיו יכולים להקשות דילמא איירי באפותיקי. אלא הייתי מתרץ כתירוץ אחרון אם כן לא לכתוב ועמליהון דבאפותיקי יהיב בעל חוב יציאה. עד כאן. 

'''תדע שכך כתב לו מוכר ללוקח.''' כלומר אף על גב דלאו מדינא גבי ליה דהא ביד דלוקח הוא דאשבח ומשום הוצאתו אפילו הכי גבי ליה בעל חוב מיניה ובלא הוצאה משום דמוכר מתנה בהדיה שכך כותב לו אנן איקום ואישפי אינון ועמליהון ושבחיהון. ועמליהון היינו שבחא דאתא מחמת עמלו והוצאתו ומה שהוא כנגד ההוצאה ושבחיהון היינו מה שהוא יתר על ההוצאה ושבח הבא ממילא. ולשמואל דאית ליה אחריות לאו טעות סופר הוא בשטר זביני הכא בדכתב לית בפירוש כן. אבל לדידן דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר הכי נמי אף על גב דלא כתב ליה דכיון דהורגלו לכתוב כן המוכר על דעת כן הוא מוכר ולוקח על דעת כן הוא לוקח. ותמיה לי כיון דשמואל דוקא בשכתב לו מאי שנא שבח דקאמר דגובה בעל חוב ומאי שנא פירי דלא גבי דאי לא כתב ליה אפילו שבחא נמי לא גבי ואי כתב ליה אפילו פירי נמי ליגבי. וניחא לי דאפילו כתב ליה מימר אמרינן דלאו משום בעל חוב כתב לו כן אלא משום נגזל ויש מי שאומר דאי כתב ליה ופיריהון אפילו הכי לא גבי דפיריהון היינו פירי שהגיעו ליבצר ולא צריכי לארעא כלל וכדעת הרי"ף והיינו מטלטלים גמורים דלוקח אינון. הרשב"א. 

'''שכך כותב לו מוכר ללוקח וכו'.''' יש לפרש דדאיק מדאיצטריכא למכתב ושבחיהון משום חשש בעל חוב דאי משום חשש נגזל כתיב ליה הוה ליה למכתב נמי ופיריהון. אבל לפירוש זה לא ניחא הא דפריך מתנה דלא כתיב ליה הכי דלעולם במתנה טריף שבחא והאי דלא כתיב ליה הכי משום דבמתנה אין מקבל עליו אחריות. לפיכך נראה שבא רבא לומר דדין הוא שיגבה את השבח מאחר שישלם לו המוכר. ומיהו אין מיושב לשון תדע על זה כיון דלשמואל אין כותבין אלא בצווי המוכר וכי במוכר תליא מילתא. ור"ח פירש דדאיק מדכתב וצבי זבינא דא וקביל עלוהי דהאי צבי אלוקח קאי שהמוכר כבר אמר אנא איקום וכו' ואם כן וצבי אלוקח קאי שקבל עליו שיטרפהו בעל חוב. תוספות שאנ"ץ. ולמעלה תמצא כתוב לשון ר"ח. 

ואם תאמר מנא ליה דמשום שבח דמחמת הוצאה דילמא בשבחא דממילא או בשבח דמחמת הוצאה במה שהוא עודף על ההוצאה דהוי כשבחא דממילא. לא היא דעמליהון משמע הוצאה. ואם תאמר ומאן בעי ליה להאי תנאה אי מוכר מאי נפקא ליה מיניה אם חייב לבעל חוב או שיגבה הבעל חוב ויתחייב ללוקח ואם לוקח אין זה תועלתו שהרי טוב היה לו שלא לכתבו ולא יגבנו בעל חוב משיכתוב ויגבנו והוא יחזור על המוכר שאין לו עתה נכסים שהרי אם היו נכסים למוכר לא היה גובה בעל חוב מן הלוקח שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ועל כרחך יצטרך להמתין הלוקח עד שיתעשר המוכר. וכי תימא דהאי תנאה לוקח בעי ליה ומשום נגזל שאם יגבה ממנו שבח והוצאה שיחזור על המוכר. הא לא אפשר דשבח דמחמת הוצאה דהיינו מה שכנגד ההוצאה מנגזל שקיל ליה ליקח שהרי הוא כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שנוטל הוצאה שיעור שבח ואם כן התנאי יהיה לנזקו של לוקח ולא לתועלתו. ועוד שאף עם תנאי זה אי אפשר שלא יפרענו נגזל שהרי אף אם נאמר שהלוקח הוי כשלוחו של גזלן במה שמוציא בקרקע כיון שכתב לו זה התנאי עם כל זה יש לנגזל לפרוע ההוצאה שהרי גם אם הוציאה הגזלן היה חייב לפרוע לה אבל בבעל חוב שאם הוציאה הלוה לא היה פורע לו בעל חוב כלום אבל היה גובה הכל יש לנו לומר שהלוקח הוי כשלוחו של גזלן במה שמוציא בקרקע כיון שכתב לי זה התנאי עם כל זה אם הוא כשלוחו של מוכר שיגבה גם כן בעל חוב הכל ולא יפרע בהוצאה כלום. ויש לומר שהתנאי הלוקח רוצה אותו ולתועלתו נעשה משום נגזל שאף על פי שיש לו לפרוע הוצאה מכל מקום אם רצה אומר לו טול עציך ואבניך וכן אינו נותן לו אלא דמי קנים בזול כמו שמפורש בפרק המקבל ומפסיד מה שהוציא בו יותר ומשום תנאי זה הוא חוזר על המוכר. ומכל מקום אף על פי שלא נכתב תנאי זה אלא משום נגזל כיון שנכתב הרי הוא כשלוחו של מוכר וגבי ליה בעל חוב. הריצב"ש.

'''וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי.''' יש למדין מכאן דכל לשון שהוא כתוב בשטר מקח או מלוה שהיה אימר אותו המוכר או הלוה אם יש בו חובה ללוקח ולמלוה אין דנין בו עד שיאמר דקביל עלוהי. וזה טעות גמור דכיון דהוא מוציא השטר כל מה שכתוב בו יש לנו לדון דהא חוב ושוברו עמו הוא ושאני הכא דפשטיה דהאי לישנא לא משמע שיפסיד לוקח מדינו כלום אלא שמיפה כחו באחריות. אבל כיון דכתב וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי יש לנו לדון על כל פנים שהוא קיבל עליו זה שיגבה ממנו בעל חוב ויחזור הוא על המוכר. והא דאמרינן תדע שכן כתב לו מוכר וכו' לישנא מוכח דדוקא שכתב לו כן בפירוש. והא דפרכינן בסוגין ממתניתא ולא אוקימנא בשלא כתב לו כן נראה לי משום דמנהגם היה לכתוב כן בכל שטרותיהם וכדנקט רבה בהדיא תדע שכך כתב לו אלמא רגילין היו בכך כולם והיינו דפרכינן אלא מתנה דלא כתב לה הכי וכו' ולא פריך ליה ממכר דלא כתיב ביה הכי. אי נמי ממתנה עדיפא ליה למיפרך מטעמא דמפרש בתר הכי וכי יפה כח מתנה מכח מכר. כן נראה לי וכן הסכים מורי הרב וכן מצאתי בתוספות. אבל קצת רבותי סבורין דכיון שהיו רגילין לכתוב אפילו שלא כתב כמי שכתב דמי וטעות סופר הוא ואינו נראה לי כלל. הריטב"א. 

'''וכן כתב הר"פ וזה לשונו: אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי וכו'.''' והוא הדין דהוה מצי למיפרך ליה ממכר דלא כתוב ביה אחריות אלא פריך ממתנה דפסיקא ליה. ע"כ. 

'''וזה לשון הראב"ד: אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי נמי דלא טריף שבחא.''' פירוש אפילו אם כתב בה אחריות אין דרך לכתוב בו עמליהון ושבחיהון ותאמר שאינו צריך לכתוב שאין בעל חוב גובה אותן אמר ליה אין. וכי יפה כח מתנה וכו' פירוש ייפו חכמים כח מתנה מכח מכר שזה תקנו שיגבה ממנו וזה לא יגבה ממנו. עד כאן. 

'''וכי יפה כח מתנה.''' קשיא לי מאי יפוי כח איכא שאין זה מפני יפוי כח דמתנה אלא משום שזה כתב וקבל עליו וזה לא קבל עליו. ויש לומר דהכי פרכינן דכיון דחזינן דהמוכר מקפיד לכתוב כן בשטרי מקח שהוא מוכר מפני הדחק ומדקדק בזכות בעל חובו כל שכן שיש לנו לומר שדעתו לתת המתנה על דעת כן ואף על פי שלא קבל עליו מקבל מתנה מה בכך דבשלמא במקח דיהיב זוזי בעינן דליקבל עלוהי בפירוש אבל במתנה מה אנו צריכין לקבלתו הרי אנו אומרים בודאי שזה דעת הנותן ודברים שבלב כל אדם הם ואף על פי שלא פירש כמו שפירש דמי. ואף על גב דחזינן בפרק המוכר את הבית דנותן בעין יפה נותן טפי ממוכר התם לגבי מילי דמכר עצמו כגון למכור לו בור ודות דשובך וכיוצא בו אבל הכא דליפוי כח בעל חוב כיון דלגבי לוקח שהוא גם כן כבעל חוב קפיד כל שכן דקפיד במתנה ומפרקינן יפה ויפה כלומר יפה כח מתנה בעלמא ויפה כחו בזה. כן נראה לי. הריטב"א. 

'''אמר ליה יפה ויפה.''' כלומר נתייפה בזה שאין גובין ממנו השבח כמו שגובין מן הלוקח ונתייפה גם כן לענין דינא דבר מצרא. תלמידי הר' יונה. 

'''וזה לשון הראב"ד: אמר ליה אין יפה ויפה.''' לענין בור ודות ושאר ענינים וכן לענין כחו יפו חכמים את כחו נמי שלא יטרוף ממנו לפי שאף על פי שמקבל עליו אחריות המתנה מתבייש הוא לשאול ממנו שיכתוב לו עמליהון ושבחיהון וכדי שלא יפסיד כלום בבשתו תקנו לו שלא יגבה ממנו בעל חוב. עד כאן. 

'''אמר ליה אין יפה ויפה.''' כתב הרי"ף והגיה בזקנותו בהלכות ומסתברא האי שבחא דלא טריף ממתנה שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא אבל שבחא דאתי ממילא טריף. ויש הוכחה לדין זה בפרק יש בכור דהתם משמע דבעל חוב גובה מיורשים שבחא דממילא אף על גב דליכא למימר שכך כתב לו. והוא הדין למקבל מתנה. ובפרק המקבל אכתוב בזה בסייעתא דשמיא. והרמב"ן סובר לפי דעתו של הרי"ף דאפילו בשבחא דמחמת הוצאה כל מה שהשביח יותר על ההוצאה בכלל שבחא דממילא הוא וטריף ליה ממתנה ואפילו בשבח מחודש כבנין וכיוצא בו שלא יפה כחה של מתנה אלא כנגד הוצאה בלבד אבל במה שיתר על ההוצאה לא יפה כחה מכח מכר אדרבה גורע כחה דבמכר אינו גובה בשבח יותר על ההוצאה אלא חציו משום דהוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה וכמו שפירשנו למעלה ואלו במתנה גובה כולו משום דהוה ליה לוה וקנה בלחוד שהרי ממקבל מתנה לא לוה שלא קבל עליו אחריות. ואין זה מחוור בעיני דכיון דמקבל מתנה זה שדה שלו השביח וליכא למימר ביה דהוה ליה כיורד לתוך שדה של חברו כל מה שהשביח קרקע מחמתו יש לו ליטול. ועוד היאך אפשר לומר דבעל חוב גובה ממתנה שבח יתר על ההוצאה בשבח מחודש של בנין שכיון שאתה אומר דבמכר חולקין מטעם דאקנה אתה בא עליו ובמתנה אי אפשר שכיון שלא כתב לו נותן למקבל מתנה כמו שכותב מוכר ללוקח לא קנה נותן שבח זה מעולם ולפיכך לא נתחוור לי בזה דרכו של הרב ז"ל כלל. והכי נמי מוכחא ההיא דאמרינן בסמוך והונא חברין מוקי לה במילתא אחריתי בלוקח מגזלן וכמו שאפרש בסייעתא דשמיא. ולפיכך נראה לי שכשכתב הרי"ף דאפילי במתנה שבחא דאתי ממילא טריף לא נתכוון אלא לכגון דיקלא ואלים וכל שבחא דכוותיה דלא אתי מכח מקבל מתנה כלל אבל שבחא דאתי מכח המקבל מתנה אינו גובה ממנו בעל חוב כלל לא שנא בכדי הוצאה לא שנא מה שהוא יתר על ההוצאה אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה אותו שיעור בלבד. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות לוה ומלוה שכך כתב מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואים כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה. ואם שבחה מאליה בעל חוב גובה את כולה. וכך הוא דרכו של רש"י בשמועה זו שכתב גבי יפה ויפה דכיון שלא הדר גבי ליה לא מפסדינן ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב והרי לא אפסדיה לבעל חוב אלא בגופה של קרקע ובשבחא דממילא גמור כדיקלא ואלים וכיוצא בו דההוא שבחא אפילו בלא לוקח הוה אתי אבל בשבחא דמחמת הוצאה אפילו במה שהוא יתר על ההוצאה אי לא גבי מיניה בעל חוב לא אפסדיה לוקח ולא מידי שהרי לא היה בא מאליו אלא בגרמתו של לוקח. ועוד יתבאר דעתו בסייעתא דשמיא. הילכך במתנה לא גבי שבתא דממילא אלא בדיקלא ואלים וכיוצא בה דבכגון זה גובה כולו בין במכר בין במתנה ומיהו כי גבי ליה דוקא כדמסיק ביה שעור ארעא ושבחא וכו'. הר"ן. 

'''וכתב הרמב"ם.''' דמתנה נמי אי כתב ליה אנא איקום גבי ליה בעל חוב מיניה. וגבי מכר אף על גב דלא וכו' והכי נמי מסתברא דכיון דהורגלו לכתוב כן וקיימא לן אחריות טעות סופר הוא סתמא דמילתא על דעת כן מכר זה וקנה זה והכי מוכח לישנא דרבה דאמר תדע שכך כותב לו וכו' דאלמא בסתם מוכרים קאמרינן ואי דוקא בכותב לא הוה ליה למימר שכך כתב לו אלא אדרבה דוקא אם כתב לו. הרשב"א ז"ל. 

וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: וממקבל מתנה לא שקיל בעל חוב אלא שבחא דממילא. צריך עיון אי דיינינן האי דינא היכא דשוייה ניהליה אפותיקי ואמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה דלא ליגבי מיניה בעל חוב שבחא דמחמת הוצאה דאפשר למימר דכיון דאפותיקי שוייה ניהליה לא הוה ליה למיתבה במתנה ואי יהב לאו דידיה יהב והאי דאפיק ביה מידי איהו אפסיד אנפשיה. מיהו כיון דאסיקנא דמלתיה דשמואל בדשוייה {{ממ|ניהליה אפותיקי איתמר דין מתנה אלמא בדשוייה}} ניהליה אפותיקי איתמר דין מתנה אלמא בדשוייה ניהליה אפותיקי קאמר. עד כאן. 

וזה לשון הריצב"ש ז"ל: ואסיקנא דבמתנה דלא כתיב בה תנאה לא גבי ליה בעל חוב משום דלא הוי לוקח כשלוחו של מוכר בהוצאה וכיון שכן אין לבעל חוב כלום במה שהוציא הלוקח בקרקע משלו ואם כן יפרע לו כל הוצאותיו ואף על גב דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. וכן אינו יכול לומר לו טול עציך ואבניך וכן לא יפטור עצמו בדמי קנים בזול שהרי אינו כמו יורד שלא ברשות שהרי הקרקע של מוכר היה אלא שמשועבד לבעל חוב. ומכר בלא אחריות דינו כמתנה. ודוקא בהוצאה הוא דלא גבי בעל חוב במתנה אבל בשבחא דממילא וכן בשבח דמחמת הוצאה במה שהוא יותר מדמי ההוצאה שהוא בשבחא דממילא בעל חוב גבי לה אפילו במתנה כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דהאי שבחא לאו משום תנאה גבי ליה בעל חוב אלא משום דארעא דמשעבדא ליה אשבחה ואין לוקח יכול להפסיד שעבודו של בעל חוב והרי הוא כאלו היה עדיין ברשות המוכר אלא שיש לפרוע לו מה שהוציא משלו אלא אם כן הוא שלוחו של מוכר. והביא ראיה הריא"ף ז"ל לזה דבמתנה גבי בעל חוב שבחא דממילא ההיא דבכורות ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן כמו שכתוב בחידושין. ומה שכתבתי דשבחא דמחמת הוצאה היתר על ההוצאה הוא דשבחא דממילא כן דעת הרמב"ן בחידושיו וכן נראה ואף על פי שאינו כן בחידושי האחרונים. הראיה מדמקשי בשמעתין לשמואל מברייתא דקתני נוטל שבח מבעל הקרקע והוצאה מבעל חוב אלמא דאי לאו דשמואל ניחא דלא יהיב לבעל חוב אלא ההוצאה. עד כאן. 

'''הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל.''' ואם תאמר דילמא מתניתא בשבחא דממילא דהא כי מוקמינן לה בתר הכי בלוקח מגזלן בשבחא דממילא דשבח דמחמת הוצאה מנגזל שקיל ליה. תירץ דסתמא קתני וכל שבח במשמע ואפילו דמחמת הוצאה וכי מוקמינן לה בתר הכי בלוקח מגזלן נמי בכל שבח מיירי כרבי מאיר דסבירא ליה בפרק הגוזל דנגזל לא יהיב הוצאה כלל דקניס ליה לגזלן כך תירץ הרמב"ן ז"ל. וזה נראה לי דוחק דהוה ליה לפרושי בגמרא הא מני רבי מאיר היא. אלא נראה לי דככולי עלמא אתיא דכי מוקמינן לה בלוקח מגזלן אפילו שבח דמחמת הוצאה גובה מגזלן כגון שאמר לו נגזל טול עציך ואבניך או שלא פרע לו כי אם דמי קנים בזול ומותר ההוצאה גובה הלוקח מן הגזלן המוכר וכי בעינן לאוקמי בבעל חוב ליכא לאוקמי למימר הכי שהרי אי ליתא דשמואל ואין בעל חוב גובה הוצאה אין לו לומר טול עציך ואבניך ולא להפטר בדמי קנים בזול שהרי יורד ברשות היה וכל ההוצאה היה לו לפרוע אלא ודאי איתא לדשמואל ובעל חוב גובה אפילו הוצאה ומשום הכי קתני סתמא שגובה הלוקח כל השבח ואפילו דמחמת הוצאה מן המוכר. הריצב"ש. 

'''וזה לשון הר"ן: הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל והונא חברין מוקי לה וכו'.''' לפי דרכנו הכי פירושו דמעיקרא כי מסייע ליה למר שמואל הוה סבירא ליה דכי קתני ושבח מנכסים בני חורין בכל שבח קאמר בין דממילא בין דמחמת הוצאה בין בשבח שהוא כנגד הוצאה בין ביתר עליו ומשום הכי מסייעא מינה למר שמואל והונא חברין דחי לה מיניה ומוקי לה בלוקח מגזלן וכי קתני שבח בשבחא דממילא אי נמי בשבחא דמחמת הוצאה ובמה שהוא יתר על ההוצאה קאמר דבכנגד ההוצאה ליכא למימר דהא נגזל יהיב ליה ללוקח הוצאה וכדאמרינן בסמוך איבעית אימא בלוקח מגזלן כגון שיש לו קרקע וכו' ובכהאי גוונא לא הוה מצי מוקים לה בבעל חוב דלהונא חברין דבעי למפלג עליה דשמואל בעל חוב לא גבי משבח הבא מחמת הוצאה ואפילו במה שהוא יותר על ההוצאה וכמו שכתבנו לעיל במתנה אפילו לדעתיה דשמואל ומכר למאן דפליג עליה דשמואל דיניה כמתנה אליבא דשמואל הילכך לא הוה מתוקמא ברייתא אלא בשבחא דממילא גמור כגון דיקלא ואלים וכל כהאי גוונא לא הוה סתם ליה תנא דליתני שבח סתמא. וזה עולה לפי דרכנו אבל לפי דרכו של הרמב"ן שהוא סובר דבמתנה גבי לשמואל בשבחא דאתי מחמת הוצאה כמה שהוא יתר על ההוצאה אם כן אף במכר להונא חברין דהוה בעי למפלג עליה הוא הדין והוא הטעם ונמצא דאפילו לדידיה בעל חוב גובה כל מה שגזלן גובה ואם כן למה הוצרך להעמיד בלוקח מגזלן בההוא גוונא נמי הוה מצי לאוקמא בבעל חוב אף על גב דבעי למפלג עליה דשמואל. אלא שהרמב"ן נדחק לפרש דלהונא חברין כי קתני שבח בלוקח מגזלן אפילו בכנגד הוצאה קאמר דנגזל טריף כוליה והא מני רבי מאיר היא דאמר הכי בפרק הגוזל משום קנסא וזה דבר שאין לו הוכחה בשמועה זו כלל אלא כמו שכתבנו עיקר. וכך הם מוכיחים דברי רש"י שכתב בלוקח מגזלן דנגזל ודאי טריף שבחא דאמר ליה ארעאי אשבח אבל בעל חוב כל כמה דלא טרפה לאו דידיה הואי וברשותא דלוקח אשבח וזה אין לו ענין אלא בשבח יתר על ההוצאה דבכנגד היציאה לא מן השם הוא זה. עד כאן. 

'''וזה לשון הרשב"א: הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל וכו'.''' איכא למידק דילמא בשבח דאתי ממילא דמדינא טריף ליה ואפילו ממתנה כדכתב הריא"ף וזו ראיה לדברי רבינו אפרים והרז"ה שאמרו דאינו טורף שום שבח ממתנה. ויש לומר מדקתני שבח סתם שמע מינה כללא הוא לכל שבח. ואם תאמר הא לרב הונא דמוקי לה בלוקח מגזלן על כרחך בשבח הבא ממילא הוא דאי שבח דאתי מחמת הוצאה ואית ליה ללוקח מיניה דגזלן הוצאה כנגד השבח אלמא לרב הונא אף על גב דקתני שבח סתם לאו בכל שבח קאמר ולרב נחמן נמי מאי שנא. יש לומר כי מוקמת לה בגוזל ונגזל לא איצטריך ליה לתנא לפרושי דהא מפשט פשיטא להו דלא שקיל אלא שבח דממילא אבל אי בבעל חוב צריכא לאשמועינן דאכתי לא שמעינן לה בשום דוכתא והילכך לא הוה סתים ותני שבח. אי נמי יש לומר דאפילו לרב הונא נמי בכל שבח קאמר וסבירא ליה כרבי מאיר דקניס אפילו בשבח הבא מחמת הוצאה. ואם תאמר אכתי מנא ליה לרב נתמן דלא שקיל הוצאה מבעל חוב יש לומר משום דאם איתא היכי סתים ותני גובה את השבח מנכסים בני חורין כלומר מבני חורין דבעל הקרקע דהא לעתים דלא גבי מיניה דבעל הקרקע שבח כלל כגון דלא הוי השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע ואת ההוצאה מבעל חוב ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל את ההוצאה מבעל חוב כדתני באידך ברייתא. עד כאן. 

'''מוקי לה במילי אחריני בלוקח מגזלן.''' פירוש וכשיש לו קרקע או שקנו מידו דמודה שמואל דלוקח מגזלן יש לו שבח כדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל. 

'''והונא חברין מוקי לה בלוקח מגזלן.''' הוא הדין דהוה מצי לאוקומי באפותיקי. גליון. 

'''תניא אידך המוכר שדה לחברו ובא בעל חוב וטרפה.''' ואם תאמר והא כיון דקתני שלוקח גובה אחריותו מנכסים בני חורין מכלל דאית ליה נכסים ללוה ואם כן היאך גובה בעל חוב מן הלוקח הזה דהא קיימא לן שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ויש לומר דלעולם בשעת טירפא זו לא היו שם נכסים בני חורין והלוקח גובה אחריותו ממה שיקנה אחר כך בני חורין או ממשועבדין מה שיקנה וימכור אחר כך וכגון שכתב ללוה דאקנה. ולמסקנא לא קשיא דהא אוקימנא בדשוייה ניהליה לזה להאי ארעא אפותיקי מפורש דעלה הוא דהדר בעל חוב ואין לו על שאר נכסים כלום כי היכי דלוה גופיה לא מסלק ליה בזוזי. כן פירש ר"י. 

'''והא שמואל במאי מוקים לה אי בלוקח מגזלן.''' פירוש ומתרץ לשון הברייתא דלגזלן קרי בעל הקרקע ולנגזל קרי בעל חוב אפילו הכי קשיא רישא דהא אמר שמואל לעיל דלוקח מגזלן לית ליה שבחא פירוש לית ליה שבחא ממוכר ואפילו שבחא דממילא ואף על פי שפירש לו את השבח ואלו הכא קתני שנוטל מה שהשבח יותר על ההוצאה מבעל קרקע דהיינו גזלן אבל סיפא לא אמרינן דקשיא ליה דאלו סיפא קתני דשקיל הוצאה שכנגד שבח מן הנגזל ובזה מודה שמואל דשקיל ליה לוקח מנגזל וכדפירשתי לעיל ומכאן ראיה לאותו פירוש. 

ואי בבעל חוב פירוש כפשטא דמתניתא קשיא רישא וסיפא פירוש דאפילו סיפא נמי קשיא דלשמואל גובה בעל חוב כל השבח ואפילו מה שהוא כנגד הוצאה וכדפירשתי לעיל. וזו היא הראיה שכתבנו למעלה שיש לפירוש ההוא. ואם תאמר ולדידן היכי ניחא מתניתא. יש לומר דמוקמינן לה בלוקח מגזלן דסבירא לן דיש לו שבח. אי נמי בבעל חוב וכגון דכתב ליה דאקנה שאין לו אלא חצי שבח ולפיכך נוטל הוצאה וחצי שבח מבעל חוב אי נמי כל ההוצאה וכגון דלא כתב ליה דאקנה. הריטב"א ז"ל. 

וזה לשון הר"ן ז"ל: אי בבעל חוב קשיא רישא וסיפא. לפי דרכנו נראה לי דהכי קאמר. לשמואל קשיא אבל אי לאו דשמואל אפשר דהוה ניחא לן וכי תימא אם כן בעל חוב אמאי נוטל בשבח דמחמת הוצאה מה שהוא יתר על ההוצאה וכדקתני דאינו נותן אלא הוצאה אפשר דהוה מצי למימר דכי כתב ליה מוכר ללוקח עמליהון לשבח יותר על הוצאה נתכוון אבל לא לכנגד הוצאה דאף על גב דאי לאו משום תנאה מה שהוא יתר על ההוצאה וכנגד הוצאה דינו שוה דבתרווייהו לית ליה לבעל חוב למגבי מידי וכמו שפירשנו למעלה וכיון דמשום תנאה הוא היה לנו להשוותן לגמרי דמאן פלג לך אפילו הכי איכא למימר דכיון דלגבי נגזל שייך לקבולי אחריות במה שהשבח יתר על ההוצאה ולא שייך בכדי הוצאה שהרי נגזל פורע אותה למוכר ולוקח השוו מדותיהם לקבל אחריות ממה שהשביח יתר על ההוצאה בין בבעל חוב בין בנגזל ומשום הכי שקיל ליה בעל חוב ואינו נותן אלא הוצאה אלא לשמואל קשיא אף על גב דהונא חברין בכולה מילתא פליג עליה דשמואל ולדידיה אפילו שבח יתר על ההוצאה אינו נוטל בעל חוב וכמו שכתבנו למעלה ואם כן לדידיה נמי קשיא ברייתא. אפילו הכי אנן מצינן לתרוצי וכדכתיבנא ולשמואל קשיא ודאי אבל לא לדידן והונא חברין נמי לא אמר מילתיה בפירוש אלא דדחי לה ההיא מתניתא לשמואל. ואם תרצה תפרש דלדידן הוה אפשר לאוקמה בדשוייה ניהליה אפותיקי ומשום הכי נוטל שבח יתר על ההוצאה דמצי אמר ארעאי אשבח אבל לשמואל קשיא למה פורע הוצאה עד כאן. 

'''בשבח המגיע לכתפים.''' פירש הרי"ף כגון פירות העומדים לינטל על הכתף שאינן צריכין לקרקע ואותן נוטלן בעל חוב אלא שנותן את ההוצאה. ושבח שאין מגיע לכתפים פירות שאינן עומדים ליבצר שעדיין צריכין לקרקע ואותן נוטלן בעל חוב אפילו בלא הוצאה. ומה שכתב הרב לא צריכי לארעא לאו דלא צריכי כלל קאמר דהנהו לא שקיל להו בעל חוב דהיינו שמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא. ואף על גב שהוא ז"ל פירש דפירי היינו פירות התלושין דרך קצרה אחז ולא תלושין ממש קאמר אלא שעומדין ליתלש שאינן צריכין לקרקע כלל כדאמרינן נמי בפרק נערה וכו'. וכן פירשו רבינו חננאל ז"ל ורש"י ז"ל. וקשיא לי הני פירות דצריכי קצת לארעא אי כקרקע דמו אמאי לא שקיל להו בעל חוב בלא הוצאה ואי לאו כקרקע דמו אמאי ישקול להו אפילו בהוצאה ועוד דסתמא קאמרינן שבח אין פירי לא דאלמא שום פירות אינו גובה כלל ואפילו לא הגיעו ליבצר וכמו שכתב הרז"ה ז"ל ונראין דבריו וההיא דפרק נערה לאו למימרא דשקלה איהו ולא בעל חוב פירי כלל אלא ששמין אותן כמות שהן אגב הקרקע ונותנת דמיהן לאחין ונוטלת היא הקרקע ואותן פירות וכן בעל חוב ללוקח ולעולם אין בעל חוב גובה פירות כלל ואפילו הצריכין לקרקע ונראין דברי ר"ת שפירש וכו'. הרשב"א ז"ל. עיין תוספות פרק חזקת הבתים. 

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: פירש רבינו תם ז"ל שבח המגיע לכתפים שבח הבא מממת עמל והוצאה ושבח שאין מגיע לכתפים שבחא דממילא. אבל רבינו חננאל והגאונים וגם רש"י פירשו דתרווייהו שבחא דמחמת הוצאה נינהו ושבח המגיע לכתפים היינו פירות שראויין ליתלש ולהנטל על הכתף. וכן נראה ודאי משמועתנו דהא אוקימנא השתא דשמואל בשבח שאין מגיע לכתפים ואם רצה לומר שבחא דממילא היכי סלקא דעתין לומר כן שכבר הוכחנו בראיות שאין עיקר דברי שמואל אמורין אלא לשבח הבא מתמת הוצאה ובזה הוא שחילק בין מכר למתנה. גם לשון מגיע לכתפים ושאינו מגיע לכתפים אינו בא כהוגן לפירוש רבינו תם ז"ל והראיה שהביא רבינו ז"ל לפירושו מפרק יש נוחלין כבר כתבנו במקומה דאדרבה היא כדאיתא התם. ע"כ. 

וכתב עוד הריטב"א ז"ל וזה לשונו: והא מעשים בכל יום ומגבה שמואל בשבח המגיע לכתפים. פירוש לאו דפירות שאינם צריכין לקרקע כלום דהנהו כתלושים דמו ופירי נינהו ולא שקיל בעל חוב פירי ועוד מההיא דכתובות דאמר זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא ופרכינן דאלו בעל חוב הוה כהאי גוונא מי הוה יהיב ליה מידי ופריק דחזיא לבודיא קאמינא ופרכינן סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי פירוש והני נמי לא שקיל להו בעל חוב ופריק דצריכי לדיקלא קאמינא כלומר דצריכי ולא צריכי כלומר שהגיעו להבצר אם ירצה לבצור אותם וגם אם מניחין שם משביחין וזהו שבח המגיע לכתפים שאמר כאן שהיו מעשים בכל יום ומגבי ליה שמואל. עד כאן. 

'''כתוב בספר המאור.''' ובעל חוב גובה את השבח ולא את הפירות ואף על גב דצריכי לארעא שלא כדברי הריא"ף ז"ל וכו' עד ומאי דאמרינן התם במזונות הבת אמר להו רב יוסף הבו לה מתמרי דעל בודיא ואוקימנא דצריכין לדיקלא כהאי גוונא נמי הוא. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אני איני חולק על רבינו האיי גאון אם בפירוש שאמר כך אבל נראין דברי הרי"ף ז"ל ודברי הרב ר"ח ז"ל שפירשו שבח המגיע לכתפים פירות שהגיעו להנטל בכתפים כי עמל הידים לא הגיע לכתפים. ועוד מה שהביא מפרק האשה ראיה לדבריו הם הם קושיא שלו כי האשה והבנות במזונותיהם אינן נוטלות אלא מן הקרקע וכנוטלות מן הפירות הצריכות לארעא משום דחשבינן להו כארעא הילכך גבי בעל חוב דינא דלטרפינהו בגופא דארעא וכל דברי הרב בשמועה זו נכונים ומיושרים לענין פסק הדין. אבל מה שהביא דברי רבא דאמר גזל והשביח ומכר מה שהשביח מכר וכו' לא היה צריך כלל לזה הענין. וכן זאת היתה שגגה לפי דעתי וכבר כתבתי זה בפרק הגוזל ואפשר כי לענין אחר הביא אותם לכאן כאשר תראה בסוף. עד כאן. 

כתוב בהלכות ומשום הכי אמר רבא שבח אין לו אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל כדבעינן למימר לקמן. וכתב עליו בעל המאור וזה לשונו: ודאמר שבח אין לו בשהכיר בה שאינה שלו הני מילי בשבח דאתי ממילא אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל ליתיה כלל וטעות הוא בידו דאפילו שבחא דאתי מחמת הוצאה לית ליה מנגזל לעולם אלא הוצאה שיש בה שבח כנגדה. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם הוא והרב רבינו אפרים טעו בדברי הריא"ף כי מה שכתב אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל שבח כנגד הוצאה קאמר ועל כן הביא דברי רבא גזל והשביח ומכר מה שהשבית מכר ראיה שאין לו שבח היוקר ואפילו בגזילת מטלטלין דהשביח קאמר שהשביח על ידי הוצאה וכל שכן בגזילת קרקע. ודברי רבא במאן דגזל חביתא דחמרא ותברה או שתיה הם מוכיחין על זה. מיהו יש הפרש בין גזילת קרקע למטלטלין דאלו קרקע אפילו בשבח הבא מחמת הוצאה אבל מה שהשביח יתר על ההוצאה שקיל ליה נגזל בלא דמים דהוי כיוקרא דממילא. ובמטלטלין כל שבח הבא מחמת הוצאה דגזלן הוי סתם קאמר מה שהשביח מכר וגיזות וולדות כשבח הבא מחמת הוצאה דמי כדעת רבי יהודה וכדפריש לה רב פפא וכבר הצלנו דברי הרב מן השגגה שהיינו תופסין עליו בדבריו בזה והמקום ידין אותנו לכף זכות. עד כאן. 

'''עוד כתב בעל המאור נמצאת השמועה כולה לדבריו מעורבבת וכו'.''' כתב הראב"ד ז"ל: אמר אברהם כל הפורש ממה שכתוב בהלכות הרב כפורש מחייו. עד כאן. 

'''עוד כתוב בספר המאור יהביה ניהליה אפותיקי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא וכו'.''' עד ואף על גב דחזיא ללוקח. וכתב עלה הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם יש שגגה שהרי העמדנו הברייתא דשוייה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא ואפילו הכי נוטל את השבח מבעל חוב ואלו טופיינא דשבחא שקיל ליה בעל חוב בלא דמים. ע"כ. 

'''עוד כתוב בספר המאור ולעולם רואין את השבח יתר על ההוצאה אית ליה ללוקח למשקל שבחא מיניה דבעל חוב בכדי ההוא טופיינא מהאי דמסיק ביה וכו'.''' וכתב עליו הראב"ד: אמר אברהם זו היא השגגה הראשונה. עד כאן. 

עוד כתוב בספר המאור ואי פש ליה מידי גבי בעל חוב ממאי דמסיק כנגדו וטרפיה מיניה הדר ביה עליה דמוכר עד כאן. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם כמה הוא ואם היתר אין מן הדין לטרפו למה ישאר בידו ויחזור הלוקח על המוכר והלא הוא כתב שני פעמים שהבעל חוב יפרענו בדמים. עד כאן. 

'''עוד כתוב בספר המאור וכל מאי דאמרינן דגבי בעל חוב מלוקח שבחא לא שקיל אלא פלגא מנתיה וכו'.''' עד מאי גובה נמי גובה חצי שבח. וכתב הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם הרב רבי יצחק לא הזכיר זה בהלכותיו ואפשר דאוקימנא בדשוייה ניהליה אפותיקי דבכהאי גוונא לא אמרינן לא חצי שבח ולא צורך לדאקנה מפני שכבר הוקנה לו זה הקרקע כעין מכר ולא חייל עליה שעבודא דהיאך כלל לגופא ולא לשבחא והוה ליה כעין גזלן ומההיא שעתא קני ליה גופא ולא לשבחא דאתי לה וכן נראה לי. עד כאן. ועיין בהלכות בפרק מי שמת. 

'''הא דאקשי הכא והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל וכו'.''' בדין הוא דליקשו והא כתב ליה מוכר ללוקח עמליהון ושבחיהון ועיקר חידושיה דשמואל היינו שבח דאתי מחמת הוצאה. אלא ניחא ליה לאקשויי מדעביד בה שמואל עובדא בכל יום. הרשב"א ז"ל.

<noinclude>
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>