עריכת הדף "שיטה מקובצת/בבא מציעא/ה/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''ולמאן דאמר הילך פטור אמאי איצטריך קרא.''' כל הך לישנא ממר יהודאי גאון נקטינן לה ולאו מעיקר גמרא הוא ובודאי דפירכיה דאמאי איצטריך קרא למעוטי קרקעות לאו פירכא גמורה היא דאיכא לאוקמי מיעוטא דקרא בשעד אחד מעידו והלה כופר בכל אלא דניחא ליה לפרושי צריכותא דמיעוטא דקרקעות אפילו במודה מקצת ועוד דעיקר מיעוטא דקרקעות גבי מודה מקצת הוא דכתיב. הר"ן. 

'''ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: ולמאן דאמר הילך פטור וכו'.''' קשיא לי ודקארי לה אמאי קארי לה דנהי דחמר בה בורות וכף לא אסיק אדעתיה דסתם קרקע לאו הכי אידך תירוצא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ובהא איכא למימר דלאו קושיא היא אלא דרך פירוש בעלמא. אבל אכתי קשה דאיצטריך קרא למעוטי משבועת עד אחד. ותו דליכא קרא מיותר דמכלל ופרט ממעטינן ליה. ויש לומר דידע שפיר המקשה דמכלל ופרט ממעטינן ליוע אבל מיעוטי טובא כתיבי וחד מינייהו למעוטי קרקעות ועלה קאמר קרא כי הוא זה דהיינו מודה מקצת ולא שבועת עד אחד ואסיק אדעתיה דמהודאה נתמעטו הקרקעות דכתיב כי הוא זה אבל מכפירה לא נתמעטו שאם הודה בכלים וכפר בקרקעות לא נתמעט מן הכתוב ומשני דאדרבה לא איצטריך קרא אלא לכפירת קרקעות וקרא הכי קאמר כי הוא זה עד אלהים יבא לישבע על מה שכפר ואין בכלל אלא מה שבפרט ונתמעטו קרקעות. עד כאן. 

'''וז"ל מהר"י אבוהב: מאן דאמר הילך פטור וכו'.''' יש להקשות שיאמר רב ששת שממה שמיעט הכתוב קרקעות הוא למד שהילך פטור. ונאמר שאם כן הוא בגוף הקרקע עצמו היה להם לחלוק רבי חייא ורב ששת וכיון שכולם מודים בקרקע דפטור ואף על פי כן חולקין בהילך נראה דטעם פיטור הקרקע לא משום הילך הוא. יש להקשות היאך לא ראה המקשה שיכולין לתרץ שבא למעט הכתוב היכא דהודה בכלים וכפר בקרקעות ונאמר שכיון שמיעוט הקרקעות הוא מפסוק כי הוא זה כי שם נאמר על כל דבר פשע על שור וגר ומה שאמר כי הוא זה פירושו מודה מקצת אם כן נראה דמיעוט הקרקעות אינו אלא כשמודה בהן. ע"כ. 

ובגליון כתוב וז"ל: כתוב בתוספות. ואם תאמר למאן דאמר הילך חייב איצטריך להיכא דהודה בקרקעות וכפר בכלים אף על גב דשייך משתמיט ואין לומר אי ידע זה גם ידע. דלמאן דאמר הילך פטור דאיצטריך איפכא להודאה בכלים וכפירה בקרקעות כדמסיק הא ליתא דלמאן דאמר הילך חייב איצטריך שפיר להודה בקרקעות וכפר בכלים אבל למאן דאמר. הילך פטור אז לא איצטריך להודה בקרקעות דתיפוק ליה משום הילך וגם סלקא דעתיה דלא איצטריך להודה בכלים וכפר בקרקעות דלצ שייך משתמיט ואדרבה היה צריך ליישב לפי האמת מה מתרץ. ויש לומר אם תמצא לומר למאן דאמר הילך חייב דאיצטריך להודה בקרקעות וכפר בכלים אז היה קשה למאך דאמר טענו חטים ושעורים והודה בשעורים פטור למאי איצטריך והטפר מתרץ שני תירוצין חד אם תמצא לומר טענו חטיך ושעורים והודה באחד פטור והד אם תמצצ לומר חייב. עד כאן. 

'''איצטריך קרא להיכא דחפר בה בורות שיחין ומערות.''' איכא מאן דמפרש הא דאמרינן כי איצטריך קרא למעוטי היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות משום דלאו ממונא קטעין ליה. אלא תקוני בעלמא דמשמע דכי מתקן להר להנהו בורות כגון דאייתי עפרא וקא מליינהו. אי נמי ההוא עפרא גופיה דנפק מינייהו קצ מהדר ליה והא מילתא משבשתא היא דלאר היינו טעמא דמילתא אלא משום דכי חפר בה בורות שיחין ומערות לאו הילך הוא {{ממ|דאלמא}} דהא לאו היינו קרקע דקא טעין ליה ומשום הכי איצטריך קרא למעוטיה למימרא דכהאי גוונא במטלטלין חייב שבועה דהוה ליה מודת במקצת קרקע ופטור. עד כאן. מתשובות ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש. 

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל: מה שכתוב בספר למאן דאמר הילך פטור קרקע אמאי איצטריך למעוטי ותריץ ליה כגון דחפר בה בורות דלאו הילך הוא קשיא לי וכהאי גוונא אמאי לא מחייב שבועה והא זוזי קא מודה ליה. דהא כופר בכלים ומודה בדמי ההיוק וגם הוא תובעו כלים וקרקעות ודמי היזקן בחפירותם והרי הוא מודה במקצת וכופר במקצת מטלטלין. ואיכא למימר דלא תבע מיניה דמי היזק החפירות אלא שיחזור וימלא אותן והוא מודה לו שימלא. עד כאן. 

וז"ל תוספי תוספות להרא"ש: כי איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות. הקשה ה"ר יונה אכתי כל הודאת קרקע הילך הוא שהרי אינו חייב להעמיד לו קיקע אחר אלא אותו קרקע הוא מחזיר ודמי קלקול החפירה דלאו הילך הוא היינו תביעת מטלטלין דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה הכניס שורו לחצר בעל הבית וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל שור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור ולא אמרינן על בעל השור למלויי הבור אלא נותן לו דמי היזקו ובעל חצר יסתום הבור ותירץ דמיירי שהודה במקצת קרקעות שחפר בהן בורות שיחין ומערות וכפר במקצת קרקע ומחייב שבועה בשביל הודאת החפירה דלאו הילך הוא וכפירת מקצת הקרקעות אי לאו קרא והוי האי שינוייא דהודה בכלים וכפר בקרקעות אלא דשנוייא קמא מהדר לאוקומי כשאין שם תביעה אלא בקרקע שטענו קרקעות ומה טחפר בה וקלקלה וכפר לו במקצת קרקעות והורה לו באותן קרקעות שחפר בהן ובהכי מיתרצא מה שהקשו התוספות הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות דהילך הוא אמאי לא שני דהוי דומיא דכלים וקרקעות דחפר בה בורות שיחין ומערות. עד כאן. 

ולענין פסק כתב הרמ"ך וז"ל: אין נשבעין שבועת התורה על כפירת קרקעות אפילו חפר בהן בורות שיחין ומערות והפסיד שדהו והלה טוען ואומר שתים חפרתי ובעל השדה אומר שלשה חפרת והרי קלקלת השדה בכך וכך אינו נשבע על זה אלא היסת ולא על הודאתן בכפירת כל המטלטלין שטען על הנתבע עמהן וכן הדין אם כפר במקצת קרקעות ום כל המטלטלין. תשובה לרבינו הודה במקצת כלים תייב וכן בקרקע נשבע כן על ידי גלגול אי נמי היכא דאיכא פירא בארעא. עד כאן. 

'''תא שמע דתני רמי בר חמא וכו'.''' הקשו בתוספות אמאי לא שנאן כסדר הכתובים. ותה אמאי לא מקשה מכמה משניות. ותו קשה לי אמאי מני להו כרוכלא וכי לא ידעינן מאי נינהו ארבעה שומרים. ותו ודקארי לה מאי קארי לה. ותו דלא קיימא לן כדתני רמי בר חמא ומאי מותיב מיניה ובהא איכא למימר דרבנן לא פליגי עלה משום דהילך פטור אלא משום דסבירל להו דעירוב פרשיות כתיב כאן וארבעה שומרים אין צריכים כפירה במקצת. ויש ליישב דמשום הכי מותיב מדתני רמי בר חמא משום דמשמע ליה טפי דהוי הילך ולאו דאמר ליה חדא מתה בפשיעה דבעינן לשלומי לך. מדתני להו על סדר זה לא מיבעיא שומר חנם דלית ליה שום הנאה דמעולם לא טעין פשעתי ובעינא לשלומי אלא אפילו שואל דאית ליה הנאה לא טעין הכי כיון דלא שקיל אגרא למיטר להו ולא מבעיא שואל אלא אפילו שומר שכר דנטיר באגרא אפילו הכי לא טעין הכי דודאי שפיר נטר ולא מתה והוי הילך הילכך מדנקיט להו על סדר זה הכי קאמר ליה חדא לא היו דברים מעולם וחדא מתא מאונס וחדא הרי שלך לפניך ומשני לעולם לאו הילך הוא אלא דאמר ליה מתה בפשיעה ובעינא לשלומי והא דנקיט להו בסדר זה משום דשומר חנם פטור מן הכל שואל חייב בכל ושומר שכר חייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסים כמו שכתבו בתוספות. מורנו הרב נר"ו. 

'''צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת וכו'.''' אין להקשות דפטור משבועה במיגו דאי בעי הוה מודה באחד וכופר בשתים לגמרי דפשיטא דגם בכי האי גוונא היה חייב שבועה כדין כל מודה מקצת שאינו בא לומר רק דשבועת שומרים אינו חייב אלא אם כן בשלשה פרות כדמסיק. ואין להקשות דיפטר במיגו דאי בעי טוען בשתיהן נאנסו ואין כאן כפירה דיש לומר כמו שתירצו התוספות במסכת שבועות כגון שתובעו פרה שעומדת לפניו ואומר שלי היא וזה כופר דלא מצי למימר נאנסו. ואין להקשות על התירוץ כאן דמתרץ ומתו כולם בפשיעה יהא נאמן במיגו דאו בעי אמר מתו שתים באונס. ויש לומר דאיירי כגון שיש עדים באחת שמתה בפשיעה דלא מצי למימר מתה באונס ולכך כופר לגמרי. גליון. 

'''היכי דמי לאו דאמר ליה הילך.''' כלומר שכפר במקצתם והודה במקצת שהוא פקדון אצלו דכלון שכן על כרחך הילך הוא דכל פקדון ברשותא דמריה קאי וכדכתיבנא לעיל. ומכאן ראיה לפייאושנו דאי לא מהיכן פשיטא ליה כולי האי שהפקדון שהודה לו בבית דין היה והוי הילך והלא יותר קרוב לומר שהיה הפקדוןבביתו או באגם דלא הוי הילך אלא ודאי כדאמרן והכי נמי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דההיא פרה דאודי בה מתה וחייב לשלומי דלא הוי הילך אלמא לא משכח אנפא בפקדון דלא הוי הילך אלא בדלא הוי בעיניה ברשותיה הילך הוא ואף על גב דקאי באגם דסתם פרה באגם קיימא. וזה ברור. הריטב"א ז"ל. 

'''שלשה מסרתי לך ומתו כולם בפשיעה.''' יש להקשות למה הוצרך המתרץ לזה שהטוען אומר ומתו כולהו בפשיעה שלא היה צריך לומר אלא שלשה פרות יש לי בידך ונאמר שכוונת המתרץ להרחיק לנו הנושא שיש בו הילך אפילו בטענת הטוען. מהר"י אבוהב ז"ל.

'''אמר ליה שלשה פרות מסרתי לך ואמר ליה אידך חדא לא היו דברים מעולם ואידך מתה באונס ומפטרנא ואפילו בשואל במתה מחמת מלאכח ואידך מתה בפשיעה ובעינא לשלומי לך ואפילו בשומר חנם.'''  ועיקר הפירוש דדוקא נקט שלשה דאלו בשתים לא משכחת לה דמאי מחסרת מינייהו אי פרה שמתה באונס אם כן אין כאן שבועת השומרים ואי פרה דלא היו דברים מעולם ליכא כפירה במקצת דההיא דטעין שבאה לידו ולא החזירה אלא שנאנסה לא חשיבא כפירה כלל שהרי אין חברו יודע בדבר ואפילו בטוענו בברי שיודע שמתה גם היא באונס אין זו כפירה דמסתמא כפירה דפקדון היינו ככפירה דמלוה דאמר לא היו דברים מעולם או החזרתי לך הילכך כולהו צריכי וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר אם כן לרמי בר חמי למה כתב רחמנא שבועה בשומרין כיון דבר מדידיה איכא שבועת מודה מקצת תיתי אידך בגלגול שבועה דהא קיימא לן דמגלגלין אפילו שמא על ברי ושמא על שמא. ויש לומר דאתא קרא למימר דאפילו לא רצה להשביעו על פרה דכפירה נשבע על פרה דאונסין ומיהו פרשה כולה לגופה נצרכה ללמרעל דיני תשלומי כפל דטוען טענת גנב וכיון שכן פ"רש כולהו דיני ואשמועינן נמי שאין נשבע על הפקדון שבועת השומרים אלא אם כן בא על ידי גלגול דשבועת מודה מקצת דאנא אמינא דבלאו הכי מיחייב שבועה כיון שהמפקיד טוען שמא וזה יכול להעיז פניו בדבר. זהו הנכון בעיני. והראב"ד ז"ל תירץ בענין אחר ואין צריך. הריטב"א ז"ל. 

'''וז"ל הרמב"ן ז"ל: הא דאמר רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת וכו'.''' כלומר צריך שלשה פרות. איכא למידק עליה אי הכי מנלן דמודה מקצת חייב בין בפקדון בין במלוה דילמא לעולם לא מיחייב אלא בפקדון דאיכא כפירה במקצת והודאה במקצת וטענת נאנסו וכי תימא לית ליה והא תנן לה בפרק שבועת הדיינין גבי מלוה וגבי פקדון ובשמעתין לעיל נמי אמרינן סלעין דינרין מלוה אומר חמש וכו' אלמא כו מודה מקצת נשבע. ואיכא למימר סבירא ליה לרמי עיקר חיובן של ד' שומרים משום הודאה במקצת וכפירה במקצת הוא ולפיכך אמר הכתוב שאינן חייבין עד שיאמר כי הוא זה כלומר שיודה במקצת ויכפור במקצת ומיהו כל מודה מקצת נמי חייב וכיון דבפקדון חייב כל שכן מלוה דאיכא טעמא כדרבה. ומיהו קשיא למה ליה למכתב רחמנא שבועת השומרים כלל לכתוב מודה מקצת ולא בעי למכתב שבוצת השומרים דהא מגלגול שבועה נפקא לן דכיון דמודח מקצת חייב מגלגלין עליו שבועה שנאנסו אף על פי שהוא שמא שהרי גלגול שבועה מדאורייתא היא אפילו בשמא ואפילו שמא על שמא כדאיתא בקידושין כל שכן על ברי כגון זה. וזה אינה קושיא לדעתי דכיון דלא כתב רחמנא מודה מקצת אלא הכא ואמר גבי שומר הטוען נאנסו שאם יודה במקצת ויכפור במקצת חייב על הכל אין לנו לומר לכתוב רחמנא דמודה מקצת חייב ולא בעי נאנסו ועוד שהרי לא בא הכתוב אלא לומר לך שאם נשבע שנגנב ונמצא שגנבו שישלם תשלומי כפל ולמד דיני השבועות שאינו חייב שבועה ולא כפל בטענת גנב בפני עצמו אלא אם כן היה שם מודה מקצת שעליו הוא מתחייב שבועה וכן בשומר שכר נמי משום כפל קאמר דהא איכא טוען טענת ליסטים מזומין דמשלם כפל. וההיא דאמרינן בפרק הגוזל מאי טעמא דרמי שומר חנם בהדיא כתיב ביה כי הוא זה שומר שכר יליף נתינה נתינה כלומר אף על גב דכתיב ביה שבועת נאנסו אין זו טענה המחייבתו עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. שואל וכי ישאל וא"ו מוסיף על ענין ראשון והא לאו דוקא דמנא תיתי ליה לשואל לחיובי שבועה בנאנסו בלבד והא בדידיה לא כתיבא שבועה כלל ולמפטריה ממודה מקצת לא סלקא דעתך דלא גרע מכל שאר הטענות דמחייב וכפל הא לית ביה אלא כיון דפריש שארא פריש נמי שואל לומר שדינו שוה להן בין לפטור בין לחלוב מן הכתוב. 

והראב"ד תירץ נפקא מינה להיכא דמחל לו על פרה של כפירה דאי מגלגול שבועה לא מיחייב והשתא מיחייב דכיון דבשעת תביעה כפירה והודאה הוה איחייב ליה שבועה אף על אותה מרה שטוען עליה נאנסה. והא דרמי ליתא דקיימא לן כרבי מייא בר יוסף דלא בעי כפירה והודאה כלל אלא אפילו אמר הכל באונס חייב לרמוכח בפרק המוכר את הבית ולא כדברי ר"ת שהוא מפרש דרבי מייא בר יוסף שתי פרות בעי אחת של הודאה ואותה שטוען עליה נאנסה עולה לו לכפירה ואין זה עיקר ולא דעת הגאונים. עד כאן.

וז"ל תלמיד הר"ף ז"ל שכתב בפרק הגוזל קמא. צריכין כפירה במקצת וכו' ולא משכחת לה אלוו בשלשה פרות כדאיתא בפרק קמא דבבא מציעא. ואם תאמר והא כמה משניות מוכחי דכפירה והודאה לבד איכא שבועה בלא טענת שומרין כההיא דמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים. ויש לומר דודאי בכפירה והודאה איכא חיוב שבועה בלא טענת שומרין והכא הכי קאמר צריכים כפירה וכו'. כלומר דבשבועת שומרין ליכא חיוב שבועה אלא אם כן איכא כפירה והודאה בהדה יהכי קאמר וגונב מבית האיש דהיינו טענת שומרים ונקרב בעל הבית לשבועה אשר יאמר לי הוא זוע דהייט כפירה והודאה. ואם תאמר אם כן למה לי דכתב רחמנא חיוב שבועה בטענת שומרים תיפוק ליה דכיון דאיכא כפירה והודאה בהדה ובכפירה והודאה לבד איכא חיוב שבועה כדפירש אם כן מיגו דמשתבע אכפירה משתבע נמי אטענת שומרין על ידי גלגול. ויש לומר דאין הכי נמי אבל מכל מקום נפקא מינה במה שתייב הכתוב שבועה בהדיא בטענת שומרין דאי לא הוה מיחייב רק על ידי גלגול היכא דאינו יכול לישבע כגון דאמר איני יודע לא משלם אבל השתא דתייבתו התורה בפירוש משלם גם כי אינו יכול לישבע והכי מוכח בפרק השואל דהיכא דלא מיתייב שבועה רק על ידי גלגול לא משלם כשאינו יכול לישבע. עד כאן. 

'''תא שמע דתני אבוה דרבי אפטוריקי.''' וקושיין לדרבי חייא קמייתא דאידך דרבי חייא בתרייתא אגב גררא נקט תלמודא משום דאמרינן דכי איתמר ותנא תונא לאו אקמייתא איתמר אלא אבתרייתא' ומשום הכי כי אסיק תלמודא כוליה שקלא וטריא דקמייתא הדר למפרך על קמייתא וכל הסוגיא הזאת פשוטה היא כפירוש רש"י. הריטב"א ז"ל. 

'''רבי חייא תנא הוא ופליג.''' מכאן משמע דגרסינן לעיל אמר רבי חייא. ופסקו הגאונים כרבי חייא דבסמוך מוקמי לרבי חייא כרבנן דרבנן גמליאל דאיצטריך מיעוטא להודאה ממין הטענה וקיימא לן כווייתייהו דרבנן ואם כן הלכה כרבי מייא דהא בהא תליא משום דאיצטריך מיעוטא להודאה ממין הטענה קאמר דעדים מחייבים אותם שבועה דליכא מיעוטא גבייהו. ואם תאמר והא במסכת שבועות אמר רבי יוחנן דבעינן הודאה ממין הטענה ובירושלמי דפירקין משמע דרבי יוחנן חולק על רבי חייא ומנא ליה פטור בהעדאת עדים הואיל ואיצטריך מיעוטא להודאה ממין הטעבה. ויש לומר דטעמא דרבי יוחנן הוי משום דלית ליה ק"ו דרבי חייא משום דפריכא הוא מתורת הזמה דאף על גב דרבי חייא מתורת הזמה לא פריך מכל מקום רבי יוחנן חשיב ליה פירכא מעליא. תלמיד הר"פ. 

'''והודה לו בשעורים פטור.''' תימה לי דלמאן דאמר אף מדמי שעורים כרבה בר נתן דפרק המניח ליכא הודאה כלל ותו דילמא רבי שמעון בן גמליאל דמחייב בדמי שעורים אבל משבועה פטור דבעי נמי הודאה ממין הטענה. ויש לומר דלתנא קמא היא גופה אשמועינן קרא דמשום דפטור אף מדמי שעורים אם כן ליכא הודאה ורבי שמעון בן גמליאל דמחייב בשעורים מחייב ליה נמי שבועה על החטין ותימה אם כן מאי פריך בפרק המניח הנינא טענו חטים וכו' והא איצטריך לאפוקי מדרבי שמעון בן גמליאל. ויש לומר דאם כן לימא בהדיא הלכה כרבנן. מהר"י כ"ץ. 

'''ההוא רעיא דכל יומא הוו מסרי ליה חיותא בסהדי.''' לא הוי מצטריך ליה לתלמודא לארוכי כולי האי אלא לימא ההוא רעיא דמסרי ליה חיותא בלא סהדי ולסוף אמר להם לא היו דברים מעולם אלא דבעי למינקט כולי עובדא היכי הוה. ויש לומר דקמשמע לן דאפילו בהא איתא לדרב נחמן דלקמן ולא אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה דמסר ליה בלא סהדי כיון דכולי עלמא לא מסרי ליה אלא בסהדי. הריטב"א. 

ומהר"י אבוהב כתב וז"ל: דזה האריכות אתא לאשמועינן שאף על פי שזה הרועה היה חשוד בעיני הבעלים דלא הוו מסרי ליה כל יומא אלא בסהדי עם כל זה משתבע אי איתא לדרבי חייא. או נאמר דאי לא אמר כך הוה קשה לן דכשאמר לא היו דברים מעולם היה לנו להאמינו לפי שכשמסרם בידו החזיקו בנאמן שלא מסרו לו בעדים לזה אמר דכל יומא וכו' שלא האמינו אלא יום אחד במקרה ולפיכך אינו נאמן אלא בשבועה. עד כאן. 

'''מסרי ליה בסהדי.''' מיירי דאמר לו אל תחזיר אלא בעדים דאם לא כן מה היו מרויחים הא קיימא לן המלוה וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי היו מרויחין להשביעו היסת ללשון שני דרב נחמן דבעי דררא דממונא. הרא"ש. 

'''אם איתא לדרבי חייא קמייתא.''' אף על גב דהלכתא היא מצינו כיוצא בה אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה וכו' וקיימא לן כרב הונא. אלא דאכתי קשה לי אמאי נקט כי האי לישנא כיון דהלכתא היא. ויש לומר דרבי זירא גופיה מספקא ליה אי הלכתא היא או לא אבל אנן קיימא לן דהלכתא היא. וזה נכון לכל כיוצא בזה. מורנו הרב נר"ו. 

והריטב"א כתב וז"ל: אמר רבי זירא אם איתא לדרבי חייא. לאו משום דמספקא ליה אם הלכה כרבי חייא אלא משום דאיכא אידך תנא דפליג עליה בעי למינקט האי לשנא. עד כאן. 

וכתוב בגליון תוספות: אם איתא לדרבי חייא. ומיהו נראה לי אם התלמוד מסתפק אם איתא לדרבי חייא משום דאיכא למפרך מה להצד השוה שכן תורת הזמה ולא משום דרבי אפטוריקי אז אין ראיה ממאי דמוקי ליה כרבנן וכן אומר ר"י ששמע דרבי יוחנן ושמואל אית להו בשבועות דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור ואפילו הכי איתא בירושלמי דפליג אדרבי חייא דהכא ועל כרחך משום דפרכינן שכן ישנו בתורת הזמה. עד כאן. 

'''כתוב בתוספות תימה אפילו איתא לדרבי חייא לא משתבע וכו'.''' דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן וכו' נראה שקושיא זו רק לפירוש רבינו יהודה חסיד לקמן אבל לתירוץ קמא דגזלן פסול לשבועה דרבנן לא היה קשה כל כך מיהו כיון דפסול לעדות מדאורייתא אז הוי שפיר פירכא לסתור המה הצד. גליון. 

'''כתוב בגליון תוספות על מה שהקשו בתוספות אפילו איתא לדרבי חייא לא משתבע דמה להצד השוה שבהן וכו'.''' ונראה לי היינו דפריך והא גזלן הוא אבל אומר הר"י דאם כן לא משני שפיר שכנגדו קאמר דאין שום שבועה על הרועה כיון דלא אתי במה הצד. עד כאן. 

'''אמר ליה אביי אם איתא וכו'.''' קשיא לי מהיכן הבין אביי בדברי רבי זירא דארועה קאמרדפריך עליה והא גזילן הוא ואמאי תלי בוקי סריקי ברבי זירא. ותו איכא למידק מה קשר יש לזו הקושיא דקאמר השתא נמי דליתא לדרבי חייא עם מה שלמעלה. לפיכך נראה לי לפרש דאביי מה נפשך פריך אי ארועה קאמרת דנשבע קשיא דגזלן הוא ואי אשכנגדו קאמרת מאי איריא משום דאיתא לדרבי חייא אפילו ליתא נמי שכנגדו נשבע ונוטל ומתרץ לה לקמייתא והדר פריך אידך ומתרץ לה. ודו"ק. מ"ה נר"ו. 

'''שכנגדו קאמינא.''' כתוב בתוספות לא שבקת ליה חיי וכו'. אין לומר דיכפור הכל ואז תקנתא לתקנתא לא עבדינן דהכי פירושו אם רוצה לעשות כדין ולומר אמת לא שבקת חיי שאחד ילוה לו דינר ויתבענו מאתים אי נמי אין אדם מעיז לכפור הכל. גליון.

<noinclude>
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>