עריכת הדף "שיטה מקובצת/בבא בתרא/עז/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה.''' כתוב בתוספות ומיהו אביי סבר ודאי אותיות נקנות במסירה בפרק האשה שלום כו'. ואפשר דאביי לגרמיה נמי לית ליה אלא דהכי קאמר דילמא מסר ליה אני אומר דרבה בר אבהו כרבי סבירא ליה דאמר אותיות נקנות במסירה ולדחות דמהא דרבה לא שמעינן דלשני שוירי לא חיישינן. הרשב"א ז"ל.  

'''אמר ליה רב אשי גמרא או סברא.''' נראה לי פירושא גמרא משום דפליגי רבי ורבנן ולית הלכתא כרבי מחברו או דילמא סבר נמי רב אשי אפילו תימא סברא מילי נינהו ומילי במילי לא ליקני. ואם תאמר ואי שטר המלוה הוו מילי שטר הקנאה נמי דכתב ליה מילי נינהו ואכתי מילי במילי היכי מיקנו. ויש לומר דשטר מלוה דאי כתוב לדעת הלוה ובו שיעבד למלוה נכסיו לא הוו מילי לגבי המלוה אלא מעשה אבל לגבי האי דזבין ליה שטרא הוו מילי דהראיה שבו אין גופה ממון שיקנה אותה במסירה כשאר המטלטלים. הרשב"א ז"ל.

ואומר הרא"ם ז"ל דכתיבה ומסירה דוקא בעינן אבל בקנין ומסירה לא מקנין אותיות. ואף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי כשהקנין גומר הכתיבה ואין הכתיבה צריכה אלא לראיה כיון דאיכא קנין לא צריכה לאימלוכי ביה על הכתיבה אבל באותיות אין קנין מועיל. וכמה שני לא הוה סלקא הך סברא בידי והוה מסתברא לן דאותיות נקנות בקנין ומסירה דאין לך דבר שנקנה בשטר ואינו נקנה בקנין והלא הוא יכול להקנות השעבוד שנכסי חברו משועבדים לו בקנין כמו שהיה יכול להקנותם בשטר ועדיף נמי קנין משטר דבקנין יכול להקנות שעבוד מטלטלים מה שאין כן בשטר דמטלטלים לאו בני שטרא נינהו והשתא אסתברא לן דודאי כתיבה ומסירה דוקא קא אמרינן דהא במכירה נמי בעינן כתיבה כדאמרינן האי מאן דזבין ליה שטרא לחבריה צריך למכתב ליה כו' ואי אמרת כתיבה לאו דוקא אלא הוא הדין לקנין כיון שיכול להקנות לו שעבוד קרקעות חברו המשועבדין לו אם כן במכר למה הצריכו כתיבה ליקני בכסף ומסירה שהרי יכול להקנות לו מקרקעות המשועבדים לו בכסף כמו בכתיבה במקום שאין כותבין את השטר ואפילו במקום שכותבין את השטר קרקע בכסף הוא משתעבד שאם עשה לו שדהו אפותיקי בכסף אין צריך שטר. ואף על פי שיש לדחות דכי מצריכים כתיבה במכר היינו כדי שלא יוכל לחזור בו קודם מתן מעות נראין הדברים דסתמא הצריכו כתיבה ואף על גב דאמר ליה בשעת מתן מעות קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. ועוד נלמוד דבר זה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב דאותיות אין נקנות באגב בלא כתיבה שלא אמרו בשמועה זו אלא דאגב במקום מסירה באותיות ולא שיהא במקום כתיבה. וכן כתבו חכמי צרפת ז"ל ואי סלקא דעתך דקנין ומסירה אי נמי כסף ומסירה מהני באותיות אם כן בעל כרחך אגב נמי מהני בהו למהוי במקום מסירה ובמקום כתיבה נמי שהרי הוא יכול להקנות לו קרקעות המשועבדים לו באגב כמו בכתיבה דהא קיימא לן מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בשאינו מחוסר נתינת המעות כיון שנתן לו דמי כולן וכל שכן כשהוא מפרש לו שיקנה את כולן בחזקה זו. ועוד תדע דאין אותיות נקנות בקנין דהא קנין מאי עבידתיה שהרי אין אדם יכול להקנות לחברו קרקעות המשועבדים לו כיון דעכשיו אינן שלו והא אינו יכול להקדיש כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ותדע דמדרבנן הוא דהא ודאי כתיבה ומסירה מהניא אף על פי שאין קרקע ללוה אלא מטלטלי דלא מקני בכתיבה ולפיכך אמרו המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומכרו מחול לפי שאין המכירה מן התורה ונמצא במה שהוצרכו כתיבה ומסירה לא מפני שתחול הקנאת הכתיבה על השעבוד אלא מן הטעם שאמרו דמילי במילי וכן פירוש הדבר דאף על פי שמוסר לו האותיות צריך שיאמר לו קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה ואפילו לרב חסדא דאמר וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך נהי דאין צריך לפרש קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה מכל מקום צריך לפרש קני לך דרוצה לומר שיקנה כח וזכות שיש לו בשטר זה דאי לא אמר ליה ולא מידי אין המסירה אלא הקנאת גוף הנייר שמוסר מיד ליד הילכך כיון שצריך לפרש ולומר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה צריך שיהיו דברים הללו נכתבים ולא שיאמר לו כן כדמפרש דמילי במילי לא מקנין ומן הטעם הזה לא בכסף ומסירה אי נמי בקנין ומסירה שהרי אף על פי שיש שם כסף וקנין צריך לפרש ולומר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וכיון דצריך הוא למילי וזכות וכח האותיות שזה קונה מילי נינהו ולא נקנו במילי אלא בדברים הנכתבים וסוגיא דשמעתא הכין מוכחא כדבעינן למכתב ואמימר דאמר הא דאין אותיות נקנות במסירה מגמרא ולא מסברא אפשר דהאי טעמא דקאמרינן דאותיות מילי ומילי במילי לא מקנין לא מסתבר ליה על אורחא דסברא אם לא מגמרא אי נמי טעמא דגמרא דקאמר אמימר משום דסמכה דעתיה בכתיבה טפי לפי שיש ראיה בידו. הר"י ז"ל בעליות.

וכתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: כתב הרשב"א בשם הרא"ם ז"ל דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה. ואפילו מסירה וקנין לא קני דאף על גב דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד הכא לא מהני ולא מידי משום דהכא לאו בקנין קני אלא בכתיבה ובהאי שטרא הוא דקני ובכל מקום שיש מכר בקנין הקנין הוא שגומר ושטרא ראיה בעלמא הוא ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנה באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו. וכבר כתבתי זה בסוף פרק ה' דמציעא בסייעתא דשמיא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. ותמיהני עליו שהרי נראה שהוא ז"ל הסכים למעלה לסברת בעל העטור דשטרי ראיה שאדם כותב שמכרתי שדה פלוני לפלוני יש בהם משום קניה כאלו כתב בהם שדי מכורה לך וכמו שכתבתי בשמעתא דפרק חזקת דמקשה דל זוזי מהכא תקני כו' וכיון שכן אף בשטר של מכירת שטרות יש לאחד לומר כן. וכי תימא שאני הכא דכיון דקנו מידו גלי אדעתיה דבקנין ניחא ליה לאקנויי ושטרא ליתיה אלא לראיה על הקנין דילמא להכי קנו מידי כדי שיקנה גופו של שטר בכל מקום שהוא בקנין דניירא גופא בקנין מיקני כשאר המטלטלים. ולפיכך נראה לי על דרך הרב העטור ז"ל דכל שכתב לו שטר מכירה וכתוב בו שמכר לו את השטר וכל שעבודו קנה אף על פי שכתב בו קנין שאין הקנין ראיה שלא נתכוון להקנות בשטר אלא כדי שיקנה גופו של שטר בכל מקום שהוא ואפשר שאף הרא"ם ז"ל לא אמר כן אלא כגון שמסר לו את השטר בשעת קנין דבכהאי גוונא דלא איצטריך קנין משום גופו של נייר שהרי מסרו לו איכא למימר דגלי אדעתיה דבקנין ניחא ליה לאקנויי ושטרא לראיה בעלמא ולא קני. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: נקטינן השתא דאותיות לא מיקנו אלא או בכתיבה או אגב קרקע ובין דאקנינהו ניהליה בכתיבה ומסירה ובין אקנינהו ניהליה אגב קרקע צריך למימר ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית לי בגויה או בכתיבה ומסירה דכתב ליה הכי או אגב קרקע דאמר ליה הכי ואי לא פריש ליה הכי אמרינן לצור על פי צלוחיתו הוא דאקני ליה והיכא דמסרה ניהליה באנפי סהדי ואמר ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה ולא כתב ליה מידי אלא קנו מיניה בהכין כיון דלא כתב ליה אף על גב דקנו מיניה לא מהני מידי והא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד לא דמי דאלו התם עיקר ההקנאה לאו בההוא שטרא הוא אלא בההוא קנין דקנו מיניה ושטרא לראיה בעלמא הוא דכתבי ליה סהדי לאודועי דקנו מיניה על ההוא מידי ועלה הוא דאמרינן סתם קנין לכתיבה וכיון דקנו מיניה ואגמרה לה ההקנאה בההוא קנין אית להו רשותא לסהדי למכתב ליה שטרא למהוי ראיה בהכי ולא צריכי לאימלוכי ביה אבל האי היכא דהאי שטרא לאו למהוי ראיה הוא אלא למקני ביה בגופיה הנהו אותיות כיון דלמקני בגופיה דשטרא הוא דבעינן אי לא כתב ליה שטרא אכתי לא מהני מידי בההוא קנין ואף על גב דכתבי סהדי בתר הכי שטרא בההוא קנין דקנו מיניה לאו שטר ההקנאה ואשתכח דעיקר ההקנאה בההוא קנין הוה ושטרא דכתבי בתר הכי לראיה בעלמא הוא דקנו מיניה וכיון דבההוא קנין הוא דקנו מיניה ולא בשטרא אכתי הוה קנין דברים בעלמא ומילי במילי לא מקנין. עד כאן לשונו.

'''זכו בשדה זו לפלוני.''' קשה לן היאך חוזר בשטר והלא בעל כרחו יכולין לכתוב את השטר כיון שאין כתיבתו חוב לה דאי במכר מיירי בלא שטרא נמי חייב באחריות דאם נמצאת שאינה שלו או שבא בעל חובו וטרפה אמרינן אף על פי שלא פירש לו את האחריות ממשעבדי נמי גבי לוקח דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי במתנה מיירי בין בשטר בין בעל פה אין בה אחריות. ואית דדחקי ומוקמי ליה במתנה וכיון שפירש ואמר שיכתוב לו שטר באחריות וחוזר בשטר ושוב אין בה אחריות ואף על פי שנתנה לו באחריות והחזיקו כל זמן שלא כתב לו את השטר נראה שאינו גובה מנכסים משועבדים דדוקא מוכר שדהו בעדים קאמר רב ולא נותן בעדים. ורבותינו ז"ל אומרים דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אפילו הכי אין העדים כותבין שטר בלא רשות המוכר דלא ניחא דליכתבו שטרא משום דמפרסמא מלתא דשטרא טפי וידעו הכל שהוא מוכר קרקעותיו וזילי נכסיה. והאי טעמא לא נהירא דהא קיימא לן כותבים עשר שטרות של שדה אחת ומוקמינן לה בפרק גט פשוט בשטר שאין בו אחריות או בשטר מתנה ואם איתא שאין כותבין שטר הראשון אלא ברשות המוכר משום דלא ניחא ליה שתתפרסם המכירה היכא דנאבד שטר הראשון נמי אין להם לכתוב שטר אחר אלא ברשות המוכר שהרי עשו עדים שליחותם. ברם כך נראין הדברים דשטר שיש בו אחריות אין כותבין אלא ברשות מוכר ואף על גב דבלא שטרא נמי גובה מנכסים משועבדים וטעמא דמלתא לפי שאין כותבין שטר שעבוד וחיוב על האדם אלא ברשותו משום דמפרסמא מלתא דשטרא וזילי נכסיה כשיודעים שנכסיו משועבדים דאף על גב דאיכא קלא בלא שטרא טפי מפרסמא מלתא בשטרא. תדע דהא אמרינן שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר. ועוד דאף על גב דכי ליכא שטרא נמי גבי ממשעבדי בעדים מכל מקום כי כתבי ליה שטרי משתעבד בשטר זה בלא העדאת עדים ואם אין שם שטר צריכים העדים להעיד בפני בית דין ובפני המוכר כשיבא לגבות ממנו לפיכך אין להם להעיד על שעבודו בשטר שלא בפניו אלא במצותו ואם כתבו שלא במצותו אין השטר כלום לפי שהעידו שלא בפניו ושלא בפני בית דין וכי אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בבית דין דוקא כשכותבים מדעת המוכר והלוה שאין להם רשות לכתוב שלא מדעתו לפי שהכח שיש לעדות בשטר שכותבין וחותמין שלא בפניו ושלא בפני בית דין אינו אלא כשכותבין מדעתו והני מילי בשטר דאתי לידי גוביינא כגון דמכר באחריות או בשטר מלוה אבל בשטר מתנה או בשטר שאין בו אחריות כיון שכבר זכה זה במקחו ואין סופו לגבות מן המוכר כלום יש להם רשות לכתוב לו שטר שלא במצותו ומהאי טעמא קיימא לן דכותבים עשר שטרות על שדה אחת בשטר מתנה או בשטר שאין בו אחריות ובשטר שיש בו אחריות קיימא לן דעדים שעשו שליחותם אין חוזרים ועושים שליחותם ואף על פי שצוה אותם המוכר לכתוב את השטר אם נאבד או נמחק אחר שכתבו לו אינם רשאים לחזור ולכתוב שטר אחר ורב גופיה אמרה התם ואף על גב דשמעינן ליה דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. ובהאי טעמא ניחא לי הא דאמרינן בחזקת הבתים דהיינו טעמא דקנין שאין צריך לומר כתובו משום דסתם קנין לכתיבה עומד ולא תלינן טעמא משום דאין חובה למלוה בכתיבה כיון דבלא שטר גבי ממשעבדי אלמא אי לאו משום דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד וכמו שפירש להם שיכתבו לו את השטר דמי לא היו העדים רשאין לכתוב את השטר. וניחא לי נמי זה דלא חשיב רב נחמן מכר בפני שנים ואין צריך לומר כתובו בהדי מודעה ומחאה וקנין מודעה ומחאה דאין צריך לומר כתובו לפי שהם זכותו של זה במוסר מודעה והודאה בפני שלשה שאין צריך לומר כתובו משום דמעשה בית דין לכתיבה עומד. והיינו דאמרינן בפרק זה בורר מטלטלי ואיתנהו בעינייהו מר זוטרא אמר לא כתבינן כיון דמחסרי גוביינא אלמא אין ראוי לעדים להעיד בשטר שלא במצותו על דבר העתיד לגבות ממנו ואף על פי שאין אנו יודעים שיהא לו חובה בכתיבה זו וכדאמרינן בעלמא יבא בעל השור ויעמוד על שורו. ועוד שמא יש לו חובה בכתיבת השטר שלא יהא נאמן לטעון עיינתי בחושבנאי ולא פש לך גבאי ולא מידי וכי ליכא שטרא שמא לא יזדמנו לו העדים להעיד ויהא נאמן לטעון כך במגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי. תו גרסינן התם הודה במקרקעי ולא קנו מידו מאי אמימר אמר אין כותבין כו' וטעמיה דאמימר דאין להם לכתוב בשטר ולהעיד שלא במצותו ואף על גב דאמר רב כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת אלמא שלא ברשותו כותבין שטר שאין בו אחריות התם במכר דכל מאן דזבין ארעא אדעתא דכותבין ליה סהדי שטרא זבין והלכך הוי כמאן דאתני בהדיה לכתוב לו שטר ראיה כל זמן שיאבד השטר מאחר שאין לו חובה בכך אבל בהודאה שזה מודה דאין לו דין ודברים על שדה זו ואין לו עליו כתיבת השטר הלכך אין כותבין שלא ברשותו. ומכל מקום קיימא לן כמאן דאמר אין כותבים דאמרינן בעדים ניחא ליה להשתעבד ולא בשטר ואף על פי שכתב לו את השטר אין תוזרין וכותבין לו שטר אחר כשנאבד השטר עד שיתרצה להשתעבד לו בשטר פעם שנית. וקשיא לי כיון שזכו העדים בשדה זו ללוקח ואמר להם שיכתבו לו את השטר האיך חוזר בשטר כלומר הלוקח שדה באחריות ובתנאי שיכתבו לו את השטר והחזיק הלוקח וקני מי מצי אמר ליה בתר הכי לא כתיבנא לך שטרא. וחכמי צרפת ז"ל כתבו דכל זמן שלא כתב השטר יכול לחזור בו על כתיבת השטר ומצי מוכר למימר ליה אי ניחא לך בזביני בלא שטרא מוטב ואי לא אחזיר מעותיך. מיהו הא ודאי לא מצי אמר ליה כיון שהחזקת על כרחך מקחי קיים ושטרא לא כתיבנא משום דאמר ליה על דעת שתכתוב לי את השטר לקחתי. ומכל מקום נראה לי לענין חיוב אחריות אינו כן כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ויש מפרשים דבכתיבת השטר נמי מתחייב בשמחזיק הלוקח או המקבל מתנה על מנת כן. והא דאמרינן בשמעתין דחוזר בשטר נפרש שלא אמר לעדים שיחזיקו על דעת כתיבת השטר אלא שני דברים צוה להם שיזכו בשדה ושיכתבו לו את השטר ויכול לבטל שליחותו ולמנעם שלא יכתבו השטר כל זמן שלא נכתב. מיהו אם אמר ללוקח זכה בשדה זו ואכתוב לך את השטר אינו יכול לחזור בו דלוקח ודאי אדעתא דשטרא אחזיק ואי לאו דאמר ליה שיכתוב לו את השטר לא היה מתרצה במקח. ולפירוש הראשון שכתבנו צריך עיון מאי שנא דנקט זכה בשדה זו לפלוני ולא נקט אמר לחברו זכה בשדה זו ואכתוב לך את השטר חוזר בשטר ושמא רבותא קא משמע לן אף על פי שמסר הדבר ביד העדים וצוה אותם כבר לכתוב ולחתום והחזיקו לדעת כן אפילו הכי אין כותבים את השטר על כרחו. עליות הר"י ז"ל.

ולעיקר קושיין תירץ הראב"ד ז"ל דכי אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים דוקא דקביל עליה אחריות בפירוש אבל אי לא קבל עליה אחריות בפירוש לא דהא טעות סופר אמרינן כלומר בודאי אחריות היה שם והסופר שכח ולא כתב. אי נמי מכיון דהוזקקו לכתוב שטר בודאי כל זכותא דזביני הוה כתוב אבל בעדים כיון דלא חש עלה למכתב שטרא הכי אמרינן דלמא זביני קלילא הוי ואחריות נמי לא קבל עליה הלכך בעינן דליקבל עליה בפירוש עד כאן לשונו. וכבר דחה הרמב"ן ז"ל תירוץ זה עיין בחדושיו. ויש מן הרבנים שאומרים דלעולם אינו יכול לחזור בו מלכתוב את השטר לא מיבעיא במכר שנתן מעותיו דלא שדא איניש זוזי בכדי אלא אפילו במתנת חנם אינו יכול לחזור בו שלא יכתוב לו שטר מתנה שיהיה לראיה ולזכות לו ולבאים אחריו והאי דקאמר בשני שטרות שחוזר בשטר אינו רוצה לומר מגוף השטר אלא משום דקיימא לן שהלוקח נותן שכר הסופר כדתנן בפרק גט פשוט והלוקח נותן שכר ואפילו במוכר שדהו מפני רעתה וזה המוכר חיזק כח הלוקח בשביל שאמר לעדים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו עליה את השטר כלומר שאני אתן שכר הסופר ומזה רוצה לומר שיכול לחזור בו ובשטר הראשון יכתבו השטר ויתקיים המקח ויפרע הלוקח שכר הסופר ובשטר השני כיון שתלה המכירה בזה הויתור שאמר לו כיון שיכול לחזור בו מאותו ויתור יכול לחזור מגוף המכר שהרי על תנאי זה נתנו לו או מכרו לו. רבינו יהונתן ז"ל. 

'''על מנת שתכתבו את השטר חוזר בין בשטר כו'.''' קשה לן והא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והכא משמע דלא קיימה זכייה עד דמקיים תנאיה. קושיא זו נתחבטו עליה רבים וחפשנו לתרץ אותה מצדדים אחרים ועתה נראה לי כי על חנם נתחבטו עליה ומצדה תברה כי אלו הזוכים בשדה בשביל אותו פלוני שלוחים ועדים הם והשלוחים והעדים בודאי אינם רשאין לא לזכות ולא לכתוב אלא במצות בעל השדה וזה אם אמר להם על מנת שתכתבו הרי לא צוה להם שיכתבו מעתה כל זמן שלא צוה אליהם אינם רשאין לכתוב וכבר תלה הזכייה בכתיבה והכתיבה אין רשות בידם עד שיצוה אותם לפיכך חוזר בכל ואם לא יצוה על הכתיבה הנה חזר על הכל כל שכן אם יאמר איני רוצה שתכתבו והאי דקאמר חוזר בין בשטר הכי קאמר אם לא יצוה על כתיבת השטר כבר הוא מוחזר על הזכייה ואפילו כתבוהו מעצמן חוזר וסותר הכל ובמסכת קדושין כתבתי על זה תירוץ אחר. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דשתי קניות הן ואין זכיית השדה תלויה בכתיבת השטר וכיון שזכו בשדה זכו אבל בשטר כל שלא כתבוהו ונתנוהו לו יחזור בו. ואם תאמר ואמאי לא כותבין ומאי נפקא ליה מינה אי במתנה הא לית בה אחריות נכסים ובין כתב ובין לא כתב חד דינא אית ליה ואי בשטר מכר בין לא כתב בין כתב גובה מנכסים משועבדים ורב גופיה הוא דאמרה כדאמר לעיל בפרק חזקת אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי כשמכר בלא אחריות מפורש ואי כתבי ליה שטרא גובה מנכסים משועבדים וכדקיימא לן אחריות טעות סופר הוא יכתבו לו את השטר שלא באחריות מפורש. ויש לומר דאפילו הכי לא ניחא ליה דליפוק עליה דנתן או מכר קרקעותיו משום דזילי נכסיה דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים למימרא דעדים אית להו קלא לא קול גמור כשטרא קאמר אלא קול קצת ואלו חקרו הלקוחות שלקחו לאחר מכאן מידע הוו ידעי ואינהו דלא חשו ולא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו כדאמרינן התם עלה והיינו דקאמר רב שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר. ויש אומרים דבר מן דין כל שטר שנעשה לחובת מי שנעשה עליו בין שהוא עכשיו ממש לחובתו בין שאינו אי אפשר לכותבו אלא מדעת המתחייב דומיא דשטר מתנה. וכיון שכן שטר זה אי אפשר לכותבו ואם כתבוהו אין לו דין שטר ואף על פי שאמרו שטר מתנה כותבים עשרה שטרות על שדה אחת שאני התם דכיון שנכתב אחת מדעת הנותן עשרה כאחת כיון שאין בריבוי השטרות שום תוספת חיוב. ובשטר מכירה שנאבד שכותבין שטר אחר חוץ מן האחריות שבו מהאי טעמא נמי הוא. והודאה במקרקעי שאמרו בפרק זה בורר כל שהודה בפני שנים אין צריך לומר כתובו היינו נמי טעמא דהודאתו במה שאינו שלו ולתועלת מי שהקרקע שלו כותבין ואף על פי שלא אמר להם כתובו וכענין שאמרו במחאה ומודעה.

על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בזה ובין בזה עד שלא נכתב ונמסר לו השטר דעל מנת שתכתבו לו קאמר הרי שתלה זכיית השדה בכתיבת השטר לו. ואם תאמר מכל מקום אמאי אין כותבין לו בין ירצה בין לא ירצה דהא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואלו אמר זכה בשדה זו לפלוני על מנת שיתן לפלוני מנה מי לא מקיים תנאיה על כרחיה ואזיל וזכה בשדה ואפילו תמצא לומר דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה הני מילי נתינה דלדידיה אבל מתנה על אחרים לא תלה אותם ברצונו ובדעתו אלא מקיים תנאו ואזיל בין מדעתו בין שלא מדעתו דנותן. ומסתברא לי דהכא שאני דאין זה כשאר תנאים דעלמא דאלו בעלמא שמתנה על מנת שתתן לי או שתתן לפלוני נותן או מוכר לזה ומתנה עליו שיתן או שילך או שיעשה דבר פלוני נמצא שגמר ונתן ולא עבד מתנתו או מכירתו כלל אלא שרוצה שיתן לו הקונה אלף בעד מתנה או מכירה זו כן וכן אבל כאן שמזכה לו לזה ועוד אומר לעדים שיכתבו לו שטר ולזכותו דשטר המכירה או המתנה לזכות הלוקח או מקבל המתנה הוא אם תנאי זה כשאר תנאין דעלמא הוא הרי זה דבר והפכו שהוא מראה שרוצה לזכות לו את השטר וחוזר ותולה זכות השדה בכתיבתו היתכן שיאמר אדם זכה בשדה זו לפלוני על מנת שתזכה לי עוד בשדה אחרת שלי ואם הוא מתכוון להרבות במתנותיו לזה הוגרע כל כחו מצד אחר. אלא ודאי אנו אומדין דעתו שהוא אינו גומר עדיין בלבו מתנתו או מכירתו ורוצה לעכב עד שימלך בעצמו אם יחזור אם לאו עד שיכתבו השטר ויתנו לו ושלוחין עשאן והכי קאמר להו זכו בשדה לפלוני על מנת שתהיו שלוחים לכתוב את השטר כל שלא אחזור בו והלכך כל שהוא חוזר בשטר רשאי ואף זכיית השדה בטלה אפילו קדמו וזכו לו. ומיהו כל שלא חזר בו אינן צריכים לימלך בו דהא חוזר בין בשטר בין בשדה קאמר צריכים לימלך בו לא קאמר. הרשב"א ז"ל.

ור"י ז"ל בעליות הקשה וזה לשונו: תמיהא לי מאי קא משמע לן פשיטא כיון דאמר ליה על מנת אם לא נתקיים התנאי המכר בטל דאף על גב דקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולכשיתקיים התנאי מתקיים המקח מעכשיו אבל אם לא נתקיים התנאי פשיטא שאין המקח קיים. ואין לומר דאתא לאשמועינן בחוזר בשטר וממילא חוזר בשדה דהא כבר שמעינן מרישא שחוזר בשטר. ואיכא למימר דאגב רישא נקט סיפינ ואפשר דקא משמע לן דחוזר בשטר חזרה גמורה ואוכל את הפירות ולא אמרינן משלשין את הפירות שמא יתרצה עוד בכתיבת השטר ואיגלאי מילתא למפרע שנתקיים המקח מעכשיו כדין כל תנאי בעל מנת שהוא כאומר מעכשיו קא משמע לן דלא דמי לשאר תנאין דעלמא שהוא תולה התנאי בדעת אחרת אבל כאן שתולה זכיית השדה בכתיבת השטר שהיא תלויה בדעתו ורצונו הכי קאמר על מנת שתכתבו לו את השטר שלא תעכבו אתם שלא אמחה בידכם ולדעת כן התנה שאם ימחה בידם כיון שאין רשאין לכתבו שתבטל שליחותם ותבטל זכיית השדה.

<noinclude>
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>