עריכת הדף "שואל ומשיב/ו/נו"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
לבאר ענין מוקצה מחמת יום שעבר.

שלום וכ"ט אל כבוד הרב המאוה"ג וכו' מוה' דוב בעריש נ"י האבד"ק נאהריוב. אשר בקש אם יש עמדי דבר מספיק בישוב דברי התוס' בביצה דף ו' במ"ש גבי וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה והקשו בתוס' דהא מכל מקום ראוי להושיט ידו למעי בהמה ולשחטו דד' סימנים אכשר בי' רחמנא וכתבו דמיירי בלא כלו חדשיו ולא הוה מוכן בה"ש דבה"ש לא חזי והקשו המפרשים דהא הוה מוקצה מחמת יום שעבר וכבר כתבו תוס' דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרי' הנה בחידושי להלכות יו"ט טילתי בזה ארוכות וכעת בראשית ההשקפה חדשתי בה הרבה ות"ל ראיתי לדו"ז הגאון הישוי"ע סי' תצ"ג שהרגיש בזה אך לפע"ד נראה חדשות דהנה בפשיטות נ"ל דלכך לא אמרו מוקצה מחמת יום שעבר דבאמת מוקצה מחמת איסו' דרבנן לא אמרינן וכאן שכל המוקצה מחמת שנולדה בשבת ואינו רק איסור דרבנן וא"כ בספק מחמת יום שעבר לא אמרי מוקצה דהו"ל ספק דרבנן דבשלמא מוקצה מחמת יום דלהבא אמרינן אף דאינו רק מחמת איסור דרבנן עכ"פ הוא מקצה מדעתו כל שספק אם קידש היום דהא יודע שאח"כ יאסר עליו אבל משום יום דלשעבר אין ראי' מה דמקצה מדעתו דאדרבא עומד ומצפה שיבא היום הבא וגם הא זמן ממילא קאתי וא"ל דאדרבא מוקצה מחמת יום שעבר מגרע גרע דהו"ל איתחזיק איסור דז"א דהרי לא נתחזק היום הבא רק היום שעבר ול"ש להחזיק איסור מיום ליום וז"ב ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דבנפל דחיישינן שמא יהי' נפל אם כן ל"ש לומר דזמן ממילא קאתי דדלמא לא יבוא הזמן דשמא נפל הוא וגם לא הוה ספק דרבנן דהספק נפל הוא מה"ת ואף דמה"ת ל"ח לנפל מכל מקום גוף האיסור מה"ת וגם אחרי דחשו חז"ל משום ספק נפל הו"ל כודאי איסור וכמ"ש או"ה לענין גבינות ושפיר הו"ל ספק תורה ואמרינן מוקצה מחמת יום שעבר עוד י"ל דבאמת מ"ש דהו"ל מוקצה מחמת איסור דרבנן והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא לכאורה י"ל דהו"ל דשיל"מ כיון דאחר כך יהי' מותר ל"ש ספיקא דרבנן לקולא אבל ז"א דאם נימא בשביל זה מוקצה ואסורים ביו"ט אחר כך אם כן שוב לא הוה דשיל"מ דלאחר יום טוב בלא"ה מותר ואין האיסור רק ביום טוב עצמו וכל שאתה אומר מוקצה שוב ל"ש דהו"ל דשיל"מ וז"ב. ולפ"ז זהו שם אבל בנפל דאף דנאסר משום מוקצה אבל על כל פנים מידי ספק נפל יצא והו"ל דשיל"מ ול"ש ספיקא דרבנן ולקולא ועט"ז יו"ד סי' ט"ו דאף בס"ס לא מתירין דהו"ל דשיל"מ וא"ל כאן דאסור מחמת מוקצה ל"ש דשיל"מ דז"א דכבר נסתפק בזה הצ"ץ סי' ס"ט היכא דיש שני איסורים ועל אחד יש לו מתירין אם אמרינן בזה דשיל"מ ועיין סוף סימן ק"ב ומכ"ש כאן דמחשש נפל יצא על כל פנים לאחר יום טוב ול"ש דשיל"מ וז"ב ודו"ק. עוד י"ל דלכך לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר דנראה כמזלזל בקדושה שבא אחר כך עד"מ שבת ויום טוב אם נימא בספק בה"ש שמא יום שעבר הוא תהי' חמור מאיסור כל יום הבא הרי ספקו של יום הראשון חמור מודאי של יום שני ומקרי זלזול ולפ"ז זה ל"ש בספק נפל שלא מצד קדושת היום ראשון אתינן עלה רק שלא חזי עד כה ודו"ק. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בשעה"מ פ"א מיום טוב הלכה כ"ד שנתקשה גם כן בדברי התוס' דהוה מוקצה מחמת יום שעבר וכתב דכאן הוה מוקצה מחמת איסור תורה מחשש נפל ובכה"ג אמרינן אף מוקצה מחמת יום שעבר ודבריו לכאורה תמוהים דהא מה"ת אמרינן דרוב אינם נפלים ורק מדרבנן חיישינן ואולי כונתו כמ"ש לעיל. ובחידושי אמרתי בישוב הדברים עפמ"ש הרא"ש בפ"ק דביצה דהא דשרי לאכול ביום הלידה ה"מ בכלו לו חדשיו אבל בלא קים לי' דכלו לו חדשיו אסור וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע ותמהו כולם דלמה צריך שיפריס ע"ג קרקע הא קי"ל דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים וכתב הרש"ל בפ' א"ט דכוונת הרא"ש דבלא כלו לו חדשיו שאז איכא ריעותא חיישינן שמא יתרסקו אבריו וצריך שיעמוד ע"ג קרקע והט"ז ביו"ד סי' ט"ו דחה דבריו וכבר כתבתי בתשובה אחת לישב דברי הרש"ל ואכ"מ ומעתה נ"ל ברור דזה כוונת התוס' כיון דבה"ש לא הוה חזי דהו"ל לא כלו לו חדשיו אם כן שוב חיישינן משום ריסוק אברים ואינו מוכן לאכילה כשתלד דיש לחוש משום ריסוק אברים וא"ל דהוה מוקצה מחמת יום שעבר דזה דוקא אם אנחנו רוצין לדון ע"י הקצאתו בה"ש שיהי' אסור אח"כ משום דחל עליו בה"ש מוקצה שפיר אמרינן דמוקצה מחמת יום שעבר לא חיישינן אבל כאן דכיון דעל כל פנים בין השמשות אסור לשחטו א"כ גם אחר כך אינו עומד לאכילה דכ"ז שלא כלו לו חדשיו חיישינן לריסוק אברים ולא יהי' מוכן ועומד ובאמת בראשית ההשקפה רציתי לחלק דגם מחשש נפל הוקצה דלא ידע כלל אם יהי' מוכן גם אחר בה"ש דשמא תהי' נפל ומצאתי לדו"ז בישועות יעקב שכתב כן אבל לאחר העיון ז"א דכל שנולד אחר כך אם כן נתגלה אחר כך שהי' מוכן ועומד בה"ש והוה כמו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים אותו דנפל הוה ענין מתולדה ושייך לומר אגלאי מלתא למפרע אבל לפמ"ש דיש חשש משום ריסוק אברים דכ"ז שלא כלו לו חדשיו חיישינן א"כ זה ענין שנתחדש אחר כך ול"ש בזה אגלאי מלתא למפרע דהרי הי' מקום שיארע ריסוק ובכה"ג ל"ש אגלאי מלתא למפרע וכמ"ש הנמוק"י כעין זה ריש פרק החולץ גבי חולץ למעוברת והפילה ע"ש ובכה"ג בודאי אמרינן שמוקצה מחמת שלא כלו לו חדשיו ואם כן יש לחוש לריסוק אברים וז"ב מאד. ובאמת י"ל דאף אם נימא דלא כרש"ל דגם בלא כלו לו חדשיו לא חיישינן לריסוק אברים וכמ"ש הט"ז היינו בבהמה כשרה שיש לה חזקה דאתיא מכח רובא אבל כאן שנולד מן הטריפה דבאמת עובר ירך אמו ואף דניתר בשחיטת עצמו משום דיש לו חיות בפ"ע וכמ"ש התוס' בחולין דף נ"ח וכ"כ הרשב"א וכן קי"ל ביו"ד סי' פ' היינו כשנשחטה דאז יש לה חזקת חיות בפ"ע אבל כ"ז שלא נשחטה שוב בודאי חיישינן לריסוק אברים דאין לה חזקת כשרות ובזה מדוקדק מ"ש רש"י הטריפה בנה אסור אם נמצא בתוכו דעובר ירך אמו ולאיזה צורך כתב כן הא פשיטא דלא מובן אגב אמו דאמו טריפה היא ולפמ"ש אתי שפיר. ובזה מיושב היטב קושית מהרש"א מכל עגל שלא נולד וכלו חדשיו עד יו"ט דאז הוה מוקצה בה"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבשאר עגל שלא נולד מן הטריפה ל"ש מוקצה מחמת יום שעבר וכמ"ש רק בנולד מן הטריפה ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא.

והנה במה שהקשו התוס' בביצה דף ד' דנימא מגו דאתקצאי בה"ש של שבת איתקצאי גם על יו"ט הבא תמה הבכור שור דאם כן בשני יו"ט של גליות נמי נימא הכי ואמאי יסבור רב דנולדה בזה מותרת בזה וכתב דבשני יו"ט של גליות מותר ממנ"פ דאם יו"ט הראשון קדש יו"ט שני חול וכן להיפך מה שאין כן בשבת ויו"ט ובכה"ג ודאי לא אמרינן מוקצה משום יום שעבר ובאמת שהדבר תמוה לפע"ד דסוף סוף על כל פנים בה"ש איתקצאי מכח ספק ואז אמרינן מוקצה משום יום שעבר אף שיודע שביום שני יהי' בודאי מותר ה"ה בזה. וראיתי בשעה"מ שהביא בשם הליכות אלי שהקשה כן ודחה בא"ל דשאני שני יו"ט של גליות דהו"ל ספק דהרי התוס' בביצה דף ל' רצו לומר דאמרינן מגו דאתקצאי גם ביום הח' ויום ט' ע"ש ועיין שעה"מ מ"ש בזה ולפע"ד נראה בזה דבאמת לכאורה הוה ס"ס בשני יו"ט של גליות דשמא בה"ש לילה הוא ואת"ל יום שמא לא הי' קדש ועיין א"ר [[אליה רבה/אורח חיים/תרסה#|סי' תרס"ה]] וצ"ל דהו"ל אקבע איסורא דהו"ל חתיכה אחת מב' חתיכות וכמ"ש הרמב"ם [[רמב"ם/שגגות/ה|פ"ה משגגות]] ועיין [[לחם משנה/שגגות/ה|לח"מ]] שם דשטת התוס' דכל דאקבע איסורא אף בס"ס מביא אשם תלוי וה"ה בזה כיון דעל כל פנים יום אחד בין השנים הוא ודאי יו"ט וז"ב ולפ"ז בשני יו"ט של גליות שפיר נולדה בזה מותרת בזה לענין זה לא אקבע איסורא דממ"נ אם נולד ביום טוב יום השני חול ול"צ הכנה וכן להיפך וא"כ בכה"ג שוב ל"ש מוקצה מחמת יום שעבר דהרי הוה ס"ס וע"כ לא כתבו התוס' רק לענין אתרוג דל"ש לומר ספק חול דאם יום שביעי אסור משום המצוה ודו"ק היטב. והנה שמעתי קושיא שנדפסה משמו של הגאון מוה' ר' עקיבא איגר ז"ל במשניות שנדפסו באופנבאך בהא דשטת רש"י ז"ל בביצה [[רש"י/ביצה/כד/ב|דף כ"ד ע"ב]] בנכרי שהביא דורון לישראל דאסורין לערב בכדי שיעשו ושטת רש"י דבליל יו"ט שני מותרת בכדי שיעשו והקשה הוא דנימא מגו דאתקצאי ביו"ט ראשון ובליל שני בה"ש אתקצאי לכולא יומא וא"ל דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן דהא אסורין בכדי שיעשו וא"כ נאסרו גם בליל שני דשפיר שייך מגו דאתקצאי והשבתי דדבריו תמוהין דכאן כיון שידע שלאחר בכדי שיעשו יהי' מותר לא גרע ממוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים שהוא מותר מכ"ש בזה ול"ד לכל מוקצה שבבה"ש לא ידע מזה כלל וכאן באמת כבר היו ביום טוב ראשון רק שהי' אסור בשביל איסור צידה או לקיטה מן המחובר וגם לפמ"ש בתשובה לישב דברי הלבוש שלדעתו בעכו"ם ל"ש מוקצה ונולד והקשה המ"א בסי' תק"ה מסי' תקט"ז וכוונתו להך דינא דצידה וליקוט מן המחובר דאסור וכתבתי דל"ק דשאני מוקצה מחמת שלא ידע שיהי' זה הדבר בזה אמרינן דעכו"ם לא הקצה מדעתו אבל במה שהי' מוקצה בה"ש בשביל איסור אם כן נאסר על הישראל בשביל שידע בודאי שאין מקום לאכלו וזה לא עלה על דעתו שעכו"ם יביא לו אם כן בכה"ג הקצהו מדעתו לגמרי ע"ש ולפ"ז כאן דכבר נלקט ביום טוב ראשון ורק בליל שני בה"ש הי' אסור בכדי שיעשו אם כן שוב ל"ש מוקצה בשל עכו"ם דכבר ידע מזה ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בתוס' יו"ט פ"ג דעירובין משנה ח' שכתב בהא דאמר ר"א וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ולא הודו לו חכמים וכתב הרע"ב דדוקא בשני יו"ט של ר"ה לא הודו לו חכמים אבל בשני יו"ט של גליות מודים וע"ז כתב התויו"ט וז"ל וליכא למימר מגו דאתקאי לביה"ש אתקצאי לכולא יומא כדפסקינן בספ"ג דשבת דהתם האי יומא דשבתא דאסרינן בי' ודאי קדש ובה"ש הוא הספק אמרינן מגו דאתקצאי וכו' אבל הכא יום השני שבו ניקום ונאסור הוא עצמו הספק הלכך ליכא למימר מיגו עכ"ל ותמהני דלמה לא כתב דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן ולא הזכיר כלל שזו קושית התוס' בכמה מקומות וגם לא הבינותי תירוצו דכפי הנראה הוא מחלק סברא חלושה אף גם דמה יענה להא דאמרו גבי שבת ויום טוב נולדה בזה מותרת בזה ולמה לא נימא שם מוקצה מחמת יום שעבר דשם ל"ש תירוצו וע"כ דבריו צ"ע. ודרך אגב אזכיר מה שאמר לי אחד ממלמדים בריש ביצה גבי הא דאמר מאי קושיא דלמא ב"ש לית לי' מוקצה והקשה המהר"ם שי"ף דממנ"פ עכ"פ הך דמגביהין טבלא מעל השלחן בין אם נימא דמוחלפת השיטה או דאינו מוחלפת על כל פנים מבואר מה דעתו דב"ש גבי מגביהין עצמות אי ס"ל מוקצה או לא והמהר"ם שי"ף נדחק מאד. וע"ז תמה הוא דמה קושיא דלמא שאני התם דהוה מוקצה דטלטול ולכך ס"ל ב"ש דמגביהין ולא ס"ל מוחלפת דמוקצה דטלטול גרע טפי משא"כ כאן דהוא מוקצה דאכילה והשבתי לו בראשית ההשקפה דא"כ קשה למה נקטו ב"ש אומרים תאכל ולא נקטו לשון מותר ול"ש תירוצם שתרצו דהוה טעו בטלטול אז דמשמע אכילה וטלטול דהרי טלטול ידענו כבר דמותר מהך דמגביהין ולא נחלקו רק לגבי אכילה גם במ"ש התוס' שם ד"ה אוכלא דאפרת ובמהרש"א מפו' שם ואנכי המתקתי הדבר ע"פ דברי התוס' שם ד"ה דלמא דמוקצה דבע"ח חמיר טפי וע"כ הכוונה דגם הכא הוה בע"ח רק דשם אינו עומד לשחיטה וא"כ ממילא זה הוה חילוק שבין עומדת לגדל ביצים ובין עומדת לאכילה שבזה ל"ש מוקצה דבע"ח וכעין דברי הפ"י וצ"ע בכ"ז כי לא ירדתי לעומק הדברים כ"א לפום רהיטא כתבתי לזכרון. ובמ"ש יש לישב דברי המהר"ם שיף שהא דמוחלפת השיטה רק דלס"ד ס"ל להמקשה דב"ש ס"ל דיש להחמיר במוקצה בשבת טפי מיו"ט וע"ז תמה המלמד הנ"ל דאכתי יקשה טפי על ב"ה דס"ל שם להקל אף בשבת במוקצה אם כן מ"ט דאמרי לא תאכל דבס"ד חמיר שבת מיו"ט ולפמ"ש אתי שפיר דלב"ה יש לחלק בין טלטול לאכילה ובאכילה אף ביו"ט אסור וכאן ל"ש לומר דאם כן למה נקטו לא תאכל די"ל כמ"ש התוס' דאגב ב"ש נקטו ב"ה גם כן לא תאכל ודו"ק.

והנה במ"ש למעלה בדברת המהרש"א שכתב דאם יום השמיני הוא ביו"ט דאסור ותמהתי בזה וכעת הי' נ"ל דכוונתו הוא דאם נימא דבעי הז' ימים מעל"ע כמ"ש הפרמ"ג בסי' ט"ו ס"ק ג' אם כן משכחת לה דעד יו"ט לא הי' מעל"ע ז' ימים ולא הותר רק ביו"ט ושוב ל"ש לומר דהוה מוקצה מחמת יום שעבר דהא בבה"ש וגם בלילה לא הוה חזי עדיין ורק היום נגמרו ז' ימים והוה בתחלת ח' דאז השחיטה מתיר עצמו וא"ש דברי המהרש"א. והנה יש ספק אם גם בכלו חדשיו בעינן מעל"ע או לאו. והנה ביולדת לשבעה אין כאן ספק דהרי יולדת למקוטעין לכ"ע כדאמרו בר"ה דף י"א ובנדה דף ל"א דלשבעה ודאי יולדת למקוטעין ואם כן פשיטא דמכ"ש דלא בעי מעל"ע וביולדת לתשעה נחלקו בנדה שם אי יולדת למקוטעין וא"כ עכ"פ מעל"ע ודאי לא בעי אך בבהמה כיון דרבא מבעיא לי' בנדה דף כ"ז אי בהמה גסה יולדת לשבעה ולא אפשיטא אלמא דבבהמה בעי כל החדשים באמת וא"כ י"ל דבעי מעל"ע חדשים שלמים אחד חסר ואחד מלא כפי שהם חדשי השנה במלאותם וא"כ משכחת לה דלא נשלם מעל"ע עד יו"ט ביום ושפיר כתבו התוס' דלא מקרי מוכן עד היום דמיירי דלא כלו לו חדשיו עד היום ולא הוה מוכן בבה"ש ול"ש מוקצה מחמת יום שעבר. אברא דגוף דברי הפרמ"ג שחידש דבעינן מעל"ע הן תמוהים מאד ובלבוש ותב"ש מבואר שם דלא בעי מעל"ע וגם הפרמ"ג עצמו חזר בו בחידושיו באו"ח סי' תצ"ח בט"ז ובפתיחה כוללת להלכות יו"ט וכתב שכבר דחה בספר שושנת העמקים וכ"כ בגליון ספרו ביו"ד שם וא"כ דברי המהרש"א תמוהים ולפע"ד נראה ראיות דלא בעי מעל"ע בהנך ז' ימים מהא דאמרו בשבת דף קל"ו דר"פ ורב הונא אקלעו לבי ר' אידי ועביד להו עגלא תלתא ביממא דשבעה וא"ל אי אתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מני' ולכאורה תמי' דכי לא ידע ר"א דצריך עד יום השמיני ומקרא מלא הוא ומיום השמיני והלאה ירצה וא"ל דס"ל כשטת האו"ח בשם הגאונים דלהדיוט מותר ספק נפל דז"א דא"כ לא הי' צריך להמתין עד יום השביעי ומריש הוה קשיא לי על הגאונים דאיך יפרשו דברי הש"ס כאן דאמאי המתינו עד שבעה ור"פ ור"ה המתינו עד ח' ומצאתי בכנה"ג בב"י דו"ד [[כנסת הגדולה - בית יוסף/יורה דעה/טו#|סי' ט"ו]] שהקשה כן כפי מה שהועתק בטורים דפוס וויען בהגהת המהרל"ח שם ומ"ש שם דהגאונים גרסו ועבד להו עגלא תלתא ביומא קמא הוא תימה דניהו דר"א רצה לעשות להם אבל עכ"פ ר"פ ור"ה לא אכלו וא"כ חזינן דאסור וצע"ג ובאמת מה שנסתייע הכה"ג ממ"ש רש"י ה"ג ועבדו עגלא תלתא באמת כפי הנראה קשיא לרש"י דאיך אפשר דעבדו עגלא תלתא להו שיאכלו וע"כ מחק רש"י תיבת לי' והי' גרסתם שעבדו עגלא תלתא והיינו לא לאכילה ובאמת שגם זה תימא דאיך שייך לומר דשחטו בחנם והרי הוא אסור באכילה וגם מה קאמר אי אתרחיתו עד לאורתא אנן אכלינן לי' דמשמע דגם הם היו אוכלין אבל הוא רצה לאכול ביום השביעי ולפמ"ש א"ש דבאמת מיירי שהי' ביום השמיני רק דלענין מעל"ע לא הי' רק יממא שביעאה עד"מ שנולד אור ליום א' בחצות הלילה ונמצא ששלמו שבעה ימים בחצות הלילה ונמצא שבתחלת הלילה לא הי' יכול לשחטו וע"כ אמרו אי אתרחיתו לאורתא דהיינו אם היית מאחר לשחטו עד חצות ולהלן דהוה יותר ממעל"ע של ז' ימים היינו אוכלין והוא חשב דלא בעי מעל"ע ולכך אמרו דשחט לי' ביומא דשביעאה דהיינו שהי' עדיין בתוך השבעה ימים שבעוד לא מלאו השבעת ימים מעל"ע מקרי עדיין ביום שביעי ואני מסתפק להיפך אם נשלם מעל"ע באמצע היום אם המותר מהיום מנינן לי' ליום השמיני אף שלשנת עולם הוי יום השביעי או נימא דלשמיני דאותה בהמה מנינן לי' ולפע"ד נראה ברור דמנינן לשנת עולם דהיינו אף שיש ליום זה יותר מז' ימים מעל"ע כגון שנולד באמצע היום בעינן שיהי' ביום השמיני למנין הימים של עולם ומעתה י"ל דכאן הי' המעשה שנולד באמצע היום א"כ ברי' דר"א חשב שמקרי יום שמיני והוא חדש דבעינן דישהה עד אורתא כנלפע"ד ועדיין צ"ע בכ"ז. והנה במה דמבואר ביו"ד סי' י"ג דבולד הנמצא במעי בהמה אין להתירו אם האם טרפה בשחיטת עצמו דלא ידענו אם הוא בן ט' וכתב הש"ך דאם ממתין עד שמנה ימים שאז מותר וכ"כ בפרישה והתב"ש חולק ע"ז דגם בשהה שמנה ימים או שלשים באדם אינו ודאי שיצא מכלל נפל רק משום דמסייע לי' רוב הנולדים אינם נפלים דהרי רבנן נחלקו דל"מ שהה כלל וא"כ אף רשב"ג דס"ל דמועיל שהה היינו משום דרוב נולדים אינם נפלים אבל כאן שלא נולד מנ"ל דמועיל שהה להוציא מידי נפל וכדבריו אלה בקצרה כתב גם הכו"פ וראיתי בדגול מרבבה שחולק על התב"ש וכתב דלרשב"ג מותר אף בודאי בן שמנה דודאי ליכא רוב הנולדים דכל ההכשר היא משום דאשתהי אבל אין כאן רוב בני קיימא בבן שמנה בבירור וע"כ דהשהה שמנה ימים הוא דבר ברור בודאי דאם הי' נפל לא שהה שמנה ימים בבהמה או חודש באדם וגם לרבנן דנחלקו על רשב"ג לא נחלקו רק בבן שמנה דשם יש רוב דכל הנולדים בני שמנה לא נגמר צורתם בחודש השביעי שהו עד שמנה וא"כ לעומת הרוב שרוב הנפלים לא יחיו שמנה ימים בבהמה ושלשים באדם יש רוב להיפך וע"כ הוי ספק נפל דאוקי רוב בהדי רוב אבל כל שאין אנו יודעין אם כלו חדשיו מהראוי לסמוך על דרוב נפלים אינם משתהים שמנה ימים בבהמה ושלשים באדם זה תורף דבריו ואני אומר דדברי התב"ש והכו"פ נכונים דלדבריו יקשה הא דאמרו ביבמות דף פ"א אי הא דעביד רבא תוספאה באשה שהלך בעלה למדה"י ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרי' כמאן כרבי דאמר משתהא כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהא כרבים עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל וא"כ ע"כ מוכרח לומר דאשתהה מה שאין כן בכאן מנ"ל לאכשיר ולתלות בשהי' וא"ל דיש לה חזקת כשרות דאם כן אינו ענין לרשב"ג ואף לרבנן הא אינו אלא ספק כמ"ש בדג"מ וכל שיש לה חזקת כשרות נתלה באשתהי ולמה הוצרך לרבי ולרשב"ג ומה קושיא כמאן כרבי ומשני כרשב"ג והא אינו ענין כלל לדרשב"ג בזה וע"כ כהתב"ש דבאמת השלשים יום או השמנה אינו מוציא מידי נפל רק בשביל הרוב דאינו נפל ולרבנן באמת לא תלינן באשתהי וגם הרוב אינו מועיל ולכך כאן דיש לה חזקת כשרות תלינן שאשתהי ולכך אכשדי' והא דהכשיר הולד ג"כ אף דהולד אין לו חזקת כשרות הוא משום דאנן קיי"ל כר"י דאמר בכתובות דף י"ג דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ולפע"ד היא ראי' ברורה דלא כדג"מ גם מ"ש דת"ק דרשב"ג לא פליג רק בבן שמנה אבל בלא ידוע אי כלו חדשיו סמכינן ארובא והיינו דרוב נפלים אינו שהה שלשים יום נפלאתי מאד דהרי ת"ק ורשב"ג בתרתי פליגי פליגי בבן שמנה ובזה רשב"ג לקולא ורבנן לחומרא וגם פליגי בלא נודע אי כלו חדשיו ובזה ת"ק לקולא ורשב"ג לחומרא וכמ"ש התוס' ביבמות שם ובשבת דף קל"ו שם ואם כן מבואר דגם בסתם ולדות לולא נודע אי כלו חדשיו לרבנן לא מועיל הרוב לסייע אף בשהה שלשים יום ואם כן אין מקום לדברי הדג"מ ותדע שכן הוא דאם לא כן אמאי הוצרך לאוקמא הך דרבא תוספאה כרבי והא גם לרבנן אמרינן באשתהי אף בלא גמרו סמנים באינו בן שמנה רק בסתם וולדות גם לרבנן אמרינן דאשתהי ואם תאמר דשם יש רוב המסייע הא כאן יש חזקת כשרות וא"ל דחזקה ל"מ כ"כ כמו רוב דאם כן גם לרשב"ג גם כן לא יועיל דלדידי' העיקר הוא בשביל ששהה שלשים אף בבן שמנה בודאי וע"כ דליתניהו דברי הדג"מ כלל וז"ב כשמש לפע"ד. ומן האמור מבואר בהדיא בש"ס כאן דאף שרבים אינם מסכימים מטעם אחד רק משני טעמים חלוקים אפ"ה עבדינן כרבים כמ"ש מהרי"ק שורש מ"ם וכן העתיקו להלכה הרמ"א בסי' כ"ה ס"ב ומהרי"ט חלק יו"ד סי' ט' החזיק דברי המהרי"ק ובגט פשוט סי' כ"ב סק"ח הביא רבים שחלקו על המהרי"ק בזה ועיין בשו"ת נו"ב מהדו"ת חלק חו"מ סי' ג' ואני תמה על המהרי"ק והמהרי"ט וכל הנמשכים אחריו וכן החולקים עליו שהדבר מבואר כאן בהדיא דהרי אמרו אלא הא דעביד רבא תוספאה עובדא כמאן כרבי ומשני כיון דאיכא רשב"ג דקאי כוותי' כרבים עבדינן והרי רבי ורשב"ג פליגי בטעמים דלרבי הא דתלינן באשתהי הוא דוקא בשנגמר סמניו דיצא מכלל נפל אבל רשב"ג לא ס"ל דעל ידי גמירת סמניו תלינן בזה רק בשביל דשהה שלשים יום ואפילו הכי אמרו דכרבים עביד ועיין בחידושי רשב"א ביבמות מבואר בהדיא דת"ק ורבי ורשב"ג כלם פליגי רק דרבי עם רשב"ג קיימי בחדא שטתא ולא מחד טעמא ע"ש אמנם אחר העיון אין מכאן ראי' דאם נחלקו בגוף הדין דזה אומר מחמת סברא זו וזה מחמת סברא זו בזה הוא דנחלקו המהרי"ק ודעמי' אם מצטרפין אבל כאן רבי ורשב"ג ס"ל דתלינן באשתהי ורק דלרבי דוקא כשיש לנו גמר סמנים הוא דמוכיח דתלינן באשתהי אבל לרשב"ג בעי שישהה שלשים יום ואם כן על כל פנים לתרווייהו כל שיש לנו הוכחה וראי' לאשתהי תלינן בשהה ואם כן שם דיש להאשה חזקת כשרות ע"כ אשתהי ושפיר מקרי רבים אף דהם משני טעמים דהשני טעמים רק לגלוי מלתא להיות לראי' דנוכל לתלות באשתהי ואם כן שפיר מקרי רבים וז"ב. אמנם אי קשיא לי הא קשיא דהא כל הטעם דתלינן באשתהי בהך דרבה הוא משום דאית לה חזקת כשרות ואם כן כל שאתרע חזקת כשרות לא תלינן וכן מבואר בש"ע אהע"ז [[שולחן ערוך/אבן העזר/ד#יד|סי' ד' סעיף י"ד]] דאם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאשתהי דאין לה חזקת כשרות דאתרע וע"ש בח"מ וב"ש ואם כן כאן כ"ז שהיתה מעוברת ואשתהי עד י"ב חדשים אם כן לרשב"ג לא תלינן בחזקת כשרות דהא אף אם הוא אמת כדבריו שלא נתעברה מאחר לרשב"ג לא תלינן באשתהי כ"ז שלא ראינו שנולד וחי שמנה או שלשים ואם כן מה"ת לתלות באשתהי דבשלמא לרבי דכל דנגמר שערו וצפורניו תלינן באשתהי ואם כן השערו וצפורניו אינם רק לעדות שאינו נפל ואם כן אלו יבא אליהו ויאמר שנגמר שערו וצפורניו בעודו בבטן אמו היינו מכשירין ותולין באשתהי ע"כ לא אתרע חזקת כשרות אבל כאן לרשב"ג כ"ז שלא חי שלשים דלא תלינן באשתהי והוה רוב להיפך ורוב אינם משתהים כ"כ וע"כ אתרע לה חזקת כשרות ומה מועיל דברי רשב"ג להכשיר הא כאן הספק אם נשתהה או שזינתה עם אחר ואם כן מה מועיל חזקת כשרות שלה נגד רוב ורוב עדיף מחזקה ומה"ת נתלי באשתהי ובשלמא לרבי תלינן תמיד באשתהי ואינו רוב דלא אשתהי שהרי גם בבן שמנה בבירור דזה ודאי שרוב בני קיימא אינם בני שמנה דהרי בן שמנה הוא כאבן ואסור לטלטלו ורק דע"י שנגמר שערו וצפרניו תלינן דאשתהי אם כן השערו והצפרנים אינם רוב רק שתלינן באשתהי ומקרי בן קיימא ואם כן מעולם לא אתרע חזקת כשרות אבל כאן כל שלא חי הרוב מעיד דרובם לא משתהים ובפרט בעודה מעוברת דלהתב"ש ל"ש כלל רוב שאינם מולידים נפל ואם כן אז כבר אתרע חזקת כשרות ואיך נכשיר אחר כך על ידי החזקה ואם כן שוב הוה על כל פנים אתרע חזקת כשרות ואיך הכשיר רבא תוספאה והיא קושיא נפלאה לפע"ד.

אמנם אחר העיון הדבר נכון דע"כ לא מבואר בש"ע דבראו דבר מכוער לא מוקמינן בחזקת כשרות רק בראו דבר מכוער ששם ודאי על כל פנים חזינן שאינה בחזקת כשרות לגמרי אבל כאן ניהו דלרשב"ג לא תלינן באשתהי היינו משום של"ש הרוב כ"ז שלא נולד ולכך בעי בשהה שלשים יום שאז יש לו רוב דלא משתהה אם הי' נפל ורוב המולידים אינם נפלים וכמ"ש התב"ש אבל על כל פנים ל"ש לומר לרשב"ג דמקרי אתרע חזקת כשרות דאדרבא כשנימא חזקת כשרות ע"כ יש לנו לומר דאשתהי דלא אתרע החזקה וניהו דלרשב"ג ל"מ זאת אבל עכ"פ לא מגרע חזקת כשרות וז"ב. ובזה עמדתי על לשון חז"ל דאמרו כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עביד וקשה אם כן נוכל לומר להיפך דעבד כרשב"ג ואף דרשב"ג הוה יחיד לגבי רבנן כיון דאיכא רבי דס"ל כוותי' תלינן דאשתהי ואדרבא יותר יש לומר דקיי"ל כרשב"ג כמו שהוא באמת דקי"ל כרשב"ג ועל רבי לא סמכינן רק לסניף לסברת רשב"ג ולפמ"ש באמת עיקר סמיכתו הי' על רבי דלדידי' תלינן באשתהי אף בבן שמנה ובלי רוב וגם לא מצריך שהה שלשים יום ושמנה ואם כן שפיר הוה חזקת כשרות רק דעל רבי לא מצי למסמך דהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו והרי הת"ק פליג והם רבנן דפליגי ארשב"ג והם רבים לכך אמר כיון דאיכא רשב"ג דס"ל דמשתהי אף דהוא בעי שיהי' חי שלשים על כל פנים בסברת משתהי ס"ל כרבי שפיר נוכל לצרף אותו שיהי' מקרי רבים וזה דאמרו כרבים עביד אבל באמת עיקר סמיכתו הי' על רבי בלבד ובזה נלפע"ד הא דלא תלינן באשתהי רק עד י"ב חודש ורבה לא עבד עובדא רק ביב"ח ובן מבואר בש"ע סי' ד' סי"ד ולכאורה טעמא בעי ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת כבר כתבתי דכל דאיכא ריעותא לא תלינן בחזקה כמבואר בש"ע שם ולפ"ז הא אמרו ביבמות דף מ"ב דלאחר שלשה חדשים ניכר העובר וא"כ כל שלא הוכר העובר אצלה לאחר שלשה חדשים אם כן אין לך ריעותא גדולה מזו וכדאמרו שם דניכר והטעם דאשה מחפה ל"ש בזה ואדרבה זו הי' לה להכיר עצמה אם אמת כדברי' שמבעלה נתעברה כדי שלא תהי' בחשד אחר כך אם תלד ואם כן איכא רעותא ולא תלינן וע"כ דבאמת הכירו עוברה לאחר שלשה רק כששהתה עד יב"ח נסתפקו אם אולי לאחר שיצא בעלה זינתה עם אחר ועל כל פנים לא נשתהה כ"כ ואם כן עד יב"ח יש לתלות אבל ביותר מיב"ח שוב אין לתלות אך באמת עדיין תמוה דאם כן כל שהוכר עוברה בג"ח לאחר יציאת בעלה אם כן בודאי יש לתלות דמשתהא שאל"כ הרי ע"כ חזינן דאשתהא ואולי כיון דלא תלינן באשתהי הו"א דאז מה שניכר עוברה הי' מבעלה אבל זה הפילה ויולדה אחר לתשעה חדשים כמנהג הנשים ולכך לא תלינן יותר מיב"ח דאז גם בזה איכא רעותא גדולה ולא נודע איך אשתהי כ"כ ודוק היטב כי יש לי להאריך בזה ואכ"מ. ועכ"פ נתבאר דלא כהדג"מ הנ"ל. והנה לפע"ד נראה דלהתב"ש דהשהה בלבד אינו מועיל להוציא מידי ספק נפל רק בצירוף רוב המולידין מולידין בני קיימא אם כן י"ל בנדון המהרש"א שכתב דאם לא כלו חדשיו ויום השמיני הוא ביו"ט דלא חזי לשחיטה דמוקצה הוא בה"ש בזה נלפע"ד דבאמת לא מקרי מוקצה דעל כל פנים הרוב מעיד שהוא בן קיימא ורק דיש חשש דרבנן ואם כן כל ששהה שמנה ימים רק דבה"ש לא אברר עדן אם הוא יום השמיני בזה ודאי ל"ש מוקצה דהרי הרוב מסייע ובאיסור דרבנן ודאי ל"ש מוקצה לשטת רש"י בביצה דף ל"א וגם להתוס' דחולקים כאן מקרי מחמת יום שעבר אבל לפי הדג"מ לרשב"ג כל סמיכתו היא רק מחמת הרוב אינם מתקיים שלשים יום אבל הרוב דאינם מולידים נפלים ל"ש דיש רוב להיפך דלא תלינן באשתהי דרוב אינם משתהים ואם כן כיון שעיקר הסמיכה על מה דיום השמיני הוציאו מכלל נפל וזה אינו ברור דדלמא באמת לא יחי' אם כן אף דהוה מוקצה מחמת יום שעבר בכה"ג דצריך שיהי' ברור להוציא מידי נפל אמרינן אף מוקצה מחמת יום שעבר ובצל"ח תמה על המהרש"א ולפמ"ש מדויל ידי' משתלים דלדידי' ודאי ל"ש כאן מוקצה מחמת יום שעבר וכמ"ש ועכ"פ נלפע"ד דבלא כלו חדשיו עד היום כמ"ש התוס' ואם כן במעי אמו ל"ש רוב כמ"ש התב"ש ואם כן פשיטא דל"ש בזה מוקצה מחמת יום שעבר דהא בעינן שיכלה חדשיו בבירור להוציא מידי ספק נפל ומה"ת לתלות באשתהי ונימא דכלו חדשיו עד היום והא כ"ז שהוא במעי אמו לא הי' לו חזקת חיות ורוב הנולדים כמ"ש התב"ש ואם כן פשיטא דלא מקרי מוכן עד שיכלו חדשיו בבירור ודברי התוס' נכונים לפי שטת התב"ש וכמ"ש ודו"ק היטב. ובזה אמרתי ע"ד הפלפול הא דהקשו התוס' בערכין דף ח"י דל"ל קרא דשנתו שלו ולא של מנין עולם דהא לא משכחת כלל כבשים לתמידי ר"ה דאם נולד קודם ר"ה מיד שנכנס ר"ה הרי הוה בן שתי שנים ואם לא נולד עד ר"ה הוה מחוסר זמן והקש' המלמ"ל דהא משכחת לה בכלו לו חדשיו ומזה הוכיח דלקרבן פסול אף גם אם כלו חדשיו ע"ש בפ"ו מאיסורי מזבח ה"ח ולפמ"ש אין ראי' דאכתי תקשה לרבה דאית לי' מוקצה דאורייתא האיך משכחת לה תמידין דהא הוה מחוסר זמן דבה"ש עדיין לא נולד כלל והוה מוקצה וא"ל דנולדה בה"ש דשוב הו"ל ספק שלא הי' ער"ה עדן ובפרט משום דהוה בת שתי שנים ובה"ש מקרי אקבע איסורא כמ"ש הרמב"ם בפ"ח משגגות וגם להרמב"ם הו"ל ספיקא דאורייתא באקבע איסורא דלא אזלינן לקולא ועיין לח"מ [[לחם משנה/שגגות/ח#|פ"ח משגגות]] שם ומכ"ש להסוברים דספיקא דאורייתא מה"ת בחומרא א"כ לא בעינן אקבע איסורא כלל ושפיר הקשו עכ"פ לרבה דס"ל מוקצה דאורייתא והאיך משכחת לה ובלא"ה קשה הדבר לדעת בבהמה במלוי חדשים בבירור ועיין תב"ש [[תבואות שור/יורה דעה/טו#טז|סי' ט"ו ס"ק ט"ז]] וקשה לצייר שהתמידין של ר"ה היינו מצטרכין לגדל ולעיין היטב שיהי' נודע כלו חדשים בבירור מיהו מ"ש דהוה מוקצה לרבה לכאורה יש לומר דלא שייך מוקצה דהי' יכול לשחטו בעודה במעי אמה כמ"ש התוס' בביצה כאן ותירוצם דאסור מדרבנן ל"ש בזה אמנם נ"ל דאף אם הי' שוחט בבה"ש שוב מקרי נולד אז והו"ל בן שתים דדלמא עדיין ער"ה הוא והו"ל בן שתים מיהו י"ל כיון דלא נולדה רק שכשחטה במעי אמה לא מקרי בן שתים ולא הי' מחוסר זמן אך ז"א דהי' צריך לשחטו בשחרית ר"ה ושפיר הוה מוקצה מיהו י"ל דזה אינו מחמת איסור בגופו ולא מקרי מוקצה ועיין בפסחים דף מ"ח דמשמע שם דלרבה דאית לי' מוקצה לא שנא בין זה לאיסור שבגופו והוה מוקצה דאורייתא ע"ש. ואם כן ל"ק על התוס'. עוד נ"ל דבר חדש בישוב קושית המלמ"ל דגם לדידן יקשה דאם מיירי בשכלו חדשיו אתמול א"כ מה נעשה בר"ה שחל אחר שבת דבזמן שביהמ"ק קיים הי' יכול לחול גם באד"ו ר"ה א"כ שוב יקשה דהוה הכנה משבת ליו"ט דאם לא כלו חדשיו אתמול הי' אסור היום מחשש נפל מה"ת ואם כן כאן ודאי הוה נגמרה מאתמול דע"י שכלו חדשיו בעודה במעי אמה נגמר להיות וולד בן קיימא היום ואף דנימא דמיירי בכלו חדשיו כבר ואשתהי אשתהי א"כ ודאי נעשה פעולה יום אתמול במה שהולידה היום דע"כ כלה כל הכחות של הבהמה ולא הי' אפשר שתחזיק הולד יותר ובשבת א"א לשחוט הבהמה ואף לחולה וכמ"ש הר"ן והרא"ש ועיין סי' תצ"ח באו"ח ובמ"א [[מגן אברהם/אורח חיים/תצח#יא|ס"ק י"א]] דאם הי' שוחט הבהמה מאתמול שוב הו"ל נולדה אתמול והיתה בר"ה בת שתי שנים ולרב מקרי הכנה גמורה והרי לרבה בביצה שנולדה האידנא אמרינן מאתמול גמרה לה והו"ל הכנה ביו"ט אחרי שבת מכ"ש בזה דהיום דאתמול בודאי גרם שהולידה היום כנלפע"ד. עוד הי' נ"ל כל שלא נולדה תיכף בהכנסת היום הו"ל נדחה ובקרבן פסול דלא עלה על דעת שתלד אח"כ והו"ל דיחוי בקרבן דפסול אם נימא דבע"ח נידחין וגם לא נדע אם תלד זכר ואם לא יהי' בעל מום ושפיר מקרי דיחוי דזה א"א לצמצם שתלד בהכנסת היום בצמצום דביה"ש א"א לצמצם וא"כ לא משכחת לה תמידין של ר"ה ודו"ק היטב כי הקב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. נחזור לעניננו דעכ"פ דברי התב"ש והכו"פ יש להם יסוד חזק. והנה יש לי להוסיף דבאמת רשב"ג דאמר דשהה שלשים יום באדם דאינו נפל הוא בשביל דרשב"ג לטעמי' דס"ל חיישינן למיעוטא ועיין תוס' חולין דף י"א ובבכורות דף כ"א שצדדו הרבה בזה איך ס"ל לרשב"ג אי חייש למיעוטא ולפ"ז אי נימא דחייש למיעוטא א"כ לכך לא אזיל בתר רובא ורק השלשים יום מוציא מידי ספק ולפי"ז בבן שמנה מועיל השהוי שלשים יום דהא לא אזלינן בתר רובא כלל. ובזה מיושב היטב קושיות התוס' דמנ"ל דרשב"ג ורבנן פליגי בתרוויהו ולפמ"ש א"ש דהא רשב"ג ע"כ דלא אזיל בתר רובא וע"כ דהשהי' הוי הבירור גמור ודו"ק. והנה בהא דהאריך התב"ש והדג"מ בסי' ט"ו אם שחט בדיעבד כשהוא בתוך שמנה ימים ללידתו וספק אם כלו חדשיו אם אסור בדיעבד אני תמה שלא הזכירו דברי התוס' בביצה הנ"ל שכתבו דמיירי בלא כלו חדשיו עד היום והוה מוקצה וקשה דאכתי הוה מוכן דהי' יכול לשחטו אתמול כשהי' במעי אמו וכמו שהקשו התוס' ואף דלא כלו חדשיו והא בדיעבד מותר וא"ל דלכתחלה אסור דהא ז"א דהא זה כבר תרצו בתוס' שם דלכתחלה אסור לשחטו כמו דאין שוחטין בלילה וא"כ הי' להם לשנויי דמיירי דלא כלו חדשיו והי' אסור לכתחלה וע"כ דאף בדיעבד אסור וזה ראי' ברורה לפע"ד. אברא דגוף הדבר תמוה דהא על כל פנים לכ"ע אין בו רק חשש דרבנן ובמוקצה דרבנן שטת רש"י דלא הוה מוקצה ומיהו התוס' חלקו ע"ז ודוק אמנם בגוף דברי התב"ש שחידש בכ"ז שלא נולד לא שייך רוב דרוב אינן יולדת נפלים ולפ"ז ה"ה באדם כ"ז שלא נולד ל"ש לומר דהוה רוב יולדת בר קיימא ולפ"ז תמי' לי דאם כן מה פריך ביבמות דף קי"ט רישא אסיפא ומה קושיא דלשני דאתיא כרבנן דל"ח למיעוטא ודלא כר"מ דלכך ברישא לא תנשא עד שתדע שילדה צרתה דכ"ז שלא ילדה אף שהיא מעוברת דלמא נפל הוא וצריכה להתיבם וליכא רובא אבל בסיפא דהי' לה חמות כל דל"ח למיעוטא אם כן אף שילדה איכא מיעוטא דמפילות ומחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא ול"ח וע"כ דכל דרוב מתעברות ויולדת חיישינן שיולדת בר קיימא וא"כ שפיר קשה דהו"ל רובא ולמה לא תנשא ולכן הוצרך לאוקמא כר"מ ולפי' הקשה מסיפא וצע"ג על התב"ש וגם בדף ס"ז ביבמות שם מבואר דאף שכ"ז שנולדה שייך לומר דהוה רוב דמולידות בר קיימא ומפילות הוה מיעוטא וע"ש ברש"י ותוס' וצע"ג. ועוד קשה מהך דיצאה מלאה חוששת והא בעית שיצתה מלאה והרוב דילדה דבר קיימא ואמאי תחוש לרוב ואף דיש לחוש שמא כבר ילדה מ"מ עכ"פ לא הוחזקה בחזקת יבום ועיין בחדושי רשב"א שם מ"ש לחלק בין שמא הפילה לשמא תפיל ולפמ"ש כל דלשמא תפיל לא חיישינן שוב לא הי' לה שום חזקה ורוב שוב יש לחוש לשמא תפיל ג"כ וכמ"ש וע"כ דלתניהו לדברי התב"ש וע"ש בספר יד יהושע דאסר באינה חוששין והי' שייך לומר דבזה הסברא נחלקו ר"י ורבנן ויש לישב הרבה ואכ"מ.

שוב ראיתי שגם בכו"פ סי' ט"ו ס"ק ב' כתב כסברת התב"ש הנ"ל דכ"ז שלא ילדה ל"ש הרוב וכ"כ שזה תמוה והנה במ"ש בשם הדג"מ דרשב"ג ס"ל דבשהה שלשים יום הוה בירור אף דליכא רוב וגם בבן שמנה בבירור מתיר וגם רבנן היו מתירין לולא דיש רוב להיפך ונעשה ספק הנה לכאורה דברי הט"ז בס"ק ד' מסייע לזה שכתב דהוה ס"ס שמא כלו חדשיו או לא ואת"ל לא כלו חדשיו שמא הוה בן שמנה ותמה הנקודות הכסף דאיך שייך ס"ס דאם לא כלו חדשיו ומה מועיל שהה וגם כל ששהה שוב מוציא מידי ספק נפל והנה לפמ"ש אתי שפיר דבאמת לרשב"ג משכחת לה דלא כלו חדשיו והוא בן שמנה ואפ"ה כל ששהה שלשים או שמנה בבהמה אינו נפל ולרבנן עכ"פ הוה ספק ואם ס"ל לנקה"כ דאינו מועיל שהי' רק בצירוף הרוב דאינו נפל א"ש קושיתו על הט"ז אבל הט"ז ס"ל כמ"ש הדג"מ וא"ש. ומ"ש הט"ז דהוה דשיל"מ תמה בנקה"כ דאין המתיר עתיד לבא בודאי ול"מ דשיל"מ. לק"מ לפע"ד דבאמת למה נחוש לה דלמא יהי' נפל ולא יותר הא הס"ס מורה דאינו נפל ואין לומר דימות בלא"ה ולא יותר זה לא שכיח דמיתה לא שכיח גם בבע"ח בזמן מועט כ"כ ושפיר מקרי דשיל"מ וראיתי בכרתי שכתב להגיה בדברי הט"ז להיפך ספק שהה או לא שהה ואת"ל לא שהה שמא כלו חדשיו ואיני מבין דבריו דממנ"פ לפי הבנת הנקה"כ בדבריו דשהי' ל"מ כל שלא כלו חדשיו א"כ גם כשאתה אומר ספק שהה היינו ע"כ שכלו חדשיו וא"כ במה תסתפק אח"כ ועדיין קשה דגם הו"ל ס"ס שאינו מתהפך וע"כ צריך אתה לדון אם הוא נפל או לא דהרי גם בשהי' אינו מועיל רק כשכלו חדשיו וא"כ הספק הלז יצא ראשונה וע"כ מחוורתא כמ"ש בכוונתו ודוק. ועיין מלמ"ל מאיסורי מזבח שרצה ג"כ לצדד דרשב"ג מתיר אף בלא כלו חדשיו בבירור אבל בכ"ז רבנן פליגי עם רשב"ג בתרוויהו בתוס' וכמ"ש המל"ל שם וע"כ דברי דג"מ תמוהים. ועיין במדרש רבה פ' במדבר דרשב"ג סמך על מ"ש בתורה פקוד כל זכר מבן חודש ומעלה ומשם מבואר דרשב"ג בתרוויהו פליג דהרי בכל הנולדים צוה הקב"ה למנות מבן חודש ע"ש ודו"ק. גם במה שהארכתי למעלה אם בעי מעל"ע ואם נשלם המעל"ע באמצע היום מה דינו כעת מצאתי בשו"ת נו"ב מהדו"ת חיו"ד [[נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/ג|סי' ג']] פלפול בזה ואין הזמן מסכים לעיין בו ועיין סי' ו' שם.

והנה בשנת תרי"ב בשבת קודש י"א טבת שאל אותי החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י בהא דפריך הש"ס ביצה ד' על רב אסי דס"ל נולדה בזה אסורה בזה והא ר' אסי מבדיל מיומא טבא לחברי' והקשה דנימא דר"א ס"ל דשייך מיגו דאתקצאי אף במוקצה מחמת יום שעבר ואף בשני יום טוב של גליות ולכך אסורה בשני אף דמבדיל מיומא טבא לחברי'. והנה השבתי דבאמת לא מסתבר לי' לש"ס לומר דר' אסי יסבור דאמרינן מוקצה מחמת יום שעבר דזה לא מסתבר לומר כלל כדמוכח בכמה מקומות כמ"ש התוס' כמה ראיות. שוב עיינתי ומצאתי ראי' דר' אסי לא ס"ל מיגו דאתקצאי מחמת יום שעבר דהרי הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי ס"ל דאוכלה למחר ועל כל פנים לא אמרינן מיגו דאיתקצי אף במוקצה מחמת מצוה ואם כן מכ"ש בזה ושפיר מקשה הש"ס על רב אסי. אברא דבראשית ההשקפה תמהתי דאם כן מה כתבו התוס' בביצה [[תוספות/ביצה/ד/א#נימא|דף ד' ע"א]] ד"ה נימא על רב דלמא סבירא לי' משום דאתקצאי וכתבו דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן וע"ז הקשו מסוכה וכתבו דמוקצה מחמת מצוה שאני כדמפרש התם טעמא דלמא אי מתרמי' לי' סעודה ע"ש וכו' ולכאורה משמע דתוס' סבירא לי' דמוקצה מחמת מצוה חמור וקשה הא רב סבירא לי' באתרוג דאוכלה לאלתר ואם כן אף במוקצה מחמת מצוה לא סבירא לי' דאתקצאי ולכאורה רציתי לומר דדוקא גבי סוכה לא סבירא לי' הכי דהא מכל מקום חזי בה"ש לאכול בגוה מה שאין כן באתרוג וכדמחלק בסוכה דף מ"ו שם מיהו ז"א דניהו דמוקצה מחמת יום שעבר ל"ש דלא חזי לבה"ש אבל מכל מקום כל היום מהראוי לומר דאתקצאי שאם לא נטל בשחרית יטול כל היום ודוקא בה"ש פטור דהו"ל ספיקא דרבנן וכמ"ש הר"ן בסוכה דף מ"ו שם אבל לכל היום מהראוי לומר מוקצה וצ"ל כמ"ש הר"ן בביצה דף ד' בשם הרא"ה דשאני הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים דלא רצה להקצות רק על אותו יום ולרב סבירא לי' דלא רצה להקצות רק למצותה וכל שעשה המצוה לא אתקצאי אך לפ"ז שוב ליכא ראי' מרב אסי די"ל דבאמת סבירא לי' מוקצה מחמת יום שעבר אבל היינו באתקצאי סתם אבל כאן שהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים גרע דהרי לא רצה להקצות רק לאותו יום בלבד. שוב ראיתי בתוס' סוכה [[תוספות/סוכה/י/ב#עד|דף יו"ד ע"ב]] ד"ה עד שכתבו גם כן דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן וכתבו דסוכה שאני דמכל מקום אי אתרמי סעודה חייב לאכול בה וכתבו דגם באתרוג אוכלה למחר משום דל"ש מוקצה מחמת יום שעבר והיינו דלא סבירא לי' מוקצה מחמת יום שעבר אף במוקצה מחמת מצוה רק בסוכה דסוף סוף חייב למיכל בה. אברא לפמ"ש הר"ן בשם הרא"ה אין ראי' מאתרוג דהא הפריש כל שבעה וע"כ דהתוס' לא ס"ל כן ואם כן שפיר כתבו ראי' מאתרוג ולפ"ז מיושב גם הקושיא מרב אסי דלשטת התוס' רב אסי לא סבירא לי' מוקצה מחמת מצוה. שוב ראיתי שהתוס' בעצמם הרגישו בזה שם במ"ש לדחות פירש"י דפירש אתרוג אף בשמיני אסור משום מוקצה מחמת יום שעבר וע"ז הביאו מרב אסי דלא אסור נולדה בזה רק משום דמספקא לי' אבל לא משום מוקצה מחמת יום שעבר וע"ז דחו דמר' אסי אין ראי' דר' אסי סבירא לי' דהפריש שבעה אתרוגים אוכלה למחר וע"כ דלא סבירא לי' איתקצאי מחמת יום שעבר וכמ"ש ות"ל שהרגשתי מעצמי בסברת התוס' ורב ס"ל דלמצותה בלבד אתקצאי ועל כל פנים מוכח דהתוס' לא ס"ל כסברת הר"ן בשם הרא"ה הנ"ל. אברא דלפ"ז לשטת הרא"ה יקשה דשוב אין ראי' די"ל דר"א ס"ל מוקצה מחמת יום שעבר בסתם מוקצה ושאני הכא דהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים ובודאי רצה להקצות על מחר אך נראה דהדבר נכון דהנה התוס' ביצה דף ל' כתבו על הא דקאמר כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר לאו דוקא לאלתר דהא אתרוג של יום ראשון אסור כל היום עד למחר ולא פליג רב ור"א אלא בשאר ימים ובאמת דבריהם תמוהים דלרב דלא הוקצה רק למצותה למה יאסר דלא נאסר רק בעת מצוה וכבר נתקשה בזה בשלום ירושלים פ"ד דסוכה גבי אתרוג שנפסל ע"ש מ"ש בזה ובתשובה אחת הארכתי בזה ולא ידעתי מקומו ולפ"ז כיון דר"א ורב מיירי אף ביום ראשון אם איתא דס"ל לרב אסי הוקצה מחמת יום שעבר ואם כן ניהו דלא הפריש רק ליום אחד יקשה מיום הראשון דעל כל פנים הקצהו בה"ש דבזה הוה ספק דאורייתא והו"ל כסוכה דכיון דאם מתרמי לי' סעודה אכל הו"ל הוקצה למצותו וכמ"ש התוס' בסוכה אם כן ה"ה בזה וניהו דלא הפריש רק ליום אחד אבל על כל פנים הפריש גם על בה"ש דאם לא נטל כל היום נוטלה בה"ש ושוב שייך מוקצה מחמת יום שעבר דהיינו בה"ש ודמי לסוכה וע"כ דרב אסי לא סבירא לי' כן וס"ל דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר מיהו ז"א דאכתי קשה מ"ש בסוכה דאסורה אף בשמיני ואם כן מ"ט דר' אסי דלא אוסר באתרוג וע"כ דרב ורב אסי לא מיירי מיו"ט ראשון והא דאסור לרב ביום ראשון אף דלא הקצה רק למצותה ס"ל כמ"ש בשלום ירושלים דביום טוב שייך לומר מיגו דהוקצה למצותה הוקצה לאיסורא כעין דאמרו בשבת מ"ו מה שאין כן בחוה"מ דל"ש זאת וכן נראה מהשטה מקובצת ביצה שם ואם כן שוב קשה מנ"ל דר' אסי לא ס"ל מיגו דאתקצאי לשטת הרא"ה מיהו י"ל דהרא"ה סבירא לי' דבשני יום טוב של גליות ודאי לא אמרינן מוקצה מחמת יום טוב שעבר ועיין בשעה"מ פ"א מיום טוב שהאריך בזה ועיין צל"ח ביצה דף ד' ועיין מ"א [[מגן אברהם/אורח חיים/תרסה#ג|סי' תרס"ה סק"ג]] ובט"ז ולפמ"ש יש לפלפל בדבר זה אבל כבר הארכתי בזה במ"א ואכ"מ.

והנה בענין מוקצה מחמת יום שעבר דלא אמרינן נלפע"ד כעת דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש הטו"ז ביו"ד [[ט"ז/יורה דעה/שצו#|סי' שצ"ו]] באם מסופק מתי מת ל"ש חזקת חי דבאמת האדם מעותד למיתה רק שכ"ז שחי יש לו מכל מקום חזקת חי אבל כל שכבר מת ואנן מסופקים מתי מת ל"ש חזקת חי לומר שעד עכשיו הי' חי דחזקת חי אינה חזקה גמורה כיון דמעותד למות ולפ"ז נלפע"ד דענין בה"ש דאנו מסופקין אם הוא יום או לילה הנה באמת י"ל חזקת היום שעבר שעדיין לא עבר רק דהוא מעותד לעבור וזמן ממילא קאתי ולפ"ז ענין מוקצה דאמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש בשלמא אם אנו מסופקים שמא בה"ש הי' כבר היום העתיד לבא שפיר שייך לומר מיגו דאתקצאי אבל לומר שהוקצה מחמת יום שעבר כיון דבאמת בודאי יעבור הזמן אם כן בשלמא בה"ש עצמו שפיר יש להסתפק שמא עדיין יום ויש לו חזקת היום כמו חזקת חי כ"ז שלא נודע שמת אבל כל שעבר זמן בה"ש ואתה אומר מיגו דאתקצאי בה"ש אתקצאי לכולי יומא והיינו שאתקצי בה"ש שמא הי' יום בזה כיון שכעת ודאי עבר יום אתמול גם על מה שאנו מסתפקים שמא הי' אז עדן יום בזה ל"ש הסתפק וכמו באם מת כעת דל"ש חזקת חי כנלפע"ד. ולפ"ז נלפע"ד במה שנסתפק המג"א [[מגן אברהם/אורח חיים/שמב|סי' שמ"ב]] אם בה"ש דאפוקי יומא חמור וכוונתו משום חזקת היום ולפמ"ש נהפוך הוא דבשלמא כשהוא מסופק בבה"ש דעיולי יומא ומסופק שמא כבר התחיל הלילה של יום הבא שפיר שייך להסתפק אבל להיפך לומר שמא עכשיו עדיין יום בזה החזקה לא אלים כ"כ כיון שמעותד לעבור ואף דמכל מקום אמרינן חזקת חי אבל על כל פנים לא אלים טפי מבה"ש דעיולי יומא ודו"ק היטב. ובזה יש לישב מה שהתחלתי הלא מראש דשם כשאנו מסופקים שמא עדן יום ולא נשלם הח' ימים והוא נפל שפיר שייך מיגו דאתקצאי דא"ל דמעותד לעבור דניהו דהזמן יעבור אבל מי יגיד לנו אם יצא מחזקת נפל או לאו נמצא דשפיר אתקצאי בה"ש מחמת יום שעבר ודוק היטב כי הוא חריף ועמוק. ובזה מבואר דברי התוס' ביבמות דף ס"ח במ"ש דחזקת קטנות ל"ח חזקה משום דהרי גדול לפנינו ותמה בשו"ת מהרי"ט [[שו"ת מהרי"ט/א/יא#|סי' י"א]] ו[[שו"ת מהרי"ט/א/מא#|סי' מ"א]] דכל חזקה דהשתא נגד חזקה קמייתא לאו כלום הוא ולית בתרתי ריעותא. וכתב המהרי"ט כיון דחזקת קטנות לא חשוב חזקה דעומדת לגדל מש"ה כל שגדלה לפנינו ל"ש חזקה קמייתא ע"ש ולא נודע הסברא ובתשובה הארכתי בזה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת כ"ז שהיא בספק קטנה חשוב חזקה קמייתא כמו שחשוב בחזקת חיים חזקה אף שמעותד למות אבל כל שהוא גדול לפנינו ואנו מסופקים אם גם בעת היא הי' גדול שוב יש לומר דחזקת קטנות לא מקרי חזקה וכמ"ש הט"ז. ובזה ניחא לענין סמני בוגרת דאמר בקידושין דאלימא בתוך שיתא השתא היא דבגרה אף דחזקת קטנות ל"ח חזקה משום דשם דתלוי בסימנים והקטנה אף שמביאה סימנים אמרינן דשומא נינהו ואם כן ל"ש לומר דחזקת קטנות ל"ח חזקה דעומדת לגדל דז"א דעל כל פנים סימנים אינה עומדת שתהי' שם דהא אמרינן דשומא נינהו ודוקא זמן שייך לומר ממילא קאתי אבל לא דבר שצריך מעשה כצמיחת השער וכדומה ודו"ק היטב. ועיין שב שמעתא שמעתא ג' מפרק ט' עד פרק י"ד שהאריך לחלוק על המהרי"ט ודעתו דחזקת קטנות חשוב חזקה ולפמ"ש סברת המהרי"ט נכונה דלהחזיק למפרע בחזקת קטנות זה ודאי אין סברא דדוקא בעוד שיש ספק לפנינו שמא היא קטנה עדיין הוה כמו חזקת חי אבל כל שכעת היא גדולה שוב ל"ש חזקת קטנות וכמ"ש ובזה יש לי לומר בסברת הרא"ש דכל שהביאה לפנינו שערות ולא נבדקה אז דאמרינן דודאי הביאה מקודם שהוא גם כן מצד הסברא הלז דבאמת כל שהיא בת י"ג שייך חזקה דרבא דודאי דרכה להביא שערות ניהו דלא סמכינן על חזקה זו בעת שיש לנו ספק אוקמינן על חזקתה שלא הביאה עדן שערות אבל כל שהביאה לפנינו שערות ולא נבדקה מקודם אמרינן חזקה דרבא ועשו"ת נו"ב מהדו"ק חלק חו"מ סי' ז' מ"ש בזה וכבר הארכתי אני ג"כ תלי תלין בזה ולפמ"ש כעת יש להאריך גם כן אבל מה אעשה כי בעו"הר סבבוני כעת עמל ותלאה היום ער"ח סיון שנת תרי"ג ד' ברחמיו וחסדיו יחזירנו לעבודתו ולתורתו ויוציאנו מרשת זו טמנו לנו אמן.

והנה במ"ש התוס' בביצה שם בתירוץ השני דא"י לשחוט במעי אמו כיון דא"י לראות והו"ל כשוחט בלילה והקשו האחרונים דהא כיון דבדיעבד שרי הו"ל כמו טבל דאם תקנו מתוקן. והנה בשנת תרי"ד הגידו לי קושיא זו בעברי דרך קראקא בשובי מקארלסבאד ובארתי בקונטרס ק"ב הישר שכתבתי אז דברים חריפים. אמנם בשנת תרט"ו בר"ח חשוון אור ליום ב' נח ב' לחודש אמרתי בלמדי יו"ד סי' י"ג והנה שם מבואר דיש לחוש שמא יחליד או שמא יגרים או שמא יעשה דרסה או שמא יתרחב החתך ולא נשחט הרוב כמ"ש ועט"ז שם ולפ"ז שוב לא מקרי ראוי ושאני טבל דאם עבר ותקנו מתוקן בודאי אבל כאן אף אם יעבור וישחוט ניהו דיכול לראות אם לא הי' דרסה וחלדה והגרמה אבל כיון שיוכל להיות דרסה וחלדה והגרמה שוב אינו ראוי ואסור. ובזה יש לישב קושית התוס' בשבת מ"ג דהקשו מ"ש באין רואין מומין דאף דאם עבר ובקרו אינו מבוקר ולפמ"ש א"ש דשם יוכל להיות דאי ימצא בו מום והוה מוקצה אבל בטבל כל דיעבור ויתרום יהי' תרום ודו"ק היטב:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>