עריכת הדף "שואל ומשיב/ו/לד"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
בענין ביאור טומטום ואנדרוגנוס אם הם ברי' בפ"ע או ספק הוה.

הנה זה דרכי שאני לומד הלכות לענין הסדרא דפרשה וכאשר למדתי הלכות נזירות לרמב"ם פ' נשא שנת תו"ר עש"ק הגעתי ל[[רמב"ם/נזירות/א#יז|הלכה י"ז פ"א ראיתי ב[[משנה למלך/נזירות/א#יז|מלמ"ל]] שנסתפק באומר הריני נזיר לכשיהי' לי בן או בת וילדה טומטום מאי אי נימא דממנ"פ או בן או בת הוה או דלמא כיון דאמר לכשיהי' לי בן או בת בן או בת ודאין ולא לטומטום נתכוין וכמ"ש התוס' בנזיר דף י"ג והניח בספק. והנה בראותי זאת תמהתי על התייר הגדול איך לא הזכיר דהדבר תלוי במחלוקת דר"ח ורבא בבכורות דף מ"א אי טומטום ספיקא הוא או דלמא ברי' בפ"ע הוא ואם נימא דברי' בפ"ע היא אם כן אין כאן מקום לפן הראשון דהוה ממנ"פ בן אן בת דז"א דלמא ברי' בפ"ע ואינו לא בן ולא בת ולבאר הדברים האיך קי"ל כבר האריך הלח"מ [[לחם משנה/אישות/ז#יא|פ"ז מאישות הי"א]] שם במהד"ק ובתרא לבאר פסקי הרמב"ם בזה איך נאחזו בסבך הסתירות בענין הלז ואחרי כל אריכות הדברים עוד נשארו דברים הרבה בסבך המבוכה. אך על הפן השני שנסתפק להיפך דלמא כיון דאמר לכשיהי' לי בן או בת בן או בת ודאין קאמר אני תמה דלא זכר שר דברי הש"ס בב"ב דף ק"מ ע"ב האומר אם ילדה אשתי זכר וכו' אם זכר מנה אם נקבה מאתים וכו' ילדה טומטום אינו נוטל והש"ס פריך דוחין אותו ושקל כבת הא קתני ילדה טומטום אינו נוטל ומאי קושיא הוא באמת לענין ירושה הוא עכ"פ בכלל בן או בת רק שדוחין אותו הבנים לגבי בנות וכן להיפך הבנות לגבי בנים אבל לענין אמירת לכשתלד אשתי זכר ונקבה אין טומטום בכלל דסבר בן ובת ודאין ולא ספק ולכאורה רציתי לומר דבאמת כן הוא אוקימתא דרבא במה דמוקי כרשב"ג וטעמא של ר"ש הוא באמת דלכך אין קדושה חלה עלי' משום דהוא רצה להקדיש זכר ונקבה ודאין ולא טומטום שהא ספק אבל הרשב"ם שם פירש דרשב"ג ס"ל דטומטום ברי' בפ"ע הוא. ובאמת מדברי התוס' שם [[תוספות/שבת/קמג/א#אלא|דף קמ"ג ע"א]] ד"ה אלא ובתמורה [[תוספות/תמורה/כז/ב#קסבר|דף כ"ז ע"ב]] ד"ה קסבר נראה דבאמת פירשו כן דטעמי' דרבא דס"ל לרשב"ג דלא הי' דעתו אלא על נקבה או זכר ודאין ואביי סבירא לי' דאף רבנן דפליגי ארשב"ג היינו לענין הקרבה דמ"מ כשר להקרבה אבל שם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הוא דוקא בבנו ודאי אבל לא בטומטום ואנדרוגינוס. ואני כתבתי בחידושי די"ל דבאמת הרשב"א הקשה דהא הוה אסמכתא ואמאי נוטל מנה והובא בב"י חו"מ [[בית יוסף/חושן משפט/רז|סי' ר"ז]] ובנמוק"י פ' מי שמת {{ממ|}} דכל דבר שאדם רוצה ל"ש אסמכתא בזה וזה רוצה שתלד אשתו ויתן מנה או מאתים ע"ש. ובזה פירשתי בחידושי הא דכתבו התוס' בנזיר על הא דאמר הריני נזיר לכשיהי' לי בן פירוש הודאה ושבח להקב"ה שחנני בבן ולא נודע כוונתם ולפמ"ש א"ש דבאמת הוה אסמכתא ולא נתנה נזירות אלא להפלאה ואסמכתא ל"מ ועיין בסנהדרין דף כ"ד ואף דהמשנה לא אתיא כר"י דהפלאה אבל עכ"פ בענין אסמכתא לא פליגי ועיין תוס' בנזיר דף י"ג שם ולכך כתבו דזה שבח לד' ורוצה בזה ובזה ל"ש אסמכתא ולפ"ז עכ"פ כל דאינו רוצה בזה ואין דעתו רק על בן ודאי ובת ודאית ולא בטומטום שוב אפשר דמקרי אסמכתא ולכך אינו נוטל כלום לאביי אף לרבנן דרשב"ג משא"כ בהקדש דבהקדש ל"ש אסמכתא וכמבואר [[שולחן ערוך/יורה דעה/רנח|סי' רנ"ח]] ביו"ד ובאו"ח [[שולחן ערוך/אורח חיים/תקסב|סי' תקס"ב]] ובחידושי לטוש"ע יו"ד שם הארכתי בזה ד' יחנני לגמרו. ובזה אמרתי לפרש הא דאמרו בנזיר דאם אמר לכשיהי' לי ולד מהו דתימא וולד דמחשב ביני אנשי בעינן קמ"ל והוא תמוה דמנ"ל סברא זו ולפמ"ש א"ש דכיון דכל הטעם דלא הוה אסמכתא משום דשמח בזה והסכים בלבו בבירור שיהיה נזיר ל"ש אסמכתא ואם כן כל שיש לומר שכוון לולד דמחשב ביני אינשי ואם כן שוב הוה אסמכתא קמ"ל דכל שאמר ולד רצה בולד שיהי' איך שיהי' וז"ב. ואגב אומר דצ"ע בהא דאמר דולד דמחשב ביני אנשי הוא וכתבו התוס' דאף בת אינו נחשב כ"כ כבן וצ"ע דהא המשנה אתי כר' יהודא כדמוקי לה כר"י דכרי ואם כן הא לר"י בת עדיף מבן כמבואר בב"ב דף קמ"ב שם ויש לישב עכ"פ דברי אביי נכונים וצ"ל לרבא דס"ל לרבנן דרשב"ג ס"ל דאף על טומטום חל דעתו ולא הוה אסמכתא ובאמת זה רחוק קצת ולכך פירש רשב"ם דרשב"ג ס"ל דברי' בפ"ע היא ובאמת רבא לשטתו דס"ל בבכורות דף מ"ח דגם בטומטום המחלוקת וי"ל דברי' בפ"ע היא. ובזה נלפע"ד דבר נחמד לישב דברי הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים שפסקו דילדה טומטום נוטל כפחות שבשניהם והקשה הלח"מ ב[[לחם משנה/זכיה ומתנה/ה#ו|פ"ה מזכי' ומתנה ה"ו]] דבש"ס אוקמא רבא כרשב"ג והרי הרמב"ם [[רמב"ם/מעשה הקרבנות/ט|פט"ו ממעה"ק]] פסק כרשב"ג דאין חל הקדושה והאריך מאד בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר כתבתי דדברי אביי מסתברים דאף לרבנן דרשב"ג בהא מודים דאין דעתו על בן ובת כ"א ודאין ועכצ"ל דרבא ס"ל דבאמת דאף שאמר לכשיהי' לי בן דעתו גם על הספק. ואם כן כל שהוא ממנ"פ או בן או בת הי' דעתו ע"ז רק דשאני טומטום דס"ל לרשב"ג דברי' בפ"ע עצמו (ובאמת צ"ע דאם כן הו"ל למתני אנדרוגינוס דהוא ודאי ברי' בפ"ע הוא וזו קשה גם על רשב"ם דפרש בהדיא כן טעמו של רשב"ג) ולפ"ז הא הרי"ף והרמב"ם כתבו בהדיא דמיירי בשכ"מ ועיין בה' המגיד שם שנדחק דגם בברי משכחת לה ובאופן דקני להו במקרקעי ושוה מנה. אך נראה דהנה המהר"ם דיביטין כתב דבשכ"מ אף דבר שא"ק דל"מ בבריא לשטת כרמב"ם מטעם דלא גמר להקנות בשכ"מ קני ואף דבמלמ"ל [[משנה למלך/זכיה ומתנה/ח#ב|פ"ח מזכיה הלכה ב']] בסופו תמה ע"ז דמלתא בברי ליתא בשכ"מ כבר הארכתי בזה בתשובה לישב דבריו והכינותי קונטרס מיוחד בזה ולפ"ז ה"ה כל אסמכתות ל"ש בשכ"מ ולפ"ז כיון דהרמב"ם פסק דטומטום ספקא הוה כמ"ש הלח"מ ב[[לחם משנה/אישות/ד|פ"ד מאישות]] באורך וא"כ לא נשאר רק משום אסמכתא דלא גמר להקנות רק לבן ודאי וא"כ בשכ"מ דל"ש אסמכתא שפיר קני ולפ"ז לענין נזירות דהו"ל אסמכתא ובודאי לא הי' דעתו על טומטום דבעי בודאי זרע המובלע בין אנשים כדאמרו בברכות דף ל"א שהתפללה חנה זרע אנשים הוה אסמכתא ובין לאביי בין לרבא לא הוה נזיר בזה ונפשיט ספקו של המלמ"ל ודו"ק. והנה המגיה במלמ"ל כ' עיין בספר בנימין זאב ושלחתי אחר הספר הזה ובהחפזי לא מצאתי דבר ולא חצי דבר בענין זה ולעת מצוא אכתוב עליו בל"נ ברצות ד'. שוב מצאתי בבנימין זאב סי' נ"ז שהזכיר דברי הש"ס דילן ואינו ת"י והנה לכאורה צ"ב בהא דאמרו בנזיר שם דהפילה אשתו מאן קתני לה ר"י דכרי הוא ולמה לא אתיא אליבא דכ"ע דהרי שם בב"ב אמרו ואלא למעוטי מאי למעוטי נפל א"כ מבואר דנפל ודאי לא הי' בדעתו ואינו ספק כללי ועיין בנמוק"י שם דביאר בהדיא דבנפל אינו מגיע לו כלום וה"ה כאן ואולי יש לומר דשם במבשר פשיטא דנפל לא מקרי בן שיבשר עליו אבל כאן הוה ספק ואם נימא דספק נזירות לחומרא ע"כ דגם זה בכלל בן מספק וכמו לר"ש דמחמיר באמת. ובזה אמרתי לישב דברי רבינו פרץ בטור אבהע"ז סי' קנ"ו שכתב דבילדה נפל הו"ל ספק וחולצת ולא מתיבמת והביא ראי' מהך דהפילה נפל ותמה הב"י דמאי מייתי מר"ש דהא לא קי"ל כר"ש ולפמ"ש י"ל דראיתו היא דאם נימא דלא הוה ספק כלל א"כ לא צ"ל כר"י דכרי הא ע"ז לא חל נזירתו ועכצ"ל דגם זה מקרי בן מספק ורק כיון דלא מחית נפשי' לספיקא א"כ שוב הו"ל אסמכתא אבל לענין יבום בן הוא ודו"ק. ויש להמתיק יותר דהרי גם לר"י מסתפקא להש"ס בילדה אח"כ אי קדוש למפרע כיון דאיכא הוכחה כמ"ש התוס' שם ד"ה והפילה וא"כ ה"ה בזה לענין יבום דעכ"פ ספק הוה ואגב אומר דתמוה לי מה דפרשו התוס' דהספק הוא דילדה באותו יום והא אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אף נפל לשטת ר"ת ביבמות דף י"ב ובנדה דף כ"ג ועיין בט"ז [[ט"ז/חושן משפט/שצג|סי' שצ"ג]] שהביא בהדיא כן בשם מהר"ם מינץ שנסתפק אם הוה בן קיימא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ועיין בב"ח וט"ז ביו"ד סי' שע"ד שהאריכו ג"כ בזה וצ"ע ששם לא הזכירו כלל דברי הש"ס דנזיר ודו"ק בכל זה. שוב ראיתי באורח מישור שרמז לדברי הב"ח והט"ז הנ"ל ולמהר"ם מינץ הנ"ל וכתב שמדברי התוס' ראי' להב"ח והט"ז ואני תמה דאיך לא הרגיש שתמיה מכאן הא דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת וראיתי בגליון היו"ד שלי שציינתי לעיין בדברי הרב הגאון מהרי"ט אלגאזי בחידושיו להלכות בכורות לרמב"ן דף פ"ה ע"ג ועינתי שם ומצאתי שהאריך בחריפותו ובקיאותו הנפלא להקשות על המהר"ם מינץ הנ"ל מדברי הש"ס בנזיר הנ"ל והאריך שם וראיתי שם בדף פ"ו ע"א שהביא בשם מהרח"ש שהביא בשם מהרשד"ם להקשות דאמאי בהפילה לא הוה נזיר הא מה"ת אזלינן בתר רובא דרוב תנוקות בני קימא הוא וכתב לישב דשם מיירי בנולד מת דהאי ודאי לאו רובא הוא ע"ש שהאריך. ובזה יש מקום לישב דברי הרי"ף שהביא הטור באהע"ז סי' קנ"ו שכתב ראי' מהך דנזיר ובנפל הו"ל ספק וחולצת ולא מתיבמת ותמה הב"י דאמאי לא הביא מפ' החולץ והביא הך דנזיר ולפמ"ש א"ש דהר"פ מיירי בנפל מת ולזה אין ראי' מפ' החולץ דדלמא שם בנולד חי מיירי ולכך הביא מהך דנזיר אבל לפע"ד לולא דברי המהרח"ש הנ"ל הייתי אומר שאין קושיא מהך דנזיר דבאמת כבר נודע מ"ש השטמ"ק ב"מ גבי עשירי ודאי דכל רוב הוא ספק והתורה התירה אותו ספק וכל דבעי ודאי אף רוב ל"מ ולפ"ז כיון דמוקי הש"ס כר"י דכרי דלא מחית אינש נפשי' לספיקא י"ל דגם רוב לא יועיל דהרי מדרבנן לא אזלינן בתר רובא וגם מדאורייתא לענין כמה דברים מחמרינן ולא אזלינן בתר רוב א"כ שוב הוה כעין ספק ומספיקא לא מחית אינש נפשי' ולכך לא הוה נזיר. ובזה מיושב היטב דברי הר"פ שהביא מהך דנזיר לר"ש ותמה הב"י דהא אנן קי"ל כר"י ולפמ"ש א"ש דזהו ראיתו דלר"ש הוה נזיר וע"כ דרק לר"י לא הוה נזיר דל"מ נפשי' לספיקא וא"כ עכ"פ מידי רוב לא יצא ושפיר צריכה חליצה והוא ס"ל דגם לר"ש אי לאו דהוה רוב לא הוה נזיר ודו"ק. אברא דבהך דב"ב גבי המבשרני דאמר למעוטי נפל והא הוה רובא אך ז"א דשם לענין להוציא ממון פשיטא דל"מ רוב דאין הולכין בממון אחר רוב ומידי ספיקא לא נפיק. ובזה מיושב הא דהקשתי למעלה דלמה צריך לאוקמא כר"י דכרי הא על נפל לא כוון כמו בהמבשרני ולפמ"ש א"ש דשאני התם דהוה ממון ואין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ בנזיר דהו"ל איסורא ולכך הוצרך לומר דלא מחית נפשי' לספיקא ול"מ רוב ודו"ק.

והנה בהא דאמרינן ביבמות פ"א אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא ומפרש בש"ס דלא נישא אפילו דיעבד ונושא לר"ל היינו בדיעבד כדאמרו בדף פ"ג ולא נודע הטעם ומדברי המהרש"א בדף פ"ג נראה דלכך לא נישא משום דמי ששוכב עמו הוה ספק אם שוכב עם זכר או נקבה אבל לענין שנושא שאין בו רק משום נשים המסוללות לית לן בה. והנה לכאורה נסתפקתי אם נימא דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוה קידושין ולפמ"ש הרשב"א דדוקא באחת משתי אחיות דהאחת אוסרת אחרת מחמת ספק הוא דס"ל לאביי קידושין שאמ"ל הוה קידושין אבל כל שקדש אשה ובתה דאחת אוסרת חברתה בודאי לא הוה קידושין ולפ"ז זה הספק שמא הוא זכר אינו בא מחמת שלא בירר למי מקדש רק שהספק הוא בעצם מה הוא א"כ לא הוה קידושין וה"ה כאן דכל שאנדרוגינוס נושא הוה קידושין שאמ"ל דלמא הוא אשה ואינו ראוי לביאה והוה כמו נשים המסוללות שעכ"פ ביאה שראוי להוליד ודאי לא הוה. אמנם י"ל דכל הטעם דבעי שיהי' הקדושין ראוין לביאה הוא משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה וא"כ מצד המתקדשת בעי שיהי' ראוי לביאה ולא מצד המקדש ולכך אנדרוגינוס נושא אבל לענין שיהי' אנדרוגינוס נישא כיון שהוא ספק זכר א"כ אם אחד נושא אותו הוה הקידושין שאמ"ל דדלמא אנדרוגינוס זכר הוא ואינו ראוי לביאה דזכר ע"ג זכר אינו ראוי לביאה מקרי ואף דאינו רק מחמת ספק וקי"ל דאחת משתי אחיות מקודשת כאביי היינו שם דמצד עצמו של כל אחת היתה מקודשת רק דלא בירר דבריו איז' מקדש בזה י"ל דהוא מקריא ראוי לביאה אבל אנדרוגינוס מצד עצמו הוה ספק אם ראוי לביאה ולא הוה קידושין ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש התוס' בקידושין נ"א דבח"ל ל"ש קידושין שאמ"ל דבעינן שהקידושין יאסרו אותו לביאה וח"ל בלאו קידושין אסורין וא"כ ה"ה כאן אנדרוגינוס בלא"ה אינו ראוי לביאה דספק זכר הוא אבל ז"א דאנן לא דנין מצד האיסור אינו ראוי לביאה רק שבעצם אינו ראוי לביאה דלא הוה נקבה ודלמא זכר הוא וא"כ פשיטא דמקרי קידושין שאמ"ל ולכך לא נישא וז"ב. ולפמ"ש המקנה בקידושין שם דבקידושי ביאה ל"ש קידושין שאמ"ל ע"ש לכאורה הי' מקום לומר דכאן נשאת ע"י ביאה אבל ז"א דדוקא שם שהביאה היא מצד איסור הוא דשייך לומר דא"מ לא ראוי לביאה אבל כאן דעיקר הביאה לא שמה ביאה אם זכר הוא ופשיטא דבכה"ג לא הוה ביאתו ביאה ולא נקנית לו וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א דאמאי ניחא לי' לר"ל לא נישא אפילו דיעבד הא גטא בעיא ולפמ"ש א"ש דהא לא הוה קידושין כלל. אברא דבאהע"ז סי' מ"ד מבואר דאנדרוגינוס שקדש או שנתקדש צריך גט מספק ולפמ"ש למה יצטרך גט הא הוה קידושין שאמ"ל ואולי ל"ש כאן קידושין שאמ"ל דבצד הספק שמא נקבה היא שוב הוה קידושין המסורין לביאה ואינו בא הספק מחמת הקידושין ולכך צריך גט ולפ"ז שוב יקשה למה לא נישא אפילו דיעבד ולכאורה רציתי לומר דהוה כמקדש בלי עדים שעדים אינם יודעים אם מקדש נקבה או זכר אבל גם ז"א דבספק שיש לנו הוא גם כן ספק לעדים ועיין בנו"ב חלק אהע"ז מהד"ק סי' נ"ח ומהד"ב שם סי' נ"ג באורך. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דלפמ"ש התוס' דאנדרוגינוס מפקד אפו"ר א"כ בשלמא לשא שפיר מותר דהא יש עליו ספק מ"ע דפו"ר ולכך נושא ולא נוכל להחמיר עליו אבל כשנישא ואם כן הרי אשה לא מפקדא אפו"ר ואם כן למה תהי' נשאת הא באמת הוה ספק זכר ובשלמא כשאנדרוגינוס נושא י"ל דמ"ע דפ"ור זה הספק דוחה הספק דנשים המסוללת אבל להיפך כשנישא לזכר ודאי א"כ ממנ"פ אם היא נקבה אינה מצווית על פו"ר ואם זכר הוא ודאי אסור אבל באמת דברי התוס' תמוהין כמ"ש המהרש"ל ביש"ש פ"ח סל"ה דאנדרוגינוס אינו מוליד וכ"כ בשו"ת נו"ב מהד"ח חלק אהע"ז סי' א' בהג"ה ובספר חקר הלכה שנדפס מחדש מבעל אור חדש סי' י"ד האריך גם כן דאינו מוליד וא"כ ל"ש פ"ו. ולפ"ז אף לפמ"ש בנו"ב שם דלשבת שייך מ"מ שוב אינו כ"כ מצוה רבה שידחה הספק דנשים המסוללות. אך אחר העיון יש לומר להיפך דלכך לא נשאת דהא זה שנושא הוא מבטל מצות פ"ו כיון שאנדרוגינוס אינו מוליד וגם הוה כמטיל זרע על עצים ואבנים אבל אנדרוגינוס שפיר נושא דהא נושא אשה ולא מפקדא אפ"ו וגם אשה אינה מצווה על השחתת זרע ולכך שפיר נושא עיין בנדה ריש פרק כל היד בתוס' שם ע"ש ודו"ק. והנה שאל אותי הרב החריף מוה' יעקב יוטס נ"י בהא דאמרו במשנה אנדרוגינוס כהן מאכיל בתרומה ולמה לא קתני להיפך כהן שנשא אנדרוגינוס מאכיל בתרומה. והשבתי דז"א דלא נישא אפילו דיעבד משמע אף לר' יוחנן דנושא לכתחלה לא נישא דיעבד ומכ"ש לר"ל דלא נישא אפילו דיעבד משמע ומטעם שכתבתי. והנה לכאורה צ"ב לר"ל דח"ש מותר מה"ת א"כ אמאי לא מאכיל בתרומה דאורייתא בח"ש וגם לפמ"ש האחרונים דר"ל ס"ל ס' מה"ת לקולא ק' למה לא יהי' מאכיל בתרומה דאורייתא פחות מכשיעור ולהירושלמי דאמר פ"ק דתרומות דמודה ר"ל כשדעתו להשלים א"ש אבל ש"ס דילן לא סבר כן מיהו לפמ"ש בירושלמי שם דמודה ר"ל דאסור בהנאה אם כן אם נימא דהנאת כלוי בתרומה הוא מדאורייתא שוב אסור להאכיל דהו"ל הנאת כלוי ועיין מ"ל פ"ב מתרומות והנה הרשב"א בחידושיו האריך לתמוה על הרמב"ם דפסק פ"א מא"ב הל"ו דאנדרוגינוס נושא לכתחלה והרי הוא פסק שאנדרוגינוס ספק וא"כ אסור לישא לכתחלה ולפע"ד הי' נראה דהרי שטת הרשב"א דאדם לגבי עצמו יכול לטעון ברי נגד הרוב וחזקה ועיין פ"י כתובות כ"ב ולפ"ז באמת אנדרוגינוס ספק אם הוא זכר או נקבה אבל הוא בעצמו יכול להרגיש בעצמו כח זכרות שלו וא"כ שפיר יכול לישא דהא טוען ברי נגד הספק והא דהאשה נושא אותו ולא הוה כנשים המסוללות והיא א"י האמת י"ל דנשים המסוללות אינו מה"ת אף אם נימא דאסור מה"מ רק בודאי נשים ולא בזה אבל לא נישא דהוא א"י לטעון ברי ובמה מותר הזכר לישא אותו דלמא הוא זכר ושוכב עם ספק זכר ובלא"ה י"ל דבאמת אף שהוא ספק ל"ש להחמיר מה"ת דהרי לרבינו ספיקות מה"ת להקל רק מדרבנן מחמרינן וכאן א"א לגזור על האנדרוגינוס שלא ישא וגם לא להנשא וע"כ הניחו לו בזה שישא ולא להנשא וגם אם נימא כשטת הרשב"א דספיקות מן התורה אסור כאן ל"ש זאת דהא ליכא ספיקא קמי שמיא ואיך אפשר שהתורה אסרו מלישא בשביל שהוא ספק והרי לא כתבו בכלל פסולי קהל וא"כ אינו רק מדרבנן ולכך לא אסרו אותו מלישא עכ"פ. אברא דאכתי קשה מ"פ הש"ס לר"ל והא י"ל דלכך נושא דספיקות אינו רק מדרבנן ולא עוד שכבר כתבתי דלר"ל כתבו המפרשים דס"ל ספיקות מדרבנן וגם לפמ"ש הלח"מ [[לחם משנה/אישות/ד#יא|פ"ד מאישות הלכה י"א]] במהד"ב שם נראה דאנו קי"ל דאיצטריך קרא לרבויי ספיקי דלכך ס"ל הברייתא דמרבה ח"ש וכו' אינו רק אסמכתא ור"מ ס"ל דאיצטריך קרא לרבויי ספיקא וכמ"ש הלח"מ שם וגם מבואר שם דאנדרוגינוס אינו מוליד ע"ש ועל כל פנים קשה מ"מ על ר"ל מהא דאנדרוגינוס נושא והא שפיר מותר לישא אך נראה דמ"מ קשיא לי' למה התירו לו לכתחלה לישא כיון דאינו מוליד כמ"ש ואם כן למה ישא לכתחלה ולפ"ז שוב יקשה על הרמב"ם דמתיר לישא לכתחלה. אמנם נראה דהנה כבר כתבתי דבאמת לשטת הרמב"ם דספיקות מן התורה לקולא ואם מותר לישא לכתחלה וגם לשטת הרשב"א באמת בכה"ג ל"ש לומר דמן התורה אסור דאם כן למה לא חשבו התורה בין פסולי קהל. אך נראה דכמו שכתבו התוס' בביצה י"ד דבספיקא דרבנן כל דאיכא למיקל מצד ספק להיפך מחמרינן בספיקו וכן כתבו התוס' נדה כ"ח לענין ס"ס ולפ"ז כאן דאנדריגינוס ספק זכר ספק נקבה א"כ איכא למיקל לענין שיהי' מותר לשא ונחשבהו לזכר וכן להיפך לענין שיהי' מותר להנשא תחשבהו לנקבה והוה תרתי דסתרי ובכה"ג אזלינן להחמיר דלא ידענו איך נטה לצד הספק ושפיר פריך הש"ס למה נושא לכתחלה והא הוה ספק ולפ"ז לפי מה דמסיק דר"א מחייב סקילה ורבנן גם כן לא פליגי רק אי חייב סקילה משני מקומות ולפ"ז שפיר מותר לישא לכתחלה מטעם ספק וא"ל להיפך גם כן יש ספק דז"א דהרי התורה מרבה מאת זכר לחייב סקילה וא"כ יותר נוטה לומר דהוא זכר ואם כן כל שאין הספיקות שקולין שפיר מותר לישא אבל לא נושא דל"ש תרתי דסתרי דלהיפך לא יהי' ספק השקול ולכך מותר לישא מספק וא"ש דברי הרמב"ם ודו"ק היטב. וראיתי בירושלמי פ' הערל ה"ו דאמר קדש אין חוששין לקידושין נתקדש חוששין לקידושיו ופירש הפני משה דיותר מספקינן לי' בנקבה מבזכר ע"ש והוא תמוה דהא במשנה מבואר דנושא אבל לא נישא ועל כל פנים מבואר שהוא זכר יותר ממה שהוא נקבה וא"ל שהוא ט"ס בירושלמי וצ"ל שקדש חוששין לקידושיו וכן בנתקדש כדאמר בבכורות דף מ"ב וקאי על טומטום ועיין בתוספתא דיבמות פי"א דהרי הרשב"א בחידושיו מעתיק דברי הירושלמי כמו שהוא לפנינו. ולכאורה רציתי לומר דבאמת כ"כ למעלה דהוה כמקדש בלא עדים ולפ"ז הרי הא"מ בסי' כ"ז חידש דמצד האשה ל"צ עדים וא"כ לכך קדש אין חוששין לקידושי' מה שאין כן בנתקדש אבל כ"כ דזה לא מקרי מקדש שלא בעדים דהא הספק הוא לכל וגם דאכתי המשנה אומרת להיפך דישא אבל לא נישא ונתקשיתי בזה הרבה. והנראה דהנה כתיב כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש וכדאמרו בקידושין דף ה' דנתנה היא ל"מ ועיין בר"ן בסוגיא דב"פ דהאשה אינה עושית שום קנין מצדה רק שהיא מפקרת עצמה לזה שלוקחה ולפ"ז בשלמא נתקדש שפיר דמי שלוקחו שפיר קרינן כי יקח איש אשה ואף דאינה ודאית אשה מ"מ ספק אשה היא וגם הרי יש לו נקבות גם כן אבל אם זה מקדש שהרי אם היא אשה א"י לקדש דהא הוא רוצה לקדש ובדידי' תלה רחמנא שיקדש ואיך מקדש אם אינו איש שלם דבשלמא להתקדש אינה עושה עצמה רק מפקרת וזה זוכה כזוכה מן ההפקר וא"כ מה בכך שאינה אשה גמורה סוף סוף הפקירה עצמה אבל להיפך איך יכול לקדש ולכך במשנה לא נקט קידושין רק נשואין ונשואין הוא מצד שניהם בשוה ומיירי בנשאת ע"י חופה וביאה ודו"ק היטב ועיין יבמות ע"ב דפריך בפשיטות על טומטום אימר דאמרינן לחומרא אבל לקולא מי אמרינן ספק אשה היא ואין אשה מקדשת אשה וא"כ מבואר דלקדש ודאי אינו יכול כל שהוא ספק דאין אשה מקדשת אשה ולכך דוקא נושא קתני במשנה ולא תני מקדש וכמ"ש ודוק היטב. וכמה מדוקדק לשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם. והנה ק"ל בהא דאמר ביבמות דף פ"א שם דמוליד מאכיל שאינו מוליד אינו מאכיל וקשה טובא דהא אנדרוגינוס מאכיל בתרומה אף שאינו מוליד וכמ"ש למעלה בשם המהרי"ל והב"ח והב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/קעב|סי' קע"ב]] וכן הוא בתוספתא בהדיא. אך לפע"ד נראה דבר חדש דאנדרוגינוס אי מוליד או לא באמת אינו מבואר בהדיא רק דהוה כסריס חמה ולפע"ד תלוי בזה אם אמרינן דהוא ספק זכר או נקבה על כל פנים יכול להוליד כיון דיש בו צד זכרות וצד נקבות ועל כל פנים יכול להוליד אבל אם נימא דאנדרוגינוס ברי' בפ"ע היא י"ל דא"י להוליד דהיא ברי' מחודשת וא"ל דל"ש פלוגתא במציאות דז"א דכל ראיתם היא דאינו מוליד דאם לא כן נחזי אם מוליד אם לאו ובאמת דחו האחרונים די"ל צא וחזור על בניו מהיכן הם ולפ"ז י"ל דבאמת מוליד אם אינו ברי' מחודשת ולפ"ז מבואר היטב של"ק על המשנה דבמשנה דסבירא להו לר"י ור"ש דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה הוא שפיר יכול להוליד ואם כן אין ראי' מאנדרוגינוס אבל למה דחזר ר"י ואמר דהיא ברי' מחודשת ואם כן שוב יש לומר דאינו מוליד. ובזה יש לי לומר דאם נימא דהרמב"ם פסק דאנדרוגינוס ברי' בפ"ע שפיר י"ל דנושא דהוא ברי' מחודשת ונוטה יותר שיהי' זכר דהרי נסקל מצד שהוא זכר או דכתיב את זכר ואם כן שפיר נושא אבל הש"ס פריך לר"ל אם נימא דהוא ספק שוב א"י לישא דלא אתי צד נקבות ומשתמש בנקבות ודו"ק. ובזה יש לישב דברי הרמב"ם [[רמב"ם/תרומות/ח|פ"ח מתרומות]] שפסק דכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק והקשה הכ"מ דהא תרומה בזה"ז דרבנן ואין ראי' לחזה ושוק ועיין במלמ"ל שהאריך שם ולפמ"ש י"ל דבאמת הא דאמר ר"ל דמאכיל רק בתרומה דרבנן משום דספיקא דרבנן לקולא ולפ"ז הרי המלמ"ל חידש ב[[משנה למלך/אבות הטומאות/ח#|פ"ח מאה"ט]] דכל שיש ס"ס להחמיר אף בדרבנן מחמרינן ולפ"ז כאן שיש ספק שמא היא נקבה וספק שמא היא ברי' בפ"ע אם כן הוה בס"ס להחמיר שמא אינו זכר רק נקבה ואת"ל זכר שמא אינו זכר גמור רק ברי' בפ"ע וא"כ שוב מחמרינן גם בדרבנן ודוקא לר"ל דלא ס"ל דברי' בפ"ע היא רק דהוה ספק א"כ ספק דרבנן לקולא אבל לדידן דיש לספק שמא ברי' בפ"ע שוב יש לנו שני ספיקות להחמיר ואף דאינו מתהפך מכל מקום זה אם מקילין ע"ז הספק בעינן שיהי' מתהפך אבל להחמיר מחמרינן דעל כל פנים לענין איסור יש לנו שני ספיקות ולענין היתר אין לנו רק ספק אחד ולכך מחמרינן ודו"ק היטב. על כל פנים נתבאר בירושלמי דאין חוששין לקידושיו והדבר תימא דהרמב"ם [[רמב"ם/אישות/ז|פ"ז מאישות הי"א]] פסק דטומטום ואנדרוגינוס שקדשו אשה או שקדשן הרי אלו צריכין גט מספק והדבר תימא דפסק דלא כירושלמי דאין חושש לקידושיו. מיהו באמת בש"ס דילן אמרו ביבמות דף ע"ב דבטומטום דחוששין לקידושיו לחומרא להצריך גט וחולק בזה על הירושלמי דהרי אנדרוגינוס עוד ספק שמא ברי' בפ"ע הוא ועיין בהה"מ שכתב דברי' בפ"ע הוא אבל מכל מקום במהד"ק ביאר דספיקא הוא ולא ברי' רק דמי לברי' ועל כל פנים פסק הרמב"ם נכון ודו"ק היטב בכ"ז כי נתברר בזה ענין סתום ועמוק ועיין פ"ב מאשות הכ"ד ובפירוש המשנה לרבינו בסוף הערל ונראה שהרמב"ם מפרש דזה הוה ברי' בפ"ע וזה הנקרא אנדרוגינוס ע"ש. והנה במ"ש למעלה בשם הלח"מ דלר' יוחנן איצטריך קרא לרבויי ספיקא יתישב מ"ש בחולין דף כ"ג דר' יוחנן ס"ל דפלגס בריא הוא מדמצריך קרא או לרבות פלגס ופרש"י דאי ספיקא הוא לא צריך למרביא כיון דשמא איל הוא ומתנה ע"ש. ובלמדי הדברים א' חנוכה שנת תרי"ד נתקשיתי דלמה לא אמרינן דע"כ ברי' היא דאל"ה אינו צריך קרא למעוטי ספיקא ולפמ"ש א"ש דלר"י שפיר צריך קרא וכמ"ש ודו"ק. אבל צ"ע דבחידושי ת"ח שם ובלב ארי' הבינו דר"י ס"ל דברי' הוא דאם לא כן לא איצטריך קרא למעוטי ספיקא ואני בעניי לא ראיתי ברש"י שכוון לזה ואדרבא ביאר דאם ספיקא הוא לא שייך למרבייא דממנ"פ מביא ומתנה צע"ג. ובאמת דבמנחות דף צ"א מבואר כדבריהם דלר"י ברי' הוא ומש"ה איצטריך קרא לרבויא דאי ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וצ"ע דהא לר"י איצטריך קרא לרבויי ספיקא כמ"ש הלח"מ ועיין מהרי"ט אלגזי בהלכות בכורות לרמב"ן פ' ששי בסופו בדפי הספר הוא דף פ"ג שם האריך ג"כ בענין אנדרוגינוס ושם הביא בשם מעשה טובי' שאנדרוגינוס יש בו כח זכרות להוליד וגם כח נקבות ללדת מזכר יעו"ש וזה סותר למ"ש למעלה.

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>