עריכת הדף "שואל ומשיב/ו/יז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{מרכז|'''בענין מגלת סוטה שצריך לשמה.'''}}

נסתפקתי בסוטה שקינא לה ונסתרה אבל הוא הי' מקנא לשתי נשיו מאיש אחד ואחר כך נסתרה אחת מהם ולא נודע איזה מהנשים זו או זו אם יכול להשקות שתי נשיו מפני הספק ומקור הספק עפמ"ש הרמב"ם [[רמב"ם/סוטה/ד|פ"ד מסוטה]] דמגלת סוטה צריך שיהיה כתוב לשמה כמו גט ומקורו מהתוספתא ב[[תוספתא/גיטין/ב#|גיטין פ"ב]] כמ"ש [[מגיד משנה/סוטה/ד#|ה' המגיד]] ומגלת סוטה שנכתבה שלא לשמה פסולה משום דבעינן שיהיה כל עשייתה לשמה והרי התוס' בגיטין [[תוספות/גיטין/כד/ב#לאיזו|דף כ"ד ע"ב]] ד"ה לאיזו כתבו דאפי' למ"ד יש ברירה הכא מודה דכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ולפ"ז ה"ה כאן אף דבסוטה ל"ש ענין ברירה דכל השקאת סוטה הוא מפני הספק טומאה מ"מ כיון דבעינן שיהי' כל עשיותיה לשמה אם כן בעינן שבשעת כתיבת המגילה יהי' מבורר שיהי' לשמה והא ליכא דהרי אינו מבורר בשעת כתיבה שבשבילה הוא משקה. הן אמת דמדברי הר"ן ריש פ' כל הגט למדתי דמה דבעי במגילת סוטה לשמה הוא בשביל המחיקה שיהי' לשמה של זה דאל"כ האיך מנתקא אלות של לאה על רחל אבל גוף הכתיבה לא בעי לשמה ובאמת שכה הראני {{אישים|המופלג החריף מוה' מאיר ברא"ם}} דברי התוספתא [[תוספתא/גיטין/ב|פ"ב דגיטין]] שאמרו מגילת סוטה שכתב שלא לשמה פסולה שנא' ועשה לה עד שיהי' כל עשיות לשמה ואמרתי אל לבי דהר"ן יאמר כיון דלא הובא התוספתא בש"ס דילן לא מתרצתא הוא אבל מצאתי ברמב"ם [[רמב"ם/סוטה/ג#ח|פ"ג מסוטה ה"ח]] שפסקה וכמ"ש ה' המגיד דמקורו מהתוספתא הלז. ועכצ"ל דהר"ן מפרש דמה דבעי שיהי' כל עשיותיה לשמה הוא לא בשביל הכתיבה עצמה כדרך שבעי בגט שיהי' כריתות מבורר בשעת הכתיבה ורק כיון דכל הפעולה שכותבין המגילה הוא בשביל המחיקה וכל שלא יהי' נכתב לשמה של זו האיך יועיל הכתיבה הזאת להמחק ע"ש לאה אחרת והנ"מ הוא דס"ת שנכתבה לשם כל הנשים מועיל בסוטה וכמ"ש הר"ן ולפ"ז שוב לא בעי שיהי' מבורר בשעת כתיבה ושפיר יוכל להשקות מספק. והנה זה ודאי דאם הספק על הבועל הזה או הזה פשיטא דמשקה דהרי אף בקינא לה משנים מועיל ומשקה אותה כמבואר בירושלמי סוטה וכן פסק הרמב"ם [[רמב"ם/סוטה/א|רפ"א מסוטה]] ועיין ב[[כסף משנה/סוטה/א|כ"מ]] ו[[משנה למלך/סוטה/א|מלמ"ל]] שם והטעם דלא בעי לשמו רק לשמה אם היא זנתה וז"ב. וראיתי בר"ן פ"ק דקידושין גבי גלגול שבועה דיליף מסוטה מאמן שלא שטית ארוסה ונשואה והקשה הר"ן למה לא יליף בפשיטות מאמן מאיש זה ואמן מאיש אחר וע"כ האחר ע"י גלגול דהרי לא קינא לה מאיש אחר ולא זכיתי להבין קושיתו דאטו מי לא משכחת לה שיגלגל עלי' משני בני אדם שקינא לה משנים ונסתרה עם אחד מהשנים ולא נודע מי הוא מהם וא"כ שפיר אמר אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דהרי גם מזה קינא לה ולכך דייק מאמן שלא שטית ארוסה ונשואה דזה ע"כ לא הוה מזה שקינא לה עכשיו. גם מ"ש הר"ן שם בשם י"א דסוטה חשוב ודאי שהרי עשה הכתוב כודאי והר"ן דחה דמ"מ ספק הוא באמת אי מהא לא אריא דכל שעשה הכתוב כודאי לענין טומאה אם כן הוה כודאי אבל באמת בכה"ג שכתבתי היכא דהספק על האשה אם זו או זו זינתה ומשקה אותה מספק בכה"ג ל"ש דהוה ודאי וע"כ דברי הר"ן נכונים אבל גוף הדין צ"ע אם משקה מספק אם מקרי לשמה דבעי שיהי' מבורר בשעת כתיבה ובזה אמרתי ליישב הא דכתב הרא"ם בביאוריו על סמ"ג דלכך התקין ר' אבוהו תשר"ת ג"פ וכן תר"ת ותש"ת ג"פ ולא סגי בתשר"ת ג"פ ואח"כ ש"ת תש"ת ר"ת תר"ת דאי הוה גנוחי וילולי כחדא הרי סגי בתשר"ת ואם לא הוה רק גניחי לחוד תעלה לו תקיעה של תשר"ת לתקיעה לפניו בש"ת וכתב הרא"ם דס"ל כר"ז דאמר מצות צריכות כוונה וא"כ לא יועיל תקיעה אחרונה בתשר"ת לשם ש"ת ותנאה ל"ש הכא דא"כ ליכא כוונה לא לתקיעה לאחרי' ולא לתקיעה שלפני' וא"י בה לא לזה ולא לזה וכתב הב"י באו"ח [[בית יוסף/אורח חיים/תקצ|סי' תק"ץ]] דז"א דבתנאי שפיר מקרי מכוין דאע"ג דמשום ספיקא הוא מתנה מ"מ מכוין הוא לצאת י"ח תקיעה ולפע"ד נראה דדברי הרא"ם נכונים דכיון דמצות צריכות כוונה וצריך שיתכוין לשם אותה מצוה שצריך כעת וא"כ אף למ"ד יש ברירה כאן כיון שצריך כוונה בעת עשיית המצוה וכאן לא ידע לשם איזה תקיעה מכוין וא"ל דסוף סוף עכ"פ לשם תקיעה מכוין תהי' איזה שתהי' וכמ"ש הב"י דמ"מ מכוין הוא לצאת י"ח תקיעה אבל ז"א דהרי גדולה מזו כתב הר"ן בסוף ר"ה דפשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק לא יצא דאף למ"ד התוקע לשיר יצא היינו כיון דלא מתכוין לשם מצוה כלל אבל כאן שנתכוין לשם מצוה לחנך הנערים א"כ דמי למה דאמרו בריש זבחים בת מינה מחריב בה ע"ש ולכך במשך באחת כשתים דלא יצא דבת מינה מחריב בה וא"כ ה"ה אם אינו יודע לאיזה מהתקיעות תעלה אם לפשוטה שלאחרי' או לפשוטה שלפני' לא יצא כלל דלא נתכוין לאותו מצוה ובת מינה מחריב בה והוה כלא נתכוין כלל ואנן מצות צריכות כוונה ס"ל וכל תקיעה מצוה בפ"ע וכפי הנראה נחלקו בזה הרמב"ן והר"ן דלהרמב"ן ס"ל במשך באחת כשתים דיצא דעכ"פ לשם תקיעת מצוה הי' והיינו עכ"פ לשם תקיעה הי' והו"ל כוונה וה"ה בזה דעכ"פ נתכוין לשם תקיעה אם לאחרי' או לשלפני' אבל להר"ן דס"ל דבת מינה מחריב בה והו"ל כונה הפכית דלא יצא א"כ ה"ה בזה דמה מועיל התנאי אנן בעינן כוונה לשמה בעת עשיי' בבירור ותנאי לאו בירור הוא ואף דקמי' שמיא גליא מ"מ הכוונה אינה מבוררת ולא עלתה לו ואני תמה על הש"ע דבסי' תק"ץ ס"ו העתיק המחבר אותן שני דיעות דמשך באחת כשתים אי עכ"פ כאחת נחשב או אף לאחת אינו עולה והרמ"א הביא ע"ז דברי הב"י הנ"ל ולפע"ד דזה תלוי בשני דיעות הנ"ל דהא אנן קי"ל דמצות צ"כ. הן אמת דגוף דברי הר"ן דברי תימה הוא דאיך שייך לומר דבת מינה מחריב בה דלמה תחריב הא סוף סוף נתכוין לשם מצוה ומשך כשתים ולמה לא תעלה תקיעה זו עכ"פ לשם אחת ולפע"ד סברת הר"ן דהוא ס"ל כשיטת הפוסקים דס"ל דבמקום שהמעשה עומד במקום כוונה א"צ כוונה ולפ"ז בשלמא בתוקע לשיר עכ"פ התקיעה היא במקום הכוונה שעכ"פ עשה תקיעה אף דכוון לשיר מ"מ המעשה במקום כוונה משא"כ כאן של"ש לומר דהמעשה עומד במקום הכוונה דהא מעשה הוא לשם מצוה וא"כ אין כאן מעשה תקיעה זו לשם מצות תקיעה דגם להתלמד אותה מעשה עומדת במקום הכוונה וא"כ בכה"ג בודאי בעי כוונה דכל דלא נתכוין א"א שתעמוד המצוה במקום הכוונה וזה נלפע"ד בכוונת הר"ן דבת מינה מחריב בה דעכ"פ חסר כוונה והמעשה לא עומד במקום מצוה הלזו טפי ממצוה אחרת דהמעשה אחת. ובזה מיושב היטב מה שתמה בטורי אבן בר"ה דף ל"ג על הר"ן שמדמה להא דאמרו בזבחים דבת מינה מחריב בה וע"ז תמה דל"ד לשם דשם בעולה ששחטה לשם חטאת דא"א שיחול על עולה שם חטאת לכך מחריב בה אבל כאן למה לא יוכל לחול שתיהן גם יחד לשם חינוך ולשם מצות התקיעה ולפמ"ש א"ש דכל שאין כאן מעשה העומד במקום כוונה שוב עכ"פ לא נתכוין לשם מצוה ומ"ש עוד לחלק דשם כיון דסתמא לשמה קאי וכל שנתכוין לשם חטאת עקרה ממשמעותה אבל למ"ד מצות אצ"כ לאו משום דסתמא לשמה קאי דאטו אותה חתיכת מצה או אותו שופר קאי לשמה הא יכול לאכול אחרת או לתקוע בשופר אחר א"כ סתמא לאו לשמה קאי ואפ"ה יצא וא"כ למה יחריב בה כשנתכוין לשם מצוה אחרת ע"ש הנה מ"ש דסתמא דמצוה אינו לשמה קיים זה דבר שא"א דכל שאכל או תקע אף שיכול לאכול אחרת ולתקוע באחר מ"מ מה נ"מ זה או אחר כל שאכל ותקע בודאי סתמא לשם מצוה קאי ועכ"פ בעשה המצוה וקדושת המצוה עלי' ומה"ט מצות אצ"כ דהמצוה נעשה מאלי' ועיקר הקפידא שתעשה המצוה והרי נעשית ועיין בנודע ביהודה [[נודע ביהודה/קמא/יורה דעה/צב|מהד"ק חלק יו"ד סי' צ"ב]] שכתב בהדיא דבמצוה ודאי סתמא לשמה קאי ועכ"פ לשם מצוה נעשית ולכך ממילא כל שנתכוין למצוה אחרת א"כ על המצוה האחרת הי' הכוונה ובודאי נעשית לשם מצוה אחרת שכוון אלי' והמצוה יותר מקודשת כשהי' הכוונה לשם מצוה זו ומה"ת נימא דתעלה לשם מצוה אחרת שלא כוון אלי' והרי הוא כוון לשם מצוה אחרת ונעשה המצוה כהלכתה בכוונה ועשי' וז"ב כשמש. ולכך גם בתקע ומשך בשתים דכל שאין כאן כוונה מבוררת לשם איזה מצוה כוון והמעשה יכול להיות ע"ז כמו ע"ז א"כ שוב הו"ל כמו בלא כוונה דל"מ וז"ב ודו"ק. איברא דעדיין יש להבין דסוף סוף כל שמשך באחת כשתים א"כ אמאי לא תעלה לתקיעה שלאחרי' חצי' וחצי' לתקיעה שלפני' דל"ש לומר דבת מינה מחריב בה דאם נימא דמצות אצ"כ ורק שחסר המעשה א"כ כאן שמשך כשתים א"כ מה שמשך יותר ממה שצריך לשיעור תקיעה שלאחרי' זה תעלה לו לתקיעה שלפני' ול"ש כאן לומר דאינו עולה במעשה במקום הכוונה דאינו מוכח דהא כאן מוכח דאל"כ למה לי' לתקוע ביותר ומה דתקע יותר זה עומד במקום הכוונה וצ"ל כיון דמפסקי תקיעות מהדדי לא פסקינן וכדאמרו בר"ה דף כ"ז וא"כ שוב אין כאן מעשה שיעמוד במקום כוונה ושפיר לא עלתה לו אף באחת ובזה נלפע"ד דאם נימא דסופה בלי תחלתה ותחלתה בלי סופה יצא שוב מהראוי שתעלה לשניהם דיש כאן מעשה המוכיח ובזה עמדתי על לשון רש"י בדף כ"ז בהא דאמרו למימרא דשמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא וממילא תחלת תקיעה בלי סוף תקיעה יצא ת"ש תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים אין בידו אלא אחת אמאי תסליק לה בתרתי ופירש"י משום דבעי לאותבי אתרווייהו דייק הך דיוקא והדבר תמוה דהא בלא"ה הוצרך זה דאל"כ האיך תסליק בתרתי ולפמ"ש א"ש די"ל דאם סוף תקיעה בלי תחלה יצא שפיר תסליק בתרתי אף דראשה בלי סופה לא יצא דהא באמת תחלת תקיעה נתכוין לאחרי' ולא נתכוין כלל למצוה אחרת א"כ הי' כאן כוונה ומעשה לשמה ואף דמה דתקע יותר משיעור נתכוין לתקיעה שלפני' מ"מ עכ"פ לשם אותה מצוה תוכל לעמוד דא"ל דהמעשה אינו מוכח דדלמא קאי לתקיעה שלפני' ושוב א"י גם תקיעה שלאחרי' דהו"ל תחלת תקיעה בלי סופה דז"א דהא סוף תקיעה בלי תחלתה בודאי לא יצא וא"כ ממילא המעשה מוכח דלשם תקיעה אחרונה עכ"פ היתה דאל"כ לא תועיל כלל והו"ל כתוקע לרשות לשיר דמועיל משום דהמעשה עומד במקום הכוונה דלרשות ל"ש מעשה דא"צ לאותו מעשה ומעשה סתמא לשמה קאי וכמ"ש וגם כאן כיון דלא יצא סופה בלי תחלתה שוב ע"כ עומד במקום אחרונה וא"כ שפיר פריך סליק לתרתי אף אם נימא דתחלתה בלי סופה לא מועיל מ"מ כיון דסופה בלי תחלתה יצא א"כ שוב תוכל לסליק לתרווייהו דתקיעה הראשונה שפיר עולה אף דהיא בלי סופה דע"כ לא אמרינן דתחלתה בלי סופה לא יצא רק בלא שמע סוף התקיעה ולא יצא דהא הוא תקע תחלה וסוף ולא נוכל להפסיק אבל כאן כיון דבת מינה מחריב בה והוא נתכוין לשם תקיעה אחרת וכיון דמחריב אותה ל"ש פסוקי תקיעה לא מפסקינן דהא מחריב בה ועוקרה לגמרי הרי נפסקה לגמרי דהא כל שצריך כוונה וכל שלא כוון שוב נפסקו התקיעות מהדדי ולכך פריך כיון דסופה בלי תחלתה יצא א"כ כיון שכוון לשם תקיעה שלפני' א"כ שוב בודאי עולה לו לשם מצוה שלפני' וא"כ שוב מועיל תחלתה בלי סופה דכל שלא נתכוין לה לא לשם מצוה תוקע והו"ל כתקע לשיר היתר מהמצוה דודאי תחלתה מצוה בפ"ע וסופה חול ומכ"ש כשכוון למצוה אחרת דמחריב ומנתיק מתקיעה הראשונה ולפ"ז לדידן דסופה בלי תחלתה לא יצא א"כ שוב מהראוי לומר שתועיל לשלאחרי' עכ"פ והיינו דאף דתחלתה בלי סופה לא יצא הא כאן כיון דאינו מועיל לשם מצוה אחרת ובת מינה מחריב בה שוב יוצא עכ"פ לשל אחריה דבתחלה הי' כוונה ומעשה ומה שעשה אח"כ כיון דאינו מועיל לשלפני' שוב הו"ל כמנתק לגמרי והוה כשורר לשיר אבל י"ל כיון דאין שיעור למעלה וכל מה שמאריך יותר אין היכר אם נתכוין לתקוע להיות בידו שתים או רק אחת רק במה שתקע כפלים כראשונה בזה ניכר שנתכוין לשתים א"כ שוב עד גמר התקיעה לא ניכר המעשה שיהי' במקום זה או במקום זה ולכך מחריב בה ומנתק לגמרי דל"ש לומר דמה שבסופה הוה כמנתק לגמרי דז"א דהא יוכל להיות שרוצה להאריך ביותר לשם תקיעה שלאחרי' ואין המעשה מבואר כלל לאיזה מהם הוא ולכך אינו עולה לא לזה ולא לזה ועיין בר"ן שכתב בהדיא כן בשם הרמב"ן. ובזה י"ל פעם שנית דברי רש"י אלו דאם נימא דסופה בלי תחלתה יצא אף דתחלתה בלי סופה לא יצא מ"מ שפיר פריך תסליק לשנים דממנ"פ יצא בראשונה דאם נימא דבת מינה מחריב בה וכיון שכן מנתק לה מתקיעה ראשונה ושוב יוצא שתים ואת"ל דעד גמירה של תקיעה י"ל דהוא לראשונה נתכוין והאריך בה ביותר אם כן עכ"פ לתקיעה ראשונה ודאי עלתה לו דהו"ל תחלתה וסופה וממנ"פ אם תאמר דמחריב בה שוב יצא שתיהן דבאמת מצות אצ"כ וסופה בלי תחלתה יצא אם כן כל שהי' כוונה לשל שלפני' בודאי יצא וראשונה בודאי יצא דהא באמת אצ"כ וא"ל דלא ניכר המעשה דז"א דהא כל שלא גמר אם כן בודאי המעשה עומד לתקיעה ראשונה רק שהאריך בה ומה אכפת לן במחשבתו שנתכוין לשל שלפני' הא למ"ד מצות אצ"כ אף במתכוין להפכ' נמי יצא לשיטת הרא"ה והרשב"א והמעשה מורה טפי שהוא שייך לראשונה ואת"ל דאזלת בתר מחשבתו שוב מחריב בה ומנתק לה לגמרי סוף הקול מתחלתו או דאזלת בתר מעשה ויוכל להיות שרצה להאריך ושפיר עולה לתרתי ודוק היטב. וראיתי ביום תרועה לשטת הפוסקים דאין בידו אלא אחת הכוונה דאף אחת אין לו רק דאות' תקיעה ראשונה של תשר"ת עולה לו אף דמפסיק בתרועה פסולה בין תרועה לתקיעה שצריך לתקוע עכשיו ואם כן מה קושיא שניא שם דאף אחת אין בידו דהא אינו עולה כלל דבת מינה מחריב בה משא"כ בעלמא יצא בסוף בלא תחלה ותחלה בלי סוף ולפע"ד נראה דע"כ לא כתב הר"ן דאינו עולה כלל משום דבת מינה מחריב בה היינו דוקא לפי דקי"ל דפסוקי תקועתא לא מפסקינן אם כן הו"ל כאן ערוב של שני תקיעות וא"א להפריד שפיר הנה בת מינה מחריב בה אבל להס"ד דיכול להפסיק א"כ מה ערוב תקיעות שייך בזה ואין כאן בת מינה שפיר מפרידין התקיעות זה מזה וסופה בפ"ע ויש כאן בכל אחת מהתקיעות חבל להוסיף והתקיעות בעצמן מפסיקות. עוד היה נראה לי דבאמת הא דחידש הר"ן דבת מינה מחריב בה הוא תימה דמנין לו זאת להר"ן אמנם הי' נראה דהנה מחלוקת הפוסקים הבעל העיטור עם הטור בסי' תקכ"ז דאם יש כשיעור במקצת תקיעה אי יצא בלא שמע תחלתה או סופה ולפ"ז י"ל דדוקא כשאין בכל אחת כשיעור וצריך לצרף שתי השיעורי' שיעלה לשתיהן בזה שפיר בת מינה מחריב בה דכל שנתכוין למצוה אחרת לא יצא שתיהן דע"כ צריך לצרף מה שתקע בתחלה גם כן אבל באם יש שתי שיעורים בזה שפיר יצא א"כ שם דתקע באחת ומשך כשתים שפיר פריך תסליק בתרתי ומשני דפסוקי תקיעתא לא מפסקי ואף דיש כשיעור לא עלתה לו וכדעת בעל העיטור ועיין ביום תרועה שם ובפ"י. והנה לפמ"ש הרמב"ן דאין בידו אלא אחת היינו שעכ"פ תקיעה ראשונה דתשר"ת עולה לו אף שהפסיק באמצע בתקיעה פסולה מדוקדק הלשון דאין בידו אלא אחת דהיינו לפמ"ש הלבוש סי' תקפ"ח דדוקא התוקע שתקע תקיעה פסולה הוא דהוה הפסק אבל להשומע לא הוה הפסק והמ"א הסכים לדבריו ע"ש ואם כן זה שאמר אין בידו דהיינו גבי תוקע לא נחשב לו רק התקיעה ראשונה דהא הוה הפסק אבל לגבי השומע יצא בודאי דלא אכפת לן בתקיעה פסולה וגם עולה לו להשומע גם האחרונה עכ"פ לתקיעה אחת דאף דבת מינה מחריב בה היינו לגבי התוקע עצמו שכוון לשני תקיעות אבל השומע שלא נתכוין רק לשם תקיעה אחת אם נימא דלא בעי כוונת שומע ומשמיע פשיטא דאינו פוסל והוה כמו זה מחשב וזה עובד דלא אמרינן כיון דהמצוה בשמיעה והוא שמע ואף דנימא דבעי כוונת משמיע מ"מ הוא באמת נתכוין גם כן לאותה תקיעה רק שכוון לתקיעה אחרת ג"כ אבל השומע לא אכפת לן אך י"ל כיון דפסוקי תקיעתא לא מפסקינן אם כן התוקע לא יצא ואיך השומע ממנו יצא ולא יהי' יציבא כו' דיהי' השומע עדיף מהתוקע וז"ב. ובזה י"ל דהא דפריך ותסליק לתרתי היינו עכ"פ לגבי השומע דכיון דסופו בלי תחלה יצא אם כן יהיה השומע יצא משום תקיעה ראשונה והתוקע בשביל אחרונה דעכ"פ שם תקיעה אחת היא וזה וזה יצא ולגבי השומע לא אכפת לן במה שזה כוון במחשבתו ואף שזה א"א דא"כ לגבי תוקע עצמו חסר לו התקיעה שלאחרי' ולא יצא כלל מ"מ י"ל דהשומע בודאי יצא דהא השומע שמע כל התקיעה מתחלה ועד סופה ואף דהתוקע לא יצא היינו משום דהתוקע לא שמע סופה דהא בסופה נתכוין לכוונה אחרת ואטו אם התוקע לא ישמע התקיעה שלא רצה לכוף אזנו ולשמוע תקיעתו לא יצא השומע וא"כ בשלמא אי סופה בלי תחלתה לא יצא וא"כ הוה כתקיעה אחת וכל שלא יצא התוקע גם השומע לא יצא דא"ל דהשומע שמע והוא לא שמע סוף התקיעה דאין כאן תחלה וסוף והכל אחת וכל שנתערב כאן כוונה אחרת ולא יצא התוקע גם השומע לא יצא אבל כל דשמע סופה בלא תחילתה יצא א"כ עכ"פ השומע שמע והוא לא כוון רק לשם תקיעה אחת וא"כ הוה רק כמו שהתוקע לא רצה לשמוע דפשיטא דהשומע יצא כיון דיכול למפסק התקיעות וע"ז משני דפסוקי תקיעתא לא מפסקינן ודו"ק כי הוא דק שכלי. ובזה נלפע"ד דבר נחמד בהא דכתב הטור סי' תקפ"ג ששומע תחלת התקיעה בלי סופה או סופה בלי תחלתה ואין באותו מקצת שיעור תקיעה לא יצא אבל אי יש במקצתה שיעור תקיעה דיצא לשיטת הטור הוא דוקא בשומע ולא לגבי התוקע וטעם הדבר נלפע"ד דלפמ"ש הלבוש באם יש תקיעה פסולה באמצע לגבי התוקע הוה הפסק ולא לגבי השומע א"כ אותו מקצת שלא שמע הוה הפסק לגבי תוקע וכיון דפסוקי תקיעתא לא מפסקינן וא"כ יש כאן באותה תקיעה מקצתה בכשרות ומקצתה בפסול א"כ השומע שמע כהוגן עכ"פ אותה מקצתה ויש בה כשיעור אבל התוקע הרי יש בו הפסק וכיון דפסוקי תקיעתא מהדדי מפסיקין א"כ עכ"פ אותו שיעור תקיעה שמע כהוגן ומה אכפת באותו שיעור שלא שמע לא הוה הפסק לגבי דידי' ובפרט במה שלא שמע ובזה גם הט"ז דחולק על הלבוש וס"ל דגם השומע לא יצא היינו כששמע קול תקיעה פסולה אבל מה שנפסל בשביל שלא שמע פשיטא דלא נחשב להפסק אבל התוקע הא הוא תקע והוה הפסק לגבי דידי' מה שלא שמע ופסוקי תקיעתא לא מפסקינן. ובזה מדוקדק מה דקאמר הש"ס למימרא דשמע סוף תקיעה בלי תחלתה יצא והיינו דוקא השומע לא התוקע והא דמשני לכך מאריך בשופר וקשה הא התוקע לא שמע ואיך יצא הוא אמנם נראה דע"כ לא אמרו דתרי קלי מי משתמעי היינו לגבי השומע אבל אותו התוקע הוא בודאי שומע קולו יותר מקולות אחרים וא"כ שפיר יצא הוא בעצמו ואף דלא שמע כ"כ החצוצרות הא העיקר הוא השופר ולכך מאריך בשופר ועיין יום תרועה שם. ובזה י"ל הא דפריך מהתוקע לתוך הבור וליפוק מקמי דלערבב קלא והקשה ביום תרועה דלוקמא כשאין בו כשיעור. ולפמ"ש א"ש דבאמת אם תוקע לתוך הדות והוא אינו עומד בתוך הדות א"כ התוקע בעצמו לא יצא אף כשיש בו כשיעור ואיך קתני סתם ואם שמע קול הברה לא יצא הא יש הבדל דהתוקע לא יצא אף שיהי' שיעור וע"כ דגם השומע לא יצא ושפיר פריך ומה דאוקי לרבה בדף כ"ח בתוקע לנפשי' היינו משום שהוא תקע בתוך הבור ויצא שפיר. ובזה יש ליישב הרבה קושיות שהקשה בטורי אבן שם ודו"ק. ובזה מיושב הא דאמר רבא בדף כ"ח שם אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא קא תקע והקשה ביום תרועה לשני דיש כשיעור תקיעה בסופה וא"כ כבר יצא לחולין בתחלת תקיעה ובסופה כבר יצא ולפמ"ש א"ש דהא באמת הא דאמר עולה דבת מעילה יצא לחולין צ"ב הא אין בקול דין מעילה וצ"ל דדוקא השומע קול אין בו דין מעילה אבל מי שלקח כנור של הקדש ותקע מעל וכ"כ ביום תרועה שם ובחידושי הראיתי דכן מבואר בהדיא במלמ"ל הלכות מעילה והארכתי בזה ולפ"ז הא התוקע בעצמו בודאי לא יצא כיון דהוא שמע תקיעה פסולה והשומע ג"כ לא יצא דממ"נ אם אתה מחשב הקול תקיעה הראשונה שוב הוה תקיעה פסולה וע"כ דלא מחשבינן ושוב לגבי השומעין לא יצאו לחולין דהא הם לא לקחו הכנור רק ששמעו ואין בקול דין מעילה רק שכבר יצא לחולין ע"י התקיעה שבתחלה וכל שלא נחשב לגבי שומעין שוב לא יצאו ודו"ק. הנה נמשכנו מענין לענין באותו ענין ועכ"פ דברי הב"י הנ"ל תלוי לפע"ד במחלוקת הרמב"ן והר"ן הנ"ל. ודרך אגב אומר במה דתמהתי על הראב"ד [[רמב"ם/פרה אדומה/ז#ג|פ"ז מפרה הלכה ג']] שכתב בטעם המילוי לו ולאחר או שעשה מלאכה בידו אחרת דפסול דלא משום מלאכה היא רק משום היסח הדעת דאין אדם יכול לכוין לשני דברים כאחד או לשני בני אדם ותמה תמה אקרא דא"כ שתי מצות בודאי א"א לעשות בבת אחת וזה אי אפשר דהא אמרו בחולין דף פ"ז דאפשר דשחיט בחדא ומכסי בחדא והרי מצות צריכות כוונה וא"כ שוב יהי' הפסק בין הכיסוי לשחיטה דכל שעוסק בכסוי א"א לכוין לזה ואף דיש לחלק דניהו דהמצוה צריך כוונה אבל העשי' של השחיטה והכיסוי א"צ כוונה וחולין בלי כוונה ע"כ כשר וא"כ ל"ש היסח הדעת אבל ז"א דעכ"פ כל שמכסה כבר הסיח דעתו משחיטה דעכ"פ בעת ההיא א"א לכוין למצות שחיטה ועכ"פ באם רוצה לפטור הרבה מצות בברכה אחת א"א דא"י לכוין על שני דברים כאחד וזה א"א והרי אמרו רק משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. וכן במה שנחלקו התויו"ט עם רבותינו הצרפתים במיכל וצלוי משמע דאם עוסק בשתי דברים אפשר לכוין לשתיהן וגם אם נימא דמה דאמרו אסור להסיח דעת מתפילין והוא כפשוט ודלא כר"י ועיין מגן גבורים [[מגן גיבורים/אורח חיים/מז|סי' מ"ז]] והיינו שאסור להסיח דעת ממש וא"כ לא הי' אפשר ללמוד שום דבר בתפילין וזה א"א וגם בציץ דכתב והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו אטו לא הי' הכהן רשאי לעבוד כל עבודת הקודש והרי מסיח דעתו מקדושת הציץ וע"כ דאף שמתכוין לעבודה זו לא נקרא מסיח דעת מציץ ומכ"ש דלא מקרי היסח דעת לענין מי חטאת ודברי הראב"ד לפע"ד צע"ג ובאמת הראב"ד נדחק בכל הפרק שם עפ"י דרכו וכאשר יראה המעיין בראב"ד וכ"מ [[כסף משנה/פרה אדומה/ז#ג|שם]] וגם ב[[כסף משנה/פרה אדומה/ח#ו|פ"ח ה"ו]] שם עיין בכ"מ מ"ש בזה שדבריו דחוקים.

הן אמת דגם מ"ש בדברי רבינו שם דלכך בקדש לי ואקדש לך ומקדשו זה לזה הראשון כשר והשני פסול דאף דגם הקידוש הראשון הי' בשכר מה שיקדש לו בשביל זה כתב הכ"מ דשאני התם דבשעה שקידש לא נתן לו דבר אעפ"י שאמר לתת לא מקרי עושה בשכר ולפע"ד צ"ע מהא דשמור לי היום ואשמור לך למחר דנעשה זה שומר של חבירו היום בשביל שישמור לו למחר והעיקר נלפע"ד כמ"ש בטעם השני כיון שהקדיש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ומ"מ צ"ע דעכ"פ הוא סבר שיעשה לו וזה נתחייב לו ומקרי בשכר וצ"ע אבל דברי הראב"ד בודאי דחוקים ותמוהים כמ"ש ועיין בפרק עשירי ה"ג והלכה ה' וביותר אני תמה דהרי המזה צריך לכוין להזות על הטמא לטהרו כמ"ש הרמב"ם [[רמב"ם/פרה אדומה/י#ז|פ' עשירי שם ה"ז]] ואף לדעת הראב"ד ניהו דא"צ להתכוין לטהרו אבל צריך עכ"פ כונה שיתכוין לו והרי קי"ל דמזה הזי' אחת על כמה בני אדם וכמ"ש רבינו ב[[רמב"ם/פרה אדומה/י#ח|ה"ח שם]] והוא ש"ס ערוך ביומא ובנדה כמ"ש הכ"מ [[כסף משנה/פרה אדומה/י#ח|שם]] והראב"ד מוכרח להודות בזה והרי הוא כתב בעצמו דא"א לכוין לשני בני אדם נפרדים כאחד במעשיהם והרי כאן אף למאה מותר להזות כל שהגיע הזאה לכ"א והרי צריך כוונה על כל אחד וע"כ דברי הראב"ד צע"ג.

ודרך אגב אומר במה שנשאלתי בהא דכתבו התוס' בסוטה דף כ' גבי הא דאמר דס"ת סתמא למחיקה קאי והקשו בתוס' דהא גט סתמא לאו לשמה עומד וכתבו דשאני סוטה דלאחר קינוי וסתירה קאי למחיקה וע"ז הקשה ממ"ש התוס' ריש זבחים דעכ"פ לאו בגט זה עומדת להתגרש וה"ה דאינו עומד למחוק דוקא ס"ת זה ולפע"ד יש לחלק דשאני ס"ת דכל הס"ת עומדים להמחק אם יצטרכו לסוטה משא"כ על גט פרטי ל"ש לומר דסתמא לשמה קאי ויש להמתיק הדברים דבשלמא בס"ת דכל הספרים ראוים אם יקרה סוטה תהי' מי שתהי' ראוי' למחוק לה מפרשת סוטה משא"כ בגט דאינו ראוי רק אם יזדמן מי ששמה כשמה ושמו כשמו וכולי האי ואולי שפיר אמרינן דאף אם יזדמן מי יודע אם תתגרש בגט זה דלמא ירצה לכתוב גט בהכשר גמור לשמה ממש ודו"ק היטב:

והנה במ"ש למעלה בדברי הר"ן דבת מינה מחריב בה הי' נראה לפע"ד לבאר בזה הא דמבואר באו"ח [[שולחן ערוך/אורח חיים/תקצ|סי' תק"ץ]] דאם תקע תר"ת בנשימה אחת יצא ויש מי שאומר שלא יצא דתלוי בזה דאם נימא דהמעשה עומד במקום הכוונה אם כן כל שתקע בנשימה אחת הרי מצא מין את מינו ומחריב אבל אם נימא דגם בת מינה לא מחריב לא אכפת לן בזה והנה הב"י כתב דהשברים והתרועה דתשר"ת מהראוי לעשות' בנשימה אחת דהרי בדיעבד אם תקע בנשימה אחת יצא וכמו בתקע תר"ת בנשימה אחת ובאמת שגם בתקע תר"ת בעצמו בנשימה אחת למ"ד דלא יצא שוב גם בזה לא יכול לעשות בנשימה אחת ועיין בטור שם שהביא דברי אביו הרא"ש שכתב דיש לעשות בנשימה אחת ואחר כך כתב בתקע תר"ת בנשימה אחת הי' נראה לכאורה דלא יצא ומיהו בירושלמי מבואר דיצא ולכאורה אין לדינים אלו שום שייכות ולפמ"ש הב"י שפיר תלוי זה בזה אם תקע תר"ת בדיעבד לא יצא שוב אין ראוי לעשות כאן בנשימה אחת אבל כיון דבירושלמי משמע דיצא אם כן גם בזה בדיעבד יצא ואני המתקתי הדברים ע"פ מ"ש הר"ן בכתובות דכל דנימא דבדיעבד מה שגבה גבה שוב לכתחלה ראוי להקדימו לזה דהרי כל שנתן לו שוב מה שגבה גבה ע"ש וה"ה בזה:

והנה מ"ש הב"י דראוי לעשות בתקיעות דמיושב בנשימה אחת משא"כ בסדרים לולא דמסתפינא הייתי אומר להיפך דבאמת כבר כתב הר"ן בר"ה פ"ק והטור סי' תקפ"ה דעיקר התקיעות הוא מה שעושין על סדר הברכות והתקיעות דמיושב הוא כדי לערבב ואם כן לערבב אף שלא יעשה בנשימה אחת אין קפידא משא"כ בסדרים וכן אם נימא להיפוך דהעיקר הוא שלא לעשות בנשימה אחת ג"כ עיקר הקפידא על הסדרים דרב כלל כל צד שנוטה יותר לעשות בתקיעות מהראוי להקפיד על סדר תקיעות ודו"ק.

והנה בשנת תרי"א בחמשה עשר באב למדתי עוד בהלכות אלו בסימן תקפ"ז תקפ"ח וארשום מה שהערתי בעברי על הסוגיא שנית. והנה אם נימא דהש"ס מיירי בשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה חוץ לבור דמיירי ביש בכל אחת כשיעור יקשה לשטת הט"ז דאף השומע ב"פ תקיעה אחת הוה הפסק אם כן כאן שהיתה מקצתה שלא בחיוב יהיה כהפסק וע"כ כהלבוש דמצד השומע לא אכפת לן ודו"ק. והנה בדברי הרא"ש והטור יש לי מקום עיון שהרי כתבו דסופה בלי ראשה וראשה בלי סופה ואין במקצת שיעור תקיעה דלא יצא ע"ש בסי' תקפ"ז ומשמע דאם הי' בכל אחת שיעור יצא אם כן יקשה מ"פ הש"ס מן התוקע לתוך הבור או לתוך הדות ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה וקשה דלוקי כגון שאין בה שיעור תקיעה ואיך יצא ומצאתי בפ"י ויום תרועה למהרמב"ח שהעירו בזה וביותר יקשה לשטת הרא"ש דאותן העומדי' על שפת הבור א"א להם שישמעו קול השופר א"כ מה פריך הש"ס וליפוק בתחלת תקיעה הא בתחלת תקיעה גם כן א"א שלא ישמעו קול הברה ומצאתי בפ"י שעמד בזה וד' יודע כי נתקשיתי מאוד בזה. אמנם מ"ש בתחלת התקיעה אפשר שיהי' קול השופר לבד תמהני דהמעיין בהרא"ש שפירש הך דלא שנא דהיינו שאותם העומדים על שפת הבור א"א שישמעו קול שופר שבתוך הבור מתבלבל תיכף כשיצא החוצה ואם כן גם תחלת תקיעה א"א שישמע בלי הברה ועיין רש"י שפירש כאן דקול שופר שמע בלי הברה והוא לשטתו דס"ל דגם בעומד על שפת הבור אפשר שישמע קול שופר ולזה נתכוין רש"י כאן דלכאורה במשנה הי' לו לפרש ולמה נתאחר עד כאן וע"כ דכוון למ"ש לפרש קושית הש"ס אבל על הרא"ש קשה והנני יוסיף דע"כ להרא"ש א"א לשמוע קול שופר על שפת הבור אף בתחלתו דאל"כ למה נדחק הרא"ש לוקי הך דל"ש של ר"ה דפירוש המשנה מפרש מה שאינו סוגית הש"ס הו"ל לאוקמא אם שופר שמע היינו תחלת תקיעה והי' בה כשיעור ואם קול הברה שמע היינו שלא שמע תחלתה רק בסוף והי' הברה וע"כ דגם תחלת תקיעה א"א לשמוע כ"א קול הברה ואם כן מ"פ הש"ס על רבה וכן קשה בהא דפריך ב[[בבלי/ראש השנה/כג/א|דף כ"ג ע"א]] בהך דאמר לכך מאריך בשופר ודייק הש"ס גם כן דסוף בלי תחלתה יצא ופריך ג"כ מהתוקע לתוך בור ומה קושיא הא על שפת הבור א"א לשמוע קול שופר להרא"ש וכמ"ש וצע"ג. איברא דלפע"ד מדברי הש"ס מוכח כרא"ש שהרי אמרו בדף כ"ח הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדים בבור ומשמע דוקא לאותן העומדים בבור הוא דהוה מקום חיובא לא לאותן העומדים חוץ לבור ואפילו תחלת תקיעה א"א לשמוע קול שופר וזה כשטת הרא"ש והנה הלח"מ [[לחם משנה/שופר/א#|פ"א משופר]] הקשה לשטת הרא"ש דאם כן מאי אמר תנ"ה בתוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא והתנן לא יצא אלא ש"מ כדר"ה ואכתי קשה למה בברייתא לא מחלק בין העומד בבור או על שפת הבור דלרא"ש ר"ה מפרש המשנה וא"כ למה לא קתני בברייתא כן ולפע"ד נראה דבר נחמד דהש"ס שפיר דייק דברת ר"ה דהנה הרמב"ם לא מחלק גבי פטם אלא בין תוך הבור או חוץ לבור וכתב הר"ן דיצא לו מהא דבברייתא לא מזכיר פטם רק בור ודות וע"כ משום דבפיטם ל"ש לחלק דודאי יוצא קול הברה והביא הכ"מ בשם רבינו טודרוס ז"ל דדחה זאת רק דבפטם ל"ש לעמוד משא"כ בבור ודות ע"ש ולפ"ז לשטת הרא"ש דבשפת הבור לעולם אין שומעין קול שופר מדוקדק דברי הברייתא דנקט בור ודות ולא נקט פטם משום דבבור ודות יצאו אותן העומדים בתוך הבור משא"כ בפטם דא"א לעמוד בתוך הפיטם ורק השופר הוא בתוך הפיטם אבל אנשים שומעים בחוץ וא"א לצאת ומבואר סברת הרא"ש וממילא נשמע החילוק שבין תוך הבור ושפת הבור דאל"כ למה לא נקט פטם ודו"ק היטב. והרמב"ם לשטתו דס"ל דגם בשטח הבור משכחת לה שישמע קול שופר אם כן יקשה למה לא נקט הברייתא בפטם ואליבי' דידי' ל"ש לתרוצי כמו לרא"ש וע"כ מוכרח דבפטם א"א כ"א קול הברה וא"ש דכל אדם לשטתו ודוק. והנה הך דבת מינה מחריב בה הי' נראה לפע"ד להבין בזה הא דאמרו בסוכה הכא טריד טרדא דמצוה התם טריד טרדא דרשות וערש"י מ"ש בזה ולפע"ד נראה הכוונה דבאמת כפי הנראה הענין דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא משום דלבו טרוד במצוה הלזו וקשה על האחד שיכוין שתי דברים בבת אחת ע"כ אם ירצה לעיין בזו יצטרך להסיר כוונתו מזו ואם כן אף אם נימא דמצות א"צ כוונה מ"מ בת מינה מחריב בה מה שמסיר דעתו ממצוה זו ומכוין לאחרת זה מעכב יותר וע"כ פטרוהו ולפ"ז זהו בטרדא דמצוה אבל טרדא דרשות שוב אינו מפסיד עשיית המצוה אף שאינו יכול לכוין כ"כ כיון דעכ"פ לא מכוין למצוה אחרת ולפ"ז נלפע"ד דכיון דפטרוהו חז"ל מהעוסק במצוה דפטור ממצוה אחרת אם כן שוב אם רוצה לקיימה לא אכפת לן דהו"ל כדבר הרשות דאינו מחויב בה ול"ש בת מינה מחריב בה אחרי שפטור ממנה ודו"ק. ובזה י"ל הטעם גם כן דאם יכול לקיים שניהם דאינו פטור דהא באמת יוכל לקיים שניהם וכל הטעם הוא משום דטריד וקשה על האדם לכוין שני דברים כאחת כמ"ש הרמב"ם הטעם דמלאכה אחרת דהו"ל כהיסח הדעת ואם כן כל שיכול לקיים שניהם ודאי חייב ודו"ק היטב כי היא הערה חדשה.

והנה בהא דאמרו ריש גיטין לפי שאין בקיאין לשמה והתוס' הקשו דמ"ש לשמה משאר פסולים מחובר וכדומה ובראשית ההשקפה אמרתי דזה ודאי שלא חיישינן שמא נשכח מהם דיני גיטין דח"ו שהתורה הבטיחנו כי לא תשכח מפי זרעו רק דחשו שלא בקיאין וסוברים דסתמא לשמה קאי ובאמת סתם אשה לאו לגרושין עומדת כדאמרו בריש זבחים וכן ראיתי בפ"י שדרך בזה אך לפע"ד יש להוסיף תבלין דהרי בהא דאמרו ורבנן הוא דאצרוך פירש"י שמא ימצא מי שכתב גט ושמו כשמו ויגרש ולשיטת רש"י הוא חשש גמור ולתוס' יש חשש לעז ועכ"פ חשו שמא לא יהי' נכתב לשם אשה זו וזה אינו ענין לסתמא לשמה קאי אך לפע"ד נראה דהנה כבר נודע מ"ש הפ"י דהא דרבנן אצרוך הוא משום דסמוך מיעוטא לחזקת א"א ולפ"ז אם הי' סתמא לשמה קאי ואשה עומדת לגרושין שוב הו"ל כחזקה העשוי' להשתנות שהרי נשים עומדים להתגרש והו"ל כמו מקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטים וכדומה ועיין בטו"ז יו"ד סימן שצ"ו דשטר לא הוה כ"כ בחזקת חיוב דעומד לפרעון אבל כיון דסתמא לאו לגירושין עומדת שפיר שייך סמוך ולפ"ז כיון שאין בקיאין שצריך לשמה בפירוש דסתמא לאו לגרושין עומדת שוב שייך סמוך ומיהו בפשיטות י"ל דלגבי כל הפסולים אין אנו דנין על האשה רק על הגט אם גט כשר הוא ול"ש סמוך מיעוטא לחזקת א"א דאכתי אין אנו דנין על האשה רק על הגט ואם יניח שם האיש ושם האשה והזמן הגט כשר לגרש בו אחר כך ואם כן עיקר אנו דנין על הגט עצמו ול"ש סמוך אבל לענין לשמה מוכרחים אנו לדון על האשה הלזו ורק האשה הלזו יש לה חזקת אשת איש ושפיר שייך סמוך ודוק היטב. ועוד י"ל דלפמ"ש התוס' ריש כל הגט דבאומר כתוב לאיזה שארצה לגרש פסול מה"ת דבעינן וכתב לה לשמה שיהי' מבורר בשעת הכתיבה אף למ"ד יש ברירה ע"ש וכן הוא לשטת הרמב"ם בפ"ח מגרושין לענין תנאי קודם כתיבת התורף ולפ"ז באמת לא חיישינן שלא ידעו כל ההלכה רק שלא ידעו שצריך לשמה בעת הכתיבה ולכך רבנן הוא דאצרוך ואם כן שוב ל"ק מכל ההלכות רק בלשמה אינם בקיאים דהרי באמת אנן לא קי"ל כשטת הרמב"ם דפסול תנאי קודם כתיבת התורף מה"ת וא"כ אם אנן לא ידעינן הם מנא ידעו. ובזה מבואר דלכך בש"ק א"צ בפנ"ח כמ"ש רש"י במשנה והיינו דאם היא עשתה שליח הרי בודאי מבורר למי הוא מגרש למי שעשתה שליח לקבל לה גיטה לאותה האשה הוא מגרש וא"כ ל"ש בפנ"ח ובזה מיושב קושית הפ"י מעבד דזכות הוא לו והו"ל כש"ק ולפמ"ש א"ש דניהו דהוה כשליח לקבלה אבל מ"מ אינו מבורר למי משחרר ואם כן בעינן לשמה וז"ב ודוק.

והנה בירושלמי פ"ק דסוכה הלכה ב' מצה הישנה פלוגתא דב"ש ודב"ה ואמר ר"י ד"ה היא וכיון שלא עשאו לשם פסח דבר ברור שלא דקדק בה וע"ז הקשה אותי א' מן החכמים ביום א' פסח שנת תרט"ו וכן מצאתי בס' שנדפס מחדש שהקשה דהא משנה מפורשת בפסחים ל"ה חלת תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו א"י בהם ופירשו בדף ל"ח משום דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח וא"כ י"ל דאף דב"ה מכשירין בסוכה היינו דשם לא בעינן לשמה לב"ה אבל כאן בעינן לשמה שיהא משומר לשם מצה וכמ"ש רש"י שם בהדיא ורב יוסף גם כן ס"ל כן רק שמוסיף עוד טעם א"כ אף אי ברור שדקדק בה כל שלא נתכוין לשם מצות מצוה א"י בה ובאמת שיפה הקשה. ולכאורה רציתי לומר דלפמ"ש הר"ן והבאתיו לעיל דבת מינה מחריב בה א"כ שם דנתכוין לשם חלת תודה הוא דפסול אבל אי עשה סתם מצה אף שלא נתכוין לשם מצות מצה ג"כ יוצא וזה שמסיים הש"ס יצאתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח והיינו שנתכוין לשם זבח אחר דבת מינה מחריב בה. אמנם דברי הר"ן אינן מוסכמים ובט"א בר"ה חולק ע"ז ע"ש דל"ג. אמנם בל"ה השבתי כמו רגע דל"ק דשאני סוכה דאם לא נתכוין לשם מצות סוכה במה שבנה הסוכה לא עשה שום פעולה המורה על מצות סוכה וכך צ"ל סוכת רועים כמו סוכת מצוה וכן סוכה לצל אבל מצה דגוף העשי' לשמר' מכל מיני חימוץ אף מנוקשה והכסיפו פניו אף שלא נתכוין לשם מצות מצוה אבל עכ"פ אין אדם שומר להחמיץ עיסתו בסתם עיסה וא"כ העשי' גופ' הוא עומד במקום הכוונה לשם מצות מצוה וכעין זו כתב הה"מ לענין מצות צ"כ דבמקום שיש עשי' עומד במקום כוונה ועיין בב"י או"ח סי' תע"ה וסי' תפ"ט ולכך דוקא שם בחלת תודה שהשמירה מחימוץ גם לחלת תודה צריך כמו למצות מצוה לכך אינו עומד במקום הכוונה אבל בסתם עיסה העשוי' מה ששמרו מן החימוץ עומד במקום כוונה. ובזה מיושב הך קושיא והק"ע בש"ק שם דבסוכה אמר בירושלמי דצריך לחדש בה דבר וא"כ למה במצה ישנה כשר לב"ה הא א"א לחדש בה דבר ולפמ"ש א"ש דעשיי' גופ' עומד במקום חידוש ועיין בשלום ירושלים שם ואין הזמן מסכים לעיין. ומה שהקשה החכם הנ"ל בהא דעשאן למכור בשוק דיוצאין בה מטעם דאמר אי מזדבין מזדבין ואי לא מזדבין איפוק בי' אנא וע"ז הקשה הרי אין ברירה ולא הוברר מתחלה לשם מצות מצוה וכמו כתוב לאיזה שארצה אגרש. והשבתי דהדבר דומה למה שהסופרים נוהגין לעבד הקלף לשם סת"ם גם לגט וכתב בשו"ת עה"ג דל"ש בזה ענין ברירה ולא כתב הטעם בזה אבל הטעם הוא פשוט דהא מתחלה התנה שיהי' מעובד לכל עניני קדושות שיצטרך ועכ"פ מעובד הקלף לכל מה שצריך עיבוד וה"ה כאן נתכוין שיהי' משומר מחימוץ לכל מה שצריך מצה ול"ד לכתוב לאיזה שארצה אגרש דשם א"א לכוין לשני נשים דהא א"א לגרש בגט אחד רק אותה אשה שרוצה לגרש משא"כ כאן ולכך באם אומר בשעת העיבוד חלק הקלף שאני עתיד לכתוב עלי' הס"ת מעובד לשם ס"ת ושאני עתיד לכתוב תפילין יהא מעובד לשם תפילין לא מועיל משום דזה תלוי עצמו במה שמברר אח"כ ובזה שייך אין ברירה אבל אם מתחלה עובד על כל מיני קדושה שיצטרך זה אינו ענין לברירה ודו"ק ובשו"ת נט"ש סי' כ"ח האריך בענין עיבוד ולא ביאר הטעם ולפי מה שכתבתי א"ש:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>