עריכת הדף "שואל ומשיב/ו/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
בלמדי משניות יום ו' עש"ק פ' וירא שנת הר"ת תמידין כסדרן והגעתי לפ"ד דסוטה משנה ד' אשת כהן שותה ומותרת לבעלה הי' ק"ל דבאמת ר"ש אומר דאין זכות תולה דאל"כ אתה מדהה את המים ורבנן לא חיישי אבל עכ"פ קשה על כל הסוטות איך מותרות לבעליהן דלמא זכות תלו לה ובאמת טמאה הוא וצ"ל דמעמידין אותה בחזקת צדקת וכשרה ואף דע"י קינוי וסתירה אתרע חזקת צדקת שלה אבל זה קודם ששותית אבל כל ששותית ולא נבדקה א"כ הדר חזקת כשרותה לכמו שהיתה ולא חיישינן בזכות תולה לה. ולפ"ז קשה דבאשת כהן די"ל דנאנסה ולא אתרע חזקת כשרותה ואפ"ה אסורה לבעלה וא"כ מה מועיל שתיית המים והיא קושיא גדולה. ועיינתי בש"ס וראיתי דאמרו מ"ד והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת וזו הואיל ונתפשה אסורה אימא לא תשתה קמ"ל הרי דל"ח אבל אכתי תקשה ניהו דשותה אבל למה תהיה מותרת וצ"ל דבאמת זנות ל"ש ובפרט אנוסה ל"ש כמ"ש התוס' בכתובות דף ט' ולכך לא חיישינן לדבר דל"ש ומותרת. ובזה אני אומר לישב דברי הרע"ב שכתב דמ"ד הואיל ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ניחוש שמא נאנסה ולכך לא בדקוה המים קמ"ל ותמה התוי"ט דהו"ל לומר דאשת כהן ששתתה מותרת לבעלה ולפמ"ש א"ש דבאמת מותרת לבעלה דאין סברא לתלות באנוסה דל"ש אבל ה"א דעכ"פ לכתחלה לא תשתה דכיון דבאמת יש לחוש שמא זינתה ואנוסה והמים לא יבדקו אותה וניהו דאם יבדקו המים באמת ל"ח לזה ומה"ת לתלות בזכות אבל עכ"פ מהראוי למעטה בשתי' כיון דיש לחוש שנאנסה ואח"כ לא נתלה בזה וכעין זה כתבו התוס' בב"מ דף ו' דלענין לתלות בספק מלוה ישנה בגזלן ודאי לא תלינן בזה כיון דראינו גזלן מה"ת לתלות אבל כל שלא נדע תולין בזה ע"ש וה"ה כאן ה"א דלא תשתה וקמ"ל דשותה ומותרת לבעלה וא"כ דברי הרע"ב והש"ס המה לאחדים ודו"ק היטב כי נחמד הוא. ויש להמתיק הדבר דבאמת סוטה עשה הכתוב ספיקה כודאי הואיל וקינא לה ונסתרה וא"כ קודם ששתתה הו"ל כודאי זנתה ורק לאחר ששותה דאז שוב יש לה חזקת היתר ואף ספק לא הוה מה"ת לתלות בחשש זנות דל"ש דאחר השתי' בודאי מותרת ולא תלינן בחשש רחוק. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש רש"י בחומש פ' נשא על פסוק וביד הכהן יהיו מי המרים פרש"י המרים ע"ש סופן שהם מרים לה ולכאורה תמוה דמנא ידעינן דיהיו מרים בסופה דלמא לא נבעלה ותשתה ולא תהי' נבדקת ועוד נוסף לה טובה וכמ"ש ונקתה ממים המאררים וכמ"ש רש"י על פסוק ונקתה ונזרעה זרע. ולפמ"ש א"ש דקודם ששתתה הוה ספק כודאי ואמרינן דודאי זנתה וא"כ אז שייך לומר שיהיה מים המרים למאררים שכעת היא כודאי טמאה. ובזה מיושב היטב קו' הדברי דוד מהגאון הט"ז על התורה שהקשה דדברי רש"י הם נגד הש"ס דבש"ס דריש בדף כ' ממי המרים שמרים כבר משום שצריך ליתן מר לתוך המים דלא כרש"י ולפמ"ש א"ש דבש"ס י"ל דדייק מדכתב והשקה את האשה את מי המרים המאררים ושם בודאי קשה דבעת השתי' שוב יוכל להתברר דהיא נקיה ולא יהיו מרים ומאררים ולכך דייק שמרים כבר וז"ש רש"י הוא על קרא דקודם בדיקה. איברא דרש"י בש"ס דייק דמרים כבר קודם המחיקה אלמא דמחמת ד"א הם מרים ולא בשביל קללת בדיקתם דהא מקמי מחיקה לאו בני מבדק נינהו וכוונתו לפע"ד דהא קודם שנמחק המגילה יכולה לומר איני שותה וא"כ אין המים בודקים אותה ואינו דבר ברור שיבדוק אותה משא"כ אחר מחיקה דא"י לומר איני שותה דמשקין אותה בע"כ כמ"ש הרמב"ם [[רמב"ם/סוטה/ד#ד|פ"ד מסוטה ה"ד]] וגם הוא אינו יכול למחול על הקינוי לאחר שנמחק המגלה כמ"ש התוס' בסנהדרין דף פ"ד ובתשובה אחרת {{ממ|}} הארכתי בדברת תוס' הלז וגם בזה יש לישב דברי רש"י עם הש"ס. וראיתי באבן עזרא שכתב מי המרים שמלת מי סמוך ומלת המרים תואר השם א"כ סודו ידוע וכפי הנראה כוון לזה דדרשו בש"ס שמרים כבר ע"י לענה וכ"כ הרמב"ם [[רמב"ם/סוטה/ג#י|פ"ג מסוטה הלכה י']] ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ן על התורה {{ממ|פ' נשא [[רמב"ן/במדבר/ה#יח|במדבר ה יח]]}} שכתב על דברת ר"א א"ע הנ"ל ואינו נכון לי בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים ותמה אני על עצמו מה עשה הר"א אבן עזרא לו שאף שבמקום שכתב כפי דרשת חז"ל יסתרו דבריו{{הערה|עי' כעי"ז גם בעקידת יצחק [[עקידת יצחק/עג|שער עג (פרשת נשא)]].}} וגם האבן עזרא בעצמו הרגיש בזה שכתב שנקרא ע"ש סופם כמו ובגדי ערומים תפשיט והעד ובאו בה המים המאררים למרים להורות כי האלות הנקראות המאררים ושמו להמים מרים אחר היותם מתוקים הרי שהרגיש בזה ודבריו מתוקים כי רש"י נדחק בלשון המאררים ופירש שמחסרים והאבן עזרא פירש כאונקלוס מלטטיא ודו"ק. יהי' איך שיהי' עכ"פ מ"ש בכוונת הרע"ב נכון והדין דין אמת דהיא מותרת לכהן אף שיש לחוש שמא זנתה באונס וזכות תולה לה. אחר זמן רב מצאתי במלמ"ל [[משנה למלך/סוטה/ד#כא|פ"ד מסוטה הכ"א]] שכתב ג"כ דאין הוכחה מסוגיא זו דאשת כהן שנאנסה אין המים בודקין וכו' ואח"כ כתב ואפשר דמודה לי' דכל באונס אין המים בודקין ואפ"ה אינה נאסרת מספק ע"ש. ות"ל כוונתי מדעתי דנפשי לדעתו הגדולה הרחבה והמלאה ודו"ק היטב. שוב ראיתי בספרי פ' נשא וביד הכהן יהיו מי המרים מגיד הכתוב שאין נהפכים להיות מרים אלא ביד הכהן דבר אחר נקראו מרים ע"ש סופן שממררין את הגוף ומרעידים את העין. והנה לפירוש הראשון נראה שהוא כמ"ש בש"ס דהכהן נותן דבר מר לתוך המים והפירוש השני הוא כפירש"י. ומיושב קושית הט"ז שרש"י נקט דרשת הספרי אף שאינו כהלכתא כמ"ש המזרחי כ"פ.

והנה לכאורה הי' קשה לי בהא דאמרו בכמה מקומות עשה הכתוב ספק כודאי דלמה לי שהוא כודאי ת"ל דאף בספק אסרה תורה לשטת הפוסקים דספק אסור מה"ת ונזכרתי שהיא קושית התוס' בסוטה דף כ"ח ע"ש ד"ה מה. וראיתי בכו"פ שכתב להקשות על דברי התוספות דכאן לא אתחזיק איסורא דאשה בחזקת היתר לבעלה עומדת ורק בשביל דאיכא קינוי וסתירה אתרע חזקת היתר וא"כ לכך בעינן שיהיה כודאי דאל"כ בספקא לא אסור דעכ"פ אין כאן חזקת היתר ולא חזקת איסור ומה קושי' ומזה הביא ראי' דע"כ ס"ל לתוס' דספק אסור מה"ת. ובגליון הכו"פ כתבתי דכבר קדמו המהרש"א בקושיא זו וזכורני שכבר כתבתי בזה די"ל דקושית התוס' דניהו לבעלה איכא חזקת היתר אבל לבועל יש לה חזקת איסור בודאי דהיא א"א ומחזיקין מאיסור לאיסור וא"כ למה לי שאסרה הכתוב לבועל כודאי הא אף בספק אסור. אך גם זה לאו קושיא דבאמת אמרו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל לא כשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל וא"כ לבעל הי' לה חזקת היתר ולכך צריך הכתוב לעשות כודאי. ובזה פירשתי הא דכתב רש"י בחולין דהא דיליף מסוטה ופירש רש"י דכתיב ונסתרה אחד לבעל ואחד לבועל ולא נודע כוונתו ולפמ"ש א"ש דרש"י בא לישב דלא תקשי דמהיכא מוכח דעשה כודאי הא אף בספק אסורה לבועל ורק דאינה אסורה לבועל רק משום דנאסרה לבעל וכבר נסתפק מהר"א ששון באם כבר נאסרה לבעל אי אסורה לבועל וא"כ שפיר יליף דע"כ עשה הכתוב כודאי ודו"ק. והנה הכו"פ הקשה שם בהא דכ' רש"י דלא עשה שוגג כמזיד ופרש"י כגון דהי' אשתו ואשת איש בבית וסבר שבא על אשתו והיתה אחרת וגם היא חשבה כן. ותמה דמה נ"מ בשגגת האיש הבועל העיקר תלוי אם היא שוגגת ע"ש שהאריך לבנות ע"ז יסוד ולפע"ד תמוה דמה ק"ל הא באמת נסתפק בזה הב"ש ב[[בית שמואל/אבן העזר/יא#|סי' י"א]] והמלמ"ל [[משנה למלך/סוטה/ז#|פ"ז מסוטה]] דאם הבועל מזיד אף שהיא שוגגת דאסורה לבועל וא"כ הא דלא עשה הכתוב אונס כרצון ושוגג כמזיד היינו ששניהם שוגגין ובאמת לפע"ד הי' נראה דאף אם נימא דכל שהיא אנוסה אף שהוא מזיד מותרת היינו כשהיא אנוסה דאנוסה רחמנא פטרה ולכך גם כשהוא מזיד מותרת אבל בשוגגת דניהו שהיא שוגגת אטו שוגג אינו חטא רק שהתורה לא אסרה אותה בשוגג אבל עכ"פ הוא חוטא במזיד ולמה לא יאסר הן אמת דבאמת צ"ב דמנ"ל דשוגגת מותרת דלמא דוקא נתפשה דהיינו אונס מותרת דאונס כמאן דלא עבר אבל בשוגג עכ"פ איסור איכא ולמה תהיה מותרת וצ"ל דמזה ראי' ברורה למ"ש המהרי"ק בזנתה וסברה שמותרת לזנות דמ"מ אסורה דניהו שלא מעלה בד' אבל מעלה מעל באישה כתיב ועיין בב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/קעח|סי' קע"ח]] ובט"ז ביו"ד סי' צ"ט ולפי"ז כיון דעל המעילה באישה קפיד רחמנא וכל שהיתה שוגגת הרי לא מעלה באישה ולמה תאסר. ובזה נלפע"ד הא דהחמירה התורה ע"י קינוי וסתירה לאסרה על בעלה אף דאיכא חזקת היתר משום דכל שעיקר על מעילתה באישה קפיד רחמנא וא"כ כל שקינא לה והקפיד שלא תסתרה עם בועלה והיא עברה על זה ונסתרה א"כ עכ"פ מעלה מעל באישה וכל שאיכא ספק זינתה נאסרה לבעלה עד שיבורר הספק וז"ב לדעתי. ובזה נלפע"ד לישב מה דק"ל בהא דיליף ק"ו מסוטה דלא עשה בה אונס כרצון ושוגג כמזיד ואפ"ה עשה ספק כודאי וקשה מה קושיא דלמא לכך לא עשה אונס כרצון ושוגג כמזיד משום דלא הקפידה תורה רק על מעילתה באישה והרי לא מעלה ולכך עשה ספק כודאי דעכ"פ קינא לה ונסתרה וכמ"ש והיא קושיא גדולה דעכ"פ ק"ו ליכא אך נראה דאם נימא דכל שהבועל מזיד אסורה לו א"כ חזינן דלא בקפידת מעילתה באישה קפיד רחמנא דא"כ כל שהיתה אנוסה למה תהי' אסורה ואפ"ה כל ששניהם שוגגין מותרת ועשה בה ספק כודאי. ובזה מדוקדקין דברי רש"י שפירש בשניהם שוגגין ולאיזה צורך פירש כן ולפמ"ש א"ש דאל"כ לא הוה ק"ו כלל וז"ב:

ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה אינו שהקשה דלימא שאני סוטה דקינא לה ונסתרה דאיכא רגלים לדבר ולפמ"ש א"ש דכל הרגלים לדבר הוא דעכ"פ מעלה בו מעל וכיון דחזינן דאם היה הבועל מזיד אסורה אף דלא מעלה באישה ואפ"ה בשניהם שוגגין מותרין חזינן דלא הקפידה תורה בזה ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ת"ל. ובזה לפע"ד יתפרש הכתוב דהכתוב מתחיל איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה וכו' ונסתרה והיא נטמאה וא"כ מבואר דכל שנסתרה אחר הקינוי נטמאה בודאי קרינן בי' דעשה הכתוב בסוטה ספק כודאי אח"כ כתב תיכף ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה הרי שספק הוא אם נטמאה או לא נטמאה. ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שנסתרה אחר הקינוי רגלים לדבר ועשה הכתוב ספק כודאי וגם לפמ"ש זה גופא המעילה שמעלה באישה אבל בעת הקינוי שלא נסתרה עדן וליכא רגלים לדבר א"כ בעת הקינוי באמת ספק הוא אם נטמאה או לא נטמאה ודו"ק היטב. והנה בירושלמי סוף פרק ששי מסוטה אמר היו שלשה אחד אומר אני ראיתיה שלא נטמאת בתוך כדי סתירה מה אתעביד לה בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה או תתקיים העדות בשאר אמר ר' אבמרי מכיון דאתמר בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר מפני שרגלים לדבר לכאורה הוא תמוה מאד דמה סברא הוא זו כיון דרגלים לדבר נאמנים השאר והא סוף סוף נתבטל העדות בשביל זה שאומר שלא נטמאת. אך באמת גוף הדבר דרצו לפסול מפני עדות שבטלה מקצתה היא תימא מאד דעכ"פ במה שאומרים שנסתרה גם הוא מודה שנסתרה ורק שמעיד שראה שלא נטמאה ובזה אינם מכחישים אותו כלל ולמה יפסל וצ"ל כיון דהתורה עשתה בסוטה ספק כודאי וא"כ אם העדים מעידים שנסתרה הרי הם מעידים על הטומאה שלאחר קינוי וסתירה מקרי ודאי נטמאה והוא מעיד שלא נטמאת א"כ הם מכחישים עצמם במקצת העדות ובטל במקצת לענין הטומאה ובטל כל העדות. אך לפ"ז כיון שבאמת הם אינם מעידי' על הטומאה רק דממילא הוה כמעידים על הטומאה דרגלים לדבר שלכך עשה הכתוב כודאי לפי שרגלים לדבר ולפ"ז ל"ש עדות שבטלה מקצתה בזה דממנ"פ על הסתירה אינם מכחישים זא"ז רק על הטומאה ועל הטומאה דאינם מעידים כלל רק שאתה אומר דכל שמעידים שנסתרה ע"כ מעידי' שנטמאת שהרי רגלים לדבר וא"כ איך אפשר עי"ז לבטל כל העדות ולא להאמין על הסתירה כלל כדי לקיים גם מה שלא העידו. ובזה מדוקדק לדעתי הא דאמרו בירושלמי מכיון דאתמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר מפני שרגלים לדבר והדבר תימא דהא אדרבה כיון דבטלה מקצתה מהראוי שלא להאמין וראוי לומר אעפ"י דאתמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה אפ"ה כאן מודה ולפמ"ש א"ש דאדרבא כיון דתאמר שבטל העדות ע"י מה שאנו מחזיקין שודאי נטמאה והרי לא העידו ע"ז ורק דכל שנסתרה ע"כ שנטמאה וא"כ ע"כ דמאמינין שנסתרה ונטמאה ואיך תבטל כל העדות דאז שוב ליכא רגלים לדבר ושוב אין כאן הכחשה דיוכל היות שנסתרה ולא נטמאה כל דליכא עדים על קינוי וסתירה ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי דאמאי לא יהיה שייך בזה נמצא אחד מהן קאו"פ דהרי התוס' בב"ב דף מ"א הקשו דאמאי נימא נחלקה עדותן ולא נימא דהו"ל נמצא אחד מהן קאו"פ ותרצו דכל דמכחשי אהדדי ל"ש נמצא אחד מהם קאו"פ ע"ש וביאור הדברים דכל שמכחישים זא"ז לא נצטרפו לא בראי' ולא בהגדה ולפ"ז כאן שמעידים שנסתרה וא"כ לענין סתירה נצטרפו כלם יחד ועד מעיד שראה שלא נטמאה וכיון דהכתוב עשה ספק כודאי בסוטה א"כ ע"כ שבודאי אמת שנטמאה וא"כ זה שאומר שלא נטמאת הו"ל פסול דקא מכחיש להם וא"כ שוב הו"ל הכחשה והו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ והיא קושיא נפלאה. וצ"ל כיון דלא מעידין ע"ז שנטמאת רק שאנו דנינן כן שמסתמא נטמאת עכ"פ לענין הסתירה כולם כשרים ול"ש בזה נמצא אחד מהם קאו"פ וז"ב. ולפ"ז עכ"פ נאמנים לענין הסתירה שהרי גם העד מודה שנסתרה והו"ל כהא דאמרו תרויהו בחד קמסהדי והאי דאמר נתגרשה הו"ל אחד במקום שנים דאינו נאמן. ובזה ממילא מבואר היטב דברי הירושלמי בסברת האבעיא ובפשיטות ודו"ק היטב כי נכון הוא מאוד. והארכתי בזה לפי ששמעתי שש"ב הגאון מוה' בעריש האבד"ק סלאנים ולובלין נ"י בעובדא שבא לפניו בשלשה עדים שמעידים שזה קדש את זו והאחד מאלו אמר שראה שחטף הדבר וקדשה בגזלה וע"ז רצה הגאון לדמות למה דאמרו בירושלמי דהו"ל עדות שבטלה מקצתה ולפמ"ש אין דומה דבין לפירוש הראשון ובין לפירוש השני פשיטא דכלם מסהדי בקידושין ומה שזה מעיד שגזל אינו נאמן נגד השנים ונגד החזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו ודו"ק.

והנה אחר זמן רב שנת תר"י בפורים נתתי אל לבי במ"ש למעלה בשם הרע"ב דס"ד דאשת כהן לא תשתה דלא מבדקה דשמא אנוסה היא וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה ובאמת שתימא הוא דמנ"ל לפרש כן ולא פירש כפירש"י ובאמת בש"ס מבואר דמיירי במתנונה רק דמתנונה הא בדקוה מיא ומוקי במתנונה דרך אבריה כמ"ד הא זנוי' זנאי והא דלא בדקוה כאורחי' משום דבאונס זנאי הרי דדוקא במתנונה הוא דאמרינן הכי אבל בלא מתנונה לא ומהתימא על המלמ"ל שלא הרגיש בזה ות"ל מ"ש למעלה דלא תלינן בזכות מבואר כאן בש"ס ורש"י. והנה במרדכי פ"ב דכתובות באשה שנתיחדה עם שני בחורים ונאנסה וטענה שנאנסה וכתב רבינו שמחה שאין להאמינה בטענת נאנסתי דכיון שנתיחדה ברצונה בודאי אין לה טענת אונס וכהאי דאמרו בגנבי נשי דשבקינהו לבעליהן ואזלי לגנבי ע"ש ואפילו החולקים דוקא ביחוד בעלמא אבל באם הי' קינוי וסתירה מודים ע"ש וא"כ כאן שהי' ע"י קינוי וסתירה היאך ס"ד דהוה אנוסה דהרי חזינן שקינא לה ונסתרה ברצונה וצ"ל דסברת הש"ס כיון דחזינן דמתנונה רק דרך אבריה ע"כ דהי' באונס דאל"כ למה לא בדקה ולפ"ז פירוש הרמב"ם והרע"ב צ"ע דבלא מתנונה כלל ע"כ דזכות תולה לה דבודאי לא היתה אנוסה ואולי לא מסתבר להו לתלות כ"כ דעכ"פ הי' לה להתנונה קצת ולכך תלינן דבאונס הי' וצע"ג. והנה המהרי"ק סי' ק"ס הביא דברי הבה"ג שכתב דהא דאמר זעירי מאי מדברת נסתרה דוקא כשנסתרה עם ישראל אבל נסתרה עם עכו"ם נאסרה לכהונה וכתב מהרי"ק לפרש דהבה"ג מפרש דמדברת היינו שדברה דברי תפלות ומתוך כך נתיחדה וע"כ חיישינן שנתרצית לו ע"ש שהאריך בזה דלכך נקט מדברת דאיכא רגלים לדבר משום דדברה דברי תפלות ע"ש וכן כתב הרמ"א בא"ע סי' ז' סי"א ובח"מ האריך שם דלמה תאסר כל דליכא קינוי אין אוסרין על היחוד ועיין בב"ש שם ולפע"ד נראה דקאי באמת לישראל ורק דבאמת אבוה דשמואל חייש בכל אונס שמא סופה ברצון רק דאנן קי"ל כרבא דיצר אנסה והיינו מטעם חזקת כשרות ולפ"ז כל שדברה דברי תפלות א"כ אזל לה חזקת כשרות וכמ"ש המרדכי לענין אם נתיחדה ברצון וכמ"ש הפ"י לפרש דברי המרדכי ע"ש בכתובות נ"א ובק"א שם וה"ה כאן כל שדברה דברי תפלות שוב חיישינן. אך לפע"ד באמת צ"ב דא"כ גבי ישראל נמי והרי המהרי"ק מסיק התם בפירוש דאין אוסרין על היחוד אף בנתיחדה לשם זנות וצ"ל דמ"מ יש לזה הבועל חזקת כשרות וחיישינן שמא אתפקר לדברי תפלות אבל מ"מ לא בא עלי' אבל בעכו"ם דהוא בודאי תקיף יצרי' ואין לו חזקת כשרות אמרינן דאשה קרקע עולם וכל שדברה דברי תפלות יצרה אנסה ולא הי' לה כח להתגבר על יצרה כנלפע"ד וכה"ג קי"ל אם הוא חולה מותר שתשמש אותו דהוא לא יבעל בחוליו אבל להיפך חיישינן ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז [[נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/סט#|סי' ס"ט]] ע"ש. והנה בסוטה [[בבלי/סוטכה/ה/ב|דף ה' ע"ב]] אמרו הא גופא קשיא אמרת א"ל בפני שנים אל תדברי אלמא דבור סתירה הוא והדר אמר אפילו דיבר עמה עדיין מותרת לבעלה ולכאורה קשה דלמה לא משני דהא דדיבור הוה סתירה היינו בשא"ל אל תדברי דברי תפלות עם פלוני שאז היחוד מורה שנתיחדה מרצונה ובודאי נתיחדה לזנות משא"כ בסיפא דאמר דיברה עמו מותרת היינו שדיברה עמו סתם ולא דברי תפלות וא"ל דזה דוחק דרישא וסיפא קתני לשון דבור וישתנה הכוונה דז"א דהרי בירושלמי משני באמת דדיבור דרישא הוה סתירה ממש ודיבור דסיפא הוה דיבור גרידא וכמ"ש התוס' בד"ה הא ולפע"ד הירושלמי נתכוין למ"ש דמ"ש אפי' דברה עמו ונסתרה היינו שדברה עמו דברי תפלות וא"כ אין הבדל בין דיבור דרישא לסיפא ובזה נלפע"ד דגם ש"ס דילן יתפרש כן התירוץ ועיין במהרש"א שם ובפני משה על הירושלמי ולפמ"ש יתישב הרבה קושיות שהקשו שם ולפע"ד מזה ראי' לפירוש המהרי"ק דמפרש דמדברת היינו דברי תפלות ודו"ק ולכך בעי דוקא קינוי ולא סגי דברי תפלות לבד ודו"ק היטב. (ועיין לקמן דף קס"ו מ"ש שם בטעות מה דשייך לכאן ע"ש). ובדברי המרדכי שהבאתי למעלה לכאורה הי' קשה לי מכיון דליכא עדים אין אשה נאסרת על בעלה כשאומרת טמאה אני לך ואמרתי דמיירי שידוע שנתיחדה וא"כ כשאמרה טמאה אני לך הוה כרגלים לדבר דנאמנת ולכך נחלקו כיון שאומרת נאנסתי אי נאמנת דנאנסה במיגו וכן מצאתי בב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/ו#כד|סי' וא"ו ס"ק כ"ד]] שכ"כ בפשיטות ועיין בנו"ב מהדו"ת [[נודע ביהודה/תניינא/אבן העזר/יד#|חאהע"ז סי' י"ד]] מ"ש בזה להגאון בעל אור חדש דכיון שכרסה בין שני' ל"ש מיגו דלא נבעלתי וגם מ"ש הנו"ב מגו דבא בעלה עלי' בסתר ל"ש כיון דבעלה יודע שלא בא עלי' היתה אסורה עליו ולפע"ד ז"א כיון דהבעל לא הי' נאמן דאף בראה שזינתה אינו נאמן אחר חרגמ"ה כמבואר [[שולחן ערוך/אבן העזר/קעח|סי' קע"ח]] וא"כ כיון שעפ"י הדין מותרת לבעלה שוב יש לה מגו וא"ל דכיון שנתיחדה הוה רגלים לדבר וכיון דהיא נאמנת גם הוא נאמן דז"א דגם הוא פשע במה שהניחה יחידות בספק וא"כ לגבי דידי' ל"ש רגלים לדבר ואינו נאמן ולכך ההכרח לומר כדברי הא"ח דהוה מגו דהעזה להכחיש הבעל ובכה"ג ל"ש מיגו ודו"ק.

והנה בש"ק פ' נשא שנת כת"ר נתחדש לי ספק אחד בענין סוטה דכתיב ושכב איש אותה ש"ז ומשמע דבעינן שיהי' ראוי להזריע איך הדין אם בעל אותה הבועל באופן שלא בא עלי' לגמרי כ"א הערה בה ובאופן שאינו ראוי להזריע אם המים בודקים אי נימא דבעינן שתטמא ממש ותאסר לבעלה וזה דוקא בש"ז ממש אבל כל שלא הי' ביאה ממש אין המים בודקים או דלמא כל שהי' ראוי להזריע אף שלא הזריעו המים בודקים ומהא דאמרו פרט לשקינא לה דרך אברים אין ראי' דהקינוי אינו מקרי קינוי כל שלא קינא לה ע"ד ביאה ממש אבל כל שקינא לה על ביאה ממש אף שבאמת לא הי' ביאה ממש מ"מ המים בודקים וגם מהא דאמרו לא הי' מתנה עמה על כל ביאה לא נאסרה אין ראי' דמתנה שיגלגל ע"ז לא הי' מתנה אבל אפשר שגוף הביאה שמשקה אותה המים בודקים אף שלא הי' ביאה גמורה. ובזה הי' מקום לפרש הא דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה ולכאורה כפל לשון הוא ולפמ"ש יש לומר דגם בלא נטמאה אין הכוונה שלא נטמאה כלל רק שלא נאסרה עליו ועכ"פ זה נלפע"ד ברור דמ"ש ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא היינו שלא בא עלי' כלל אז ונקתה ונזרעה זרע אבל כל שהי' מקצת ביאה רק לא באופן שנאסרה עכ"פ לא תקבל שכר שתהי' ונזרעה זרע וז"פ. ומצאתי באוה"ח שפירש והיא טהורה דהיינו שטהורה ממש שלא הי' אף דברים מגונים כגון חיבוק ונישוק כלל ע"ש. והנה לכאורה קשה כיון דעכ"פ אם עשתה קצת איסור לא נפקדה א"כ מ"פ בברכות ל"ב וסוטה כ"ו א"כ יסתרו כל עקרות ויפקדו הא עכ"פ אסורה ביחוד וא"כ עשתה שלא כדין ואיך תפקד בבנים אך נראה דהרי אמרו בסנהדרין כ"ב דקשים גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש וא"כ עקרה שצריך לגרשה שוב מותר היחוד כדי שלא תתגרש. ובזה מיושב קושית התוס' בסוטה כ"ו דא"כ לימר לנפשי' דא"כ יסתרו כל היולדת בצער ולפמ"ש א"ש דבזה אסורה להתיחד ולא תפקד בבנים לבנים וכדומה שהרי עשתה שלא כדין ובאמת מה דכתיב ונקתה ונזרעה זרע היינו באופן שהי' הקינוי ממש וכן קי"ל דקינוי יכול להיות משנים ג"כ הן אמת דבלא"ה צ"ב דמה היא קושיא א"כ יסתרו כל עקרות אם נימא קינוי אינו רק רשות א"כ דלמא לא ירצה הבעל לקנות וצ"ל דהבעל ג"כ יתרצה שירצה שתפקוד בבנים ובזה יש לישב הקושיא של התוס' דביולדת בצער אפשר שהבעל לא ירצה לקנות לה בשביל זה. ובזה מיושב הגרסא שגרסו דר"ע אמר זה לר"י והיינו דר"ע לשטתו דס"ל קינוי חובה וע"כ לא הקשו התוס' שם דלר"ע י"ל דהחובה היא כך על עקרה דבלא"ה צריך לגרשה אבל בסוטה דר"י הקשה כן והרי ר"י ס"ל רשות ושפיר הקשו בתוס' מיהו כבר כתבתי דאף למ"ד רשות יש לישב דבעקרה ירצה הבעל לקנות משא"כ ביולדת שחורים וכמ"ש למעלה יש לישב הגרסאות שונות שבברכות הגרסא וזו שלא קלקלה נפקדת ובסוטה הגרסא וזו שלא נסתרה נפסדת ולמה הקשו התוס' בסוטה ולא בברכות ועצל"ח שם ולפמ"ש יש לומר דהנה כבר כתבתי דמה שנקתה ונזרעה זרע הוא בשלא נתיחדה באיסור רק דבעקרה אף שנתיחדה באיסור כל שהיא עקרה התירו להתיחד ולפ"ז שפיר פריך וזו שלא קלקלה נפקדת דהיינו בעקרה כמו חנה שפיר תהי' נפקדת וא"כ אין מקום להקשות מיולדת בצער אבל שם שאמר וזו שלא נסתרה נפסדת וא"כ הקשו מאשה שלא תעבור כלל שפיר הקשו בתוס' דא"כ גם יולדת בצער נימא הכי:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>