עריכת הדף "שואל ומשיב/ה/ס"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
להאברך המופלג מוה' ליבוש לנדא נ"י בהרב המאה"ג אבד"ק גראביוויטץ.

אשר שאלת במ"ש הר"ן בטעמו של הרמב"ם דס"ל דלאחר מליחה משליכו מיד לתוך מים רותחין משום דהמלח אינו מוציא אלא מה שהוא קרוב לשטח ולא מה שבפנים דאי לא חיישינן שמא קודם שתרגיש הבשר בחום המים תפלוט מן הקרוב לשטח והקשית דלפ"ז למה בבשר חי כתב הרמב"ם דצריך מליחה ומדיחו יפה יפה ולא כתב שצריך להשליכו במים רותחין דאל"כ הא מליחה לא הוציאה רק מה שסמוך להשטח הבשר ולא מה שבפנים ועפ"ז כתבת שמכאן ראיה לפי' המהר"י חביב שהביא הב"י בסי' ס"ז ובכ"מ פ"ו ממ"א דדם אברים שלא פירש שרי דחיישינן כשיחתך יצא דם ולכך צריך מליחה בבשר חי אבל כל שמלחו שוב ל"ח למה שבפנים זת"ד הנה לדבריך יקשה דא"כ אמאי במליחת הבשר הוצרך להשליכו במים רותחין והא השאר הו"ל דם אברים שלא פירש וע"כ צ"ל דחיישינן שמא קודם שתרגיש החום כ"כ שיוכל להחליט ולהצמית הדם עכ"פ יתעורר הדם לצאת וכל דם האברים שעתיד לפרוש אף לשיטת הב"י אסור וא"כ גם לדברי הב"י מיושב דבשלמא אם יתנו במים לבשל אז יתעורר הדם וא"כ כל שעתיד לפרוש שוב אסור ולכך צריך להשליכו במים רותחין שאז מצמיתו ומחליטו תיכף ומונע הדם מלצאת כלל ושרי ולכך בבשר חי מה שלא יצא במליחה שוב אינו עתיד לפרוש דהרי אוכלו חי ולכך א"צ יותר ומליחה צריך דכל שחותכו התחיל להתפרד קצת הדם האברים ואסור ולכך בעי מליחה ומה שלא הוציא במליחה שוב אינו עתיד לפרוש ושרי. ומה שהקשה דא"כ בשובר מפרקתה של בהמה דודאי נפרש הדם ונבלע באברים ואפ"ה מותר ע"י שמולח יפה יפה והא שם לא הוציא המליחה כל הדם וכבר נפרש ובשלמא לדידן אמרינן דהמליחה מוציא הדם כלו משא"כ לשיטת הרמב"ם לפי פי' הר"ן קשה ג"כ ל"ק דמה שלא הוציא המליחה שוב אין עתיד לפרוש והו"ל דם אברים שלא פירש ושרי וכ"כ הלח"מ [[לחם משנה/ממאכלות אסורות/ו#ט|פ"ו ממ"א ה"ט]] שם ע"ש שכ' ראיה לשיטת הכ"מ. והנה בחידושי לכאורה רציתי להביא ראיה להר"י חביב דגם להרמב"ם מותר דם אברים שלא פירש ומה שהצריך מליחה הוא משום שחושש שמא יתפרד קצת מהא דאמרו במנחות דף צ"ט דהבבליים אוכלין אותו כשהוא חי והקשה התוי"ט דלשיטת הרמב"ם דדם אברים שלא פירש דאסור א"כ איך אכלו אותו בלי מליחה ומ"ש התוי"ט משום דאין עיבוד באוכלין כתבתי בגליון המשניות שלי דאכתי יקשה לפמ"ש הר"ן סוף ע"ז דאף דאין עיבוד באוכלין אבל מ"מ יש בו משום מבשל א"כ שוב יקשה דאסור משום מבשל ועפר"ח סי' ס"ח ס"ק י"ח ואף דבמק"א חידשתי דאף להר"ן כל שנאכל מחמת מלחו לית ביה משום בישול כדאמרו בחולין דף קי"ב דדוקא אינו נאכל מחמת מלחו בעינן ע"ש ובתוס' ד"ה ה"מ ופשטות דברי רבינו בפ"ט ממ"א הי"ח מורה דדוקא אינו נאכל מחמת מלחו הוא דחשוב כרותח וא"ש דברי התוי"ט. אבל בכ"ז אינו מוכרח עדיין ופשטות לשון הר"ן משמע דכל מליחה הוה בישול וע' בשו"ת נודע ביהודה [[נודע ביהודה/תניינא/אורח חיים/כג|מהד"ת חאו"ח סי' כ"ג]] שלא זכר כלל דברי הר"ן האלו וב[[נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/מג|חלק יו"ד סי' מ"ג]] הביא דברי הר"ן ע"ש שנדחק וע' בשעה"מ [[שער המלך/חמץ ומצה/ה#|פ"ה מחמץ]] ובמג"א [[מגן אברהם/אורח חיים/שכג#ז|סי' שכ"ג ס"ק ז']] לא הזכיר ג"כ דברי הר"ן אלו עכ"פ קשה הקושיא של התוי"ט ואם נימא דגם הרמב"ם ס"ל דלא פירש מותר רק שבחתיכה נתפרד קצת וזה רק חשש דרבנן ובמוקדשין לא גזרו משום שבות כמ"ש התוי"ט שם ולכך לא גזרו בזה וז"ב. אבל באמת גם לשיטת הכ"מ א"ש דבבשר חי כל שהדם אינו עתיד לפרוש שרי וא"כ לכך אכלו אותו הבבליים כשהוא חי ודו"ק:

והנה הלח"מ הקשה במ"ש רבינו דצריך למלוח בכלי מנוקב וכתב ה"ה דדוקא במליחה ראשונה אבל כל שמלחו והדיחו אם אח"כ מלחו בכשא"מ שרי והקשה הלח"מ דלשיטת הרמב"ם יאסר דעדיין נשאר בו הדם ומ"ש לתרץ דבריו דחוקים דמ"ש מליחה ראשונה משניה. ולפענד"נ דבר חדש דהנה כל הטעם דנאסר בכשא"מ כתב הרשב"א הביאו ה"ה שם דהו"ל מליח כרותח ונכבש הבשר בדם ולפ"ז הרי קיי"ל לענין שבת דאין בישול אחר בישול וה"ה דאין מליחה אחר מליחה וכלה רתיחתו שכבר נרתח הדם מחמת המליחה הראשונה ולא מקרי כבוש כל שאינו רותח ויש לחלק דשם כבר נתבשל ומה לו לבשל עוד אבל כאן עיקר תלוי ברותח ומ"מ אחר העיון ניתן להאמר ודו"ק. עוד נ"ל בישוב קושייתך דבאמת צריך להבין דברי הר"ן שכתב בטעמו של הרמב"ם דלכך צריך השלכה ברותחין דאין המליחה מוציא כל דם ונשאר עוד דם וחיישינן שמא תפלוט קודם והרי קיי"ל דלאחר הדחה נסתמו נקבי הפליטה היינו שם דיש עדן דם בבירור אבל כאן אטו ברור הוא שיש דם אנן חיישינן שמא המלח לא הפליטה כל הדם וגם אם נשאר עוד דם עדן לא פירש רק חיישי' שמא תפרוש אבל עכ"פ ל"ש כאן החשש שמא תפלוט וצ"ל דבאמת בבישול רב כזה תפלוט אף לאחר הדחה ודוקא מליחה א"י להוציא לא בישול ולפ"ז בבשר חי פשיטא דליכא חשש לאחר שהודח:

ובזה ממילא מיושב גם מה שמולחין שנית בכשא"מ כיון דהודח מקודם ל"ח כלל וז"ב ודו"ק וע' ברא"ה בית שלישי שער שלישי שדעתו ג"כ כדברי הרמב"ם וכפי' הר"ן דאין המליחה מפליט רק מה שבשטח הבשר ולא מה שהוא בתוך הבשר ע"ש והרשב"א במשמרת וע' בחידושי הר"ן בחולין קי"ג. ומן האמור הן נסתר מחמתו מה שחידש שארי הגאון בחוות דעת הלכות מליחה סי' ס"ט ס"ק א' דהא דנחלקו בחולין דף קי"א אי מליח כרותח אינו רק בכדי קליפה היינו מצד רתיחות המליחה אבל מה שמטבע המלח להפליט דם לכ"ע יכול להוציא כל הדם והרי בחתיכה עבה מוציא כל הדם ע"ש והרי לשיטת הרמב"ם והרא"ה באמת אין מליחה מוציא רק מה שבשטח החתיכה גם מה שחידש הח"ד שם דכשם דהמלח בטבעו מושך הדם אליו כמו כן מה שבטבעו להבליע יוכל להבליע אף ביותר מכדי קליפה ולא שייך איידי דטריד למפלט כ"א מה שע"י רתיחת מליחה ולא מה שבטבע המליחה אך זה אם המלח אינו עוסק בפליטה אבל אם עוסק בפליטה אינו עושה פעולת בליעה ע"ש שהאריך והנה כל אלו הסברות חידש ולא מצאתי סיוע ולפענ"ד דבריו צ"ע מהך דמרי בר רחל דאמלח ליה בשר דשחוטה בהדי בשר דטריפה אתא לקמי' דרבא א"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן ופריך ולימא לי' מדשמואל דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ומה קושיא דהא מהך דשמואל אין ראיה רק לאסור בקליפה מתורת רותח דמליחה ומשום ציר ורוטב כיון דהאיבעיא היה אם שייך איידי דטרוד למפלט לא בלע בשמנונית דאיסור כמו בדם ופשיט ליה מהך דצירן ורוטבן דשמנונית נוח לבליע מהדם וא"כ שוב הו"ל איסור מצד טבע המלח ואסור בכולה ומיהו יש לדחות דשם כיון דעסוק בפליטה לא מבליע המלח וכמ"ש בח"ד שם אמנם בחידושי ריטב"א שם כתב לדחות פירש"י דזה פשיטא ליה דאף דטרוד לפלוט דם מ"מ שמנונית בלע שהוא דבר רך והאיבעיא היא אם יש כח במלח להפליט שמנונית כמו דם וע"ז פשיט לי' מהטמאים לאסור צירן דמסתמא ציר היוצא מדבר חי אינו נפלט אלא ע"י מליחה ולפ"ז מה שנבלע הוא ג"כ ע"י מליחה וא"כ שוב מהראוי לאסור בכולם ול"ש לומר דעסוק בפליטה דהא לענין שמנונית דאיסור דנוח לבלוע יש כח במלח להבליע אף שעוסק בפליטה וע"כ צ"ל דמ"מ אינו מבליע רק מתורת מליח הרי הוא כרותח ודו"ק. אמנם אחר העיון אין זה ראיה דבלא"ה יקשה דהא רבא דאסר מהטמאים הוא בכולה כמ"ש הרמב"ן והפוסקים והרשב"א במשמרת בית שלישי שער שלישי בדפוס וויען הוא בדף מ"ו וכתב דאף דבשאר איסור בחם לתוך צונן בקליפה סגי כאן כיון שהטפות מלוחות מרובות ונוטפות תמיד אוסר בכלן וא"כ גם מתורת מליח הרי הוא כרותח אוסר בכולה וע' בחולין דף צ"ז גבי אטמהתא דאמלח בגידא דנשייא דאסרו ג"כ מתורת מליח הרי הוא כרותח ומשמע דהוא בכולה וכמ"ש הקדמונים והוא ג"כ משום דהטפות מלוחות מרובות ואוסרות בכולה וא"כ אין ראיה מזה. אמנם לפענ"ד בלא"ה לא מסתבר לומר דמתורת טבע המלח יאסר בכלו דא"כ בבשר שכבר נמלח והודח ואח"כ מלחוהו שנית עם בשר טריפה שאז אינו עסוק בפליטה שוב יאסר מתורת המלח בעצמו וזה לא מצינו. ומ"ש ראיה דהרי מליח כרותח דצלי ואיך יוציא מחתיכה עבה הדם אין ראיה דהרי הרמב"ן כתב עמ"ש הברצלוני דשיעור מליחה הוא כשיעור צלייה וכתב הרמב"ן דנלמד ממה דאמרו מליח הרי הוא כרותח דצלי אלמא כשם דבצלייה יוצא הדם לגמרי ומכאן ואילך חמר בשר הוא כמו כן במליחה יוצא מידי דמו ושיעורן שוין במציאות ע"ש והובא במשמרת דפוס וויען ע"ש וא"כ חזינן דמה דאמר מליח הרי הוא כרותח דצלי הוא דמוציא הדם כמו צלי ולפ"ז למ"ד דמליח לאו כרותח א"כ אין מועיל מליחה כשיעור צלייה וצריך שישהה כ"כ עד שיוציא דמו לגמרי ובפרט כיון שמלחו מכל הצדדים א"כ פשיטא דמוציא כל הדם ומרוב הטפות המלוחות נעשה חם בכלו וזה לפענ"ד ברור וא"צ לחדש יסודות אחרות בדיני מליחה שהמליחה מצד עצמה מוציאה דם ודו"ק:

ודרך אגב אזכור מה שראיתי בספר שיעורי רז"ה שבהגהותיו ליו"ד סי' ס"ט כתב בהא דמבואר בס"ב דה"ה אם היה ס' נגד דם שעליו ע"ז הקשה דלמה ל"צ ס' גם נגד המלח דנעשה נבלה כמבואר לקמן ס"ט בנתבשל בלי הדחה וכמ"ש הט"ז [[ט"זיורה דעה/סט#|שם ס"ק י"ט]] וכתב דהיה נראה לתרץ דדוקא בבישול צריך ס' נגד המלח והדם דהוה נ"נ אבל במליחה אינו בולע אלא הדם דבדם בעין לא אמרי' איידי דטרוד לפלוט ולא כבכ"פ וכמבואר [[שולחן ערוך/יורה דעה/עו|סי' ע"ו]] בהג"ה אבל המלח אינו נבלע בבשר איידי דטרוד לפלוט דאלת"ה תקשי על כל מליחה דיהא אסור הבשר שבולע מן המלח דנ"נ ע"י דם פליטה שבו אלא ע"כ כהנ"ל וע"ז תמה דמבואר ב[[שולחן ערוך/יורה דעה/ע#ג|סי' ע' ס"ג]] דדוקא בדם שייך איידי דטרוד לפלוט ולא בציר ושאר איסורים וגם החוש מכחישו שאנו רואין כל בשר שנמלח והודח יש בבשר טעם מלח אלמא בלע הוא מן המלח ונ"נ ע"ש ואני תמה על עצמו שהיה אדם גדול בתורה ואיך לא זכר שם שקושייתו שהקשה דכל מליחה יהי' אסור הבשר שבלע מן המלח דנ"נ ע"י דם פליטה שבו כבר התעוררו הקדמונים בזה ומראש צורים נראה דבתוס' חולין דף קי"ב ע"ב ד"ה ובדגים וביותר ביאור הוא ברא"ש פכ"ה אות ל"ז שכתב וז"ל בשלמא כל חתיכה מליחה דעלמא אין דם שעליו אוסרה לפי שמועט הוא ובלוע במלח וא"י לצאת מן המלח כי אין המלח מפליטו הימנו כי אדרבא המלח דרכו שמפליט הדם ומושכו אחריו ונשאר בתוכו ואינו חוזר לבשר וכ"כ באות ל"ח שאע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה קודם שיבשלוהו בקדרה מ"מ אותו דם שבמלח נדבק הוא במלח ואין לו כח ליבלע בבשר ע"ש. הנה לפ"ז ל"ק קושייתו דלכך אין המלח אוסר הבשר דאף דהמלח נבלע בבשר אבל אין לו כח להפליט הדם להבשר והדם נדבק במלח ולכך ל"צ ס' נגד המלח דל"ש דנעשה נבלה דכל דהדם אין לו כח לצאת מהמלח אין לו כח לאסור. אמנם אחר העיון אכתי קשה כיון דעכ"פ המלח נאסר משום הדם א"כ נ"נ וגם אפשר לסוחטו קיי"ל דאסור אף בשאר איסורים וא"כ כל דנבלע מלח בבשר ממילא נאסר דהא המלח נ"נ ונאסר. הן אמת דשיטת הרמב"ן והר"ן גבי ר"ד מלח במלחא גללניתא שהמלח שמולחין בו מותר דאל"כ הרי ראינו שהמלח ניתך בבשר ונותן טעם בו וראוי לאסרו וע"כ דהדם נשרף במלח אבל באמת לא קי"ל כן וע' ספר באר שבע בחידושיו לחולין פכ"ה גבי ר"ד מלח במלחא גללניתא ע"ש שהאריך לדחות דברי הרמב"ן והר"ן אלו וכן מבואר בסי' ס"ט ס"ט בהגה"ה בסופו דהמלח שמולחין בו אוסר ומה גם דא"כ אמאי אם מלח ולא הודח צריך ס' נגד המלח וע"כ דלא קיי"ל כהרמב"ן והר"ן הנ"ל. אך תמהני דבר"ן ס"פ כל הבשר בסוגיא דטפת חלב הביא בשם הר"י בעל התוס' וז"ל וזה טעם הכשר מליחת בשר שאע"פ שהמלח בלוע מדם ונעשה נבלה והמלח נו"ט בבשר אפ"ה אין הבשר נאסר בכך כיון שאין הדם נבלע בבשר דאיידי דטרוד למפלט לא בלע והר"ן דחה משום דדם נשרף וכלה בתוך המלח לגמרי. ולפענ"ד גם הרמב"ן מודה דנשאר מעט בתוך המלח מ"מ נגד זה יש בו ס' ול"ש בזה נ"נ כיון דכח הדם נשרף ונכלה במלח הרי הוא מוציאו מכלל דם והרי דם שמלחו אינו רק מדרבנן מכ"ש בנבלע הדם במלח שנכלה ונשרף לגמרי ובכה"ג גם חז"ל לא אסרו וא"כ ל"ש נעשה נבילה דהא הותר הדם שבו ויהיה איך שיהי' עכ"פ לפי שיטת הר"י ל"ק קושייתו וגם הוא בעצמו הרגיש דבדם שייך איידי דמפלט ומה שדחה דבציר ל"ש זאת תמהני דהא אנן מדם עסקינן וא"כ מבואר דשרי. דרך כלל לדידן דלא קיי"ל דדם נשרף וכלה וגם קיי"ל אפשר לסוחטו אסור וגם נ"נ בשאר איסורין ע"כ אנו מוכרחין לומר דאיידי דפליט לא בלע כתירוצו של הר"י ועפר"ח סי' ס"ט ס"ק ל"ט ובכו"פ סי' ס"ט ס"ק ח' ע"ש ודו"ק ודברי שיעורי רז"ה צ"ע שלא זכר כלל מכל הדברים האלו וע' בסמ"ג מל"ת סי' קל"ז וברשב"א בתה"א בית שלישי שער שלישי ובמשמרת הבית שם:

אמנם אחר העיון קושית שיעורי רז"ה נכונה דניהו דאמרי' דאיידי דטרוד למפלט לא בלע היינו דוקא דם אבל לא שאר איסורים א"כ אף דהכא בדם מיירי מ"מ ניהו דהדם לא נבלע בבשר אבל עכ"פ המלח נבלע בבשר והרי המלח נ"נ ונאסר והרי אף אם היה אפשר לסוחטו ג"כ אסור א"כ גם כאן אסור וז"ב וגם החוש מכחישו שאנו רואין כל בשר שהודח ונמלח יש בבשר טעם מן המלח ע"ש וא"כ כיון דעכ"פ בלע טעם המלח מה בכך דהדם לא נבלע בבשר הא המלח נבלע. ובאמת שזה ג"כ כוונת הר"ן בסוגיא דטפת חלב שדחה סברת הר"י בעל התוס' דכיון דנ"נ א"כ סוף סוף המלח אוסר ולכך הוצרכו לטעמו של הרמב"ן דהדם כלה ונשרף בתוך המלח וצ"ל דתיכף בשעה שהמלח מתחיל להפליט מיד נשרף נמצא שלא נאסר מעולם המלח מן הדם. ובאמת שזה קשה מאד לומר שנשרף תיכף מה גם דאנן לא קיי"ל כן ולומר כיון דנשרף אח"כ שוב נעשה הדם היתר והמלח הנבלע שב להיות היתר ול"ד לכל אפשר לסוחטו דאסור דשם עכ"פ עדיין איסור הוא רק שסוחטין הטעם אמרי' דמ"מ כבר קיבל טעם ונאסר אבל כאן ניתר אח"כ האיסור ואיך אפשר דהדם שאסרו שב להיות היתר והמלח שנאסר ממנו יאסר אח"כ הא אין הנאסר יכול לאסור במקום שהאיסור עצמו הותר אבל זה דחוק ג"כ דמי הגיד לנו כל זאת והיאך שייך שבבוא הדם להמלח נשרף ונתבטל כח הדם וגם הבאר שבע תמה מאד ע"ז מכמה מקומות דמשמע דגם הרמב"ן מודה דהמלח נ"נ ומ"ש הפר"ח ליישב בזה בס"ק ל"ט המעיין יראה שלא העלה ארוכה דלדברי הרמב"ן דהדם נשרף מה בכך שיבליע בהבשר הא אין כאן איסור דם דבשלמא לשיטת הרא"ש דהדם אין לו כח לצאת מן המלח א"כ אם המלח יבליעו בבשר יאסור משא"כ להרמב"ן וגם לפמ"ש הרא"ה דמליח כרותח לא שייך רק בבשר ולא במשקים ע"ש בבית שלישי שער שלישי א"כ היאך שייך שהדם נשרף במלח הא אין מלוח כרותח לענין הדם. סוף דבר השיעורי רז"ה הקשה שפיר דלכל השיטות והטעמים לדידן דהמלח נ"נ ואפשר לסוחטו אסור שפיר הקשה. אמנם מה שחידש דל"ש לומר דנ"נ רק אם האיסור והיתר מבליעין יחד אבל כשהאיסור אינו מבליע רק ההיתר ל"ש נ"נ וא"כ כיון שהדם בעצמו אינו נבלע רק שהמלח נבלע ל"ש דנ"נ. הנה מלבד דהסברא לא מסתבר כלל דלמה לא יהי' נ"נ הא מ"מ המלח בלע איסור דם ומה בכך שהדם לא יוכל לבלוע בבשר מ"מ המלח נעשה נבילה ואוסר אף גם דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור הרי האיסור בודאי לא יוכל לאסור ואפ"ה המלח נ"נ ואף דשם כבר נאסר משא"כ כאן ז"א דגם כאן המלח נאסר מחמת הדם ולמה לא תוכל לאסור הבשר מידי דהוה אם היה נסחט לגמרי הדם מ"מ המלח נשאר באיסורו וז"ב מאד:

והנה הרב החריף מוה' צבי יהודה הכהן מראווא נ"י אמר ליישב קושית הרז"ה הנ"ל עפמ"ש הש"ך דדם אינו מפעפע ואינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ודוקא בדם הנבלע אבל בדם מחמת עצמו שפיר נאסר ע"י מליחה וצלייה וה"ה כאן אותו דם הנבלע במלח אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב זהו תורף דבריו וכוונתו למ"ש הש"ך ב[[ש"ך/יורה דעה/קה#יח|סי' ק"ה ס"ק ח"י]]. אבל דבריו תמוהין דמה בכך דהדם א"י לצאת אבל המלח שבלע מהדם ודאי מתפשט בכל הבשר וא"כ הרי המלח נאסר ויוצא להבשר ונאסר וע"כ הדבר צ"ע. ולפענד"נ בישוב הקושיא דל"ש נ"נ במלח דדוקא בדבר שקיבל טעם איסור שייך לומר דנ"נ אבל המלח אין דרכו לקבל טעם מהדם רק שמושכו מהבשר ומפליטו אבל אינו מקבל טעם מהדם אף שנבלע בהמלח אבל אינו נותן טעם בו ואין כח בדם לתת טעם בהמלח והמלח אינו מקבל הטעם וא"כ הוה כמו שהדם מפקד פקיד בו אבל כל שלא נתן טעמו בו לא אמרי' נ"נ ול"צ רק ס' נגד הדם ובשלמא כשנתבשל בלי הדחה אחרונה הרי הדם מתפשט בהמלח ונתן טעם בו ככל דבר המבושל משא"כ ע"י מליחה אינו נותן הדם טעם בהמלח רק שנבלע בו ול"ש בזה נ"נ כנלפענ"ד וגם לפמ"ש הרא"ה בבדק הבית שם דהדם פגום וא"י ליתן טעם ודאי א"ש אבל המשמרת משיגו בזה אבל מ"ש נלפענ"ד נכון:

והנה מדי דברי זכור אזכור מה שנתחדש לי בר"ח אייר תרי"ב בלמדי עם תלמידיי נ"י הלכות מליחה סי' ס"ט ס"ב וז"ל בהג"ה ואם נמלח חתיכה בלא הדחה עם שאר חתיכות שאר חתיכות מותרות והיא אסורה וכתב הט"ז משום דדם משריק שריק ואינו מפעפע מחתיכה לחתיכה במליחה וצלייה וג"כ אמרי' כבכ"פ מחמת שהוא דם דרבנן שכבר נמלח ובראשית ההשקפה תמהתי דל"ל לסיים כיון שהוא דם דרבנן שכבר נמלח ואטו בלא"ה לא אמרי' כבכ"פ וא"ל דהוה דם בעין דהא חיישי' שמבליע דם בעין כל שלא הודח וכמ"ש הסמ"ק ובדם בעין לא אמרי' משרק שריק ולא כבכ"פ ולא איידי דטרוד כמ"ש הש"ך שם ס"ק א' וע' שו"ת בנימן זאב סי' ש"ל דז"א דהא לגבי אחרות מקרי דם פליטה וכבכ"פ וכמ"ש הש"ך ס"ק ט"ז איברא דגוף סברת הש"ך דלמה גבי עצמו הוה דם בעין ולגבי אחרות מקרי דם פליטה ג"כ צ"ב ועיינתי באו"ה כלל ז' דין ה' שמשם מקורו של הרמ"א ומצאתי שהט"ז והש"ך קצרו דשם כתב כן וגם אין לאסרו מחמת שנוגעין לאותה חתיכה שלא נמלחה דמאחר שנמלחה הו"ל לגבי חתיכות אחרות רק דם דרבנן והנה הש"ך קצר מאד בהעתקה וגם דברי הט"ז אינם מובנים כי גוף דברי האו"ה במה שתלוי רק בשביל שהוא דרבנן ג"כ אין לו הבנה אך משמיא אנהירין לעיינין דאו"ה לשיטתיה דהוא ס"ל בכלל ה' דלא אמרי' כבכ"פ רק בדם פליטה שהוא מדרבנן אבל דם בעין שנופל אפי' בשעת מליחה וצליה אסור כאלו נפל חלב או שאר איסורים ע"ש שכתב כן בשם א"ז ולפ"ז נתגלה לנו טעמו של האו"ה דהוא אינו מחלק בין דם פליטה לדם בעין כמו שנראה מהש"ך ס"ק א' וכל הפוסקים רק משום דדם פליטה הוא דם שמלחו ואינו רק מדרבנן משא"כ דם בעין דהוא מה"ת כיון שלא נמלח ולפ"ז צדקו דברי הט"ז בכוונת האו"ה דבדם שנמלח אינו רק דרבנן ואמרי' כבכ"פ. אך מה דמחלק חתיכ' בין עצמ' לחתיכות אחרות נלפענ"ד הדבר ברור דהנה בנמלח בלי הדחה המלח מבליע הדם בעין שע"פ הבשר לתוך הבשר והנה הדם בעין שנבלע זה לא נמלח דהא לא מלח הדם בעין רק גוף החתיכה וכל שנבלע הדם בעין לא אמרי' כבכ"פ שהרי זה הדם שע"פ הבשר לא נמלח וטבע המלח שנכנס לתוך הבשר וע"י שנתחמם הבשר מושך הדם בעין להבשר אבל לא מקרי דם מליחה ולכך לא אמרי' כבכ"פ ולפ"ז החתיכות שנוגעין בהחתיכה ולא בהדם שע"פ וגם אין כלל דם בעין שתיכף שמתחיל למלוח מושך הדם בעין להבשר וא"כ אח"כ כשיצא להחתיכות אחרות הרי יוצא ע"י כח המלח שטבע המלח להבליע ולהפליט הדם לחוץ וא"כ מה שיוצא זה ודאי מקרי דם פליטה ובדם שנמלח דרבנן אמרי' כבכ"פ וז"ב כשמש וע' באו"ה [[איסור והיתר/יב#יא|כלל י"ב דין י"א]] דגם בשאר איסורים מחלק בין איסור תורה דלא אמרי' כבכ"פ משא"כ באיסור דרבנן ובזה כבר כ' הש"ך [[ש"ך/יורה דעה/צא#יג|סי' צ"א ס"ק י"ג]] דאנן לא קיי"ל כן רק דבשאר דבר לא שייך כבכ"פ רק בדם ע"ש וע' כו"פ שם ובגליון הש"ך תמהתי דהש"ך לא הרגיש דהאו"ה לשיטתו דגם בדם מחלק בין איסור תורה לדרבנן. ולפ"ז לפי מה דקיי"ל ברמ"א [[שולחן ערוך/יורה דעה/ע#ו|סי' ע' ס"ו]] דבדם בעין לא אמרי' איידי ולא מחלקין בין איסור תורה לדרבנן דא"כ היה לו לומר דדם בעין כיון שלא נמלח וא"כ לכאורה אין מקום לדינו של רמ"א ס"ב הנ"ל. שבתי וראיתי דהש"ך כוון כוונה עמוקה במה שהשמיט חלוקו של או"ה בין דם שלא נמלח דהא באמת אנן לא קיי"ל כן רק דהוא מחלק דלגבי אחרות שפיר הוה דם פליטה דהא ע"כ או"ה מוכרח להודות דבעת שמתחיל למלוח המלח מבליע הדם בעין להחתיכה כל שלא הודח וא"כ בשלמא לגבי עצמו הו"ל דם בעין אבל לגבי אחרות ע"כ דאתה חושש דהמלח יוציא ומושך הדם שנבלע בתוכו לחוץ וא"כ שוב לא מקרי דם בעין רק דם פליטה ובדם פליטה שייך כבכ"פ וא"כ יפה כ' הש"ך לדידן והט"ז העתיק דברי או"ה אבל באמת אנן לא קיי"ל כאו"ה ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר והוא מקצוע גדול בדיני מליחה:

ודרך אגב ארשום כאן מ"ש הש"ך ב[[ש"ך/יורה דעה/עא#ח|סי' ע"א ס"ק ח']] דשאר הראש מותר לפי שעצם הגלגלת מפסיק בין דם שבתוכו לבשר ואפי' אם קצת הדם נפלט ונכנס לתוך הבשר כבכ"פ וכתב הש"ך דטעם הראשון עיקר ולרווחא דמלתא כתבו התירוץ השני ונ"מ דאם הבשר שנמלח עמו פלט כל דמו וצירו אפ"ה מותר וע"ז תמה ש"ב הגאון בח"ד ותורף דבריו דהרשב"א והרא"ש לא כ"כ רק כיון שיש שורייקי דמא בקרום המוח והוה כדם הכנוס דל"ש ביה כבכ"פ ע"ז הוצרכו לחדש דהגלגלת מפסיק אבל לענין שאר הדם שבמוח ודאי מהמצה דרך הגלגלת כמ"ש הרשב"א עצמו לחלק בין שורייקי דדמא שבקרום ושאר דם שבעצמות והובא בש"ך ס"ק יו"ד ולזה צריך לומר הטעם משום כבכ"פ וא"כ שוב כל שכבר פלט כל דמו וצירו אסור ע"ש. ולפענד"נ ליישב דהנה מ"ש דעיקר הקושיא על שורייקי דדמא דהוה כדם בעין כיון שהוא כנוס וכמ"ש הש"ך [[ש"ך/יורה דעה/כב#ו|סי' כ"ב ס"ק ו']] ו[[ש"ך/יורה דעה/כב#ח|ס"ק ח']]. הנה גם בדם הלב אמרו כן וע' בט"ז [[ט"ז/יורה דעה/עב#|סי' ע"ב]] וב[[ש"ך/יורה דעה/עב#|ש"ך שם]]. אמנם המעיין ברשב"א יראה בדיני מליחה בית ג' שער ג' דף מ"ט דפוס וויען ימצא שלא כ' כלל משום דהוה דם בעין. ותדע שהרי כתב דאפי' יוצא קצת אין בכך כלום דכבכ"פ והרי בדם בעין ל"ש כבכ"פ וניהו דהש"ך כתב דלרווחא דמלתא כ"כ אבל מ"מ ע"כ דס"ל גם בזה כבכ"פ דאל"כ אין הדין אמת ואולי באמת מיירי הרשב"א לענין שאר דם שבמוח ושבקרום וס"ל דהגלגלת מפסיק לכל הדם שבמוח וקרום ומ"ש ששורייקי דדמא הוה ככנוס משא"כ בדם האברים במעט מליחה נפלט ונתמצה. הנה גם לדברי הת"ה אינו מובן הסברא דמה ענין כנוס שמקרי דם בעין לענין זה שיהי' אסור ולא יועיל מליחה שבעצם לזה ולפענ"ד כוונה עמוקה כוון בזה דהנה כבר נודע הבדל שבין משקין מפקד פקידי למבלע בליעי בפסחים ל"ג וכן לענין דם בתולים דמבעיא בכתובות דף ה' אי מפקד פקיד או מבלע בליעי דהוא שכל שמופקד בתוכו אינו חיבור להבתולים או להאוכל רק שהוא כנוס בתוכו כדרך שמפקידין איזה דבר בתוך התיבה ומבלע בליעי הוא חיבור וז"ש הרשב"א דשאר דם שבאברים הוא מבלע בליעי בתוך האבר וכאלו הוא אחת ומה"ט הוא קרוש ולכך המליחה מוציא הדם שבתוך העצם של האבר אבל בדם המוח שיש בו שורייקי דדמא א"כ אינו מחובר להאבר הראש רק שהוא כמפקד פקיד בתוכו וזה אינו יוצא ע"י מליחת העצם ולכך אינו מועיל וצריך להטעם שהגלגלת מפסיק וא"י וז"ב כשמש לפענ"ד:

והנה הב"ח בסי' ע"א הביא ראיה להרשב"א מהא דאמרו בפסחים פ"ד וליטעמיך משחשיכה נמי ניתי גומרתא ונפקה למוח וע"כ דמוח שבעצמות יוצא ע"י צלייה אף שסתום מכל צד ה"ה במליחה ובארוך להש"ך תמה עליו דאין זו טענה די"ל דבפסח הקלו כמ"ש התוס' ר"פ כיצד צולין. ולפענ"ד ל"ק דכיון דאין בו משום שבירת עצם מבע"י רק מדרבנן פשיטא דיותר טוב להתיר שבירת עצם מבע"י ולא נצטרך להקל באיסור דם דהוא מדרבנן בבירור וזה אינו רק גזירה דרבנן ושאני בכבדא עלוי' פסח דא"א בע"א וז"ב ופשוט:

וראיתי לדו"ז הגאון בישועת יעקב שכתב דכוונת הב"ח דהוה צלי קדר כיון שהעצם מכסה אין האש מגיע לתוכו ובמחכת"ה לא ידעתי הא בצ"ק הפסול הוא משום דנצלה ע"י ד"א ושייך זה בדבר שא"צ לצלותו אבל כיון דצריך לצלות גם העצמות וא"כ בלא"ה העצם נוגע לשאר בשר הפסח והתורה התירה וה"ה במוח שבתוכו וז"ב ופשוט ומ"ש נכון ולכאורה רציתי לדחות דברי הב"ח דאדרבא כל שנפסל משום הדם שוב יוכל לשברו אח"כ וימלח המוח דהא אף בהיה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת עצם א"כ יוכל לשברו אח"כ ומה נ"מ בין אם כל הפסח נפסל או מקום א' לבד וע"ז תירץ אביי משום פקע וכמ"ש רש"י ורבא תירץ דמפסיד בידים. ובזה יש ליישב דברי התוס' דף פ"ה שכתבו בד"ה כשהוא דלרבא א"ש ותמה המהרש"א דגם לאביי א"ש. ולפמ"ש י"ל דהכי כוונתם דבאמת לא יוכל לקיים ע"י גומרתא דתאסר משום הדם כקושית הב"ח ועכצ"ל דאח"כ יהי' מותר לשבור. ולכאורה יש להבין דהא צלי לא אסור רק כדי קליפה וא"כ נוכל לקלוף או לטול קצת ושוב אסור לשבור אמנם זה אסור משום הפסד קדשים שמפסיד בידים וא"כ א"ש לרבא דוקא:

ובזה יש ליישב גם קושיא הראשונה של התוס' דבאמת בפסקי תוס' בזבחים כתבו דכל דא"א בע"א ל"צ בעידנא אך אם נימא דאפשר ע"י גומרתא שוב אפשר בע"א ולפ"ז כל שתירצו דא"א משום הפסד קדשים א"ש גם קושיא הראשונה מיהו י"ל דכיון דא"א לקלוף המוח משום דהוא צלול הוה כא"א לקלפו ואף לשיטת האוסרים כל שא"א לקלפו הא כל שאינו רק איסור דרבנן שרי לכ"ע כמ"ש בתשובה בשם התוס' חדשים וגוף דברי הרשב"א לפמ"ש לפרש דמוח שבראש מפקד פקיד לפענ"ד יש לו מקום בהך דממנין על הראש מפני שיכול לגררו והיינו משום דמפקד פקיד ואינו מחובר ולכך יכול לגררו משא"כ בקולית שמחובר וא"י לגררו וע' כו"פ סי' ע"א ודו"ק היטב כי כל מ"ש יש לו פנים בהלכה ת"ל:

והנה בשנת תרי"ז ד' מקץ למדתי בחולין דף ל"ז והנה תמהני בהא דאמרו שם דטריפה מחסרא ופירש"י ניקב קרום של מוח והרי לא בעי חסרון כלל בניקב קרום של מוח ובמוח עצמו בעי חסרון וגם בהרבה טריפות מצינו שניקב בלי חסרון ג"כ טריפה וע' בסוכה דף ל"ו דמדמי אתרוג לטריפות ושם בודאי אסור בחסרון וע"כ בנקב שאין בו חסרון וע' באו"ח סי' תרמ"ז וא"כ מה פשיטא ליה להש"ס דטריפה היא בחסרון ומנ"ל טריפה שאין בו חסרון וע' תוס' בחולין שם ד"ה השתא שכתבו דאף דיתר ג"כ טריפה כיון דיתר כנטול דמי הא נמי מחסר וצ"ע דהרי יתר טריפה אף אם כחול ימים ירבה כמ"ש הרשב"א בתשובה והובא בש"ך [[ש"ך/יורה דעה/נז#מח|יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח]] וצע"ג. ולולא דברי רש"י ותוס' הייתי אומר דאין הכוונה לחסרון ממש רק דעכ"פ נשתנה מכמות שהיה מקודם וניקב הרי נשתנה אלא דאכתי יקשה דא"כ ניקב בתולדה דלא נשתנה הרי לא שייך טריפה ועט"ז [[ט"ז/יורה דעה/מג|סי' מ"ג]] דאין שייך שם נקב אם נברא כך אלא חסרון ועמ"ש שם בגליון מדברי התוס' נדה דף כ"ד ד"ה עד ומב"ב דף ע"ה בך נסתכלתי ובראתי נקבים נקבים ע"ש וע"כ צ"ע:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>