עריכת הדף "שואל ומשיב/ה/נא"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
לחכם אחד.

אשר שאלת להודיעך מה שחידשתי בסוגיא דרבוצה אם כי ת"ל רבות חידשתי וקשה להעתיק בכ"ז למען כבודך ולמען למודך גם לזה אשא פניך ואעתיק כאן שנים ושלשה גרגרים בראש אמיר וזה יצא ראשונה בהא דפריך הש"ס מאי איריא חטאת ליתני זבח והקשיתי דהנה לכאורה ק"ל על כל שחוטי חוץ דחייב רחמנ' היכא משכחת לה הא מכי שחט סימן א' מעל ויצא לחולין וכעין דאמרו בר"ה דף כ"ח עולה דבת מעילה כיון דמעל בה נפיק לחולין וה"ה כאן כיון דנפיק לחולין שוב ל"ש שחוטי חוץ דאינו קדשים עוד ואנן בעינן שיהי' כלו נשחט בחוץ. אמנם באמת הדבר נכון דבאמת צ"ב גם שם הא דאמר כיון דמעל בה נפיק לחולין והא בבהמה וכ"ש דהם קדושת הגוף קי"ל דיש מועל אחר מועל כמ"ש הרמב"ם [[רמב"ם/מעילה/ו#ד|פ"ו ממעילה ה"ד]] וכיון שכן שוב לא נפיק לחולין וכתבתי בחידושי דלפמ"ש ב[[רמב"ם/מעילה/ו#ו|ה"ו]] שם דבקדשי קדשים שנפל בהם מום הרי הם כקדשי בה"ב דיצא לחולין במעילת הראשון וא"כ כיון דשם מיירי דתלשו מחיים ונעשה בע"מ כמ"ש המהרמב"ח שם וא"כ כבר יצא לחולין ושפיר אמר דנפיק לחולין והארכתי שם בדברי נועם ולפ"ז כאן שפיר לא נפיק לחולין דיש מועל אחר מועל וא"ל כיון דשחט בה סימן א' נעשה בע"מ דז"א דאהכי חייב רחמנ' דדרך שחיטה בכך וא"כ שפיר חייב. ובזה ישבתי לנכון הא דאמרו שם ואי אמרת כיון דעשה בה מעשה אסרה אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר הוא והקשה הרשב"א במ"ה שער הרביעי על הרמב"ן והרא"ה שכתבו גבי שוחט בשבת דאף דנעשה מומר מ"מ השחיט' כשרה להוציא מידי נבלה עכ"פ ע"ש והקשה הרשב"א דא"כ מאי פריך והא מחתך בעפר הוא והא אשחוטי חוץ חייב אף בשחיטה שא"ר וא"כ כאן כל דאינו נבלה וכשר עדיין מתחייב אשחוטי חוץ ע"ש ולפמ"ש א"ש דכאן שנאסרה בשחיטה זו דנעשה ע"ז ניהו דאינו נבילה אבל עכ"פ אין לך נבלה גדולה מזה דאפקה מרשות גבוה ועשהו לע"ז וא"כ כבר יצא לחולין בודאי ול"ש שחוטי חוץ וע' רש"י שם שכ' לחלק דל"ד לשחט אחד בחוץ ואחד בפנים דה"מ היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ע"ש וע' מהרש"א שם ולפמ"ש ימתקו הדברים דלרש"י ק"ל הא כל שחוטי חוץ הוא כן דבסימן אחד כבר נעשה בע"מ והו"ל קדשי בדה"ב וע"ז כ' כיון דלענין זה הו"ל לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ כלה חדא שחיטה הוא משא"כ כאן בודאי נפיק לחולין וז"ב:

ובזה מיושב היטב מה דהקשה הרשב"א במ"ה לשיטת הרא"ה דס"ל דאף דאין אדם אוסר דבר שא"ש מ"מ הוא לא שרי לי' ואסור באכילה א"כ מה מקשה ר"נ לר"ה תיקשי לי' לדידיה דאף דסבר דאין אדם אוסר דבר שא"ש מ"מ עכ"פ לא שרי לה ול"ש שחוטי חוץ ולפמ"ש א"ש דבזה שוב יקשה דהא שחוטי חוץ חייב אף בשחיטה שא"ר וז"ב ודו"ק אמנם לכאורה קשה דא"כ מאי מקשה על ר"נ מאי איריא חטאת העוף אפי' זבח נמי הא קי"ל דאין תמות וזכרות בעופות כמ"ש הרמב"ם [[רמב"ם/איסורי מזבח/ג#א|פ"ג מאיסורי מזבח ה"א]] וא"כ דלמא לכך נקט חטאת העוף דלא נפיק מקדושתו בשביל שנעשה בע"מ והו"ל קדושת הגוף ויש מועל אחר מועל ושפיר הו"ל שחוטי חוץ משא"כ בזבח דנעשה בע"מ והו"ל קדושת בדק הבית דנפיק לחולין תיכף ולכאורה קושיא הוא. אך ז"א דלר"נ דס"ל דאין אדם אוסר דבר שא"ש אף במעשה רבה שוב הוה כשאר קדשים בחוץ דבהכי חייב רחמנא ושפיר מקשה ולפ"ז יקשה מאי פריך על ר"ה א"ה מאי איריא חטאת לתני זבח דלמא נקט חטאת דוקא דלא נעשה ב"מ משא"כ בזבח וצ"ל ג"כ כנ"ל דכיון דמוקי לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה וא"כ עד כה לא נאסר כלל ושוב אף בזבח לא נעשה חולין ושפיר חייב. ובזה ישבתי לנכון הא דמקשי רש"י ותוס' לר"ה דאף כי מדלית דר"ה נמי יקשה כן ולפמ"ש א"ש דאי לאו דר"ה ה"א דבמעשה זוטא אינו אוסר רק במעשה רבה וא"כ לכך לא תני זבח דא"כ הי' נפיק לחולין במעשה רבה עד"מ מחצה סימנים ועל שחוטי חוץ לא חייב רק עד גמר שחיטה וכבר נעשה בע"מ אבל בעוף דהכשרו בסימן א' א"כ כל כמה דלא נשחט הרוב לא הוה מעשה רבה ושוב לא נעשה בע"מ אבל לר"ה דע"כ מוקמית לי' דלא רצה לעובדה רק עד גמר זביחה דאל"כ במעשה זוטא נאסר ושוב שפיר מקשה א"כ לתני זבח ודו"ק היטב כי הוא דבר חריף:

ובזה יש ליישב ג"כ דברי הט"ז בסי' ב' ס"ק י"ד שכ' דסימן א' הוה מעשה כל דהו והקשה בנקה"כ דא"כ מה פריך על ר"ה הא עד סימן א' לא הוה אף כל דהו ולפמ"ש א"ש דזה עכ"פ ודאי פשיט' דהוה עכ"פ מעילה דכיון דבסימן א' יכול לאסרה ל"ש לומר דכלהו בהדדי קאתיין דעכ"פ כבר נעשית בע"מ מקודם ויש לפקפק ע"ז עכ"פ מ"ש למעלה הם דברים חריפים ומתוקים ת"ל. ובמ"ש יש ליישב הא דאמר ר"פ אי לאו דאמר ר"ה סימן א' לא הוה חטאת תיובתא מאי מעשה מעשה רבא והקשו בתוס' דאכתי יקשה מדנקט חטאת ע"כ כר"ה דאל"כ לשמעינן זבח. ולפמ"ש א"ש דאם נימא מעשה רבה ל"ק כלל וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא נחמד מאד ת"ל. והנה לכאורה ק"ל בהא דפריך מאי איריא חטאת העוף לתני זבח והרי א"ר אבהו א"ר יוחנן בע"ז דף נ"א דהמקריב בע"מ לע"ז שהוא פטור דלא אסרה תורה אלא כעין פנים והנה אם נימא כפשט' דאף בבע"מ קאי ולא כדדחי רבא דבמחוסר אבר קאי קשה (דכאן ל"ש דחיית רבא דזה דוקא בב"נ דמותר להקריב בע"מ אבל ישראל דאסור להקריב בע"מ אף בחוץ לע"ז ל"ש לחייבו דהא בעי כעין פנים) דלפ"ז יהי' בעוף דאף בפנים כשר בע"מ דאין תמות בעופות א"כ יהי' חייב בע"ז אף בבע"מ ומעתה כיון דמיירי דבגמר זביחה הוא עובדה א"כ נעשה בע"מ קודם דאין לך מום גדול משחיטה וא"כ שוב שפיר נקט חטאת דוקא דהוא עוף ולא בהמה והיא קושיא נפלאה. שוב הראוני במחנה לוי שהקשה בפשיטות דאיך אפשר לומר דבגמר זביחה מיירי א"כ פטור משום ע"ז דהו"ל בע"מ (ומ"ש דבישראל דחי לה כבר כתבתי לעיל דליתא דבישראל בודאי פטור) ובאמת זה ל"ק דבחטאת העוף ל"ש זאת אבל מה שהקשיתי קשה טובא. אבל אחר העיון ל"ק דא"כ היאך משכחת לה גם בפנים שישחוט שום דבר והא נעשה בע"מ קודם גמר שחיטה וצ"ל דבהכי אכשר רחמנא ולא נחשב בע"מ מה שנעשה ע"י שחיטה הצריך וא"כ גם כאן נמי ע"כ לא כתבו התו' בב"ק דף ע"ו דשחיטה מקרי מום היינו שם כשנשחט בחוץ שלא כהלכתו שפיר כתבו דיכול לפדותו בעודו מפרכס דנעשה בע"מ בשחיט' זו והיינו שלא כהוגן ולפ"ז כאן דעד גמר שחיטה לא נאסרה כלל לא נעשה בע"מ בזה וז"ב ופשוט:

ובזה מיושב היטב ל' א"ה דבלא ר"ה הייתי אומר דבמעשה רבה נאסרה וכיון שכן שוב נאסרה במעשה רבה קודם גמר שחיטה ושוב לא יתחייב על שחוטי חוץ דכבר נפסל מע"ג המזבח בשביל המום ולכך נקט חטאת דבזה ל"ש מום כלל אבל לר"ה דע"כ דמיירי בגמר זביחה הוא עובדה וא"כ לא נעשה בע"מ כלל וז"ב. ובזה מיושב קושית התוס' על הא דאמר אי לאו דאר"ה סימן א' לא הוה חטאת תיובתא דמאי מעשה מעשה רבה והקשו בתוס' הא אכתי יקשה דא"כ מאי אריא חטאת לתני זבח ולפמ"ש א"ש דאדרב' אי צריך מעשה רבה ודאי ל"ק וכנ"ל ודו"ק. ובזה מיושב ג"כ מה דהקשה במחנה לוי דאף לפי מה דמסיק רבא בע"ז שם דדוקא במחוסר אבר פטור בע"ז מ"מ הא בשחיטת רוב הסימנים ודאי מקרי מחוסר אבר דהרי אמרו בחולין דף ל"ב דמשנשחט הקנה הוה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא וחסרון בפנים ג"כ הוה חסרון כדאמרו בבכורות דף ל"ט דר"י ס"ל כן ע"ש. ולפמ"ש א"ש דא"כ גם בפנים נמי היאך יכשר וע"כ דבהכי מכשר רחמנא ה"ה בזה. ובזה ישבתי ע"ד הפלפול הא דהקש' בכו"פ סי' כ' לרב אדא ב"א דס"ל בע"ז דף נ"ד דניסוך בין קרנים אוסר הרי דס"ל דמעשה זוטא כמו ניסוך דהו"ל מעשה זוטא כמ"ש התוס' ג"כ אוסר וא"כ לדידיה הבריית' דשלש חטאות צריך לאוקמא בעוף ובחצי קנה פגום כדמוקי כאן והרי רב אדא בר"א בעצמו ס"ל בחולין דף כ"ט דדוקא ושט ולא קנה ע"ש והיא קושיא נפלאה ולפמ"ש א"ש דר"א יוקמא באומר בגמר זביחה הוא עובדה ול"ק א"כ מאי נקיט חטאת לתני זבח די"ל דדוקא חטאת דלדידי' דהוה בושט לא נעשה מחוסר אבר דלא הוה בושט כמאן דמנח בדיקולא כ"א בקנה דחיי ריאה תלויה בקנה כדאמרו בדף ל"ב שם וא"כ לכך נקט חטאת עוף דוקא דהוה בושט וא"כ אף דמחוסר אבר פוסל בעוף ג"כ כמ"ש בפ"ג מאיסורי מזבח מ"מ בושט לא נעשה מחוסר אבר אבל בזבח א"כ כי יקשה מכי שחט בקנה נעשה מח"א ולכך נקט חטאת דוקא ודו"ק כי אף שהוא ע"ד הפלפול מ"מ בטחתי כי הקב"ה חדי בפלפולא דאוריית':

והנה כבר הבאתי דברי הט"ז [[ט"ז/יורה דעה/ב#יד|סי' ב' ס"ק י"ד]] דמעשה כל דהו לא מקרי רק מה שעושה נבלה דהיינו סימן אחד והנה הנקה"כ מקשה עלה דאם כן למה אצטריך לשנויי בחצי קנה פגום ת"ל דבלא"ה לא מקרי מעשה כל דהו רק בגמר סי' ולפענד"נ דבאמת סברת הט"ז נכונה דכ"ז שלא עשה מעשה הפוסל לא נקרא מעשה דהוה מעשה קוץ בעלמא ורק זה תלוי אם ישנה לשחיטה מתחלתו ועד סופו א"כ כיון דשם שחיטה עלה שוב הו"ל מעשה אף דאינו פוסל וא"כ שם אזלינן אליבא דר"י דס"ל בדף כ"ט דישנה לשחיטה מתחלה ועד סופה וערש"י שם וי"ל בזה קושית המהרש"א שם על רש"י ודו"ק וא"כ אף דאינו מעשה המטריף נקרא מעשה משא"כ בהתחיל פסול בנדון הט"ז דל"ש ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאין שם שחיטה על הפסול בעינן מעשה המטריף וז"ב. ובזה יש ליישב מה ששמעתי מקשים בשם דודי זקני הרב הגאון מוהר"ץ מהלברשטאט בהא דמוקי בחצי קנה פגום והקשה לשיטת הר"ש ממינבול בדף כ"ח בענין אפשר לצמצם דבעינן שיהי' שני צדדים להיתר וכאן ליכא רק צד אחד דוקא חצי קנה פגום מצומצם דאם הי' פחות שוב נאסרה תחלה קודם שנגמר השחיט' ומכ"ש ביותר דל"מ כלל השחיטה ולפמ"ש א"ש דבזה ודאי אף שהוא פחות מעט מ"מ לא יכול לאסרה דבעינן שיהי' ניכר מעשה המטריף וכאן לענין שיטריף אין כאן שני צדדים שווים רק שמא פחות או שמא הרבה וזה הם שני ספיקות שאינם שווים במדרגותם וגם אינם מתהפכים משא"כ שמא פחות או שווים או יותר זה נקרא שני צדדים ודו"ק כי היא הערה חדשה בענין סברת הר"ש ממינבול. ומיהו גם בפשיטות כל שאינו ניכר מעשה המטריף ל"מ וכסברת הט"ז:

והנה בהא דאמרו בגמר זביחה הוא עובדה הקשה בס' לב ארי' דהא לר"י מחשבין מעבודה לעבודה וא"כ אף שחשב בגמר זביחה מ"מ תיכף נעשה איסור והו"ל מחתך בעפר בעלמא ונדחק דבאותה עבודה לא מועיל וזה ליתא דאדרב' כ"ש הוא וע' כו"פ סי' ד' ולפענד"נ בפשיטות דלק"מ דבאמת כאן לא יכול לאסור דהו"ל דבר שא"ש רק דע"י מעשה אסרה ועכ"פ מעשה כל דהו בעי וא"כ כל שאינו רוצה לעבוד רק בגמר מה מועיל מה שחשב הא כ"ז שלא עשה מעשה לאסור לא מצי לאסרה וז"ב ופשוט. וכמדומה שכבר כתבתי זאת ואיני זוכר מקומו ואף דמבואר בש"ע סי' ד' דאף בשחט ע"מ שיזרוק גוי לעכו"ם נמי אוסר ונימא דאין אדם אוסר דבר שא"ש ז"א דעכו"ם דניח' לי' בע"ז ל"ש אין אדם אוסר וכדאמרו בע"ז דף נ"ג לענין ישראל דמדפלחו לעגל ניח' להו מכ"ש גוי וז"ב:

והנה לכאורה ק"ל מה פריך הש"ס על ר"ה דמחתך בעפר הוא והיינו משום דעשה מעשה ויכול לאסור דלמא ע"כ לא ס"ל לר"ה דבמעש' יוכל לאסור רק במעש' שמתקן הדבר אבל כאן דבאמת מקשה הש"ס בפסחים דף ע"ב מה תיקן ומשני להוציא מידי אבמה"ח וא"כ זה בסוף שחיטה אבל בסימן א' כל שלא גמר השחיטה הרי הוא מקלקל גמור ופטור ומנ"ל שזה מקרי מעשה שיוכל לאסור דבר שא"ש על ידו ובשלמא מה שמקלקל בשחיטה מה שהבהמה בחייה עומדת לגדל ולחלב וכו' זה לא נקרא מקלקל בקדשים דגם בחייהם אינם עומדים כל שהקדישום כ"א לגבי מזבח משא"כ הקלקול דאמרו בפסחים שם מנ"ל דזה מקרי מעשה עד שיוכל לאסור עי"ז דבר שא"ש והיא הערה גדולה. אך נרא' דבאמת ק"ל טובא בהא דפריך הש"ס בפסחים שם מהך דשחט בשבת בחוץ לע"א מה תיקן ומה קושיא הא שיטת הרמב"ם דהשוחט בשבת מלבד החיוב דנטילת נשמה שייך גם איסור מפרק רק דכל שא"צ לדם אינו חייב משום מפרק כמ"ש הרמב"ם [[רמב"ם/שבת/ח|פ"ח משבת]] ולפ"ז כאן דשוחט לע"ז דצריך לדם להקריב לע"ז וכעין עבודת פנים וא"כ יתחייב משום מפרק וא"כ לא נקרא מקלקל כ"א מתקן דצריך לדמו כמו חובל וצריך לדם והיא קושיא גדולה לפענ"ד וכעין זה הקשה הפ"י לענין שחיטת קדשים בפנים ע"ש בביצה דף י"ב אמנם צ"ל דשם אזיל הש"ס אם נימא דאין דישה רק בגידולי קרקע גם בבהמה ועוף וכשיטת החולקי' על רבינו ולפ"ז י"ל דכאן אזיל הסוגיא למ"ד דבבהמה ועוף יש דישה וכשיטת רבינו וא"כ שפיר תיקן ומקרי מעשה שיוכל לאסור ע"י. ובזה מיושב היטב מה דמקשה בכו"פ סי' ס"ב לשיטת הרמב"ם דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ח מן העוף וא"כ יקשה הא דמשני הש"ס תיקן להוציא מידי אבמה"ח בב"נ והא בחולין כאן מוקי לה בעוף דחטאת קתני ובעוף ל"ש התיקון ולפמ"ש א"ש דממנ"פ אם ס"ל דבעוף ע"כ דס"ל דמקרי תיקון משום דיש דישה באין גד"ק א"כ שוב הוה תיקון בלא"ה דצריך לדם וסוגית הש"ס בפסחים אזלא אם נימא דאינו חייב משום מפרק ודו"ק היטב:

ובזה יש ליישב קושית הגאון מוהר"ץ הנ"ל דשפיר משני בחצי קנה פגום דל"ש לומר דלמא פחות דאף אם פחות משהו מ"מ עכ"פ יקשה כיון דלא תיקן לא מקרי מעשה דא"ל דתיקן שצריך לדם דז"א דבאותו משהו ששחט לא הוה שיעור דישה דהוא בגרוגרות וא"כ פטור ולא מקרי מעשה שיוכל לאסור על ידו ודו"ק היטב בזה:

והנה במה שהבאתי לעיל דברי הט"ז דדוקא סימן א' בעינן והנקה"כ השיב עליו כעת ראיתי בחידושי הריטב"א בע"ז דף נ"ד בהא דאמר ר"א בר אהבה כגון שנסך לה יין בין קרניה וכ' בשם הראב"ד דבעינן שיחזק בין קרני' שיהי' מעשה הניכר ע"ש ומשמע קצת כהט"ז ואף דמתוס' שם ד"ה היתה משמע דסימן א' לאו דוקא ותמהני על הט"ז והש"ך שלא הזכירו דברי התוס' הנ"ל בכ"ז נלפענ"ד העיקר כהט"ז וגם מצד הסברא נרא' כן דבאמת כל טעם של ר"ה דבעשה מעשה יכול לאסור י"ל דהוא לפי דשינוי מעשה קני לענין גזל' והרי שיטת רש"י דכל דקני גזילה יכול לאסור כמ"ש דל"מ הגביהה דקני ויכול לאסור והתוס' השיגו עליו בזה עכ"פ לשיטת רש"י כיון דתלוי העיקר בקנין לענין גזילה נעשית שלו שיכול לאסרה לכך גם בעשה מעשה ונשתנה הדבר נעשה שלו שיכול לאסרה בזה ולפ"ז בעינן דוקא מעשה סי' א' עכ"פ ולא מעשה זוטא דלא הוה שינוי בזה לקנות וע' בתוס' ב"ק דף ע"א ע"ב דבשחיטה פורתא לא הוה שינוי לקנות ע"ש ולכך שפיר כ' הט"ז דבעינן סי' א' דוקא וז"ב. ובזה י"ל דלכך התוס' לשיטתי' דס"ל דלענין לאסור בעינן שיהי' שלו ממש ולא מועיל קנין לגזילה ולפ"ז ע"כ דמה שמעשה אוסר הוא מטעם אחר או דיליף מכלים והוה דאוריית' או דמדרבנן גזרו בזה ולפ"ז שפיר כתבו דסי' א' לאו דוק' ובזה יש לקשר דברי התוס' בע"ז שם ד"ה היתה דלכאור' אין ענין דסי' א' לאו דוקא למה שהשיגו על רש"י ובחולין לא כתבו זאת ולפמ"ש א"ש ודו"ק. וכיון שזכינו לזה ממילא מיושב קושית הנקה"כ דא"כ מ"פ מעולא מעשה כל דהו קאמר והוצרך לשנויי בחצי קנה פגום וכו' והא סימן א' בעי ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דבעי סי' א' הוא כדי שיהי' שינוי מעשה לקנות בזה ולפ"ז זהו שם אבל בחטאת שנשתנה ע"י המעשה כל דהו ונעשה מהקדש ע"ז אין לך שינוי רשות גדול מזה ושפיר מועיל אף מעשה זוטא דהיינו כל דהו ממש ושפיר פריך וז"ב ודו"ק:

ובזה יש ליישב קושית הרשב"א במ"ה על הרא"ה דמ"פ ר"נ על ר"ה מבריית' דחטאת בשבת בחוץ לע"ז ותקשי לי' לנפשיה דהא גם אם א"י לאסור דבר שא"ש מ"מ אסור באכילה לשיטת הרא"ה דהוא לא שרי לה וא"כ פקע שם קדשים מינה ונאסרה משום ע"ז ולפמ"ש א"ש דאם א"י לאסור א"כ בעי עכ"פ סי' א' דהוא לא עשה שום מעשה דהא הוא א"י לאסור רק שא"י להתיר ג"כ וא"כ בעי סי' א' ושוב בחטאת העוף בא כא' וכקושית הנקה"כ ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ מ"פ לר"נ מאי אריא חטאת עוף לתני זבח הא דוקא חטאת עוף דבסי' א' דבזבח יקשה מכי שחט סי' א' מתסר והוא קושיא נפלאה. ואולי לזה כוון הש"ך ב[[ש"ך/יורה דעה/ד|סי' ד']] במ"ש על שיטת הרא"ה דאל"כ למה פריך על ר"ע ור"י מהבריית' והיינו כמ"ש ודו"ק. עכ"פ שיטת הט"ז נרא' נכון וכמ"ש וגם מכאן סיוע רבה לשיטת רש"י דבהגבהה מצי לאסור וכמ"ש. ומה שהקשו התוס' על רש"י דא"כ מ"פ ממנסך והא שם מיירי בהגבהה דאל"כ הו"ל קלב"מ הנה בחידושי הארכתי ליישב. וכעת נ"ל דהנה התוס' בגיטין דף נ"ג כתבו דהא דלרב לא הוה קלב"מ אף דעל שעת הניסוך פטור משום קלב"מ מ"מ כיון דבשעת הגבהה הי' מתחייב ודלא נתחייב אז נתחייב על כל מה שעשה אח"כ ע"ש וביאור דבריהם כתבתי במק"א באריכות ולפ"ז שפיר פריך ממנסך דהרי רש"י פירש בחולין דהגבהה ע"מ לנסך הי' ולפ"ז כיון דא"י לאסור דהו"ל דבר שא"ש ע"כ צ"ל דע"י הגבהה נעשה שלו וכיון שנעשה שלו שוב לא יוכל לומר הש"ל דהא אם קנהו עד שנעשית שלו שיוכל לאסור ע"י ע"כ דא"י לומר הש"ל ולא גרע מאם נימא היזק שא"נ שמי' היזק כדאמרו שם ע"ב וע' תוס' שם דכל דקנהו שוב לא יוכל לומר הש"ל וא"כ שוב יקשה גם על שמואל דאמר מערב ולא אמר מנסך משום דקלב"מ וביאורו התוס' שם דטעמא דשמואל הוא משום דעל שעת הגבהה יכול לומר הש"ל ועל הניסוך פטור משום קלב"מ ולפ"ז כיון דא"י לאסור עד שנעשית שלו ע"י הגבהה א"כ שוב א"י לומר הש"ל ושוב הו"ל להתחייב גם במנסך ממש ואמאי אמר מערב ולא מנסך וע"ז משני דיש לו שותפות בגוה ויכול לאסור ול"צ לומר דקנהו עד שנעשית שלו. ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה ת"ש ודו"ק. ובאמת מה דפירש"י כאן דהגבהה הי' ע"מ לאסור ולא פי' דהגביה' ע"מ לגזול כמו שפי' בגיטין י"ל דס"ל כיון דא"י לאסור דבר שא"ש רק בהגבהה ע"מ שיהי' שלו לכך פי' דהגביהה ע"מ לנסך דהיינו שעיקר הגבהה הי' כדי שיוכל לאסור ובזה נ"ל ליישב דברי רש"י ויהי' הקושיא כפשוטו לרב דהיינו כיון דכל הטעם דחייב לרב הוא בשביל שעת הגבהה וזה דוקא אם ההגבהה הי' ע"מ שהי' שלו ולא לנסך אבל כיון דאין אדם אוסר ועיקר הגבהה הי' ע"מ שיהי' יכול לנסך וכל שעיקר הגבהתו הי' ע"מ לנסך א"כ כיון דבשעת הניסוך פטור משום דקלב"מ א"כ ל"ש לחייב על שעת הגבהה דבעת הגבהה הי' עיקר כוונתו ע"מ לנסך וע"ז נפטר ולא הי' דעתו שיתחייב עי"ז (ועבש"ך [[ש"ך/חושן משפט/שצו#א|חו"מ סי' שצ"ו ס"ק א']] שנסתפק במגביה ע"מ לאבד אם חייב וא"כ מכ"ש בכה"ג דהו"ל קלב"מ דודאי פטור על הגבהה) ובזה יש ליישב שיטת ר"ח דס"ל דגם ר"נ ור"ע דס"ל דאין אדם אוסר דבר שא"ש אבל במעשה רבה יוכל לאסור ורש"י הקשה ע"ז דא"כ אמאי מקשה ממנסך דהא שם הוה מעשה רבה ולפמ"ש מיושב די"ל דבאמת הטעם דיכול לאסור במעשה רבה משום דמעשה זוטא לא חשוב שינוי לקנות בהכי משא"כ במעשה רבה חשיב שינוי ולפ"ז שפיר פריך ממנסך דממנ"פ הניסוך לא תוכל לחשוב מעשה שיקנה ע"י להתחייב באחריות דהא קלב"מ בעת ניסוכו ועל שעת הגבהה ליכא לחייבו כמ"ש דהגבהה ע"מ לנסך הי' וא"כ אמאי יתחייב וז"ב ודו"ק:

ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה ר"נ דהקשו מהא דאסר ר"נ בע"ז דף נ"ז היין בהנאה והא אין אדם אוסר דבר שא"ש ולשיטת הר"ח א"ש דניסוך חשיב מעשה רבה כמ"ש רש"י ושפיר יכול לאסור דבר שא"ש ומזה ראיה לשיטת הר"ח. ובאמת שבלא"ה יש ראיה לשיטת הר"ח דאל"כ יקשה לר"נ אמאי נאסרו כלים דאחז הא א"י לאסור כלל אף במעש' רבה וכדיליף ר"ה מיני' וכדאמרו בע"ז דף נ"ד. ולפמ"ש א"ש דכיון דבמעש' רבה יכול לאסור א"כ ממילא בגבוה אף במעשה זוטא יכול לאסור כמ"ש התוס' בע"ז שם ובחולין דגבוה עדיף מהדיוט. ובאמת לשיטת רש"י צ"ל דלר"נ כלים דאחז אסרו משום קנסא אף דלאו בני דיעה נינהו וכסברת האבעי' דריב"ש לרבי בדף נ"ב שם ע"ש אבל באמת אף במעשה רבה ס"ל לר"נ דא"י לאסור משום דניהו דשינוי קני מ"מ לא נעשה שלו ובזה חולק על ר"ה דס"ל לפי פירש"י דשינוי הקונה בגזל' יכול לאסור ע"י ור"נ ור"ע לא ס"ל כן ודו"ק היטב. ובאמת צריך להבין דא"כ היאך חזרו ר"נ ור"ע לחלק דה"מ כותי אבל ישראל לצעורי קמכוין והיאך קנה כלל ומ"ש בכותי מישראל וצ"ל דבאמת לאחר חזרה ס"ל לר"נ ור"ע דבמעשה יכול לאסור ומטעם דשינוי קונה ורק היכא דמתכוין לקנות עי"ז אבל בישראל כל דתלינן דלצעורי שוב לא נתכוין לקנות וכיון שלא קנה עי"ז לא נעשית שלו שוב א"י לאסור דבר שא"ש:

ובזה מיושב מה שתמהו כלם דהיאך שייך לומר דבשביל סברת לצעורי נתיר האיסור דאוריית' ולפמ"ש א"ש דכל דיש לתלות דלצעורי שוב לא קנה דלא נתכוין לקנות בגזילה ושוב א"י לאסור דהו"ל דבר שא"ש. ובזה י"ל ע"ד הפלפול הא דמקשה הש"ס אח"כ משנים אוחזין בסכין וממנסך והקשו התוס' דלמה חזר והקשה ולא משני דמיירי באית ליה שותפות בגוויה. ולפמ"ש י"ל דהנה מבואר בחו"מ סי' קע"ו סעיף ט"ו דשותפין שהתנו השותפות עד זמן קצוב ופשע א' בתוך הזמן דעת כמה פוסקים דחבירו יכול לחלוק אף בתוך הזמן ודעת כמה פוסקים דא"י לחלוק. ולפענד"נ דע"כ לא פליגי רק באם פשע ולא קיים התנאי כפי מה שהתנ' אבל באם אסר הדבר לגמרי וכוון לצער חבירו ולהקניטו פשיט' דחבירו יכול לחלוק אף בתוך הזמן ולפ"ז כאן כיון דאמרי' לצעורי קא מכוין א"כ שוב בודאי לא מועיל שותפות דהא נתכוין להקניט חבירו ופשיט' דחבירו יכול לחלוק וכיון שכן שוב ל"מ שותפות בזה דיוכל לאסור של חבירו ובאמת מה"ט דעת הר"ן בנדרים דף מ"ה דשותפין א"י לאסור זע"ז דאדעת' דהכי לא נשתתפו וא"כ ל"מ שותפות בכה"ג ודו"ק. ובפשיטות י"ל קושית התוס' על רש"י דשפיר מקשה ממנסך דהנה גוף סברת רש"י דבהגבהה קני ויכול לאסור דהוה שלו תמהו התוס' דמ"מ אינו שלו וצ"ל לשיטת רש"י דכיון דלר"ה יכול לאסור אף במעשה כל דהו דחשוב לענין זה שינוי מכ"ש בהגבהה דחשיב מעשה להתחייב באחריות עי"ז א"כ עכ"פ כמעשה זוטא נחשב ולפ"ז זהו לר"ה אבל לר"נ דס"ל דאין אדם אוסר אף במ"ר לשיטת רש"י א"כ שפיר מקשה ממנסך כיון דאינו שלו א"כ א"י לאסור ומה מועיל הגבהה הא סוף סוף לא חשוב שלו בעצם ודו"ק. ובחידושי אמרתי לבאר הענין דלצעורי קמכוין דהנה זה הוכרחו ר"נ ור"ע לשנויי הא דאמרו בש"ס כתנאי והנה באמת יש להבין דאמאי יוכל עכו"ם לאסור דבר שא"ש והא מהראוי לומר דודאי לצעורי קמכוין דאל"כ היאך יאסר דבר שא"ש דלמא האחר ישתהו וכדומה ולא יחוש לנסוכו וכעין דאמרו בע"ז אם איתא דנסכו לא הוה מזבין לי'. אך כבר אמרו שם דלישראל טרח ומסר נפשיה לנסך ע"ש ולכך בכותי שפיר אמרו דיכול לאסור משא"כ ישראל לחבירו שפיר שייך הסברא דלמה אסר דבר שא"ש ובישראל ל"ש לומר דמשום חביבות לנסך טרח ומסר נפשיה דעכ"פ להחזיק לישראל בחזקת מנסך כזה שיטרח וימסור נפשו לנסך זה ודאי לא מחזיקין ותולין דלצעורי קמכוין ולא כוון לנסך וכעין זה כתב התב"ש בסי' ה' בסופו בטעם דלצעורי קמכוין. ובזה י"ל דלכך לא משני הש"ס דאית ליה שותפות בגווה דבאמת אם נימא כשיטת הר"ן בנדרים הנ"ל דשותפין א"י לאסור זע"ז במידי דבר חלוקה שוב מה שייך שותפות דלמה יאסור כיון שחלק חבירו לא יוכל לאסור ואיך יאסר ויתן לאחר וע"כ דלצעורי קמכוין. ובזה י"ל דלפמ"ש האחרונים דבלח בלח נאסר חלק חבירו בשותפות דלא יוכלו לחלוק ובכה"ג אין ברירה וע' מקור חיים סי' תמ"ח וא"כ שפיר י"ל דבמנסך שפיר נאסר בשותפות דל"ש לתלות דלצעורי קמכוין כיון די"ל דבאמת כוון לאסור והי' מועיל בנסוכו לאסור גם חלק שותפו. ובזה הי' מיושבין כל דברי הרמב"ם דבפ"ח מעכו"ם דמיירי בבהמה דיכול למפלג לא מחלק באית לי' שותפות בגוה דשם אף בשותפות טפי נוכל לתלות בלצעורי דאל"כ לא הוה נותנו לחבירו כל דאסרו לע"ז והא דכ' בפ"ב דשחיטה דבאית לי' שותפות יכול לאסור לא קאי באם שחטו לע"ז רק בשחטו לאחד מדברים האוסרו באכילה כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו והיינו בכה"ג דמיירי בסי' ה' בשחטו לשם עולה וכדומה דבזה ל"ש הסבר' הנ"ל ושפיר באית ליה שותפות יכול לאסרו ולכך בפ"ז מחובל ה"ז לענין יי"נ שפיר כ' דבשותפות יכול לאסור ול"ש לצעורי משום דביי"נ שהוא לח בלח שפיר יכול לאסור גם חלק חבירו ושוב לא תלינן דלצעורי קמכוין וכעין שמחלק הסמ"ע בסי' שפ"ה ומה דמקש' הש"ס ממנסך באמת הקשה הש"ך על הסמ"ע ביו"ד סי' ד' ובחידושי הארכתי ליישב ואכ"מ עכ"פ כל דברי רבינו מדוקדקים ת"ל ומיושבים על נכון:

ובזה מיושב היטב הא דכ' רבינו בפ"י מטומאת המת שא"א יכול לאסור דבר שא"ש אפי' שותף והקשה בשו"ת הרלב"ח סי' ס"ח דבפ"ח מעכו"ם כתב רבינו דיכול לאסור בשותף (ובאמת מ"ש דבפ"ח מעכו"ם הוא ט"ס דאדרב' שם לא חילק כלל ועכ"מ שם וצ"ל בפ"ב משחיטה) ובתשובה הארכתי בזה הרבה ולפמ"ש מיושב דבאמת רבינו ס"ל דא"י לאסור דבר שא"ש אף בשותפות כל דשייך לצעורי וכאן שרצה לחרוש בבית הפרס פשיט' דאם הי' כוונתו לאסור לא היו עושה בדבר שא"ש. והנה בתשו' שם הקשיתי דהרי מקור הדין בפ"י מטומאת המת ה"ה דשותף א"י לעשות בית הפרס הוא מתוספת' כמ"ש הכ"מ שם וא"כ יקשה מדוע לא הביא הש"ס בחולין להקשות על ר"ה מהתוספת' הלז וע"כ כתבתי שם דשאני בית הפרס דרבנן ובכה"ג לא גזרו והנה כעת נתקשיתי דאמאי לא אמרו בש"ס כתנאי מהא דמבואר בכלאים פ"ז משנה ד"ה והובא ביבמות דף פ"ג המסכך גפנו של חברו דר"מ ס"ל קידש ור"י ור"ש ס"ל דאין אדם אוסר דבר שא"ש וע"ש בתוס' דדימו הענין להא דאין אדם אוסר דבר שא"ש דחולין כאן וכתבו דדבר שבמחשב' אינו אוסר ע"ש וא"כ למה לא אמר כתנאי וצ"ל דכיון דבש"ס אמר שם דרב הונא אמר בשם רב דאין הלכה כר"י והיינו דהוא לשיטתו דס"ל דבמעש' זוטא יכול לאסור וא"כ שם דסיכך ע"ג תבואת חבירו עכ"פ מעשה זוטא נחשב ואוסר וא"כ לכך לא ס"ל כר"י וא"כ ממיל' לכך לא צריך לומר כתנאי דכבר אמר ביבמות שם דר"ה בשם רב לא פסק כר"י ודו"ק. ובזה ישבתי לנכון דברי רבינו פ"ה מכלאים הלכה יו"ד וכן קיי"ל ביו"ד סי' רצ"ו דחלקו נאסר וחלק חבירו א"י לאסור והקשה הכ"מ דלמה פסק כר"י והא ר"ה אמר רב דאין הלכה כר"י והלכה כרב באיסורי. ולפמ"ש א"ש דר"ה לשיטתו דס"ל דיכול לאסור דבר שא"ש ע"י מעשה וגם רב ס"ל כן אבל לדידן דקי"ל דא"י לאסור דבר שא"ש שפיר פסק דחלק חבירו אינו נאסר ודו"ק היטב:

אמנם אי קשיא הא קשיא דמה פריך על ר"נ ור"ע ממנסך וע"כ למ"ד מנסך ממש פריך כמ"ש רש"י ותוס' והרי רב הוא דאמר מנסך ממש והוא לשיטתו דס"ל דאין הלכה כר"י דס"ל דיכול לאסור דבר שא"ש ושפיר אמר מנסך ממש אבל לר"נ ור"ע דס"ל כתנאי דא"י לאסור דבר שא"ש א"כ ל"ק כלל והיא קושיא גדולה ודוחק לומר דחשבו מסכך מעשה רבה ובכה"ג הוא דלא ס"ל לרב כר"י אבל במעשה זוטא ס"ל לרב דא"י לאסור ומנסך חשוב מעשה זוטא דמנ"ל להקשות כן וע"כ לפענ"ד מחוורת' כמ"ש הר"ש פ"ז דכלאים שם דשאני התם דתלוי בכרמך וכ"כ הרע"ב ע"ש ואינו ענין לפלוגת' דאדם אוסר דבר שא"ש ולשיטת התוס' צ"ע. ובזה ניחא מה דפסק רבינו דחלקו נאסר וחלק חבירו לא נאסר וכן קי"ל ביו"ד והרי באית לי' שותפות יכול לאסור וע"כ דשם כל שאינו כרמך לא נאסר חלק חבירו וכמו בבית הפרס דחלקו נאסר ולא חלק חבירו ודו"ק ולשיטת התוס' דתלי לה בפלוגת' הנ"ל צע"ג:

עוד ק"ל על דברת התוס' דזה תלוי בזה דא"כ הא דאמרו בע"ז דף נ"ג ע"ב דר"י אמר רב ישראל שזקף לבינה ובא נכרי והשתחוה לה דאסר' ויליף לה מתחל' של א"י וכו' ות"ל דרב ס"ל דאדם אוסר דבר שא"ש וא"ל דבעי מעשה כל דהו והשחוואה אף מעשה כל דהו ליכא דז"א דל"מ לשיטת רשב"ם שמביא התוס' והג"א שם דאף אחרת שהשתחוה כל שזקף לבינה אחת ובא אחר וזקף לבנה אחרת והשתחוה דאסור דהוה מעש' רבה ואף לדידן עכ"פ לא סגי בלא מעשה כל דהו כגון ניסך לה בין קרני' וכדומ' ואסרה. מיהו בדף מ"ה גירסא ר"י אמר שמואל והגאון מהרי"פ לא הרגיש בחילוף הגירסאות. ובאמת שלפענ"ד נראה קצת ראיה לרשב"ם מהא דאמרו שם ודלמ' בעגל ניחא להו במידי אחרינ' לא וכו' אימא כל דבהדי עגל ניחא להו אר"י מאן מוכח הרי דעכ"פ אותה אשרה בודאי לא הי' ואפ"ה אסרו וע"כ דברי התוס' ביבמות צ"ע. ומדי דברי בש"ס הנ"ל זכר אזכור מה דק"ל בהא דאמרו דיליף מתחלת של א"י דאמר רחמנ' ואשריהם תשרפון באש וכו' ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שא"ש ומאי קושי' ניהו דאין אדם אוסר דלמא הא דצותה התורה לשרוף הוא משום דאיכ' תקלה וכדאמרו בסנהדרין דף נ"ה בהדי' מה אילנות וכו' אמרה תורה השחת שרוף וכלה הואיל ובא לאדם תקלה על ידן ופירש"י מה שצותה התור' לשרוף האשרות באש וא"ל כיון דאין אדם אוסר שוב לא שייך תקלה דז"א דמ"מ העובד' חייב מיתה מידי דהוה אהר דעובדו בסייף אף שאינו נאסר ועיין חולין דף מ"ם וגם להיפך ק"ל דהיאך מוכיח בסנהדרין שם דתקלה בלי קלון סגי ודלמ' כיון דניח' להו לישראל ניחא להו והו"ל ע"ז של ישראל כדיליף בע"ז שם וא"כ איכא תקלה וקלון תקלה דעכו"ם שעבדה בפועל וקלון דישראל שע"ז של ישראל הוא דאל"כ לא היו יכול לאסרה דאין אדם אוסר דבר שא"ש מיהו זה יש ליישב כיון דאמרו שם מאן מוכח שוב ל"ש כ"כ קלון דישראל דרק מספק אסרו האשרות אבל גוף הלימוד דיליף מזה קשה טובא דלמא משום תקלה וצע"ג. ומזה ראיה דלא קי"ל כר"ש שם כמ"ש הרמב"ם [[רמב"ם/מלכים/ט#ו|פ"ט ממלכים ה"ו]] והב"ח בתשו' [[שו"ת הב"ח/קא|סי' ק"א]] נתקשה בזה דמנ"ל לרבינו לפסוק דלא כר"ש ולפמ"ש א"ש וע' שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל [[חכם צבי/פד|סי' פ"ד]] ובאמת שכל הפלפול צ"ע דהא אנן לא דרשינן טעמ' דקרא ובפרט היכא שהוא נ"מ לדינא כמבואר בכמה מקומות ולכך צ"ע כל הפלפול של הש"ס וגם למה נתן טעם במשנה וצע"ג ואכ"מ:

והנה שאלני הרב החריף מוה' רפאל הכהן נ"י מקרעשיב מדי עברו פה בשוחט בהמת חבירו לע"ז דניהו דאין אדם אוסר דבר שא"ש אמאי לא יאסר עכ"פ דהרי בתחלת שחיטה כששחט לע"ז נעשה הסכין משמשי ע"ז דלא גרע מפסק בה גווזא לע"ז דנאסרת כדאמרו בחולין דף ח' וא"כ תאסר לשיטת הרמב"ם המבואר בסי' קי"ב דאם שחט בסכין של ע"ז נאסרה כלה א"כ ה"ה בזה וא"ל דהוה מקלקל דהרי בשכבר התחיל לשחוט שוב ל"מ מקלקל רק מתקן ממש. והשבתי דא"כ לפ"ז יקשה בסכין של ע"ז דמותר לשחוט דמקלקל הוא ואמאי והא באם כבר התחיל לשחוט מתקן הוא וע"כ צ"ל דזה לא מקרי מתקן דאם לא התחיל לשחוט הי' טוב לו יותר וה"ה כאן ועיין בפירוש המשנה לרבינו בשוחט בשבת ובחידושי ר"נ שם ודו"ק. אף גם נ"ל ברור דע"כ לא אסר הרמב"ם רק לאותו ששחט בה דהוא רצה להנות מע"ז אבל לאחר פשיט' דלא נאסר דהוא בודאי הי' נהנה טפי כשלא שחטה לע"ז ונפשו של אדם חותה מן האיסור וכדאמרו בירושלמי ואף כי בע"ז ופשיט' דכל שלא נאסרה הבהמ' דלא תאסר מטעם סכין של ע"ז וגם לפמ"ש התב"ש בסי' ו' ס"ב דבעינן דוקא שיחתוך בו עצים שיקריב עליהם לע"ז א"כ כאן כל שהבהמ' לא נאסרת פשיט' דלא נעשה הסכין סכין של ע"ז בזה ודו"ק ועבשמ"ח שם. והנה הקושי' הראשונ' שהקשית דאיך מוכח בע"ז דנ"ד מתחלתה של א"י דלמא משום תקלה וקלון כשנרצ' הדבר לפני הרב הגאון ידידי מו"ה נתן האבד"ק ראווא ההוא אמר דל"ק דאם נימא דאין אדם אוסר שוב ל"ש תקלה וקלון מידי דהוה אמשתחוה לבהמת חבירו דאמרינן דלא אסרה האם נימא דתהרג משום תקלה וקלון דעכ"פ העובדה בסייף וע"כ כל דלא יכול לאסרה ל"ש תקלה וקלון וה"ה בזה. אבל באמת ל"ק משם דשאני התם דכל דלא אסרה לא חל שם אלקות על הבהמ' וכדומה ושוב ל"ש תקלה וקלון אבל שם בע"ז של תחלת' של א"י דכל שהיו של נכרים היו אוסרים דשלהם הי' בעת ההיא ועיין בתוס' ר"ה דף י"ז שכ"כ בהדיא דלכך מקרי קציר נכרים ורק דבביטול סגי וכמ"ש תוס' שם ועיין פרשת דרכים דרך הקדש דרוש תשיעי שביאר כן כוונת התוס' עכ"פ חל שם אלקות קודם שבא ליד ישראל וא"כ שוב שייך תקלה וקלון ובפרט באותן אשרות שהיו קודם אברהם דניהו דסגי בביטול אבל עכ"פ חל שם ע"ז ושוב שייך תקלה וקלון והיא קושיא גדולה ודו"ק. והנה בש"ק עקב תרי"ז הקשה אותי אחד מסטריא במ"ש רש"י דאגבה' ע"מ לאסרה והרי באגבה' ע"מ לאסרה הוה כאומר אלך ואעבוד דחייב מיתה והשבתי אף דזה גופא אין ברור אם באלך ואעבוד אם חייב מיתה מ"מ בלא"ה ל"ק די"ל דרצה לאסרה ע"י שיערב בו יי"נ וא"כ שפיר מצי לאסרה ולא יתחייב מיתה ודו"ק:

והנה בגוף הענין דאמרינן דלצעורי קמכוין שנתקש' הכו"פ דהיאך אפשר בשביל סברא זו להתיר איסור נראה לפענ"ד עפ"י מ"ש הרא"ה והר"ן דאף למ"ד לצעורי קמכוין ואינו אוסר מ"מ באכיל' אסור דהוא לא שרי לה והוה כנתנבל' מאיליה כנ"ל לחדש טעם אחר דבשלמ' לענין איסור אכילה שפיר י"ל דאסור כיון דהבהמ' בחייה בחזקת איסור עומדת וא"כ לענין איסור אכילה א"א להתיר משום דשמא לצעורי קמכוין דמהראוי להעמיד' בחזקת איסור עד שיודע לך שנשחט' כראוי משא"כ לענין איסור הנאה דמעולם לא נאסרה בהנא' א"כ לענין זה שפיר מוקמינן על חזקתה דלא נאסר' מעולם בהנאה וכעין זה כ' הכו"פ בסי' ד' ס"ק ב' לענין שחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה לעכו"ם ע"ש וז"ב וא"ל דא"כ מה מקשה ר"נ לר"ה משחט חטאת בחוץ לקשי' לנפשיה והא מ"מ נאסר' באכיל' משום חשש ע"ז כמו שהקש' במ"ה על רא"ה לשיטתו דז"א דכל דלא נאסר בהנא' משום דמוקמינן בחזקת' שפיר חייב על שחוטי חוץ ובלא"ה י"ל דשם בשוגג ל"ש לצעורי דע"כ לא תלינן בלצעורי רק במזיד דלא נחשדו ישראל לעבוד ע"ז במזיד ח"ו בשאט בנפש אבל בשוגג דלא ידע שהוא אסור שפיר אמרינן דאסרה וע"כ לא הקשה לר"נ משחט חטאת בחוץ רק להס"ד דר"נ ס"ל דאין אדם אוסר כלל אבל אם אמרינן דאוסר רק דתלינן בלצעורי א"ש ודו"ק איברא דלפ"ז יקשה מ"פ הש"ס משנים אוחזין בסכין והא שם פסולה קתני וא"כ אף דאמרי' לצעורי מ"מ אסור באכיל' וכעין זה הקשה הב"ח לשיטת הרא"ה ותירוצו של הט"ז ל"ש בזה דלענין שלא יהי' נבלה שפיר כ' דכל שנסלק מעשה שלו הרי השני שחטה כדינה משא"כ לפמ"ש דלענין אכילה מוקמינן אחזקת אמה"ח והנה כבר נודע מ"ש הרשב"א במ"ה ליישב הא דסמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה ולא אמרינן סמוך משום דכל דחזינן ששחט צריך לסלק החזקת איסור אף שלא ידענו אם שחט כהוגן ל"ש החזק' ולפ"ז כאן בשנים שוחטין ואחד שחט יפה א"כ עכ"פ האחד רצה לבטל החזק' רק שלא נודע אם בטלה מחמת שחיטת הפוסל וא"כ עכ"פ חזקת איסור אבמה"ח נסתלק ע"י השוחט כהוגן שרצה לבטל החזקה ותלינן שפיר דגם השני כוון לצעורי. ודו"ק כי ברור הוא. ובזה יש ליישב הא דכתב רש"י דל"מ הגביה' דקנאה בהגבה' ונעשית שלו ותמה רש"י דא"כ מ"פ ממנסך הא שם מיירי דהגביה ונעשית שלו ולפמ"ש י"ל דלר"ה דס"ל דיכול לאסור דבר שא"ש ע"י מעשה כל דהו א"כ שפיר בהגביה ל"ש לצעורי דהא כל שקנא' בהגבה' ונעשית שלו וא"כ על שלו ל"ש לומר דאינו נאמן בשביל חזקה דאדם על עצמו נאמן לטעון ברי אף נגד החזק' וע' בפ"י בכתובות דף כ"ב ובק"א שהאריך בזה וא"כ מכ"ש הכא דקנא' בהגבה' ונעשית כשלו להתחייב באחריות דמיגו דנאמן על עצמו נאמן לאסרו על אחרים וז"ב בכוונת רש"י. ובזה מיושב היטב הא דהקשו ממנסך דשם לר"נ דאמר לצעורי שפיר פריך דאמאי יתחייב במנסך ומטעם שלא יהא כל אחד הא אם נימא דנתכוין לצעורי לא יתחייב לשלם ושוב לא יהיו בעלים דהא מיירי בהגביהה ע"מ לנסך וכיון שא"י לנסך שוב לא יהיו בעלים ולא יהי' נאמן ולמה תקנו שיתחייב משום שלא יהא כל אחד הא שייך לצעורי וא"י לאסור ושוב אינו נאמן ודו"ק. וגם קושיא הראשונ' יש ליישב בזה ואכ"מ. ובזה מיושב קושית התוס' בהא דמשני דאית לי' שותפות והקשו דא"כ היינו מדמע ולפמ"ש א"ש כיון דבעליו עמו א"כ נאמן שלא נתכוין לצעורי עכ"פ על היין שלו ושוב נאמן גם על חלק חבירו ודו"ק:

ובד"א נ"ל בהבנת הענין דלצעורי קמכוין דהנה צריך להבין איך נאמן לומר דאסר היין או שחט לע"ז לא יהי' עדיף מע"א דעלמ' דאינו נאמן לאסור את המותר ודוחק לומר דמיירי שיש עדים דהא אח"כ מוקי בישראל מומר ובהתרו בו אין לך מומר גדול מזה ודוחק לומר דמיירי בלא התרו בו דאיך שבקי העדים לעשות כזאת וע"כ דמיירי בלא עדים וא"כ איך נאמן ובשלמ' הא דנאמן ולא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע י"ל דמתכוין לעשות תשוב' שלא יכשלו באיסור לאכול הבשר ולשתות היין שהקריבו לע"ז אבל מ"מ יקשה היאך נאמן לאסור את המותר וצ"ל כיון דבידו לאסור ולנסך מהימן וכשיטת רש"י ותוס' דתלוי בכל שבידו לאסור אף אם לא נתנו בידו לשמרו ועסי' קכ"ז ובש"ך ס"ק א' שם ולפ"ז זה תלוי בזה דלר"ה דאדם יכול לאסור דבר שא"ש אף במעש' כל דהו א"כ מקרי בידו ושפיר נאמן משא"כ לר"נ ור"ע דס"ל דא"א אוסר דבר שא"ש דתלינן בלצעורי שוב אינו נאמן מצד עצמו:

ובזה מיושב היטב דברי רש"י דלכך כ' ל"מ הגביהו דבהגבה' קנאו ונעשה שומר עליו ושוב בודאי יכול לאסרו דכל שנעש' שומר הוה כבעלים ונאמנים בשלהם ואף לשיטת הרא"ש בסי' קכ"ז דבידו היינו שנתן לו לשמור עכ"פ כל שנעש' שומר מעצמו ג"כ מקרי בעלים ובזה ל"ק ממנסך דאם נימא דפטור והוא אגבה' ע"מ לנסך ובפרט לשיטת הש"ך סי' שצ"ג ס"ק א' דאגבה' ע"מ לאבדה לא נתחייב באונסין א"כ לא נעשה שומר כלל ושפיר קשה אמאי חייב במנסך. ובזה י"ל הא דמשני דאית ליה שותפות בגווה היינו דשם כיון דאית לי' שותפות ועל שלו נאמן מתוך שנאמן על שלו נאמן אף על חבירו וכמ"ש בחידושי הרמב"ן בגיטין דף ב' דק"ל דניליף מנדה דאתחזיק איסור' ונאמנת על הספיר' וכ' שאני נדה מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם על בעלה וכ"ע ע"ש וה"ה בזה. ומיושב קושית התוס' שהקשו דהיינו מדמע והא דמקש' אח"כ ממנסך ולא משני בשותף היא כפירש"י דה"ה דהו"מ לשנויי באית ליה שותפות ודו"ק ומכ"ש להס"ד דס"ל לר"נ דאינו יכול לאסור דבר שא"ש אף נכרי דודאי א"ש קושית הש"ס וקושית התוס' ג"כ דבשותפים שהם שומרים זה לזה א"כ הוה בידו ויכול לאסור דכל עיקר שא"י לאסור הוא כל דנוכל לתלות שלא כוון לנסך שוב אינו נאמן מתורת עד וזה ל"ש כשהוא שומר דבידו לנסך ודו"ק. ובזה י"ל דברי רבינו דבפ"ז מחובל ה"ז לענין יי"נ כתב דאף בשותפות א"י לאסור ותמה הסמ"ע בסי' שפ"ה דהרי בפ"ב משחיט' כ' דבאית ליה שותפות יכול לאסור ולפמ"ש א"ש דכ"כ דכל הענין דלצעורי היינו דא"י לאסור ואינו נאמן לאסור את המותר כל שאינו בידו ולפ"ז באית ליה שותפות מתוך שנאמן על שלו נאמן על של חבירו ובאמת הו"מ לשנויי באית ליה שותפות. ולפ"ז נ"ל דסברת רבינו ז"ל היא דבשלמ' בשחיט' דא"א לחלק הבהמה שפיר אמרינן דמתוך שנאמן על שלו נאמן על חבירו וכמו בנדה דמתוך שנאמנת על שלה נאמנת על של הבעל אבל ביי"נ דיכול לחלק יינו מתוך יין של חבירו וא"כ איך שייך להאמינו על של חבירו מתוך שנאמן על שלו הא עניינים חלוקין הן וא"ל דאין ברירה דעכ"פ אינו רק ספק אבל ל"ש לומר דנאמן בחלק חבירו מתוך שנאמן על עצמו ולכך פסק דאינו אוסר אף בשותפות וכעין שמחלק הסמ"ע שם עד"ז ודו"ק. ובמ"ש יש עכ"פ ראיה לשיטת הרא"ה דבאכיל' אסור דלפמ"ש כל ענין דלצעורי הוא משום שאין ע"א נאמן לאסור כל דאתחזיק היתר אבל לענין אכילה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שפיר נאמן העד ודו"ק:

ומה דמקשה משנים אוחזין כ"כ לעיל ליישב. ובזה יש ליישב דברי הרא"ש שהכריע כפירש"י דר"נ ור"י אף במעש' רבה ס"ל דא"י לאסור ודלא כר"ח והקשה בכו"פ מאי נ"מ בזה להלכ' הא בישראל תלינן בלצעורי ואף במ"ר אינו אוסר ונכרי ומומר אף במעשה זוטא אוסרין. ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דתלינן בלצעורי להתיר האיסור הוא משום דבאמת אין העד נאמן לאסור המותר רק כשבידו וכל דאפשר לתלות לצעורי אמרינן דאין בידו ואינו נאמן א"כ אם נימא דבמ"ר יכול לאסור שוב הוה בידו ושוב לא תלינן בלצעורי לכך הוצרך הרא"ש לומר דלר"נ אף במ"ר אינו אוסר ושוב שייך לתלות בלצעורי דמקרי אינו בידו ודו"ק היטב כי יש להאריך בזה בסוגי' ואנכי רק ראשית אומר כתבתי ועפ"י בגיטין בסוגי' דהמטמ' והמדמע שבהרב' דברים לא הלכתי בדרכיו ע"ש והי' מקום ליישב קושיותיו אך יראתי שלא ימשך הענין לאין תכלית. (והנה נתיישבתי אח"כ דיש ליישב דברי הפ"י דבאמת מוקי בישראל מומר ובאמת ל"ש קלב"מ דאינו חייב מיתה ורק שנאסר ע"י מגע מומר אבל מיתה לא חייב דלא עבדו בע"ז וגם דברי התוס' א"ש. אך לפ"ז אכתי קשה דא"כ אמאי לא פירש שמואל מנסך ממש וא"ל דהו"ל קלב"מ דז"א די"ל דמיירי במומר וא"כ אינו חייב רק תשלומין ואינו חייב מיתה וכן הראני הרב מוה"ר צ"ה ליב הכהן נ"י מראווא כאשר הרציתי זאת לפניו והראה שהפ"י בחידושיו שם בגמר' הקשה כן על הש"ס דלמה לא מוקי שמואל במומר ול"ש קלב"מ. אך לפענ"ד הי' נרא' דבאמת בכ"מ שאוסר במגעו והיינו ע"כ משום שכוון לאסרו אין נ"מ אם אסרו ע"י שכשוך או שאסרו בנגיעה ומיושב קושית הפ"י הנ"ל בש"ס שם אבל כ"כ דנ"ל עיקר שאינו נאסר ע"י כלי):

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>