עריכת הדף "שואל ומשיב/ה/מז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
לחכם אחד.

ששאלת מה לעשות בלולב שעבר זמנו אם רשאי להשתמש בו תשמיש מבוזה כגון לכבד בו את הבית. הנה לא ידעתי מה זו שאלה הא אמרו תשמישי מצוה נזרקין וכן קי"ל בסי' כ"א ס"א מיהו כ' שם בהג"ה דאין לנהוג בו מנהג בזיון לזרקו במקום מגונה. איברא דאמרו בסוכה דף מ"ה מיד התינוקות שומטין את לולביהן אפשר דלא להשתמש בו תשמיש מגונה. אמנם לפענד"נ ראיה ברורה שלא כהרמ"א ומקורו בכלבו ממה דכ' הרמב"ן לדחות ראיית הראב"ד דיבש פסול כל שבעה והביא הראב"ד ראיה מהא דאמר ר"י שהיו מורישין לולביהן לבני בניהם ואם איתא דיו"ט שני כשר דלמא היו מורישין לענין יו"ט שני ודחה הרמב"ן דודאי לא הביא ראיה ממה דמורישין די"ל דהורישו בכלל נכסיהם לעשות בהם חבלים ולכבד בהם את הבית וע' בר"ן ר"פ לולב הגזול מ"ש בזה הרי מבואר דאף לכבד בו את הבית מותר. אבל לפענד"נ ליישב דברי הראב"ד דשפיר הביא ראיה דע"כ אסור ביו"ט שני דאל"כ ודאי לא יכלו להוריש לבני בניהם לכבד בו את הבית דהא כל שיכול להשתמש בו לשם מצוה שוב ודאי אינן נזרקין וע"כ לא אמרו דתשמישי מצוה נזרקין רק כל היכא דלא חזי למצוה ושפיר הביא ר"י ראיה מדהורישו לבני בניהם ע"כ דכשר היה וע"ז שפיר כ' הראב"ד דע"כ לרבנן פסול אף לשאר הימים דאל"כ מה מביא ר"י ראיה דלמא הורישו לענין להשתמש בו לשם מצוה ול"ש לדחות כמ"ש הרמב"ן דמהירושה אין ראייתו ראיה דשמא הורישו להשתמש בהם שאר תשמישין דאם נימא דכשר לשאר ימים ודאי אסור להשתמש בו תשמיש מגונה ושפיר מביא ראיה דע"כ פסול לכל שבעה ודו"ק היטב:

עכ"פ ברמב"ן ור"ן מבואר בהדיא דמותר לשאר תשמישין אף לתשמיש מגונה איברא דלפ"ז יקשה על ר"י מה מביא ראיה מבני כרכין שהורישו לבניהם דלמא אדרבא משום דפסול אף לשאר ימים ולא חזי לשום דבר לכך הורישו לבניהם לחבלים ולקופות וכדומה. אמנם נרא' דהדבר נכון דלר"י דס"ל דיבשין כשרין ומטעם דלא אתקש לולב לאתרוג או דיבש אינו עוד פסול גמור וכדומה מהטעמים עכ"פ חזינן שס"ל דיבש כשר בלולב א"כ עכ"פ אף אם נימא דיבש פסול אבל בשעת הדחק ודאי משמע ליה דכשר אף לברך וכיון שכן שוב חזי לאיזה דבר מצוה עכ"פ בשעת הדחק וא"כ למה הורישו לבניהם לחבלים ולקופות ולומר שהורישו אולי יהי' שעת הדחק זה לא משמע לי' דמסתמא ישראל יהדרו אחר המצוה שיהי' בכשרות וע"כ שהורישו משום דבאמת כשר הוא דאם אינו כשר כיון שעכ"פ בשעת הדחק כשר שוב לא היה להם להוריש שמא יעשו ממנו תשמיש מגונה ובאמת חזי עוד למצוה בשעת הדחק עכ"פ וע"כ דבאמת כשר למצוה ושפיר הורישו לעשות בהם מצוה דלהוריש שיהי' כשר בשעת הדחק זה ודאי לא עשו דכל דעתה אינו שעת הדחק למה יורישו אדרבא יראו להדר אחר לחים ולחבלים ולקופות אסור כיון דחזי עכ"פ למצוה בשעת הדחק לשיטתו וע"ז השיבו רבנן דאין שעת הדחק ראיה והיינו שבאמת אינו כשר אף בשעת הדחק ואינם נוטלים רק לזכר שלא ישתכח תורת לולב וכיון שכן שוב לא מקרי חזי למצוה דבאמת אינו כשר ללולב אף בשעת הדחק ואין מברכין וע"כ הורישו באמת לחבלים ולקופות ולכבד בו את הבית כמ"ש הרמב"ן וע"כ מוכח כשיטת הראב"ד דבאמת פסול אף בשאר הימים וכמ"ש ודו"ק:

ובזה נרא' ליישב פירש"י ר"פ לולב הגזול דיבש פסול משום זה אלי והקשו בתוס' דבש"ס אמרו הטעם דאתקש לאתרוג דבעי הדר ולפמ"ש י"ל דבאמת רש"י ס"ל דלולב היבש כשר בשעת הדחק ומברכין עליו ולפ"ז ע"כ דאינו משום הדר דא"כ פסול אף בשעת הדחק וכמ"ש הרמב"ם דדוקא לולב כשר בשעת הדחק ולא באתרוג וכן הוא בסי' תרמ"ט. ולפענ"ד הטעם משום דבאתרוג דפרטה התורה שיהי' הדר א"כ כל שלא שם הדר עליו שוב אינו אתרוג הכתוב בתורה אבל בלולב דאינו רק משום דמחוייב לעשות המצות בנוי והוד אבל בשעת הדחק שיתבטל המצוה מכל וכל עי"ז זהו ודאי אינו ולכך כשר בדיעבד ולכך פירש"י דלולב פסול משום זא"ו ואף דבש"ע אמרו דדומה לאתרוג זה לרבנן אבל לר"י דמכשר ניהו דלא קיי"ל כר"י אבל בשעת הדחק דקי"ל כר"י ע"כ משום דמשום זא"ו אתינן עלה ודו"ק וע' בר"ן פ"ד דמגילה גבי מתנה דמר מדמה לה למכר דאי לאו דאית לי' הנאה וכו' והרמב"ן שם דימה הענין של בהכ"נ לתשמישי מצוה דנזרקין וכ' דלכך אף למשתי בי' שכרא שפיר דמי אף דהוא זלזול גדול וגם הר"ן לא נחלק בזה הרי דמותר לנהוג בו בזיון ג"כ ודו"ק היטב וע' בב"ח או"ח סי' כ"א דאף דתשמישי מצוה נזרקין מ"מ זה דוקא כשאינו ראוי למצוה משא"כ כשראוי עדיין למצוה בודאי אסור ויש להאריך בזה כאן דאם הי' כשר ביו"ט שני שוב היה אסור להוריש לבני בניהם לכבד בו את הבית ודו"ק וע' בתוס' כריתות דף ו' ע"א ד"ה מסייעא ליה דאף בתשמישי מצוה כגון שופר אסור לעשות בו מי רגלים והוא מהש"ס ר"ה ומשמע קצת כהכלבו ודו"ק:

והנה לכאורה קשה לי לפמ"ש אא"ז הח"ץ סי' ט' לחדש דכל הפסולים דכשרים ביום שני בשעת הדחק גם ביום ראשון נוטלין ומברכין דלא יהי' יום שני עדיף מראשון ע"ש לפ"ז יקשה היאך יפרנס דברי הש"ס כאן דמה ראיה מייתי ר"י ממה שהורישו לבניהם דשמא הורישו שיהי' כשרים בשעת הדחק וגם ביום ראשון וכאן ל"ש שום תירוץ דתירוץ הראב"ד ל"ש לשיטת הרמב"ם דגם פסול הדר אינו רק ביום ראשון וא"כ כאן דיבש אינו לכל היותר רק משום הדר וכשר ביום שני וא"כ בשעת הדחק אף ביום ראשון מברכין וגם תירוץ הרמב"ן שהביא הר"ן דדייק לה ממה דנטלו וברכו לא שייך דבאמת בשעת הדחק נוטלין ומברכין אף ביום ראשון והיא קושיא גדולה לפענ"ד. אמנם נרא' דאדרב' משם ראיה להח"ץ די"ל דזה באמת תירוץ חכמים אין שעת הדחק ראיה והיינו דלכך בירכו משום דשעת הדחק הי' וז"ב.

ובזה מיושב היטב קושית הר"ן ע"ש הרמב"ן דלפי דעתו ממנ"פ אם ברכו מה מועיל שעת הדחק לענין ברכה וכן הקשה הרא"ש על הראב"ד ע"ש ולפמ"ש א"ש דכיון דביום שני כשר שפיר מברכין ביום ראשון וז"ב ודו"ק:

ומזה ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם דהדר ג"כ כשר ביום שני וא"ש תירוץ של חכמים דשעת הדחק הי'. ומה שהקשה הלח"מ דא"כ לדבריו מה מקשה הש"ס בדף ל"ו על רב דאמר דאין זה הדר לישני דמיירי ביו"ט שני. הנה בחידושי אמרתי ישובים רבים. אך כעת נ"ל בפשיטות דבאמת צ"ל הטעם של רבינו ז"ל למה לא בעי גם ביום שני הדר וכל דתקון חז"ל כעין תורה תקון וצ"ל לפמ"ש הר"ן דשיעור הדר לא נתפרש בתורה ומסרו הכתוב לחכמים ולא גזרו בשני רק בכלל ולא בפרט הדר ע"ש א"כ זה דוקא במקום שעכ"פ הדר הוא במקצת כגון מנומר וכדומה דעכ"פ הדר הוא במקצת א"כ לא גזרו על פרט הדר וע' בשו"ת ח"ץ שם אבל בנקבוהו עכברים דאין זה הדר דלא תואר ולא הדר לו פשיט' דגם לרמב"ם פסול וע' ברש"י שם שהאריך לבאר מה דאמר אין זה הדר וקושית הש"ס דנרא' לכאורה שפת יתר ע"ש ולפמ"ש מדוקדק הדק היטב ודו"ק:

ומדי דברי בסוגיא שם זכור אזכור מה דנתחדש לישב בהא דאמרו ולא בעי ר"י הדר והתנן אין אוגדין את הלולב אלא במינו והקשו בתוס' ד"ה אין דהיאך אפשר לומר דהטעם משום הדר והלא פסל ר"י שם במשנה בגמוניות של זהב שעושין לנוי והיא תימה גדולה. ולפענד"נ דהנה באמת י"ל דהטעם של ר"י הוא משום דהו"ל חמשה מינים ורק דלהס"ד דלא בעי ר"י אגד א"כ כל חד בפ"ע קאי וליכא משום ב"ת כדאמרו בסנהדרין דף פ"ח וע' בסוכה שם ע"ב בתוס' ד"ה הואיל ויתבאר לפנינו ברצות ד' ולפ"ז זהו דוקא כשאין אוגדין בדבר של נוי ל"ש ב"ת ופסול משום דבעי הדר אבל בגמיונים של זהב כיון דבעי ר"י בלולב הדר להס"ד א"כ ממילא שוב פסול דהו"ל ב"ת ול"ש לומר דכל חדא בפ"ע קאי דז"א כיון דבעינן הדר א"כ שוב האגד מצרפן אף דלא בעי אגד דההדר שבאגד מצרפו וכעין מ"ש בהגמ"ר פ"ק דחולין דלכך אסור לקשור בשבת התפילין אף דלא הוה קשר של קיימא משום דלר"א צריך לקשור בכל יום שוב הוה קשר דרחמנ' אחשביה לקשר וה"ה כאן כיון דבעינן הדר א"כ שוב האגד מצרפו וז"ב ודו"ק. איברא לפמ"ש הריטב"א בחידושיו לסוכה שם דכל דמוסיף בהדס אף ממין אחר כגון הדס שוטה כיון שעושה לנוי ל"ש בל תוסיף ע"ש א"כ כאן שהוא אוגד בגמניות של זהב להידור שוב ל"ש ב"ת אבל י"ל דהמקשן לא ס"ל סברא הלז ובאמת אינה מוסכמת בריטב"א שם ובחידושי אמרתי ראיה לסברת הריטב"א הלז מהא דאמרו בסוכה שם ע"ב פשיט' מהו דתימא הואיל ואמר ר"י לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינ' האי לחודא קאי והאי לחודא קאי והקשו בתוס' אדרב' כשא"צ אגד ודאי אמרי' האי לחודא קאי וכדאמרו בסנהדרין דף פ"ח וגם לעיל אמרו דוקא לר"י כיון דבעי אגד הו"ל חמשה מינים משמע דלרבנן ל"ש ב"ת ע"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת גם אם לחודא קאי כל שהקפידה תורה במנין שוב אף אם בגופו יבא בכ"ז עובר על ב"ת כמ"ש הריטב"א שם ורק לפמ"ש הריטב"א דכל שהוא לנוי ל"ש ב"ת וגדולה מזו חידש הריטב"א שם בהא דתוקעין כשהן יושבין וכשהן עומדין כדי לערבב השטן והקשו בתוס' דהא עובר על ב"ת וכ' הריטב"א דכיון שכופל המצוה בשביל הידור מצוה וכדי לערבב השטן ל"ש ב"ת ע"ש ולפ"ז שם דהורה הזקן ממרא שצריך ה' מינים א"כ הוא ודאי עושה להידור מצוה שסובר שמקיים המצוה בזה וא"כ שפיר כל שהאי לחודא קאי אינו עובר על ב"ת אבל כאן לר"י דלא בעי הדר בלולב א"כ ל"ש שעושה בשביל הידור מצוה שוב עובר על ב"ת וז"ב ולעיל שפיר אמרו לר"י דבעי אגד הו"ל חמשה מינים אבל לרבנן כיון דא"צ אגד האי לחודא קאי כיון דלרבנן צריך הדר שוב עושה בשביל הידור ודו"ק:

וע"ד הפלפול יש ליישב קושית התוס' דבאמת י"ל דהא דאמרו כאן דאין מוסיפין מיירי אף שלא נתכוין להוסיף ואף דב"ת בעי כוונה כדאמרו בר"ה דף כ"ז מ"מ כאן דעושה מעשה שאגד הלולב ולפ"ז למאן דלא בעי אגד והוא אגדם א"כ המעשה עומד במקום כוונה כמ"ש ה"ה לענין מצות צריכות כוונה שהמעשה עומד במקום הכוונה ולכך במצה יצא אף שלא כוון ולפ"ז אפשר דגם ב"ת עובר כשעושה במקום שא"צ ולפ"ז זהו לרבנן אבל לר"י דצריך אגד א"כ אינו עושה המעשה בשביל אותו המין רק בשביל המינים שצריך להלולב י"ל דבכה"ג האי לחודא קאי ומיירי באמת דאוגד המין החמישי בהלולב עצמו ואפ"ה אינו עובר על ב"ת ומיושב כל הקושיות ולפי שהוא ע"ד הפלפול קצרתי. אבל מ"ש בראשונה נראה עיקר שוב ראיתי ברמב"ם [[רמב"ם/לולב/ז#ז|פ"ז מלולב ה"ז]] שכתב דבהדס אם רצה להוסיף כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונוי מצוה היא אבל בשאר מינים אם הוסיף פסול ותמה הראב"ד דל"ש ב"ת בזה דהאי לחודא קאי וע' בה"ה וכמ"ש בזה ולשיטת הריטב"א א"ש בפשיטות דבהדס כיון דהוה נוי כל שמוסיף ול"ש ב"ת כיון דהאי לחודא קאי אבל בשאר המינים דלא הוה נוי בהוספה שפיר פסול אף דהאי לחודא קאי וז"ש רבינו דאם רצה להוסיף בהדס מוסיף כדי שתהי' אגוד' גדול' ונוי מצוה היא והיינו כל שהוא לנוי ל"ש ב"ת ודו"ק ולפמ"ש הלח"מ שם לחלק בין כשמוסיף בד אחד דאינו ראוי למצוה בפ"ע אבל כל שמוסיף שתי בדים שראוי לצאת בפ"ע עובר על ב"ת יש ליישב בזה ג"כ קושית התוס' דבזקן ממר' שהוסיף מין אחד אם הי' לוקחו בפ"ע ודאי לא הי' יוצא כלל כיון שאינו ראוי למצוה כלל וכן בהאי דלעיל באם אגדו שלא במינו לרבנן דל"צ אגד שפיר אינו עובר כיון שאם הי' לוקחו בפ"ע לא הי' יוצא כלל ושוב ל"ש ב"ת כל שהאי לחוד' קאי אבל כאן מיירי שמוסיף ממינו ורק שהוא מרבה בשיעור אלא דגוף חלוקו של הלח"מ הוא דוחק כמ"ש שם וגם לשון הש"ס דמייתי מינא אחרינ' אינו מורה ע"ז ודו"ק. עוד נ"ל בישוב קושית התוס' בהא דס"ד דטעמ' דר"י משום הדר והא פסול בגמניות של זהב ע"פ מה שאמרתי ליישב קושית התוס' על רש"י דפירש דיבש פסול משום זא"ו והתוס' תמהו דלמה לא אמר משום דאתקש לולב לאתרוג דבעי הדר וגם זא"ו לא מפסל בדיעבד:

והנרא' בזה דהנה בענין הדר דכתיב בתור' יש לומר על שני פנים אם דבעי הדר משום דיהי' הידור למצוה וזה אינו באתרוג דוק' והוא כולל המצות רק ששם אינו פסול בדיעבד וכאן פסול אף בדיעבד משום דהתור' הקפיד' בזה שיהי' הדר או שההדר דכתיב בקר' אינו משום זה רק שזה פסול בגוף כמו דהקפיד' תורה שההדס יהי' משולש וכדומ' כמו כן בעי שיהי' מראה אתרוג והדר וחזזית וכדומ' אינו כשר למצו' דהוא פסול הגוף דהתור' הקפיד' שיהי' דוקא מראה אתרוג ולא בזה וממיל' הוא הדר דהמרא' אתרוג ואין בו פסול הוא הדר והנ"מ הוא ליום שני דאם נימא דזה אינו רק פסול הגוף א"כ י"ל דזה דוקא ביום ראשון כמו חסר דפסול משום לקיחה תמה ואינו פסול רק ביום ראשון אבל אם הפסול משום דבעי מצוה מהודרת וא"כ מה נ"מ דיום שני אינו רק דרבנן אטו מצוה דרבנן לא בעי שיהי' זא"ו ואדרב' חמורין ד"ס יותר מד"ת ואסור לזלזל במצותן חלילה. ומעתה באמת גם רש"י לא נעלם ממנו דהטעם הוא משום דאתקש לולב לאתרוג רק דא"כ למה פסול ביום שני ולכך פירש דהפסול הוא לא בשביל שהוא פסול בגוף רק שזא"ו וכאן הקפיד' התור' טפי על ההידור מצוה ופסול אף בדיעבד וא"כ כיון שמשום זא"ו שפיר פסול אף ביו"ט שני וז"ב:

ובזה מיושב הא דאמר הש"ס קפסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני בשלמ' יבש הדר בעינן וליכ' והקשו בתוס' דמ"ש מחסר דפסול בשביל לקיחה תמה וכדומ' דאינו פסול רק ביום ראשון ולפמ"ש א"ש דשם דפסול בשביל פסול הגוף י"ל כיון דלא קפד' התור' רק ביום הראשון ורבנן לא עבדי בזה רק לזכר במקדש לא פסלי כולי האי אבל כאן דגם התור' לא הקפיד' רק בשביל שיהי' מצוה מהודר' וא"כ כל דחז"ל צוו לברך על האתרוג גם ביו"ט שני ממיל' צריך שיהי' זא"ו ופסול כמו ביום ראשון וז"ש רש"י כיון דמצוה היא משום זכר למקדש בעינן הידור מצוה והיינו דהדר הוא משום הידור מצוה. ובזה י"ל דזה טעמו של רבינו הרמב"ם ז"ל שכתב דגם הדר אינו רק ביום ראשון משום דס"ל דהדר דכתיב בקרא אינו בשביל הידור מצוה דזה אינו באתרוג לחוד רק בכל המצות משום זא"ו ואינו פסול בדיעבד ורק דזה פסול בגוף וא"כ ממיל' דוקא יום ראשון פסול. ובזה אמרתי ליישב מה שהקש' הלח"מ לשיטת רבינו א"כ מה קאמר בשלמ' לר"ח ל"ק כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני אלא לרב קשיא והדבר תמוה דגם לרב דפוסל משום דאין זה הדר הוא ג"כ רק ביום ראשון ולפמ"ש א"ש דבאמת בנקבוהו עכברים א"א לומר דהוא פסול הגוף דהרי כל שהי' נקב רק לא מעכברים הי' כשר ביום שני א"כ א"א לומר דהפסול הוא פסול הגוף דאין זה הדר האמור בתור' דהרי אף לשיטת הפוסקים דהדר פסול כל שבעה אבל נקב כשר אלמא דהדר מקרי רק שאינ' מצוה מהודר' כיון שעכברים נקבוהו וכמו בנמצ' עכבר בשמן דפסול להדלק' כמבואר [[שולחן ערוך/אורח חיים/קד|סי' ק"ד]] וא"כ זה פסול אף ביום שני וז"ש רש"י אלא לרב דאמר דאין זה הדר קשיא דר"ח דהא אפי' בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדור' בעינן הואיל ומזכיר ש"ש עליו כדאמר בריש פרקין יבש פסול ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני ואוקימנ' דבעינן הדר וליכ' הנה האריך רש"י כ"כ וכבר נודע הפלגת דקדוק כי רב היא וגם למה ליה להביא מלולב על אתרוג דבאתרוג בודאי בעינן הדר ולפמ"ש א"ש דבאמת הדר אינו פסול ביום שני רק דזה הדר דבעי בשביל הדר דהיינו פסול הגוף אבל מה דפסול משום הידור מצוה זה פסול גם ביו"ט שני דאין זה מצוה הדור' וז"ש כדאמרו גבי לולב דהפסול הוא בשביל דאין זה הידור מצוה ודו"ק וא"כ ממיל' גם כל הדר לפסול ביום שני וע"ז משני דשאני עכברים דמאיסי וא"כ בזה הוא דפסול אבל כל הדר דאינו רק פסול הגוף כשר ביום שני וא"כ אדרב' מכאן סיוע לרבינו. ובזה מיושב הא דפריך הש"ס מאתרוג הישן דר"י מכשיר ואח"כ פריך הש"ס להיפך דר"י פוסל בירוק וקשה לפרוך מתניתין אהדדי וע' בכ"ת שם ולפמ"ש א"ש דמתני' ל"ק די"ל דהדר פסולו בגופו כגון ירוק הוא דפוסל שאינו מראה אתרוג אבל ישן דבאמת אתרוג הוא רק שכלה לחות והוה כיבש בזה מכשיר ר"י ולא פריך רק על רבא דמצריך הדר אף מה שאינו פסול בגופו ודו"ק כי קצרתי:

והנה לכאור' ק"ל בהא דאמר ר"י יבישין כשרים ומייתי ראיה מהא דהיו מורישין לולביהן לבני בניהם וקשה לפמ"ש אא"ז הב"ח באו"ח סי' תקפ"ו לענין שופר של איל דהוא מצוה מן המובחר דדוק' בר"ה עצמו הוא דמצוה להיות של איל אבל קודם ר"ה דלא מטי עדן זמן חיובא אינו מחוייב להדר אחר איל ביותר משליש ע"ש ולפ"ז א"כ מה ראיה די"ל דבאמת למצוה מן המובחר ודאי ראוי להיות לחים ולא יבישים רק שכל שהורישו לולביהם וא"כ בטרם שהגיע זמן החיוב שפיר סגי אף ביבישים משא"כ ביו"ט עצמו ואולי שזה השיבו אין שעת הדחק ראיה ולכאור' צ"ב מה תשובה היא זו ובאמת שמזה דייק הראב"ד דבשעת הדחק כשר אף בפסולים ולפמ"ש י"ל דהם ס"ל דמצוה מן המובחר שיהיו לחים והיינו ביו"ט עצמו מחוייב להשתדל שיהיו לח אבל כל שא"א להמצא כל שקודם יו"ט הי' כשר שוב אף ביו"ט עצמו יכול ליקח כיון שאז שעת הדחק הוא ודו"ק אבל גוף דברי הב"ח תמוהין כמ"ש בתשוב' שמה הארכתי לבאר דדבריו תמוהין ובשנת תרי"ג י"א אלול אמרתי ליישב קושיית התוס' דבאמת י"ל דגם הס"ד ידע דר"י פוסל משום ב"ת רק דלהס"ד דלא בעי אגד לר"י א"כ דרך אגודה אינו חשוב כמוסיף דאינו דרך גדילתן וכל דלא בעי אגד ל"ש מוסיף וכמ"ש התוס' בסוכה שם ד"ה הואיל ולכך היה ס"ד דהטעם של ר"י הוא משום נוי ולפ"ז בגמיוניות של זהב דל"ש דרך גדילתן שוב הוה פסול משום הוספה דזהב דל"ש לומר דרך גדילתן דדוק' פרי או עלין שייך דרך גדילתן ולא בזהב ולכך פסול לר"י משום הוספה והא דאמר ר"י במינו היו אוגדין אותן למטה היינו כיון שאגדו את הלולב במינו וניכר שלשם אגד הוא משום דאינו דרך גדילתו א"כ גילה שגם הגימוניות של זהב אינן רק לנוי ואינו מענין הלולב ולא עבר על ב"ת ודו"ק היטב:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>