עריכת הדף "שואל ומשיב/ה/כה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
לידיד נפשי זך הרעיון ומטיב הגיון נ"י.

אשר הקשית אותי בהא דמבואר ב[[טור/אבן העזר/קמא|טור]] וש"ע אהע"ז [[שולחן ערוך/אבן העזר/קמא#מג|סי' קמ"א סעיף מ"ג]] דשליח לקבלה א"י למנות שליח ואפילו נתנה לו רשות משום דהו"ל מילי ומילי לא ממסרן לשליח והקשיתי מהא דאמרו בקידושין דף מ"א ושלחה מלמד שהוא עושה שליח ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ומשמע דקאי גם על השליח שעשת' היא דעל שניהם קאי ושלח ושלחה וממילא גם בהיא עשתה שליח יכול השליח לעשו' שליח אחר הרי מבואר בהדי' להיפך הנה יפה שאלת וחפשתי ומצאתי בפנ"י בחידושיו לגיטין דף ס"ט שהעיר כן והניח בקושיא וראיתי בב"י שם שהביא תשובת הר"ש בן התשב"ץ שכ' ג"כ לחלוק על הרמ"ה דס"ל דשליח לקבלה א"י לעשות שליח אחר וכתב וז"ל ולפענ"ד אני אומר דלא גרע האשה שאמרה התקבל לי גיטי מאשה שאמרה התקבל לי קידושי מיד פלוני וכשם שהיא יכולה למנות שליח לקבל קידושיה והשליח שליח מדרשת ושלח ושלחה כדאיתא פ"ב דקידושין ה"נ יכולה למנות שליח לקבל גיטה והשליח שליח דכלהו מחד נפקא ואתקש הויה ליציאה ע"ש הנה הרגיש בקושיא זו אבל במחכ"ת תלי תניא בדלא תניא דעיקר הקרא דושלח ושלחה בגט כתיב והוא אצטריך למילף מקידושין ואדרבא קידושין נוכל למילף מגיטין ואדרבא בקידושין אף בהוא עושה שליח ומוסר לו טבעת לקידושין דעת המרדכי דא"י למנות שליח אחר דהו"ל מילי ול"ד לגט דהוא בע"כ וכמבואר בסי' ל"ה וא"כ מהיכא פשיטא לי' להר"ש בן התשב"ץ דהיא יכולה לעשות שליח בקידושין והשליח ימנה אחר וע' בסי' ל"ו ס"ה ומ"ש עה"ג שם יהיה איך שיהיה כפי הנרא' הרגיש בראיה זו. אמנם לפענד"נ דמכאן ראיה למ"ש הב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/קמא#כט|סי' קמ"א ס"ק כ"ט]] דשליח הובאה שלה לא הוה מילי כיון דלא נגמר השליחות רק בעת שניתן הגט ליד השליח וא"כ י"ל דשלח ושלחה מיירי בשליח הובאה דעכ"פ היא עושית השליח והוה דינו כשליח לקבלה לכמה דברים כמבואר [[בית יוסף/אבן העזר/קמ|סי' ק"מ]] ע"ש בב"י וא"כ בכה"ג ל"ש מילי. הן אמת דדברי הב"ש לכאורה תמוהין כמו שתמהו האחרונים דמנ"ל זאת כיון דהוה שליח לקבלה א"כ הוה מילי והנ"ל בהבנת הדברים דהנה באמת צריך להבין היסוד דאמרי דמילי לא ממסרי לשליח דמנ"ל זאת כיון דלא נזכר בשום מקום בתורה דמז לזה ואדרבא בגיטין דף ע"א ע"ב כ' רש"י בטעמא דר"מ דס"ל מילי ממסרן לשליח דדרך ארץ שאדם עושה שליח דברים וא"כ ניהו דר"י חולק וס"ל דמילי לא ממסרן לשליח אבל באיזה סברא נחלקו לא בדרשת הכתוב ולא בסברא ע"כ נ"ל דהענין הוא דהנה באמת בקידושין דף מ"א ילפינן שליחות מה"ת ממקרא והיינו דשלוחו של אדם כמותו והו"ל כבע"ד בעצמו ולפ"ז י"ל דזה דוקא במידי דעשייה שמוסר לו איזה דבר אמרי' דהוא הוה הבע"ד מאותו עסק ונעשה כגוף המשלח וא"כ שפיר יכול לעשות שליח שני דבע"ד יוכל לעשות שליח כדיליף מקרא וזה השליח נעשה באותו עסק שיש בידו בע"ד ועושה שליח אבל היכא שאינו מוסר בידו דבר כ"א שמצווה לכתוב ולחתום א"כ א"א לייחס לשליח שם בע"ד דכ"ז שאינו עושה אותו במה נעשה בע"ד הא באמת אין הדבר נוגע לו ורק לכשיעשה הדבר יהי' נעשה בע"ד וא"כ אינו מגודר בשם בע"ד כל זמן שלא עשהו ואין עליו רק שם שליח וא"כ במה כחו יפה שיעשה שליח ואנו לא למדנו רק שבע"ד יוכל לעשות שליח וזה השליח עוד אין עליו תורת בע"ד ולא יוכל לעשות שליח שני וע' בקידושין דף מ"ג דמפרש טעמא דבי ר' שילא דאמר אין שליח נעשה עד דכיון דשלוחו של אדם כמותו הו"ל כגופיה הרי לך דנעשה כגופו ואף לדעת רב והכי קי"ל דשליח נעשה עד היינו דניהו דהוה כגופו אבל לא גופו ממש ושפיר יכול להיות עד כל שאינו נוגע. אבל בגוף הענין מודה דנעשה בע"ד והיינו היכא דנתן לו דבר בידו אבל כל שאינו מוסר לו דבר רק שיעשה לו איזה דבר א"כ כל שלא עשה לא נעשה בע"ד וז"ב. ולזה נרא' שכוון רש"י בגיטין דף כ"ט שכתב דאין כח בדברים להיות נמסרים לאחר והיינו משום דבדברים לא יוסר מן הקרא בשם שליח רק שליח שמו ואין שליח עושה שליח ששלח אותו ואין בכחו לשלוח אחר וז"ב מאד לפענ"ד בסברא ולפ"ז מה"ט שליח לקבלה אין עושה שליח שני דאין בידו שום דבר להיות נקרא בע"ד כ"ז שלא ירצה הבעל לתת הגט ולפ"ז זהו שליח לקבלה אבל שליח להובאה שהיא עושית שליח שיביא לה הגט אם יתן הבעל וא"כ כשנותן לו הבעל נעשה שליח שלו ג"כ וא"כ פשיטא דיכול לעשות שליח אחר דלענין מה שעשאתו שליח דהיינו אם יאבה הבעל ליתן לענין זה נעשה בע"ד דבשלמא שליח לקבלה דמגורשת תיכף משעת קבלתו וא"כ זה כשרוצה הבעל אבל אם לא ירצה לא יגמר הדבר כלל וא"כ הו"ל מילי כ"ז שלא נודע דעת הבעל אבל כאן שהיא לא עשתה רק כשירצה הבעל וכפי דין שליח להולכה שלא תתגרש רק כשיבא לידה א"כ נעשה שלוחו של הבעל והו"ל כבע"ד וזה כוונת הב"ש כיון דעיקר השליחות נגמר בעת שנותן הגט ליד השליח והיינו דלזה הו"ל כשליח להולכה דלא מקרי מילי אבל ש"ק לא נקרא מצד הבעל כ"א מצדה ומצדה לא נתנה לו שום דבר וז"ב לדעתי. איברא דלפ"ז צריכין להבין דעת המרדכי דכתב בשם הקדוש מדרוש דבקידושין גם שליח להולכה א"י לעשות שליח אחר דלא הוה כמו גט דבגט ל"מ מילי כיון דמוסר הגט ובידו לגרש בע"כ משא"כ בשליח לקידושין דאם לא תאבה לקבל אינה מקודשת הו"ל מילי ואמאי נקרא מילי דהא מ"מ כל שנותן לו הכסף לקדש נעשה כבע"ד ול"ש לומר דהו"ל מילי דאם תרצה לא תקבל דז"א דגם אם יקדש הוא בעצמו בידה הברירה שלא לקבל והנ"ל בזה דבאמת כמו באם קידש הוא בעצמו לא נקרא חלות הקידושין עד שתקבל הקידושין ואף שהכין עצמו מכבר ומוליך לה הקידושין כ"ז שלא קבלתה לא מקרי מעשה קידושין וכמו כן בשליח לא נקרא מעשה עד שתקבל דכ"ז שלא קבלה אין עליו שם קידושין רק מילי בעלמא וכ"ז שאינו בע"ד לא יוכל לעשות שליח כלל וז"ב:

ובזה נראה לפענ"ד החילוק שיש בין דין מתנה לקידושין דבמתנה אם יתן ליד שליח שפיר מהני אף דגם שם הברירה בידו אם ירצה לקבל או לא מ"מ כיון דמצד הנותן כל שזיכה ע"י אחר נקרא שם מתנה עליו והרי אם היו שתק בשעה ששמע ואח"כ צווח הוה ספק כמבואר בחו"מ [[שולחן ערוך/חושן משפט/רמג#יא|סי' רמ"ג סי"א]] וא"כ שם מתנה חל עליו משעה שזיכהו וא"כ אין לך מעש' גדול מזה ולא שייך לומר דהוה מילי משא"כ בקידושין כ"ז שלא קבלה לא התחיל הקידושין כלל וז"ב לפענ"ד בסברא. וראיתי בקצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/קמד#|סי' קמ"ד]] שמדמה מתנה לגט לענין שליח שני ולפמ"ש אין הנושאים שווים דשם הו"ל מילי כ"ז שלא הגיע לידה וכאן הו"ל מעשה. ובזה יתיישב הא דהקש' הקצה"ח מהא דאמרו בגיטין דף כ"ד דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית להתם שוי שליח להולכה וקבלי הגט ממנו והרי שם בידה שלא לעשות שליח להולכה וא"כ הו"ל מילי ומילי לא ממסרן לשליח וגם הוסיף להקשות דאף אם נימא דכיון דבשעה שמסרה לשני יכול לגרש השני בע"כ תו לא הוה מילי עדיין קשה דהא קי"ל דהראשון יכול לבטל השני כמ"ש בסדר הגט של מוהר"ם פדוואה וא"כ הו"ל מילי דיכולה לבטל השליח השני ע"ש ולפמ"ש א"ש דכל הטעם שנחשב מילי הוא משום דלא התחיל כלל שום ענין גט עד שתקבל אבל כל שנותן לה בעצמו רק דשוי' שליח להולכה אבל עכ"פ כל שתרצה לעשות תהיה מגורשת ע"י שתעשה שליח הולכה א"כ לא מקרי מילי דמילי דאית בי' מעשה הוא דהא בידה לעשות וכל שבידה לא מקרי מילי גרידא ובלא"ה יש לחלק דכל שהיה יכול להיות נקרא מעשה אף שהוה ע"י מילי כמו באשה עצמה דהי' יכול לגרשה תיכף אף שנעשה ע"י מילי לא נקרא מילי כיון שבכחו לעשות מעשה יכול לעשות שליח במילי ודו"ק כי יש לפקפק בזה אבל מ"ש בראשונה נראה נכון. ובזה תראה גם מה שהאריך הקצה"ח שם ס"ק ג' לענין אם עשה שליח לקבלה איזה דבר שקנה או ניתן לו במתנה והגיע הדבר ששלח אחריו לחצירו של השליח דק"ל דשליחות דגברא מתורת שליחות א"כ הו"ל שליח עושה שליח ולפמ"ש א"ש דל"מ במתנה כ"כ דודאי שע"ש דל"מ מילי כלל אלא אף בגט נמי בכה"ג מהני משום דהשליח השני לא בא מכח הראשון כ"א מצד הנותן שזרק לחצרו ובכה"ג מועיל כנלפענ"ד:

עוד נראה לפענ"ד לחלק דבמתנה ודאי נעשה שליח שני דל"ש כאן שמא לא תתרצה דהרי במתנה קי"ל דאמרינן מסתמא ניחא ליה וכמבואר בחו"מ סי' קצ"ה ס"ג בהג"ה דיקנה שלא בפני הלוקח משום דבמתנה אמרינן מסתמא ניחא לי' וכמ"ש בסמ"ע שם ואף שכתב הסמ"ע דבתשובת מהרי"ל משמע דאף במתנה לא ניחא באמת שהוא תמוה וע' בקצה"ח שם אבל עכ"פ מסתמא אמרינן דניחא ליה וכיון שכן ל"ש לומר דהוה מילי בזה שמא לא תרצה. עוד נ"ל דהנה צריך להבין דברי המרדכי שכתב שמא לא תתרצה האשה והא עכ"פ כיון שבעת שעשה השליח הראשון אם היתה האשה מתרצית שוב הי' נעשה שליח ולא נקרא מילי דהא הי' נעשה שליח גם מצד האשה והו"ל מעשה גמור וצ"ל כיון דלא נודע אם נתרצה שוב הו"ל מילי ואף דאח"כ באמת נתרצית מ"מ כיון דבעת עשותו השליח הו"ל מילי ל"מ מה שנתרצית אח"כ ולפ"ז זהו בקידושין דקי"ל דאף שנתרצית אח"כ מעיקרא לא היתה מרוצה אבל במתנה כל שנתרצה אח"כ אמרינן דמעיקרא בודאי נתרצה ומועיל. והנה אף שהארכתי בזה מ"מ לא אכחד קושט דברי אמת כי אין בו כדי שביעה ועוד לא נחה שקטה דעתי בזה עד יאיר ד' עיני. אמנם בגוף הענין דמילי לא ממסרי לשליח היה נ"ל דבר חדש דהנה בהא דאמרו בגיטין דף ס"ד והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופירש"י ששליח לא נקרא רק מי שנשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך וזו אינה ראויה לחזור שלא נשתלחה אלא לעצמה ונעשית אח"כ בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור והתוס' פירשו הטעם דקודם שנעשית שליח לקבלה לא נגמר עדן השליחות שיהיה יכול לחזור אצל המשלח לומר עשיתי שליחותך ע"ש למדנו מדברי רש"י ותוס' דשליחות ל"ש רק אם יוכל לחזור ולומר עשיתי שליחותך אבל כל שלא נגמר השליחות שיהיה יכול לחזור ולומר עשיתי שליחותך ל"ש ענין שליחות ולפ"ז בשלמא אם שלחו בדבר מעשה שפיר יוכל לעשות שליח שני דהרי יוכל לחזור ולומר עשיתי שליחותך שהלך עם אותו דבר רק שא"י להלך ולעשות שקרה לו אונס וכדומה ושלחו ביד אחר אבל מ"מ חל כבר שליחותו שנעשה שליחותו ויכול לומר עשיתי כך וכך אבל כאן עיקר השליחות הי' כשיעשה היינו כשיכתבו ויחתמו וכל שלא כתבו וחתמו וצוו לאחר הרי יצאו מגדר שליח קודם שהתחילו שליחותם ולא יוכלו לומר עשינו שליחותך ואיך יפול ענין שליחות בזה שיוכלו לעשות שליח שני וז"ב לדעתי כשמש ולכך גם שליח לקבלה א"י לעשות שליח אחר דשליחותו אינו מתחיל כ"א לכשיקבל דלע"ע אינו רק מילי בעלמא ואין שם שליח עליו וא"כ איך יוכל לעשות שליח אחר והא אין עליהם שם שליח עדיין לומר חזרה שליחות אצל המשלח וז"ב ולכך גם מתנה הוה כגט דכ"ז שלא כתבו וחתמו לא התחיל השליחות עדיין וא"כ א"י לומר עשינו שליחותך ואין עליהם שם שליח עדיין שיוכלו לעשות שליח אחר כנ"ל ואף דקי"ל ב[[טור/אבן העזר/קמא#|טור]] וש"ע אהע"ז [[שולחן ערוך/אבן העזר/קמא#|סי' קמ"א]] דהוה ספק גט בלא חזרה שליחות אצל הבעל היינו משום דשם עכ"פ היה ראוי בתחלת שליחותו לשוב לבעל לומר עשיתי שליחותך רק שנעתק אח"כ ונעשה ש"ק אבל כאן כל דנתנו לאחרים לא הי' ראוי כלל לשוב ולומר עשיתי שליחותך ודומה למה דאמרי' בדף כ"ד גבי אשה דלא חזרה שליחות אצל בעל וכמ"ש הב"ש ב[[בית שמואל/אבן העזר/קמא#א|סי' קמ"א ס"ק א']]. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה נ"ל בטח דבמתנה כה"ג דהיינו שאמר לשליחו שיתן לפלוני והלך השליח ועשה שליח שני דכתב הקצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/רמד#|סי' רמ"ד]] דדמי לקידושין דדעת הקדוש מדרוש דכל די"ל דאולי לא תתרצה חשוב מילי וה"ה בזה ולפענ"ד ל"ד דבשלמא שם שפיר כ' המרדכי דכיון דעיקר שליחות לא מתחיל רק בשעה שמקדש וכל שיש ספק אם אולי לא תתרצה א"כ בעת נתן לו המשלח הטבעת לא התחיל השליחו' וא"י לומר לו עשיתי שליחותך עד גמרו הקידושין וכל שעשה אחר לא חזרה שליחות אצל המשלח אבל כאן הרי באמת הש"ך ב[[ש"ך/חושן משפט/קפה#א|סי' קפ"ה בחו"מ ס"ק א']] נסתפק אם במתנה שייך לומר לא חזרה שליחות אצל המשלח:

אמנם במחנה אפרים הלכות שלוחין [[מחנה אפרים/שלוחין/ד|סי' ד']] כתב לחלק דבמתנה ל"ש זאת דלא נעשה שליח של המשלח רק שלוחו של אותו שמזכה לו דיכול לעשות שלוחו לזכות לו אף שלא מדעת המשתלח לו ע"ש שהביא כן בשם הרא"ה ולפ"ז כיון דאמרינן דבמתנה לא בעינן חזרה שליחות אצל המשלח א"כ ממילא איך תחשוב דהו"ל מילי משום דאולי לא ירצה המקבל דהרי כל הטעם הוא דלא חזרה שליחות אצל הבעל ובמתנה ל"ש זאת וכמ"ש המח"א וז"ב ואף דאמרו מתנה הרי הוא כגט היינו דוקא במצוה להם שיכתבו שטר מתנה שכל שלא כתבו לא התחיל כלל הזכות ולא נעשו שלוחים של המקבל שלא זכו לו כלום עד שיכתבו אבל כל שנתן לשליח דבר ונעשה שלוחו של המקבל שוב יכול לעשות שליח אחר דא"צ שיחזור שליחות אצל הנותן וז"ב מאד:

ובזה ממילא מיושב קושית הקצה"ח לדעת הקדוש מדרוש א"כ היאך אמרו בגיטין דף כ"ד דא"ל דתהוי שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית להתם שוי' שליח להולכה והא כיון דתלוי ברצון האשה שוב הו"ל מילי ולפמ"ש א"ש כיון דעד התם נעשית שליח להולכה וחזרה שליחות אצל הבעל ושם צוה לה לעשות שליח להולכה דזה תירץ שם על הא דמקשה והא לא חזרה שליחות אצל בעל וא"כ בכה"ג ל"ש מילי לא ממסר לשליח ובזה נראה מה שהאריך בקצה"ח שם לענין חצר של שליח לקבלה אם מועיל בגט ומתנה דחצר משום שליחות אתרבאי ומילי לא ממסר לשליח ולפמ"ש ל"מ במתנה ל"ש זאת אלא אף בגט נמי מועיל דהא ל"ש לומר דלא חזרה שליחות אצל בעל ואדרבא הוא אומר עשיתי שליחותך. ובזה נ"ל ליישב הא דהקשה הקצה"ח דאי נימא דמילי לא ממסרי לשליח ואיך אמרו בגיטין דף ס"ג כתבו ותנו לשליח מהו והא הו"ל מילי ולא ממסרי לשליח ולפמ"ש א"ש דשם כל שא"ל כתבו ותנו לשליח והם עשו כן שכתבו ונתנו לשליח א"כ ל"ש לומר דהו"ל מילי דהא חזרה שליחות אצל המשלח דיכלו לומר לו עשינו כאשר צויתנו לכתוב וליתן לשליח ודוקא בא"ל כתבו והם לא כתבו הוא דשייך מילי וכן בא"ל שיתנו בעצמם והם לא נתנו בעצמם י"ל דמקרי מילי דעל הנתינה לא התחיל שליחותם כלל עדיין אבל כל שצוה להם שיתנו לשליח שפיר חזרה שליחות אצל המשלח:

ובזה י"ל מה שנסתפק הגט פשוט סי' ק"כ ס"ק כ"ג במי שאמר לשנים תנו גט לאשתי והלכו וכתבו וחתמו בעצמם אם יכולין ליתן ע"י אחר די"ל דדוקא באם עשה בתחלה שליחות על הנתינה לבד א"כ יכולים לעשות שליח דמסר להם הגט אבל בא"ל תנו דלא מסר להם דבר רק שאח"כ כתבו וחתמו לא יוכלו לעשות נתינה ע"י שליח ע"ש ולפמ"ש י"ל ג"כ דא"י לשלוח ע"י אחר דבשלמא בנתן להם גט א"כ תיכף התחיל השליחו' א"כ אף שנותן אח"כ ע"י אחר מ"מ יכול לומר עשיתי שליחותך אבל כיון שהתחיל לומר להם תנו ובעת ההיא לא התחיל כלל השליחות אף שכתבו וחתמו כיון דלא התחיל על הנתינה תורת שליחות זה ליתן לאחר. ובזה נ"ל ליישב חידושי הרשב"א שהביא בג"פ שם שכ' בגיטין דף כ"ט לחלק בין שלשה דיכולים ליתן ע"י אחר אבל בשנים לא ותמה הג"פ דמה חילוק יש בין שלשה לשנים ע"ש:

והנה חידושי הרשב"א אינו ת"י אבל כפי מה שהביא הוא דבריו נ"ל דא"ש דבאמת בשנים הו"ל מילי גם וענין נתינה דהא עשאם שלוחים שיתנו ואיך יתנו לאחר והא לענין הנתינה לא התחיל השליחות כלל כיון דלא בא מיד הבעל לידם רק שהם כתבו וחתמו אבל בשלשה לענין נתינה שפיר יוכל לומר דעשאן ב"ד והרשה להם לתתם ע"י אחר ובזה ל"ש חזרה שליחות אצל הבעל דבשלמא לענין הכתיבה ע"כ לא עשה אותם ב"ד דהרי צוה להם שיכתבו בעצמם ועשאם עדים דמסתמ' לא יצוה לב"ד שיכתבו וא"כ לענין נתינה שפיר י"ל דעשאן ב"ד ובכה"ג ל"ש לומר דחזרה שליחו' אצל המשלח וז"ב. ובזה נרא' דלכך באומר אמרו יש להכשיר דאומר אמרו עשאן בפירוש שלוחים שיאמרו לאחרי' א"כ ל"ש לומר דהו"ל מילי דהא חזרה שליחו' אצל בעל דבשעה שעשו לאחרי' יוכלו לומר עשינו כאשר צויתנו ורק מטעם דלא הוה לשמה כמ"ש הרמב"ן בזה יש להחמיר ודו"ק היטב כי לפענ"ד מובטחני כי יש לו פני' בהלכה. והנה בג"פ שם דקדק על מ"ש רש"י בגיטין דף ע"א ע"ב בהא דאמר הא אמר תנו נותנין מני ר"מ היא דאמר מילי ממסרן לשליח ופירש"י דבשני' הטעם משום בזיון וגם דפירש דמילי דממסרן לשליח היינו שדרך ארץ לעשו' שליח בדברי' ודקדק הוא דרש"י נראה דמפרש משום בזיון וזה כאביי אבל רבא מפרש משום דמילי לא ממסרי לשליח וגם מ"ש רש"י דדרך ארץ נראה דתלוי בדרך ארץ ובדף כ"ט פירש"י דאין כח בדברי' למסרן לעשו' לשליח ובמחכ"ת לפענ"ד דברי רש"י נכונים דלר"מ דס"ל מילי ממסרן לשליח הוכרח רש"י לתת טעם דדרך ארץ לעשו' גם בזה שליח ובזה נחלקו ר"מ ור"י וכמ"ש בראשית דבריו לכך הוכרח רש"י לפרש דטעמ' דר"מ משום בזיון דמשום מילי אפשר לפרש לר"מ דהוא ס"ל דאף במילי ממסרן לשליח וע"כ דלכך בשנים בעינן שיכתבו בעצמם משום בזיון וז"ב ופשוט:

שוב ראיתי שכ"כ התוס' מפורש בדף ס"ו ע"ב בד"ה והאמר בהא דרצה הש"ס לומר דשמואל מספק' לי' אי מילי ממסרן לשליח וכתבו דממתניתין ליכא למפרך מר"מ דפוסל בשני' משום די"ל משום בזיון דבעל הרי מפורש כמ"ש רש"י בטעמ' דר"מ וכ"כ התוס' בדף כ"ט ע"א ד"ה ומילי ע"ש. אחר שכתבתי כ"ז ראית בבית מאיר סי' קמ"א שהעיר קצת על הר"ש בן התשב"ץ כמ"ש למעל' ונהניתי:

והנה לפי שיטת הרמב"ן דאומר אמרו פסול משום דכיון דבעינן לשמה והרי לא שמעו הסופר והעדי' מפי הבעל ובעינן שישמעו מפיו ק"ל מהא דאמרו בגיטין דף ע"ב ישמעו לאפוקי ממודה ר"י באומר אמרו קולו לאפוקי מדר"כ אמר רב וקשה לפי דבריו כיון דכבר אשמעינן מישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו ולשיטת הרמב"ן עיקר הפסול משום שלא שמעו מפיו וא"כ ממילא נשמע לאפוקי מדר"כ א"ר דניהו דכ' הוא מ"מ בעינן שישמעו מפיו וכתיבה אינו הגדה בפה כדקאמר שאני עדות דרחמנ' אמר מפיהם ועיקר מעלה דכתיב' הוא רק לראיה שמתרצ' ומבין שמגרש והרי באומר אמרו ודאי צוה לשני עדים שיגרשו עדיף מכתיבת חרש ואפ"ה פסול דבעינן שישמעו מפיו ומכ"ש בכתיב' דל"מ דסוף סוף לא שמעו מפיו ובעינן שהסופר והעדי' ישמעו מפיו ועיין בתוס' גיטין דף ע"א בד"ה אמר ובדף ע"ב שם ד"ה קולו:

אמנם באמת אחר העיון הדבר נכון דבאמת צריך להבין למה לא יועיל שליחו' לזה הא כיון דצוה לשלוחו שיאמר לאחר הרי האחר שמע מפי שליח הבעל שיכתוב גט והו"ל כאילו כתבו הבעל וצ"ל דכוונת הרמב"ן דכיון דבעינן שישמעו מפיו וכיון דבעינן שליחו' בכתיבה ואף להתוס' שכתבו דלא בעינן שליחות להכתיבה עכ"פ בעינן שיכתוב לשמה וכל שלא צוה הבעל לאו לשמה מקרי וכיון שכן ל"מ בזה שליחות דכיון דהקפיד' תורה שיצוה הבעל והם ישמעו מפיו ובזה ל"ש שליחות דבמידי דממיל' ל"ש שליחות וכמ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב גבי לכי שמענא דבמידי דממיל' ל"ש שליחות וה"ה בזה כל דבעינן שישמעו מפיו והרי לא שמעו מפיו עכ"פ וז"ב בכוונת הרמב"ן. ומעתה בחרש דהכתיבה מורה שרצונו לזה עכ"פ מבינים מדעתו שמצוים בעצמו לכתוב ה"א דכשרים דניהו דלאו קולו מקרי ולא שמעו מפיו אבל הבינו כן מדעתו וסגי לכך קמ"ל דקולו לאפוקי מדר"כ א"ר. וראיתי בב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/קכ#ז|סי' ק"כ ס"ק ז']] שכ' דמדפסל הרמב"ן באומר אמרו משמע דבעינן שליחות בכתיבת הגט והרי מכשיר עבד ע"כ דלא בעי שליחות ע"ש ולפמ"ש י"ל דהרמב"ן ס"ל דכיון דעכ"פ בעינן שישמע מפי הבעל שמצוה דאל"כ מקרי שלא לשמה וא"כ ל"ש שליחות בזה דעכ"פ גופו של הבעל אינו מצוה וז"ב. ולפענד"נ ראיה ברורה דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט דלא כטור סי' ק"כ ועב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/קכ#א|ס"ק א']] מהא דאמרו בגיטין דף ס"ו בי תרי מיניכו נכתבו גיטא ומספק' להו אי משוי אינש ברא שליחא לגבי אבוה וקשה כיון דעכ"פ בעת אמירתו לא הוברר מי מהם נעשה שליח א"כ אין ברירה הא למה זה דומה למ"ש הרשב"א בב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/קמא#סא|סי' קמ"א ס"ק ס"א]] דאם אמרה האשה כל מי שירצה הבעל לעשות שליח יהי' שלוחי דאמרינן אין ברירה וה"ה בזה וע"כ דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט [ואולי משום זה פירש הטור סי' קמ"א ובש"ע שם סכ"א דקאי לענין שליח להולכה] וכן יקשה מהא דאמרו בעשרה כתבו דאחד כותב ושנים חותמין כמבואר סי' ק"כ ס"ז ח' וקשה ג"כ הא אין ברירה וע"כ דל"צ שליחות ולדברי הטור צ"ל דל"ש כאן ענין ברירה דברירה ל"ש רק בדבר שצריך לומר הוברר הדבר למפרע משא"כ בזה שא"צ רק שיהי' נברר מכאן ולהבא ובעת כתיבה בעת שצריך שליחות כבר הוברר הדבר למפרע. ומצאתי בשו"ת נוב"י באהע"ז [[נודע ביהודה//אבן העזר/צא|סי' צ"א]] שהעיר בזה ונהניתי אלא שמה שחקר בגוף הדין אם יכולה אשה למנות שליח בכה"ג במחכ"ת לא זכר שם דברי הרשב"א שנסתפק בזה מטעם אין ברירה. אמנם עדיין יש ראיה דהרי באומר אמרו לדעת הפוסקים דמכשירין הוא לשיטת מהר"ם אלשקר אף בלא ייחד לסופר פ' ורק שאמר אמרו לסופר שיכתוב והרי כל שלא ייחד לסופר ולעדים א"כ אף דנימא דמילי ממסרי לשליח הא עכ"פ כל שלא ייחד לשליח הוה כאומר כל הרוצה לכתוב שדעת התוס' דלא מועיל וכמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ו ד"ה כל השומע קולי וגם כאן כן ואיך מועיל והא בעינן שליחות:

ובזה הי' מקום ליישב קושיית הרמב"ן שהקשה דלמה לא יהי' מועיל באומר אמרו והא הכא ל"ש מילי לא ממסרי לשליח. ולפמ"ש י"ל דפסול בשביל שלא ייחד השליח וא"ל דהם בוחרים השליח דז"א דלא עדיף משליח ראשון שעושה שני דאמרינן דכלהו מכח בעל קאתו וכדאמרו בגיטין דף כ"ט וה"ה בזה. אך ז"א דא"כ איך יכול לעשות שליח ראשון שליח שני והא הבעל לא עשאו וע"כ צ"ל דאותו הכח שיש לבעל מסר להשני וה"ה בזה דכיון דבאומר אמרו לא שייך מילי לא ממסרי לשליח א"כ הוה כאילו הבעל עשה להסופר הזה ולהעדים שלוחים ודו"ק:

והנה לכאורה קשה טובא לשיטת הפוסקים המכשירים באומר אמרו הא התוס' הקשו בד"ה אמרו דהו"ל עד מפי עד וכתבו דעיקר עדות לא נמסר רק לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל שמצוים ליתן גט ולפ"ז יקשה טובא דהא כיון שצריכין אותן העדים שחותמין על הגט לאותן העדים שצוו להם לכתוב דאל"כ פסול דנכתב שלא ברצון הבעל וא"כ הו"ל חצי דבר ופסול ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו לגיטין דף כ"ט ליישב דלכך לא מקרי עד מפי עד דהם אינם מעידים כלל על הגט ואם תשאלם אם נתגרשה ישיבו שא"י רק שבבאה לפני ב"ד צריכה שתי כתי עדים הראשונים והאחרונים ע"ש א"כ הו"ל חצי דבר ובשלמא לשיטת התוס' דסגי כשראו כל מה שיכולים לראות י"ל גם כאן ראו מה שהיו יכולים לראות אבל לשיטת הרי"ף דצריך להועיל עדותן קצת כמו עדי חזקה דעכ"פ על שנה אחת מעידין וכאן זו בלא זו אינו מועיל כלל והו"ל חצי דבר. הן אמת דגם לשיטת התוס' יש מקום להקשות בהא דמכשיר ר"מ במשנה בשלשה שיאמרו לאחרים מפני שעשאן ב"ד ואמרו דזו הלכה העלה ר"ח איש אונו מבית האסורין ופירש"י מפי ר"ע שחבוש בבית האסורין והרי ר"ע נחלק על רבנן גם בעידי חזקה וס"ל דלא מועיל דהו"ל חצי דבר אף בכה"ג כמבואר בב"ק דף ע' ואיך הכשיר כאן ואף דעשאן ב"ד עכ"פ לענין זה דין עדים יש להם שצריכין להעיד שצוה להם כן והו"ל ח"ד והוא קושי' גדולה ונפלאה. והנה במשנה יש ליישב כיון דעכ"פ אותן העדים היו יכולים לעשות בעצמם והי' כשר הגט אף דכעת שצוו לעדים אחרים מ"מ מקרי א"צ לעדים אחרונים ולא הוה ח"ד וכעין שכתבו התוס' לענין עדי אמירה עם עדי קבלה ובפרט לשיטת הרי"ף דס"ל דכל שמועיל עדותם לא הוה חצי דבר וכאן עכ"פ מועיל עדותם לענין אם עשו בעצמם אבל באומר אמרו הא שם אם היו כותבין בעצמם ודאי פסול דהרי לא רצה שיכתבו הם רק שאחרים יכתבו וא"כ שוב הו"ל חצי דבר וע' ב"ש ס"ק ו' בסופו שכ' כן בהדיא דאם אמר שיאמרו להסופר שיכתוב וכתבו בעצמם הוה שינוי וא"כ שוב הו"ל חצי דבר והיא קושיא גדולה. ובאמת שדברי הראב"ד לא ידעתי מקומם וכפי הנראה כוון הב"ש למ"ש הטור חו"מ [[טור/חושן משפט/רמד#|סי' רמ"ד]] בשם הראב"ד דאם חתמו בעצמם דפסול ובדברי ה"ה שם יש ט"ס כמ"ש הל"מ והב"ח והג"פ כאן וכן קשה בהא דמכשיר הטור בחו"מ שם במתנה באומר אמרו והא הו"ל חצי דבר. והנה בגיטין כאן לכאורה רציתי ליישב דהרי אמרו שם דבכתב הגט נעשה כאומר אמרו ופירש"י מדלא קפיד הו"ל כאומר אמרו ולפי"ז שפיר י"ל דכשר בכה"ג דכיון דלא קפיד א"כ ודאי אם היו כותבין בעצמם ודאי הוא כשר ולא מקרי שינוי דהרי לא אמר בהדיא שאחרים יכתבו רק שלא קפיד וא"כ בכה"ג כשר אלא שלפ"ז יקשה מה פריך על ר"י ודלמא דוקא בכה"ג מכשיר באומר אמרו ולא באומר אמרו בהדיא והיא קושיא גדולה ונפלאה. והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש וליישב דברי ה"ה שכ' שם דבאומר אמרו דיש סוברים דכשר וכ"ש אם חתמו הם עצמם והוא תמוה כמו שתמהו הלח"מ והב"ח והג"פ דהא הם שינו דהוא צוה שיאמרו לאחרים והנרא' בזה דהנה קי"ל דשלשה יכולין לכתוב שלא מדעת המתחייב ומשום שעשאן ב"ד וכמ"ש ב[[טור/חושן משפט/רנג|טור]] וש"ע חו"מ [[שולחן ערוך/חושן משפט/רנג#א|סי' רנ"ג ס"א]] וכיון שיכולין לכתבו בלי שאלת הבע"ד מכ"ש שלא מקרי שינוי כשכותבין בעצמן שהרי עשאן ב"ד וכיון דדברי הרמב"ם הם בשלשה כמ"ש שם בהדיא וא"כ בכה"ג שפיר כ' ה"ה דכשר כשחתמו בעצמם משום דנעשו ב"ד וא"כ לכך משכחת לה באומר אמרו דכשר בגט ובמתנה והיינו בשלשה דוקא וע' בשו"ת נוב"י חלק אהע"ז סי' נ"ח שכ' בהדיא כן דבשלשה כשר אף בלי שאלת הבע"ד דנעשו ב"ד ע"ש אלא שבאמת הטור כ' בהדיא בסי' רמ"ד שם בשם הראב"ד דאם חתמו בעצמם דפסול אף בשלשה וגם משמע בגיטין דאף בשנים אמר אמרו כשר למאן דמכשיר ושם ודאי יש פסול אם כתבו ותתמו הם ולחומר הקושי' נ"ל דל"מ באומר אמרו ואינו מייחד שם הסופר והעדים א"כ בכה"ג נ"ל כיון דנתן להם הרשות שיבחרו איזה סופר שירצו נלפענ"ד דבכה"ג ודאי לא קפיד אם הם יכתבו בעצמם דכיון דנתן להם רשות שיבחרו איזה שירצו מכ"ש שכשר אם כתבו הם דלא קפיד עלייהו וכל שכשר בזה שוב הו"ל עדות הראשונים עדות שלם והראב"ד דכ' הטור בשמו דפסול כשחתמו בעצמם היינו משום דבפ"ד מזכייה קאי על ל' רבינו שכ' אמרו לפלוני ופלוני הרי דפרט השמות ובכה"ג י"ל דקפיד דוקא על אלו ועב"ח שכ' בח"מ שם שהראב"ד דייק כן ל' רבינו שם ע"ש:

ובזה עמדתי על ל' הראב"ד והטור שכתבו כן שם ולא כ' הראב"ד כן בפ"ב דגירושין משום דשם לא פרט רבינו פלוני ופלוני וע' בדרישה ופרישה בחו"מ שם ושם אפשר דכשר ודו"ק. אלא אף במייחד שם העדים נ"ל דבר חדש דהרי התוס' הקשו ד"ה הא כ' הגט דהרי ר"מ מכשיר אף במצאו באשפה וא"כ למה אמר דמילי לא ממסרי לשליח לענין כתיבה וכתבו דכל שצוה לכתוב הקפיד ע"ז ופסול ע"ש ולפ"ז ממנ"פ כשר דאם נימא דמקרי חצי דבר במה דכתבו האחרונים וצריכין לראשונים הא ז"א דלענין הכתב עצמו א"צ לעדות הראשונים כלל דממנ"פ אם לא צוה שוב כשר אף במצאו באשפה שוב הו"ל דבר שלם עכ"פ לענין הכתיבה ושפיר מקרי דבר וצ"ע בזה כי היא הערה חדשה. עוד נ"ל כיון דמסקינן דכשר ולא תעשה כן בישראל ומשום חששא דשמא תשכיר עדים וכיון דל"ש דלכך לא גזרינן דלמא נפיק מיניה חורבא כדאמר בסוגיא ולפ"ז שוב אף כשאמר אמרו לסופר פשיטא דאין מקום לומר דהקפיד דוקא שיכתבו אחרים ולא הם דהא לא תעשה כן בישראל והיאך נימא דהקפיד דוקא שיעשה איסור וכיון שלא הקפיד שוב הו"ל דבר שלם לגבי הראשונים. ובזה י"ל דלכך לא כ' הראב"ד כן רק בחו"מ משום דבגט כשר כשחתמו בעצמם ומשום דלא תעשה כן וגם הה"מ שמכשיר קאי בגיטין ודו"ק ובאמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ג"כ כשר ולא תעשה ואף למאן דמכשיר שם הא לענין הכתב סופר שייך הסברא שכתבתי והב"ש שכ' כן בשם הראב"ד גם גבי גט דבריו צ"ע דאפשר דבגט כשר ודו"ק:

שוב ראיתי בבית מאיר שכ' על דברי הב"ש הנ"ל דכ' בשם הראב"ד דהוה שינוי דתלוי בפלוגתת הרי"ף ורא"ש ורמב"ם שמבואר בב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/קמא#מט|סי' קמ"א ס"ק מ"ט]] אם אמר שהשנים יתנו לפלוני שלוחו אם יכולים למסור בעצמו ע"ש ולדעתי הדבר צ"ע דאף להרי"ף והרא"ש שם דהם בעצמם כשרים שיתנו הגט היינו משום דסוברים דרק לטירחא דידהו חייש אבל בכתיבה כל שפרט להם שם העדים ודאי אין רשאין לכתוב בעצמם. וראיה ברורה מהא דחתם סופר ועד פסול דחיישי לכיסופא דסופר ויחתמו אותו שלא צוה הבעל כדאמר בסוגיא ולפ"ז אם נימא דאין קפידא אם יכתוב איש אחר מה שלא צוה הבעל למה גזרו גזרה משום חשש זה דאינו רק פסול דרבנן לכל היותר וע"כ דכל שפרט אות אנשים בטל הגט אם חתמו אחרים ולכך גזרו משום כיסופא דסופר וז"ב מאד. אך בגוף הקושיא שהקשיתי דהו"ל חצי דבר נלפענ"ד הדבר ברור דלפמ"ש התוס' דלכך לא הוה עד מפי עד משום דהראשונים אינם רק שלוחים ועיקר הם העדים האחרונים וכיון שכן ניהו שצריכין שיעידו להם שכן צוה הבעל אבל אינו רק לראיה שאינם משקרים אבל אם נודע להם בבירור שצוה הבעל כן ל"צ לעדים ואם שמעו מפי הבעל א"צ לעדים כלל ולא אברי סהדי אלא לשקרי א"כ ל"ש בזה לומר דמקרי חצי דבר דלענין גוף החתימה והכתיבה ל"צ לעדות ול"ד לעידי אמירה ועידי קבלה דהעידי קבלה ל"מ אם לא יש עדים שמנתה שליח וש"ק צריך עדים על גוף המינוי אף דהיה נודע בבירור שרצונה לקבל גט משא"כ בעידי חתימה דא"צ לעשותם בפני עדים וז"ב כשמש לדעתי. איברא דמדברי הרמב"ן לא נראה כן שכ' שעיקר תלוי בראשונים ואחרוני' אם תשאלם יאמרו שא"י אם היא מגורשת ואם תבא היא עצמה להתיר עצמה צריכין שתי כיתי עדים הראשונים שיעידו שבפנינו אמר וב' אלו שיאמרו כתבנו וחתמנו ע"ש וכיון דעיקר הם הראשונים והראשונים לא יכלו לעשות בעצמם כ"א מפי עדים אחרונים הו"ל חצי דבר והנ"ל בזה דהרמב"ן לשיטתו דס"ל דבאומר אמרו דפסול הוא משום דבעינן כתיבה לשמה וישמעו מפי הבעל ולפ"ז למאן דמכשיר אומר אמרו ל"ל דכשר כששמעו מפי עדים הראשונים דהוה הם כפי הבעל וע"ש ברמב"ן שביאר כן בהדיא ולפ"ז א"כ ע"כ מפי עדים הראשונים חיים ושפיר הו"ל העיקר העדים הראשוני' אבל לפי שיטת הר"ן והרא"ה דאומר אמרו כשר ולא בעינן שישמעו מפיו שפיר לא הוה חצי דבר דהעדים אינם רק לגילוי מלתא שנתרצה לכתוב גט ובכה"ג לא מקרי חצי דבר כמ"ש האחרונים דכל שהם לגילוי מלתא בעלמא ל"מ חצי דבר ועכ"פ במ"ש י"ל דלכך פוסל הרמב"ם אומר אמרו אף במתנה משום דהוה חצי דבר ולא ס"ל הנך סברות שכתבתי לחלק ועיין בהגהת אשר"י פרק כל הגט שנסתפק בדעת הרמב"ם אם יש לחלק בין שטר מתנה לשטר ראיה ולא נודע טעם חלוקו ולפמ"ש יש לומר בשלמא שטר מתנה הו"ל חצי דבר דעדים הראשונים א"י לכתוב דהו"ל שינוי אבל שטר ראי' אין קפידא בדבר דהא אינו רק גילוי מלתא בעלמא שהרי אומר שכבר נתן ובכה"ג אפשר דל"מ חצי דבר אבל באמת אין חילוק כמ"ש א"ז שם ודו"ק היטב אבל אנן בדידן ס"ל דבאומר אמרו אין פסול משום חצי דבר ומטעם שכתבתי:

ובזה י"ל דזה כוונת הרמב"ן דלכך פוסל באומר אמרו משום דכיון דבעינן שישמעו מפי הבעל וע"כ צריך אתה לחשב פי העדים כפי הבעל וא"כ צריכין לעדים הראשונים ובכה"ג שוב הו"ל חצי דבר דיש חסרון בגוף העדות ואינו שם דבר בפ"ע בלתי עדות הראשונים וז"ב מאד. ובזה הבינותי קושית הרא"ה עליו שכתב דא"כ למה צריך לומר לר"י הטעם בשביל מילי לא ממסרי לשליח לימא בשביל דלא נכתב לשמה דלא שמעו מפי הבעל וכתב הר"ן דל"ק דאם איתא דמילי ממסרי לשליח כיון ששלוחו של אדם כמותו הו"ל כאילו שמעו מפי הבעל כיון ששומעין מפי שלוחו של בעל ע"ש ומקודם נבאר כוונת הר"ן דלכאורה דבריו תמוהין דגם באומר אמרו פוסל הרמב"ן אף דשם מילי ממסרי לשליח וכמ"ש הרמב"ן בעצמו וא"כ שפיר הקשה הרא"ה לשיטתו וראיתי לאחרונים שנדחקו בכוונת הר"ן ולפענ"ד הדבר כפשוטו דבאמת מילי לא ממסרי לשליח ורק דבאומר אמרו כתב הרמב"ן דל"ש הפסול הזאת דאטו א"י לעשות שליח שלא בפניו ובאמת אין השליח הזה דהיינו העדים מוסרין כלום שיהיה גודר בשם מילי לא ממסרי לשליח רק שהם מודיעים להעדים שבפניהם עשה אותם שלוחים ועדים וא"כ מה שייך כאן מילי לא ממסרי לשליח ולפ"ז שפיר השיב הר"ן על הרא"ה דלכך ע"כ צריך להטעם דמילי לא ממסרי לשליח דאם נימא דיש כח במילי למסור לשליח שוב הוה פי העדים כפי הבעל דהרי מסר להם אותן המילי שהוא היה אומר ובשלמא אם מילי לא ממסרי לשליח שפיר כתב הרמב"ן דפסול משום שלא שמעו מפי הבעל ואף דשמעו מפי שליח הבעל הא מילי לא ממסרי לשליח ואין פי העדים כפיהם וז"ב כשמש בכוונת הר"ן אבל לפמ"ש א"ש קושית הרא"ה דניהו דפי העדים הוה כפי הבעל אם מילי ממסרי לשליח אבל עכ"פ כיון דצריכי לעדים הראשונים שוב הוה חצי דבר וז"ב מאוד:

ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמר רב אשי בדף ע"ב ישמעו לאפוקי מ"ד מודה ר"י באומר אמרו קולו לאפוקי מדר"כ א"ר ותמה הפ"י לשיטת הפוסקין דמכשירין באומר אמרו ולא ס"ל כדר"א דממעט זאת מהברייתא ולמה סמכו עליו בקולו לאפוקי מדר"כ ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב היאך מכשירין ניהו דיכול להשוות שליח שלא בפניו דל"מ מילי למה לא יפסול משום חצי דבר דהא צריכין לשמוע מפי הבעל וע"כ דפי העדים כפי הבעל ושוב הו"ל חצי דבר וכמ"ש בסברת הרמב"ן ועכצ"ל דל"מ חצי דבר דזה אינו רק גילוי מלתא בעלמא שמודיעין שנתרצה הבעל לעשותם שלוחים ואינם צריכין להם לגוף העדות. והנה ר"א ס"ל בדף כ"ט דאם מת ראשון בטלו כלם וא"כ אם בשליח הראשון כלהו מכחו באו מכ"ש במצוה אותם שיהיו האחרים עדים שמכחם באו וא"כ שוב הו"ל חצי דבר ולכך ממעט אומר אמרו אבל לדידן דקיי"ל דכלהו מכח בעל קאתו ושוב אין הראשונים כ"א גילוי מלתא בעלמא שרצון הבעלים הוא כן וכשר אומר אמרו ולכך פסקו בזה דלא כר"א ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים חריפים ונפלאים ת"ל ויש להאריך שם בסוגיא בכל קוץ וקוץ תילי תילין ואכ"מ. ובמ"ש למעלה בביאור מילי לא ממסרי לשליח משום דבעינן שחזרה שליחות אצל המשלח מיושב קושית הבית מאיר סי' ק"כ ס"ד בהא דאמרו בחולין דף י"ב ממנ"פ אי חזקה שע"ש אפילו תרומה נמי והקשה הא ל"ד די"ל חזקה שע"ש ואם לא יהי' סיפוק בידו ישלחנו ביד אחר ולכך בשחיטה דא"צ שליחות אמרינן דעשה שליח לאחר משא"כ בתרומה דל"מ אחר דהו"ל מילי ומילי לא ממסרי לשליח ע"ש ולפמ"ש מיושב דכבר כתבתי בשם המח"א דבמתנה לא בעי חזרת שליח דנעשה שלוחו של המקבל דיכול לזכות ולהעשות שליח מעצמו וא"כ בתרומה שפיר מילי ממסרי לשליח. מיהו יש לפקפק דבמתנה מבורר עכ"פ מי הוא המקבל ונעשה שלוחו של המקבל משא"כ הכא דלא נודע המקבל ואפשר דמיירי במכירי כהונה וזה דחוק. אבל גוף הקושיא לפענ"ד מיושב עפמ"ש התה"ד [[תרומת הדשן/א/קפח|סי' קפ"ח]] דהא דאם שמע אחר ואזל ותרם דלא הוה תרומתו תרומה אף דזכייה מטעם שליחות ויכול לזכות אף שלא מדעת משום דדעת בעה"ב דשלוחו יודע ומכיר באיזה מדה תורם לפ"ז כיון דזה השליח מכיר באיזה מדה תורם א"כ יש בכחו לתרום כפי רצונו של בעה"ב א"כ לא הוה מילי בלבד דנמסר לו הכח והשיעור עד כמה יתרום וזה גופא מקרי מעשה ול"מ מילי והב"מ שם תירץ ג"כ עפ"י התה"ד אך לא דבריו דבריי ודו"ק ומ"ש הב"מ שם להשיג על המהרי"ט [[שו"ת מהרי"ט/א/קכז|ח"א סי' קכ"ז כבר קדמו ברוב דבריו המח"א שם סי' ג' וע]]"ש סי' וא"ו וסי' ח' ולפמ"ש יש לפלפל בכל דבריו ואכ"מ:

והנה בהא דאמרו בגיטין [[בבלי/גיטין/כט/ב|דף כ"ט ע"ב]] והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ופירש"י דלאו במקום בעל קאי למוסרו לאחר ותמה הפ"י כיון דעכ"פ נעשה שליחו למסרו לאבא בר מניומי למה לא יהי' יכול למוסרו לאחר וע"ש שהאריך ויש לי מקום עיון בכל דבריו וצ"ל דבאמת צ"ב הא דמבואר בש"ע אהע"ז [[שולחן ערוך/אבן העזר/קמא#לה|סי' קמ"א סעיף ל"ה]] דיכול לשלוח ע"י כותי שימסור לישראל שהכותי אינו רק קוף בעלמא וע"ש מ"ש בגליון וקשה הא הוה מילי ולא ממסרי לשליח כיון דאינו שליח לגירושין ועיין באהע"ז [[שולחן ערוך/אבן העזר/לה#ו|סי' ל"ה ס"ו]] בהג"ה מ"ש הקדוש מדרוש וצ"ל כיון דאינו רק קוף א"כ אין נעשה שליח הכותי כלל רק אותו ישראל שמסרו לו הוא נעשה שלוחו והרי הוא בידו לגרשו בגט הזה וז"פ:

ומעתה זה שלא נעשה שליח רק למסרו לאבא בר מניומי א"כ הוה שליח שלא נמסר לגירושין ושוב הו"ל מילי בעלמא ולא ממסרי לשליח וכאן ל"ש דהוה קוף בעלמא דבאמת נעשה שליח ואם הי' אבא כאן הות אמר בפ"נ וא"כ הו"ל מילי ול"מ לשליח שיעשה שליח שני. ובזה י"ל הא דאמרו אח"כ גבי מעשה דחלה השליח וניחוש שמא פייס ותמה בתורת גיטין לפמ"ש הב"ש [[בית שמואל/אבן העזר/קמח#א|סי' קמ"ח ס"ק א']] דלהרמב"ם צ"ל דכל דבטל הגט הוה אמר לשליח א"כ כאן דחיישי' שמא פייס והרי לשיטת התוס' בדף י"ח הו"ל חשש ביטול הגט ולמה ניחוש לזה דא"כ הוה מודיע לי' ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת יש לומר דע"כ לא אמרי' דמודיע לי' כדי שלא יכשיל את האשה דתתגרש בגט זה ולפ"ז שם דאמר להשליח דלא יגרשה תיכף רק אחר שלשים יום ולפ"ז הו"ל עוד שהות להודיע להשליח וא"כ שפיר חיישי' דלמא פייס וא"ל דאכתי מה ניחוש הא יודיע אח"כ דז"א דבאמת חיישי' שמא אח"כ יחזור בו וקי"ל דניהו דבטל לשליחו' גיטא גופא לא יבטל ויכול לחזור ולגרש בו וא"כ שוב לא יודיע ובאמת שוב לא יהי' מועיל דהו"ל כשליח שלא ניתן לגירושין וא"ל כדאמר הש"ס דעכ"פ ניתן לגירושין אח"כ דז"א דהרי באמת בטל הגט בנתים וא"כ אז הו"ל מילי בעלמא ולא ממסרן לשליח ושוב הו"ל שליח שלא ניתן לגירושין ודו"ק היטב:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>