עריכת הדף "שואל ומשיב/ה/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
נסתפקתי בהא דכתב הרמב"ן דעד מפי עד הראשון נאמן כיון שזה השני אומר משמו וכ"ה בש"ע יו"ד [[שולחן ערוך/יורה דעה/קפה|סי' קפ"ה]] ובאהע"ז [[שולחן ערוך/אבן העזר/קטו#|סי' קט"ו]] מהו הדין בשנים האומרים מפי שנים אם נאמנים הראשונים יותר כיון שהשנים אומרים משמם או דלמא כיון שהם שנים ותרי כמאה ואין הראשונים נאמנים יותר ובפרט דהעדים השניים מכחישים ואומרים שכן אמרו להם והראשונים כופרים ואומרים שלא אמרו כן (ועיין חלקת מחוקק [[חלקת מחוקק/אבן העזר/יז#עט|סי' י"ז ס"ק ע"ט]] ויש לדחות ולחלק) והנה לכאורה יש להם מיגו דאי בעי אמרו שהם ראו בעצמם כן. מיהו יש לומר דיראו שמא יוזמו ויתכחשו וגם בלא"ה דעת הרמב"ן בב"ב דף ל"א דעדים צריכים להיות נאמנים מצד דיבורם ולא מצד מגו והוה כעד הצריך שבועה דאינו עד ע"ש וכאשר השקפתי בזה ראיתי בחו"מ סי' כ"ג שכתב שם המחבר דוקא בדיין אחד אבל שנים נאמנים לעולם ואפילו אם יש שני עדים מכחישים אותם. ולכאורה משמע דמה"ט הוא משום דהראשונים נאמנים יותר מהשניים איברא דלפ"ז צריך להבין אמאי בדיין אחד אינו נאמן משנסתלקו לפניו הא זה הבע"ד אינו בא רק מכח שזיכה לו אותו הדיין וכיון דהדיין מכחישו למה לא יהיה נאמן יותר מהשני וכבר נתקשה בזה הקצה"ח שם ויצא לדון בדבר החדש. אבל לפענ"ד יש לומר כיון דשם מוקמינן בשודא דאל"כ נהדר ונידייני' וא"כ בשודא לא שייך זאת דע"כ לא כתב הרמב"ן דעד מפי עד הראשון נאמן יותר רק בדבר שהעד השני אינו יודע כל מאומה רק מפיו של הראשון הוא מעיד א"כ הוא בעצמו מודה שהראשון הוא עיקר וכל שמכחישו הראשון נאמן אבל בשודא דזה אינו תלוי בפלפול רק כפי הבנת הדיין וכפי אשר יגיד אף בלי טעם ועיין בסי' קל"ח וסי' רנ"ג וא"כ מה אולמא דהראשון משני הא גם הראשון לא הגיד אשר ראה וידע בפלפול וסברא רק כאשר ענה מלבו והשני מכחישו ואומר שכן אמר א"כ מה"ת יהיה הראשון יותר נאמן וז"ב לדעתי ולפ"ז לפמ"ש התוס' דשודא לא שייך רק בדיין מומחה דדן יחידי ע"ש וא"כ בשנים הדנים ע"כ לא מיירי בשודא א"כ הראשונים נאמנים יותר. איברא דלפ"ז צריך להבין להס"ד שם דלא ידע דמיירי בשודא מפ' ונהדר ונידייניה הא בלא"ה מהראוי להיות נאמן כיון שמכחישו וצ"ל דהס"ד ס"ל כיון דיכול למדייני' שנית א"כ אין הראשון נאמן יותר דכל שיכול לחזור ולדונו למה לן לנאמנותו ול"ש נאמנות וכמ"ש בש"ע דל"ש נאמנות ועיין בסמ"ע וש"ך דפירשו דאין סומכין על נאמנותו וצריך לחזור ולדון מחדש. אמנם עדיין צריך להבין לפמ"ש המהרשד"ם והובא בש"ך [[ש"ך/חושן משפט/יז|סי' י"ז]] דאחר שפסק הדיין א"י לחזור ולישב בדין דמחזי כנוגע וא"כ עדיין צריך לנאמנותו דא"י לחזור ולדון דמחזי כנוגע אבל זה אינו דש"ה דכבר גילה דעתו בפסק שוב לא יוכל לשויא נפשיה הדרנא אבל כאן כיון דיוכל לחזור ולדון לא מחזי כנוגע דהא כיון דלא רמיא אנפשי' למדכר היכן פסק דמה"ט אינו נאמן אח"כ א"כ יוכל להתנצל אח"כ שלא זכר וסבר שזיכה לחבירו וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הריטב"א בהא דפריך הש"ס ונחזי זכוותא מאן נקט והקשה הריטב"א כיון דאינו נאמן שוב יש חשש שמא נכתב הפסק אח"כ ע"ש. ולפמ"ש א"ש דכאן יקשה להס"ד דלא ידע בשודא הא הראשון נאמן וכאן ל"ש לומר דיכול לחזור ולדונו דז"א דכאן מחשב כנוגע כיון שכבר גילה דעתו בפסק וכמ"ש הרשד"ם וכיון דלא יכול לחזור ולדונו שוב נאמן הראשון וע"ז משני בדקריע זכוותי' וע"ז שפיר מקשה ויחזור ונדייני' וע"ז משני בשודא ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח. עכ"פ נחזור לענינינו דבשנים הטעם שהם נאמנים יותר אבל בסמ"ע וש"ך מבואר שם להיפך דשנים אינם נאמנים רק לפי שנוכל לתלות שטעו בשמיעתם וע"כ הדין צ"ע ויש להאריך שם ואכ"מ:

והנה במ"ש לעיל מיושב היטב מה דהקשה התומים סי' כ"ה ס"ק ה' בהא דפריך הש"ס ולחזור ולדייניה דלמא מיירי דטעה הדיין בשיקול הדעת וא"כ אם קם דינא הדין דין אבל אם יחזור וידיינו א"כ יצטרך לדון כפי האמת ויזכה לשכנגדו וא"כ ע"ז אנו דנין אם נאמן לאחר שנסתלקו מלפניו ע"ש שהתפאר שם בראיה זו לדעת הרי"ף. ולפמ"ש א"ש דבזה יקשה דשוב מהראוי להאמין לראשון דהיינו לדיין וכקושית הקצה"ח ול"ש לומר דכיון דנוכל לחזור ולדיינו לא שייך נאמנות וכמ"ש לעיל דז"א כיון דכאן איכא נ"מ במה שיחזור וידונו כיון שמודה שטעה בשיקול הדעת וא"כ שוב מהראוי שיהיה נאמן וע"כ דלא מיירי בטעה בשקול הדעת ושוב פריך שפיר ולחזור ולדייניה ובלא"ה י"ל בישוב קושית התומים דבמודה שטעה אף בעודן לפניו מהראוי להאמין להבע"ד השני שמכחיש הדיין דמהראוי לומר שבודאי טעה הדיין במה שאמר שזיכה לחבירו ומודה שטעה בשיקול הדעת ומוטב לתלות שטעה עכשיו ואינו זוכר שזיכה לשכנגדו מלתלות שטעה דפשיטא דאין לתלות מן הסתם שטעה בדין דכיון דמיירי במומחה דהרי כיון שמוקי בשודא ע"כ דמיירי במומחה דשודא א"י לעשות רק מומחה לפירוש התוס' בכתובות דף צ"ד וע"כ דמשמע להש"ס דמיירי ביחיד וכפשטת הלשון נאמן הדיין דמשמע דמיירי ביחיד מומחה וא"כ מה"ת לתלות בטעות וע"כ דלא מיירי כלל שטעה בשיקול הדעת ושפיר פריך ודו"ק היטב ועיין שו"ת בית יעקב סי' קכ"א שכתב דבדיין שטעה לא מחזיקין למפרע שטעה ואמרינן השתא הוא דטעי ע"ש שהאריך ולפענ"ד ממ"ש ראיה ברורה לזה וכנ"ל ודו"ק ועיין שו"ת תשב"ץ [[שו"ת תשב"ץ/ב/נה|ח"ב סי' נ"ה]] בסופו שכפי הנראה לא זכר שם דברי הרמב"ן בעד מפי עד הנ"ל ודו"ק. והנה בחידושי אמרתי בהא דכתב הטור בחו"מ סי' ע"א בשם רבינו קלונימוס שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחר לא מהני נאמנות וכתב הב"י בשם תשובה אשכנזית ראיה מהא דאמרינן פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואשתכח שיקרא והא הכא דמדאורייתא מהימנא וכיון דמשקרא לא מהימנא ודבריו תמוהים לכאורה דהתם כלה בחד ענינא והו"ל כהוחזק כפרן לאותו ממון דתו לא מהימן עלה משא"כ בהוחזק כפרן בדבר אחר וכבר התעורר בזה אא"ז הח"ץ ז"ל [[חכם צבי/לא|סי' ל"א]] ע"ש שהאריך ובכ"ז הניח בצ"ע. ולפענ"ד נראה דהנה שם מיירי במשמשתו נדה והיכא ידענו זאת כגון דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואשתכח שיקרא והנה הא באמת התורה הימנה דטהורה מדכתיב וספרה לה וקשה נימא פלגינן דיבורא דמה שאמרה שאותו חכם טיהר לה זה שקר אבל למה נחזיק שמשמתו נדה דלמא חכם אחר טיהר לה או שטבלה וכדומה והרי התורה נתנה לה נאמנות על גוף איסור נדה ניהו דהוחזקה כפרנית על מה שאמרה דהחכם פלוני טיהר אותו דם מ"מ דלמא לא שמשתו נדה וחכם אחר טיהר לה או שטבלה וכדומה ודלמא כבר ספרה והכתם בא ממקום אחר להגירסא שם ברי"ף כתם וע"כ כיון דבאמת אין מהראוי להאמינה כלל דאשה אינה נאמנת ובפרט באתחזיק איסור ורק דהתורה האמינתה ועיין תוס' גיטין ע"ב וכל שהוחזקה כפרנית שוב אינה נאמנת וז"ב כשמש ולפ"ז נ"ל דע"כ התשובה אשכנזית ס"ל דמיירי דאשתכח שיקרא עפ"י עדים וכמ"ש הרא"ש בכתובות דף ע"ב שם דלשיטת הרמב"ן דהטעם דהעד מפי העד הראשון נאמן יקשה דניהו דהראשון נאמן יותר אבל פשיטא דלא מקרי הוחזק כפרן בזה דסוף סוף אינו רק אחד וע"כ דמפרש כשיטת הרא"ש הנ"ל דמיירי בשני עדים והוחזקה כפרנית ודו"ק. אך אם כי ישבתי דברי התשובה אשכנזיות עכ"ז נראה עיקר כמ"ש הח"ץ ז"ל שם בכוונת דברי רבינו קלונימוס דדוקא לענין מה שהאמין לו יותר ממה שהאמין לכל ישראל הוא דאמרינן דכל שהוחזק כפרן בדבר אחד לא המניה אבל במה דנאמן מצד שעפ"י ד"ת נאמן ל"ש לומר דכל שהוחזק כפרן בדבר אחד לא יהיה לו שוב נאמנות ע"ש ותדע דהרי החשוד לדבר אחד אינו חשוד לשאר דברים. ובזה נראה מ"ש בנתיבות המשפט לשארי הגאון מליסא ז"ל בסי' ע"א דה"ה החשוד לד"א לא מועיל הנאמנות. ולפמ"ש יש לחלק דדוקא הוחזק כפרן הוא דל"מ נאמנות אבל מה שחשוד לדבר אחד יש לומר דמ"מ לענין ממון הימניה ויש לו נאמנות. ובלא"ה יש לחלק דממון אפשר בחזרה ולכך כל שהוחזק כפרן ל"ש נאמנות דסבר דאפשר בחזרה ולכך יכפור גם בזה אבל בשביל זה לא יהיה חשוד שלא יהיה לו נאמנות בדבר איסור במה שאין לו תיקון ותדע דהרי תשובה מועיל גם בעוברת על דת אף שהוחזקה פעם אחת לשקרנית ועיין בח"ץ שם ובחוות דעת סי' קפ"ה ס"ק א' בסופו שדחה לתשובה אשכנזיות הנ"ל וכבר קדמו הח"ץ ז"ל ע"ש שכל דבריו דברי תורה וגם במ"ש ליישב קושית הגאון אבד"ק ליסא מנודר ועובד יורד ומגרש שדבריו מוכרחים והנני יוסיף להפליא דלפי דברי הגאון מליסא א"כ לשיטת הרשב"א היאך אמרו בב"מ דף ה' דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא וע"ש בתוס' משום דשבועה חמורה שנזדעזע הר סיני והא מושבע ועומד מהר סיני שלא לגזול ואיך ניתן לו עוד שבועה. ובאמת שהיא תמיה גדולה על הרשב"א דעכ"פ בחשוד לאותו דבר ודאי ל"מ שבועה ועיין בנקה"כ יו"ד סי' ב' שם וא"כ נפל פיתא בבירא א"כ איך משכחת לה כלל שבועה הא כיון דחשוד אממונא והרי הוא מושבע ועומד מה"ס. ולכאורה רציתי לומר דבאמת מטעם זה נחלק אביי על רבה וס"ל דאמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ורק דאמרינן ספק מלוה ישינה יש לו עליו וא"כ שוב עכ"פ אינו מושבע ועומד מהר סיני דכל שיש לו ספק מלוה ישינה שפיר יוכל לשבע וז"ב. ובזה מיושב היטב מה דהקשו בתוס' שם דא"כ גזלן וכופר פקדון אמאי פסולין לשבועה נימא שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שהוחזק כפרן בבירור א"כ שוב ל"ש להמני' בשבועה דהרי חזינן שחשוד על השבועה דהרי מושבע ועומד מה"ס ואף דשיטת הנקה"כ דוקא בחשוד לאותו דבר מ"מ גזלן ידוע ודאי מקרי חשוד אף שאינו גזלן באותו דבר ומכ"ש בכופר בפקדון שחשוד באותו דבר וז"ב:

ובזה מיושב היטב מה דהקשה בהפלאה בק"א סי' צ"ו בהא דאמרו וניחוש שמא תיזל גבי חכם ומשני דצריך לפרט הנדר אכתי מה מועיל הנדר הא כל החשש שמא ספק מלוה ישינה יש לה והרי היא נשבעת שאם קבלה תחזור וא"כ גם משבועה לא תפרוש שאם תזכור לאחר זמן תוכל להחזיר ולא נשבעת שוא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מצד הסברא יש לומר דחשוד אממונא לא חשוד אשבועה דשבועה חמור ורק דעיקר הקושיא דאיך מאמינין לה על השבועה הא היא מושבעת ועומדת וא"כ כל דתלינן בספק מלוה ישינה שוב אינה מושבעת ועומדת ושפיר תקנו לה השבועה ויש להאריך שם בסוגיא ואכ"מ. אך עכ"פ על רבה קשה דמ"ט דשבועתא הא מושבע ועומד הוא ולפמ"ש לעיל לחלק בין ממון לאיסור דממון איתא בחזרה א"כ י"ל דמש"ה מועיל השבועה דניהו דעבר על לא תגזול מה דמושבע ועומד מה"ס מ"מ איתא בחזרה משא"כ השבועה דליתא בחזרה ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הקצה"ח דהנה ביאור דברי הרמב"ן דעד מפי עד הראשון נאמן נראה לפענ"ד דכמו דאמרינן דהשליש נאמן דהא המניה והיינו כיון שסמך עליו הרי המניה כל מה שיאמר ומה"ט נאמן ע"א כל שהיה בידו כבר אף שאינו בידו כעת וכמ"ש הפ"י בגיטין דף נ"ד דהא המניה מעיקרא ולפ"ז גם בעד מפי עד כיון דזה השני מודה שהוא לא ידע רק ששמע מזה א"כ המניה להאי עד א"כ פשיטא דהוא נאמן להכחישו דהא השני מודה דא"י כלום רק שכן אמר לו הראשון והרי זה טוען שכן אמר לו. ולפ"ז נראה דבדיין ג"כ הרי סמך על דבריו וא"כ מהראוי שיהיה נאמן ולפ"ז זהו כשלא נסתלקו מלפניו אבל אחר שנסתלקו מלפניו אמרינן כיון דלא נתכוין שיהיה עד א"כ ל"מ לשיטת התוס' ישנים בכריתות דף י"ב דבעינן שיתכוין לעדות א"כ פשיטא דכאן לא עלה על לב הדיין שיצטרך להעיד אלא אף אם נימא דלא כהתוס' ישנים הא כאן כל עיקר נאמנות הדיין הוא דהא המנוהו בעלי דינים ולפ"ז כיון דבאמת דהוא מלתא דל"ש שלא יהיו עדים או פס"ד וא"כ מתחלה לא נתנו לו נאמנות להדיין על אחר גמר דין ולכך לא נאמן. ובזה נראה לפענ"ד דלכך מוקי לה בשודא דשם שייך שסמכו על הדיין אבל בדין התלוי בטענות דיכול לחזור ולדון א"כ ל"ש לומר שסמך על הדיין דהא יוכל לחזור ולדון וגם יוכלו לברר טעותו וא"כ לא סמכו עליו וא"כ שוב אינו נאמן יותר מהבע"ד. ובזה יש לברר כל פרטי הדינים שהאריך הש"ך ב[[ש"ך/חושן משפט/כג|סי' כ"ג]] שם וקצרתי ולא כתבתי רק מה שיש להעיר בזה ומשכיל על דבר ימצא בזה טוב טעם ודעת ודו"ק וע' בתשב"ץ [[שו"ת תשב"ץ/ב/ב/נה|ח"ב סי' נ"ה]] מ"ש בסופו בענין עמ"ע שהרמב"ן כ' שאינו נאמן וכתב ע"ז לא תתלו בוקי סרוקי ברבינו ע"ש ודבריו צ"ע שלא הזכיר כלל דברי הרמב"ן אלו וצ"ע. ודרך אגב ארשום מה שהשבתי למה שהקשה אחד מהתלמידים בהא דכתבו התוס' בסנהדרין דלמה נקט שנים שדנו דאף באחד הדין כן והקשה המהרש"א דלמא נקט שנים כדי שיהי' סהדי וע"ז הקשה דהרי התומים [[תומים/חושן משפט/יב#וסי' י"ב ס"ק וא"ו]] כתב בשם הר"א ששון דאם הבע"ד מכחישים הדיינים שלא נעשו דיינים דאין הדיינים נאמנים והקשה הא נאמנים הדיינים לומר לזה זכינו וכתב דשאני התם דכבר נעשו הדיינים ודיין נעשה עד משא"כ היכא דמכחישין הדיינות כלל ע"ש וצ"ב דהא גם שם בדיינים יכולין להכחיש הדיינות וצ"ל דהא שם מוקי בשודא דדייני וא"כ הוה כפשר ועד נעשה פשר ולפ"ז בשנים שדנו דין ממש לא הוו כסהדי זה תורף דבריו ואני ביארתי הדברים וע"ז השבתי דכל הטעם דאין הדיינים נאמנים כשאינו שודא משום דיכולין לדון שנית ולפ"ז בשנים שדנו דלכתחלה לא יוכלו לדון בשנים א"כ כל שכבר דנו אף שאינו שודא דדייני נאמנים ובזה שפיר הקשה המהרש"א דשם שייך לומר דנעשו סהדי דא"ל דבדין לא נעשו סהדי דז"א דבשנים נעשו עדים אף בדין דהא א"א לחזור ולדונו ודו"ק היטב. אחר שנים רבות מצאתי בשו"ת תשב"ץ [[שו"ת תשב"ץ/א/א|ח"א סי' א']] דף וא"ו ד"ה וראיתי ע"ש שמחלק ג"כ בין עד מפי עד בין איסורים דנאמן ע"א ובין דבר דבעי שני עדים ע"ש ומשם יש ללמוד לנ"ד ודו"ק:

והנה במה דפריך בקידושין דף ע"ד הנ"ל ונחזי זכותא מאן נקט ומשני דקריע זכות' וקשה לי לפמ"ש בשו"ת מהר"ם מינץ סג"ל סי' ק' דאין הדיין יכול לעשות פירוש על פסק שיצא ממנו ע"ש א"כ לשני דבאמת הפסק הוא לפנינו רק שיש בו ענין סתום ואינו נאמן הדיין לפרש הזכות שיש לזה כל שאינו מבואר וע"כ דנאמן לפרש הזכות ובאמת שראיית מהר"ם מינץ מהא דאמרו בב"מ דף פ"ו מאן מוכח מוכח רבה בר נחמני ולמה נחלקו עם הקב"ה הא הקב"ה כתב ונתן התורה ולמה לא פירשה וע"כ דהיו דנין לפי משמעות הכתב ולא תלי שוב בהקב"ה ע"ש באמת קשה ולטעמיך ניהו דבדיין אין תלי בפירושו דשמא לא כוון מתחלה כך ובשגגה או בזדון מפרש כעת אבל בהקב"ה ובתורתו הקדושה ל"ש כן אבל באמת לפמ"ש הר"ן בדרשות דהתורה תלי כפי מה שיסכים שכל האנושי אף אם הוא היפוך השכל האלקי ע"ש א"כ אין מקום לדבריו שכך רצה הבורא שתורתו הקדושה יתפרש לפי מה שיסכים השכל האנושי ולא כפי שכל אלקי אבל מ"ש קשה. ובאמת לפמ"ש הריטב"א דהקושיא קאי על הרישא דנאמן ל"ק קושיתי ואכתי צ"ע ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' קט"ז שכתב בהדיא דדיינים או פשרנים כל שהם שנים נאמנים לפרש דבריהם והביא סוגיא דקידושין ודברי הטור בענין זה ע"ש ולא ראה המהריב"ל דברי המהר"ם מינץ הנ"ל. והנה במ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מקה"ח דאם שנים אומרים לא נשב ונראה אם צריך עיבור ואחד אומר נשב בטל יחיד במיעוטו אמרו שנים נשב ונראה ואחד אומר לא נשב מוסיפין עוד שנים וכו' ב' אומרים צריך עיבור וג' אומרים ל"צ בטלו שנים במיעוטן ג' אומרים צריך עיבור ושנים אומרים ל"צ מוסיפין שנים וכ"ה בסנהדרין דף יו"ד ע"ב ובפהמ"ש לרבינו יש שם השמטה אבל הדין צ"ל כמ"ש בש"ס וברמב"ם שם ה"ט יו"ד והנה המפרש בקה"ח שם הקשה מ"ש באם אמרו לא נשב בטל יחיד במיעוטו ומ"ש באם אומרים שנים נשב ואחד אומר לא נשב דמוסיפים שנים וגם באם אמרו צריך עיבור ג"כ הדין כן ולמה הא אחרי רבים להטות הוא מקרא מפורש ולמה מוסיפין ע"ש ובתוס' יו"ט בסנהדרין שם ולפענ"ד הדבר מבואר דבאמת אחרי רבים להטות ובטל יחיד במיעוטו וזה כשאומרים שלא נשב והם הרוב או כשהאומרים שא"צ עיבור הם הרוב א"כ בטל יחיד במיעוטו אבל כשהאומרים נשב הם הרוב וכן כשאומרים צריך עיבור הם הרוב תו לא סגי כל שלא יוסיפו דהא אותן שנחלקו עמהם כיון שכבר אמרו כן תו לא חזו להיפוך דעביד איניש לאחזוקי דיבורא ולכך כשצריכין לעיין אז צריכין להוסיף ואז יהי' רבים מבלעדי הם וא"ל דגם אותן שאמרו שצריך לישב או שאמרו צריכין לעבר יעמדו בדבריהם דעכ"פ השנים האחרים שנוספים הם יוכלו להכריע שלו גלו עדן דעתם והגם ששניהם יעמדו בדיבורם אותן שנוספו יכריעו כצד האחד וז"ב כשמש. והנה בהא דאמרו ריש גיטין דאי מצרכת לי' תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה לכאורה צ"ב כיון דמסר הגט להשליח לגרש את אשתו א"כ מהראוי להאמין להשליח יותר דהרי הוא כפלוני חכם טיהר לי הכתם דהראשון נאמן יותר. אמנם ז"א דכל דהבעל מכחיש ואומר דלא כתב לשמה או שלא הי' שלוחו א"כ לא המניה כלל ולא סמך עליו וא"כ הו"ל חד לגבי חד וע"ז שפיר אמרו כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה והיינו שלא יהיה נאמן כלל כיון דכבר האמינו לשליח שנעשה שלוחו ושוב הו"ל כפלוני חכם טיהר לו כתם שהראשון נאמן יותר ובזה יש ליישב קושית התוס' דלמה נקט לשמה דוקא ולפמ"ש א"ש דלשמה האמינו לגרש אותה אשה משא"כ שאר פסולים לא שייך נאמנותו לענין השליחות ודו"ק ויש לפקפק בזה ודו"ק:

והנה במ"ש למעלה לענין שנים שמעידים מפי שנים אם נאמנים הראשונים כמו בעד מפי עד הנה בשנת תרי"ט י"א אדר א' ראיתי מה דהביא הש"ך בחו"מ [[ש"ך/מו#יב|סי' מ"ו ס"ק י"ב]] בשנים החתומים על השטר שאמרו אין זה כת"י ואחרים אומרים דזה כת"י דהאחרונים נאמנים ואמאי הא האחרונים אמרו מפי הראשונים וכיון שהראשונים אמרו שלא חתמו מהראוי להאמין הראשונים יותר. הן אמת דלפמ"ש הש"ך שם דהראשונים לא מעידים רק כל אחד על כת"י והשנים מעידים על שני חתימות א"כ הוה תרי לגבי כל חד לק"מ אבל הקצה"ח [[קצות החושן/מו#י|שם ס"ק יו"ד]] הוכיח מהתוספתא דאף שמעידים הראשונים כ"א על כת"י של חבירו ג"כ האחרונים נאמנים א"כ מוכח דלא כמ"ש וקשה הא הראשונים נאמנים יותר. אמנם נראה דש"ה שכיון שעדים החתומים על השטר הוה כנחקרה עדותן א"כ מה שאומרים אח"כ שמזוייף הוא הוה כחזרה ולכך האחרונים נאמנים יותר משא"כ כשאינו בשטר רק ששנים מעידים מפי שנים פשיטא דהראשונים יותר נאמנים ודו"ק ועיין בשו"ת הרשב"א שהביא הב"י באהע"ז [[בית יוסף/אבן העזר/מב#|סי' מ"ב]] והובא בח"מ שם [[חלקת מחוקק/אבן העזר/מב#יא|ס"ק י"א]] ומדבריו שם משמע דהראשונים נאמנים יותר ודלא כתוספתא המובא בקצה"ח שם ודו"ק. הן אמת שדברי הרשב"א שם קצת מגומגמים שמתחלה משמע דמיירי שבאו העדים החתומים ואמרו דלהם אמר לזייף ואח"כ משמע דלא באו עדים רק שהאשה טוענת שהוא מזוייף ולא יכולתי לעמוד על אמיתת הדברים וצ"ע. ודרך אגב אזכיר מ"ש הרשב"א שם דמה שמוציא האשה מחזקתה הוה כמו שמוציא ממון עיין תומים כללי מגו ס"ק ז' ודבריו צ"ע עפ"ז ודו"ק:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>