עריכת הדף "שו"ת תשב"ץ/ג/ריז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''ענין ריז: ''' 

קוסמטינא:

מעשה אירע בתונס באיש אחד שנפטר והיו לו שתי נשים אחת בקסומטינא ארוס' ואחת בתונס נשואה ויש לנשוא' בת ממנו ויש לו אח והעידו עדים שבשע' מיתתו אמר שהבת אינה בתו והיא ממזרת ושלעולם לא בא על אשתו ושזנת' תחתיו. וע"ז נחלקו שני בתי דינין שבקסומטינא ושבתונס אם נשיו צריכות חליצ' אם לא. הדיין הנכבד אשר בקסומטינא אומר שנשיו פטורות מן החליצ' ומן היבום. וטעמו בזה שכיון שזאת הבת הוחזק' בחייו שהיא בתו אפילו לא הוחזק' אלא מפיו. שוב אינו נאמן לומר ממזרת היא. דאע"ג דהוה איפשר למימר דאתי דבור אחרון ומבטל דבור ראשון. לא אמרי' הכי. כ"ש אם הוחזקה מפיו ומפי אחרים שאינו נאמן. והביא הוכחה לזה ממה שאמר בפרק יש נוחלין {{ממ|בבא בתרא קכ"ז ע"ב}} אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן. עוד סייע דבריו שאפי' נאמר שהוא נאמן לומר שהי' ממזרת. א"כ אשתו סוטה היא וצרת סוטה פטור' מן החליצה ומן היבום ומזה הטעם נפטרה הארוסה אשר בקוסמטינא. והדיין הנכבד אשר בתונס מחי לי' אמוחא והרבה דברים לסתור דבריו. ולפי שאינם צריכין לנדון זה איני צריך להזכירם בפרט ועיקר דבריו הוא שהוא לא הצריכה חליצה מפני דברי המת. אלא שזאת האשה יצא עליה קול שהיא מזנה והיתה פרוצה ביותר ומפני זה חששו לזאת הבת שמא היא ממזרת ואינה פוטרת אמה ולא צרתה מן החליצה. וסמך בזה על מ"ש הרמב"ם ז"ל אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחרי' אין חוששין לבניה שהם ממזרים. שרוב בעילות אחר הבעל ומותר לישא בתה לכתחלה אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה. ואם היתה פרוצה יותר מדאי אף לבניה חוששין. וביאר הוא בענין האומר בני זה ממזר הוא נאמן שהאב נאמן לומר בני זה מחייבי כריתות הוא או מחייבי מיתו' דמהני הוי ממזר ונאמן לפסלו מלבוא בקהל ע"כ לשון דייני תונס:

הנראה מתוך הדברים שזאת היתה מוחזקת שהיא בתו בחייו של זה שאמר בשעת מיתתו שהיא ממזרת והרי זה כאומר בשעת קדושין יש לי בנים ובשעת מיתה אמר אין לי בני' דאינו נאמן לאסור כדאי' בבריית' דקדושין בפ' האומר {{ממ|ס"ד ע"א}} ואפי' ליתנהו לבריה הכא אמרי' דכיון דאמר מקמי מיתה יש לי בנים. שוב אינו נאמן במה שאמר בשעת מית' שאין לו בנים. כ"ש היכא דאיתנהו קמן בחזקת בריה אינו נאמן לאסור. ומה שאמרו אמר בשעת קדושין הוא הדין לאחר קדושין אלא דאורחא דמלת' נקט שאין האשה רוצה להתקדש למי שאין לו בנים ויש לו אחים. וה"ה אם אמר כן לאחר קדושין ובהא מילתא כ"ע מודו בין ר' בין ר' נתן דהיכא דאי דאתחזק לן בבריה שאינו נאמן לאסור. ופלוגתא דידהו ליתא אלא במוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני. ואינו ענין לנדון הזה ולא נפקא לן מידי מההיא פלוגתא אלא בדמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דלפום אוקמתא דאביי בפ' האומר ס"ל לר' דנאמן. ור' נתן ס"ל דאינו נאמן. והרי"ף ז"ל השמיט זה מההלכות. וכתב הר"ז הלוי ז"ל שנראה מדבריו שהוא פוסק כדבריו ואינו נאמן לעולם לאסור משום דקי"ל {{ממ|עירובין מ"ו ע"ב}} הלכה כר' מחברו ורב. נתן חברו דרבי הוה. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאם הרי"ף ז"ל הוא פוסק כר' הי' לו להביא ברייתא זו ללמדנו שאפילו היכי דמוחזק לן באחי ובשעת מיתה הדר בי' ומרע לדבוריה אפ"ה נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור דלא שמעינן לה ממתניתין. אבל הרב ז"ל פירש שהרי"ף ז"ל השמיט הך שנוייא דאביי דלאו דסמכא הוא דודאי היכא דמוחזק לן באחי לא מהימן למימר אין לי אחים להתירה לשוק ושנויי' דחיקא הוא דשני אביי לאוקמא למתני' כרבי נתן וליתא הך שנוייא אלא ברייתא נמי בדלא מוחזק לן באחי ואפ"ה לרבי נתן נאמן אף לאסור לחומרא דבמילתא דעבידא לאגלויי חיישי' לדברי הבעל כדקא ס"ד מעיקרא וכך מוכחא סוגיא דפ' יש נוחלין {{ממ|בבא בתרא קל"ד ע"ב}} דהיכא דמוחזק לן דאי' לי' אחי לא מהימן לומר דלית ליה אחי אלו הם דברי הרמב"ן ז"ל. ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא שראיתי שהדיין אשר בתונס כתב כי הרמב"ם ז"ל פוסק כרבי נתן ואינו כן שהרמב"ן ז"ל ג"כ כ' שדבריו כדברי הרי"ף ז"ל שאם היינו מחזקים בו שיש לו אחים אינו נאמן. ואלו הי' סומך על אוקמתא דאביי היה לו לפסוק כר' דנאמן ואין ראוי לפסוק כר' נתן לגבי רבי. וכל זה פירשתי להוציא מלב האומר שהרמב"ם ז"ל פסק כר' נתן דליתא אלא הוא כדעת הרי"ף ז"ל ס"ל שסמך על הסוגיא דבפ' יש נוחלין דהיכא דמוחזק לן באחי אינו נאמן להתיר. וכל זה אינו ענין בנדון הזה. אלא חבטא בעלמא שנתחבטו בזה. אבל הנדון הזה הוא שאמר קודה מיתה יש לי בנים ובשעת מיתה אומר אין לי בנים. שאינו נאמן לאוסרה. וזו היא ששנינו בפ' יש נוחלין {{ממ|שם ע"א}} האומר זה בני נאמן הוא. ואמרינן בגמרא למאי הלכתא אמר שמואל לפטור את אשתו מן היבום. ואסיקנא אפי' היכא דמוחזק לן דאית לי' אחי נאמן. וכיון שבשע' אמירתו נאמן. שוב אינו יכול לחזור בו מדבריו דכיון דבחזקת היתר היא עומדת לא כל הימנו לאוסרה. ובודאי שזאת הבת שכל זמן שהיה הוא קיים היתה בחזקת בתו ולא שמעו מפיו לעולם שהיא ממזרת אלא בשעת מיתה. לאו כל הימנו לאסור אותה מלבא בקהל ושלא תפטור את אמה וצרתה מן החליצה שכיון שהי' מתיחד עם אשתו אמרי' הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. זה פשוט הוא. אבל לפי שנתגלגל בזה ענין האומר זה בני ממזר הוא נאמן. אענה אף אני חלקי ע"פ דרכם. אמרי' בפרק יש נוחלין {{ממ|בבא בתרא קכ"ז ע"ב}} היינו מחזיקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור מהו. ואסיקנא דלרבי יהודה נאמן וקי"ל כותיה. ורבינו שמואל ז"ל היה מפרש דחזקה זו בקלא דעלמא דהוה קרי ליה אבוה בוכרא. אבל אי איכא עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכרא הוא אינו נאמן. והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר דאדרבה איפכא משמע דאי אבוה הוה רגיל למימר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בכור והשאר אינו שלו דלר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני ממזר עכ"ל הרמב"ן ז"ל ובין לדברי רשב"ם ז"ל בין לדברי הרמב"ן ז"ל אם הוחזק בעדים שהוא בכור והוחזק מפי האב עצמו אינו נאמן לומר אינו בכור לחזור מדיבורו. שלא האמינתו התור' אלא בדבור ראשון וכיון שהוחזק בכור. אין כח בידו להוציא מחזקתו ויסתייע זה ג"כ ממה שאמרו באותו הפרק {{ממ|שם}} אמר בני הוא זה וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. ופי' הרשב"ם ז"ל דאפי' תוך כדי דבור אינו נאמן ויש חולקין דבתוך כדי דבור נאמן. ומ"מ לאחר כדי דבור אינו נאמן לכולי עלמא. והרי הדברי' קל וחומר שאם באומר בני הוא דלא אשכחן דהאמינתו התורה אלא בהכרת בכור אמרי' דאינו יכול לחזור בו לומר עבדי הוא. כ"ש בבכור הוא שהאמינתו התורה שאינו יכול לחזור בו שהדבור הראשון הוא נתפס ואינו יכול לחזור בו. מעתה למוד מזה לענין ממזר שכל עיקר לא למדנו לאומר בני זה ממזר הוא שהוא נאמן. אלא מדאשכחן שהאמינתו התורה להכרת בכור. ואם בבכור אינו יכול לחזור בו מדבורו הראשון שלא להחזיקו בבכור. כן הדין בבנו ממזר כיון שהוחזק מפי אחרים ומפיו ולא הוציא עליו אביו שם ממזרות לעולם ובחזקת כשרות היה בישראל. אינו נאמן להוציאו מאותה חזקה לעולם. ודבר זה פשוט הוא ומעשים בכל יום בכל ארצות אדום הבקיאים בדבר הלכה באדם שרואה בנו שאינו נוהג כשורה ואומר עליו שאינו בנו שאין משגיחין בדבריו כיון שהוחזק בנו עד אותה שעה. ומה שהוקשה לדיין הנכבד אשר בקסומטינה מדברי הרמב"ם ז"ל עם דבריו שהוא כתב בפט"ו מהלכו' אסורי ביאה אבל האב שהוחזק זה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן. ובהל' נחלות פ"ד כתב האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. לא קשיא שאם הוחזק בנו כשר מפיו אינו נאמן לומר ממזר הוא. אבל אם הוחזק מפי אחרי' נאמן לומר ממזר הוא. וכיון שעלה בידינו שהבת הזאת שעמדה בחיי אביה בחזקת כשרות אינו נאמן אביה להוציאה מחזקתה. א"כ אמה וצרתה פטורות מן החליצ' ומן היבום. ומ"ש הדיין שבטונס שהוא לא סמך על דבורו של מת להצריכה חליצה. ויפה עשה כי זה הוא ממדות החכם להודו' על האמת. אבל כתב שהוא סמך על מ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ל אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והכל מרננין אחריה אין חוששין לבניה שהם ממזרים שרוב בעילו' אחר הבעל ומותר לישא בתה לכתחלה אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה. ואם היתה פרוצה יותר מדאי אף לבניה חוששין עכ"ל. ואין לו לדיין הנזכר לחייבה חליצ' מטעם זה. דההיא חששא בלחוד היא למי שרוצה לישא אותה. אבל לא לדונה ממזרת. דהא מילתא אתאמרה בסוטה בפ' ארוסה {{ממ|סוטה כ"ז ע"א}} דגבי אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילו' אצל הבעל איבעי לן היתה פרוצה ביותר מהו לחוש לה משום מעלה דיוחסין דומה למה שאמרו בפ' עשרה יוחסין {{ממ|קידושין ע' ע"ב}} כל הפוסל פסול ובמומו פוסל דאסי' התם דלאו לאכרוזי עליה אלא למיחש לי'. הכא נמי בההוא גונא איתמר. תדע דהתם {{ממ|סוטה שם}} למאן דאמר אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה בעי' ולא אפשיטא היא ובודאי דאזלי' בה לקול' דספק ממזר ליתה איסורא דאוריית' כלל דניזיל בה לחומרא. וא"כ אליבא דמ"ד אין אשה מתעבר' אלא סמוך לוסתה דפשיטא לן דחשש' בלחוד היא דפשיטא לן דליכא למימר דלדידי' המכריזין עליה דממזר ודאי הוא דליכא בינייהו כולי האי וכיון דחששא בלחוד היא לענין יוחסין סמכינן לענין ממזרת ארוב בעילות לבעל ואבתריה דידי' שדינן להו והרמב"ם ז"ל פירש זה דאינה פרוצה ישא לכתחלה. ובפרוצה חושש לכתחל'. ובה"ג כ' בהלכו' מילה וז"ל האומר בני זה ממזר אינו נאמן דכי קי"ל כרבי יהודה דאמר נאמן היכא דאיכ' בכור. אבל ליכא בכור דליכא יכיר דתלייה רחמנא בגויה לא מהימן ולא הוי ממזר ואפי' אשתו פרוצה ביותר רוב בעילו' אחר הבעל אלו הם דברי בה"ג ז"ל כתבם הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק יש נוחלין וכן כתב רבינו ז"ל בשם ר"ת ז"ל דאינו נאמן אלא בהכרת בכור. אבל רב אחא משבחא ז"ל כתב בפ' וארא דבכל ענין נאמן כדמוכח בפ' החולץ. וכן דעת הרי"ף ז"ל בפ' עשרה יוחסין וכן הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' איסורי ביאה ולפי דברי בה"ג ז"ל אין כאן חשש כלל אפי' לא הוחזקא כלל בכשרות בחייו כיון שאין כאן הכרת בכור ואף לדברי המחמירים בזה כיון שהוחזקה בחייו בכשרות לאו כל כמיניה להוציאה מחזקתה. ופוטרת נשיו מן החליצה. ומ"מ כבר כתב בה"ג ז"ל בפירוש שאפי' פרוצה ביותר תלינן ברוב בעילות לבעל ואינו נאמן לומר לא בעלתי כיון שהוחזקה הבת בכשרות בחייו שענין פרוצה אינו תלוי בנאמנות האב ולא שייך בהא פלוגתא דר' יהודה ורבנן שאפי' הי' הדין שלא להאמינו כדעת בה"ג ז"ל היה לנו לחוש לאסור הבת. וכיון שכ' הרב ז"ל שאין לחוש לה כלל דתלי' ברוב בעילות לבעל משמע דבעיא בגמרא לענין חששא בלחוד לישא אותה כדאמרי' התם {{ממ|שם}} לא ישא בת דומה אבל להחזיקה בממזרת לא. ומכל זה יוכל ללמוד הדיין אשר בתונס כי מה שאמרו שהאב הוא נאמן לומר בני זה ממזר הוא שלמדנוהו מהכרת בכור שהוא במי שיש לו בנים מאשתו הכשרה וטוען עליה שזנתה תחתיו שלא למדנו נאמנו' זה אלא מהכרת בכור כגון ראובן שאמר על פלוני שהוא אצלנו בחזקת פשוט שהוא בכור דממילא חנוך שהיה אצלנו בחזקת בכור אם אינו ראשית אונו הוא ממזר. ומה שנשאו ונתנו בענין סוטה אם צריכה חליצה צדק הדיין אשר בתונס. אלא שלא השלים ונדחק לומר דדוקא ודאי סוטה פטורה מן החליצה. אבל ספק סוטה אינה יוצאה מידי חליצה. אבל מ"מ בנדון שלפנינו הנשים פטורות הם מן החליצה. כדברי הדיין אשר בקסומ' שזו ודאי ספק סוטה הוא כמ"ש הדיין אשר בתונס כיון שלא ראו העדים שזינתה והיא ודאי בעולת בעל ולא אתי ספק סוטה ומוציא מידי ודאי בעולת בעל והרי הבת היא ודאי בתו משום דרוב בעילו' לבעל. וכבר הרגיש הוא חולשת דבריו כשהתנצל למה קבל עדויות שהוא אמר בשעת מיתה שאינו בתו. שלפי דבריו שזאת היתה פרוצה ביותר מה צריך לדברי בעלה. ועוד זאת שהיתה בחזקת כשרות כל זמן היות אביה קיים. ואחר מות אביה הושיבו ב"ד לקבל עדויות שהיא פרוצה ביותר. לא יפה עשו שהרבה הקלו חז"ל באשת איש שיש לה בנים כדי שלא יוציאו לעז על בניה גבי נטען ביבמו' בפ' כיצד {{ממ|כ"ד ע"ב}} אם יש לה בנים לא יוציא ובאחרון מקדושין {{ממ|פ"א ע"א}} מלקין על יחוד דפנוי' ואין מלקין על יחוד דאשת איש שלא תוציא לעז על בניה. ובשלהי נדרים {{ממ|צ' ע"ב}} אמרו שהאומרת טמאה אני אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על. בניה וגם זה הפריצו' הגדול איך לא נתפרסם בחיי בעלה. והיאך היה רואה זבוב בכוסו ומוצצו ושותהו. והקהל איך היו סובלים שתהא קהלתם קופה של זנות ומעלימים עין ושכחששו בגמרא לפרוצה ביותר והוסיף הרמב"ם ז"ל על לשון הגמ' וכ' פרוצה יותר מדאי הוא כשהעידו בדברי' קרובים לטומאה ורגלים לדבר שא"א שלא יהי' באחד מהזמני' ודאי טומאה וכן מוכיח לשון הגמ' על בת דומה אשה מזנה וזו באה מטפה פסולה. וכל זה הוא בלמוד זכות בהכשר הבת. ובלימוד זכות לפטור אשתו מן החליצ' זאת בחזקת היתר לשוק היא עומדת מן הספק אתה בא לאסרה לא נאסרנה מן הספק. וא"ת לחומרא. חומרא דאתיא לידי קולא היא כמ"ש בריש יבמות {{ממ|ג' ע"א}} שאם אתה אומר חולצת מתיבמת וקא פגע באשת אחיו שלא במקום מצוה. וזו מן התור' אינה ממזרת אפילו יש עדי טומאה דממזר ודאי אסרה תורה ולא ספק וספיקא דרבנן היא. ובספיקא דרבנן אמרי' בפ' ארבעה אחין {{ממ|יבמות ל"א ע"א}} דלא תחלוץ. שאם אתה אומר חולצת מתייבמת ואפי' בספק קדושין וכל זה אפילו העידו בזנותה דתלינן ברוב בעילו' לבעל כ"ש אם אין שם עדי טומאה אלא עדי פריצות כמ"ש דיין תונס שאמר שזו ספק סוטה היא. ומה שאמר דיין קסומטינה שכיון שאינו נאמן לומר על בתו שהיא ממזרת א"כ אשתו פטורה מן החליצה דלא פלגינן דבורא אע"ג דלא שייך הכא פלגינן דבור שלא מפני דבורו אנו אומרים שהיא בתו. אלא שאין אנו מאמינין אותו ומעמידין אנו אותה בחזקתה. וכיון שהיא בחזקת' נפטרו הנשים מן החליצה ולא הוה שייך פלגינן דבורא. אלא אי הוה נאמן לומר ממזרת היא דממילא הוזקקו נשותיו לחליצה אף ליבום דלא פלגינן דבורא. אפילו למ"ד נאמן הוא להתיר ואינו נאמן לאסור שא"א שלא תהי' בתו לשויה ממזרת בנאמנותו ושתהי' בתו לפטר' מן החליצה ושלא להאמינו בזה. וגם זה אינו פלגי' דבורא שהרי דבור אחד הוא שנאמר ממזרת היא. אבל בנדון הזה לא שייך פלגינן דבורא. ומ"מ מה שהשיב דיין תונס שהרי מצינו שהאומר בני זה ממזר הוא שהוא נאמן על בנו ואינו נאמן על אשתו שהי' זונה. הוא ודאי לא דמי' להא. שהרי אמרו בגמ' בפ' יש נוחלין {{ממ|בבא בתרא קל"ד ע"ב}} דבתרי גופי פלגינן דבורא ויהא נאמן על בנו ולא על אשתו. אבל בנדון הזה חד גופא ולא פלגינן דבורא. שכיון שהיא בתו ואינו נאמן לומר שהיא ממזרת הרי יש לו זרע ואין כאן זיקא שאי אפשר שתהיה בתו ולא בתו. ועוד דלענין פלגינ' דבורא לא שייך באומר לאשה לא באתי עליך. אלא אם הוא נאמן לאסרה ואפילו תאמר דבתרי גופי לא פלגינן דבורא למה יהא נאמן עליה לאסרה אם התורה האמינתו על בנו. לא האמינתו על אשתו ותרי מלי נינהו וכיוצא בזה כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' האשה שנתאלמנה וענין פלגינן דבורא הוא כגון האו' פלו' בא על אשתו שהוא נאמן על פלוני ואינו נאמן על אשתו ונאמן שפלו' בא על אשת איש. ולא נאמין אותו בכל דבריו שאמר על אשתו בא דאדם קרוב על אשתו וכגון פלוני רבעו לרצונו שהוא נאמן באמרו רבעו ואינו נאמן באמרו לרצונו. והוא ואחד מצטרפין להרגו כדגרסי' בפ"ק דסנהדרין {{ממ|ט' ע"ב}} וכן לדידי אוזיף ברביתא שהוא נאמן באומר אוזיף ברביתא ואינו נאמן לומר לדידי כדאי' בפ' זה בורר {{ממ|סנהדרין כ"ה ע"א}}. וכן ביבמו' בפ' כיצד {{ממ|כ"ה ע"א}} גבי הרגתיו הרגנוהו שהם נאמנין בהיתר לאשתו שהרי נהרג ואינם נאמנין על עצמם באמרם הרגנוהו. וכן בפ"ק דגטין {{ממ|ח' ע"ב}} באומר לעבדו עצמך ונכסי קנויים לך שהוא נאמן בעצמך ואינו נאמן בנכסי דעצמך ונכסי תרי גופי נינהו כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין באומרים אנוסים היינו מחמת ממון דלא פלגי' דבור ולומר אנוסי' היינו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות. איך נאמר אנחנו מה שלא אמרוהו הם. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפ' ב' דכתובו' וכל זה אינו ענין בנדון הזה שהרי הודה הדיין אשר בתונס שלא מפני דברי הבעל הצריכה חליצה. וראיתי בדברי הדיין אשר בתונס דבר זר שהוא כתב וז"ל ונרא' מה שלא הזכירו בגמ' אמר בני וחזר ואמר אינו בני חד הוחזק לן נפקא להו דהוחזק לן והוחזק מפי אביו חד מילתא הוא ולא גרע הוחזק לן מהוחזק מפי אביו ולעולם האב בחזקה הוא ולא ודאי כדתניא בספרא יאמר אביו ואני אומר ומה אביו בחזק' מטמא לו אמו שהיא ודאית לא כ"ש הרי לעולם דמפי האב אינו אלא בחזקה ואינו ודאי ומוחזק לן ומוחזק לו חד טעמא הוא ולית חד עדיף על חבריה. עכ"ל. והנה לא עיין בגמרא בפ' יש נוחלין ששם {{ממ|קכ"ז ע"ב}} אמרו אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן וחלופא לבית המכס והטעם שנתן הוא שאין בין דברי האב לחזקתנו כלום דזו חזקה וזו חזקה אינו אמת שהרי בראשון מחולין {{ממ|י"א ע"ב}} למדו דרובא דאורייתא ממכה אביו ואמו ולא למדו מכאן חזקה דאורייתא והרבה נשאו ונתנו שם חזקה דאורייתא מנלן ולא למדוה ממכה אביו ואמו. ומה שאמרו בספרא ומייתו לה במס' נזיר בפ' כהן גדול {{ממ|נזיר מ"ט ע"א}} דאביו ליכא ביה אלא חזקה לא נאמר בדקדוק חזקה דוקא. אלא חזקה דאתיא מכח רובא ע"כ:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>