עריכת הדף "שו"ת שארית יוסף/לה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
'''לה)''' מעשה פה קק"ק שהיה לאחד שטר כחצי חלק זכר מחמיו ונוסח שטר חצי זכר במקומינו ידוע שחמיו נותן שטר לזוגתו שהיא בתו שנתחייב לה סך אלף זהובים וזמן הפירעון שעה אחת לפני מיתתו ובאותו זמן יהא לבני חמיו הברירה אם לשלם לה החוב אם ליתן לה כחצי חלק זכר המגיע לזכר וזה היה בק"ס ובכל תיקון שטרות. וגיסו בן חמיו קנה ממנו השטר חצי זכר בכתיבה ובמסירה ואחר כמה שנים מת חמיו והניח סך גדול יותר ממה שאמדוהו בחייו ואז רצה לחזור במקח בשביל שנתאנה וגם אומר אין אדם יכול למכור דבר שלא בא לידו דהוה ירושה של זוגתו ואין יכולת בידו ובידה למכור הירושה כמאמר חכמז"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. ועוד שלא הגיע זמן הפירעון הוי כדבר שלא בא לעולם וישבו שלשה בדין ופסקו כולן כא"חד (ר"ת שמות הדיינים) שהמכר בטל ושינתן שטר חצי זכר ויהא בתוקפו כאלו לא נמכר עכ"ל. ולא פרשו טעמם ובן חמיו הנ"ל תבע מהם כתבו לי או תאמרו לי מאיזה טעם דנתוני ולא רצו:

'''תשובה''' הנה נ"ל שטעו בדין מכל צדדין והואיל ולא פרשו הטעם צריך אני לפרש כל הטעמים השייכים לפום ריהטא ולסתור כל אחד ואחד בעזה"י. וזה אין צריך פנים שהיו צריכים אפי' לכתוב מאיזה טעם דנו אותו ובפרט שאפי' לפי טעותם יתהפך הדין כי באם טעמם מטעם דשב"ל אז כשתפס קנה אפי' דבר שלא בא לעולם והבן הזה תפוס ועומד ואף על פי שכתבו התוספת בפרק איזהו נשך (דף ס"ט) בד"ה כי האי גונא צריך לאודועי דווקא הכא לפי שהיה לו פתחון פה לחושדו כו' עד אבל בעלמא לא והא דאמר כו' עד כותבים ונותנים לו אומר רבינו תם דווקא התם דלא רצו לדון כו' עכ"ל. מכל מקום הרי כתב רבינו ירוחם והבית יוסף מביאו (סי' ט"ו) דבין דנו בכפייה בין דנו שלא בכפייה מ"מ כותבין ונותנין. וגם הטור חו"מ כתב בסתמא אם חושדין אותו ואינו מזכיר שהיה להם איזה פתחון פה ובנדון דידן י"ל גם לרבינו תם כותבין ונותנים הואיל והדין מתהפך לפי הטעם כנדון דידן כותבין ועוד אפי' רבינו תם לא פליג אלא על כותבין אבל להגיד הטעם על פה לא פליג וכ"ש כשיש טעם ונפקותא בדבר וק"ל. והנה אתחיל לסתור פסק שלהם גרסינן בכתובות פרק הכותב (דף פ"ה) קריבתא דרב נחמן זבנתה לכתובה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה אתו ותבעי' לה לברתה אמר רב נחמן ליכא דליסבא עצה תיזול ותיחול לכתובה דאמה לגבי אביה ותירתה מיניה ופירש רש"י ה"ג אתו תבעו לברתה אתו לקוחות וקא תבעי לה לברתה הבאה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מאמה כו' הרי בפי' שמכרה כתובה בחיי בעלה אף כי עדיין לא הגיע הגבייה אלא לאחר מיתה או גירושין ואין לומר דזבנא לאחר שנתגרשה רק שעדיין לא גבתה מבעלה ומתה זה אינו שהרי כתב זבנתה לכתובתה בטובת הנאה ובאם איגרשה ואחר כך מכרה למה מכרה בדבר מועט. ועוד מה לו לספר לכתוב ולהאריך שמכרה בדבר מועט מאי נפקא מיניה אלא להודיע שבעלה היה חי ואף על פי כן המקח קיים. ועוד שהרי כתב איגרשה אחר שכתב זבנתה לכתובה משמע דזבנה ואח"כ איגרשה הרי בפירש שאף על פי שלא הגיע זמן הפירעון שהרי תלה בשעה לפני מותו ש"מ המכירה קיימת וגם מזה יש להוכיח קצת דלא שייך בזה אונאה שהרי כתב שמכרה כתובתה בטובת הנאה דמשמע דהוה אפי' בביטל מקח במקום אחר דהוה האונאה יותר מפלגא דלשון טובת הנאה משמע דבר מועט כדפירש רש"י אבל אין כל כך ראיה דדווקא כתובה נמכרת בדבר מועט מפני שמא תמות היא קודם והבעל יורש כתובתה וכמה פעמים מצינו בתלמוד ותמכור כתובתה בטובת הנאה כו' ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא לא מטרחינן הרי שיכולה למכור אפילו בחיי בעלה והיא יושבת תחתיו הרי אף על פי שלא הגיע זמן הפירעון שהרי עדיין בעלה חי יכולה למכור וה"ה לנדון דידן ומלשון טובת הנאה גם כן משמע שאין בו שום אונאה כנ"ל. ואם יפקפק הבעל דין לחלק בסברת הכרס ולומר דשאני כתובה שהוא מעשה ב"ד ולכן היא זוכה בה למוכרה אפילו קודם זמן גבייתה דאלימא כח בית דין מ"מ אביא ראיה על סתם מלוה מהא דגרסינן בפסחים פרק כל שעה (דף ל') בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כו' עד כי פליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה ופרש"י ז"ל המלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו ואומר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני גבה מנכסיי ומטא זימנא ולא פרעיה אביי אמר ע"כ שמע מינה על זה פליג רבא ואמר מכאן ולהבא הוא קונה ואין ההקדש חל מטעם דאלו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה לכן אין הקרקע קדוש או אין זביני זביני אבל אי מכר גוף החוב הוי מכר או הקדישו הוה הקדש וכן פרש"י לשם בהדיא וז"ל כי פליגי במקדיש מלוה בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש החוב עד כאן לשונו. משמע דאם הקדיש החוב הוה קדוש אף על גב דלא הגיע זמן והוא הדין לזבין שהרי בגמרא אמר כי פליגי דזבין מלוה כו'. ואף כי יש לחלק ולומר דהכא גבי מלוה הזמן אתי ממילא בודאי אבל בנדון דידן אינו תלוי בזמן כי תלוי במעשה בהעדר חמיו וזה אין לו זמן ידוע וחילוק זה מצינו לענין אם להתיר נדרים שלא הגיע זמנם חדא מנלן לחלק בכאן מסברת הכרס להוציא ממון. ועוד שגם ראיה הנ"ל שהבאתי מכתובה יוכיח שהיא גם כן תלויה בהעדר הבעל ולשם גם כן אנו צריכין לחלק סברת הכרס כנ"ל ואין ראוי להוציא ממון מחזקתו בסברות אלו אף שאנו מדמים אין ראוי לעשות מעשה. וגם מהרי"ק כתב בהדיא כלל כ"ט על אחד שנתן לחבירו שטר חוב ולא יגביהו עד שעה לפני מותו ובנתיים מחל ופסק דהוה מחילה דהוה כדבר שבא לעולם וגם המרדכי פרק יש נוחלין (דף רנ"ג עמוד ד') כתב על מתנה שכתוב בו בשטר מהיום ולאחר מיתה וז"ל כתב הר"מ כו' עד ואם מכרו הבת מחלק מתנתה זכה הלוקח מההוא שעתא כל זכותייהו דאית להו אבל מכל מקום אין כל כך ראיה לפי שלשם לא היה תנאי ירושה אבל בנדון דידן הוא תנאי ירושה כחח"ז שמא היה כאומר מה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום אבל מכל מקום אין לומר דהוה ירושה ואמרינן פ"ק דב"מ (דף ט"ז) מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ובשטר ח"ז כתוב שבאם ירצה בניו ליתן כחצי ח"ז הרשות בידו הרי שבא להיות יורש אין לומר כן חדא הרי כתוב בו סך מה שנתחייב רק בתנאי שיהא הברירה בידיהם לאחר מותו אם לשלם הסך אם ליתן חח"ז ובזה פרע החוב ואם כן אין כאן ירושה כלל. ועוד נבא עליו מב' צדדין אם היו ירושה א"כ לא חל מעיקרא כמאמר חז"ל האומר ירש אחד במקום בת או בת במקום בנים לא אמר כלום וא"כ אין ממש בשטר חח"ז ואם הוה חוב או מתנה ולכך יכול להקנות וליתן או לחייב עצמו לבתו א"כ יכול למכור וק"ל, והנה שמעתי אומרים דחמיו ארכבי אתרי רכשי כמו שאמר רב בפ' מי שמת על מש"מ שכתוב בה קנין דאמר דארכבי אתרי רכשי הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת ש"מ שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני וה"ה בכאן בנדון דידן נאמר שעשאו כחוב שיקנה ובאם ימכור יהא כירושה שאין יכול למכור והנה מה להשיב על זה כי טעם זה אינו אלא מכת המדברים חדא דהתם מוכח קצת שכיון לשני דברים שהרי כתב שנתן מתנה זו כדקציר ורמי בערסיה ולכך נקראו מתנות ש"מ וגם כתוב בה קנין שאין לכתוב בש"מ אלא ודאי כיון לענין הב' מה שאין כן בשטר ח"ז שהרי אין כתוב רק חוב ולא ירושה א"כ למה לנו לומר שהיה לו עוד ענין אחר ועוד דהתם בכח הנותן ליתן באופן שאם יעמוד לא יוכל לחזור ולהקנות לו הלואתו ולכן י"ל דארכבי מדעתו אתרי רכשי שמוותר ליה מדיליה אבל בנדון דידן מי נתן לו כח לבטל מכירה שימכור חתנו ובפרט כאשר לא אתני בפי' ואפי' ברמז. ועוד אחרת שגם לשם אין הלכה כרב אלא כשמואל דאמר לא ידענא מה אידון ביה דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואין להאריך כי זה אינו צריך פנים רק כתבתי להוציא מלבן ולבטל דיעותם הנפסדות. וגם מהר"ם מפדוואה כתב דשטר ח"ז שלנו הוו מתנה או מכר ולא ירושה ועוד אף כי יהבינא להו כל טעותיהו דהוה דבר שלא בא לעולם מ"מ הואיל והבן מוחזק ותפס כל מה שהניח אביו המכירה מכירה שהרי כתב הטור ח"מ (סי' ר"ט) אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' ויכול לחזור בו אפילו לאחר שתלד הפרה ואחר שגדלה הפרה כו' עד ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו וכן מביא ב"י בשם ספר התרומות שאם תפס הפירות עצמן שהקנה לו ולא משכן עכ"ל. ונדון דידן הוו פירות עצמן דהיינו נכסים שהניח שעה לפני מיתת חמיו ביד הבן וזהו הנפקותא שכתבתי לעיל שיש באם יגידו מאיזה טעם דנו דהיינו מטעם דבר שלא בא לעולם שלפחות אז כשתפס קנה וק"ל. וא"כ ברור וברה כחמה שטעו כולם ביחד באח"ד ראשי תיבות של הדיינים והוגד לי אחר כך שאחד מהם הודה שטעה וזכרו לטוב והאחרון חביב. וגם אין לומר דהוה אונאה וביטול מקח שהרי בשטרות אין אונאה רק בכפלים איכא פלוגתא והרא"ש פוסק מנה במאתים דהוה ביטול מקח. אבל בנדון דידן לא הוה כפלים כי צורך גם כן להיות האומד מה שהיה שוה ר"ל מה היה אדם נותן בחיי המוריש כשקנו שאינו נותן כל כך וק"ל. נאם הצעיר יוסף כהן:
<noinclude>{{שולי הגליון}}{{דיקטה}}{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>