עריכת הדף "שו"ת רדב"ז/ב'רמט"

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

'''שאלת ''' ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרב פי"א מנזקי ממון וכל המעוכב גט שחרור אין לו קנס ותמהו עליו כיון דהוי בעיא ולא איפשיטא אמאי לא כתב ואי תפס לא מפקינן מיניה ותו קשיא על מה שכתב מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וכיון דקי"ל במשנה אחרונה היכי משכחת לה קנס למי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן קשה מה שכתב פ"ד מהל' חובל ומזיק מי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם וכו' אם אירע זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו והא מוקמינן לה בפרק השולח לפי משנה ראשונה ואנן קי"ל כפי משנה אחרונה: 

'''תשובה ''' התמיה הראשונה אינה תמיה דהתם איירי בשמת העבד ומי יתפוס. ובפ"ד דחובל ומזיק שהעבד חי כתב ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שתי הקושיות חזקות וכבר קדמוך הראשונים ומסתמא עמדת על דבריהם ומי אני אשר אבוא אחריהם יש מי שכתב שהכל הוא לפי המשנה הראשונה אבל לפי משנה אחרונה אין שם ימים חלוקים לעבד ולרבו. ויש מי שדחק אותו לומר דכל שקלא וטריא דפרק השולח והברייתות הכל לפי משנה ראשונה דלא קי"ל כוותה ולפיכך העלו דכל זה איירי בשפחה דאפילו לפי משנה אחרונה יש לה יום ולרבה יום ואכתי קשיא דבשלמא בדברי התנאים אפשר לפרש דהא דקתני עבד היינו שפחה אבל בדברי הפוסק אין נכון לומר זה ואפילו לרבינו שדרכו לתפוס לשון הברייתות כיון שאין הדין צודק בעבד כלל אלא בשפחה הוה ליה לפרושי ולפיכך אית לן למשכוני נפשין לתרוצי דברי רבינו אחר בקשת המחילה מהראשונים נ"נ והוא כי רבינו ז"ל העתיק לשון שתי הברייתות בפרק השולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ומפרשים לה ראוי ליתן ואין לו ותניא נמי נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו והא דלא תני הכי בקמייתא משום דקא מכליא קרנא כדמתרץ בגמרא. ואיבעיא לן התם מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא ודוקא במי שיצא לחירות לגמרי כגון המקדיש או המפקיר עבדו איבעיא לן אבל במי שחציו עבד וחציו בן חורין לא קא מבעיא לן דפשיט שיש לו קנס שהרי אין זה מעוכב גט שחרור אלא מעוכב ממון והוא ורבו שותפין בו. ומאן דאתי למפשט מהך ברייתא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דתרווייהו מעוכבי שחרור נינהו מאי לאו לפי משנה אחרונה ושמע מינה יש קנס לעבד ושקיל ליה אדון ודחינן דמשנה ראשונה דלית ליה כופין ואדון גמור הוא בחציו ולפיכך חצי קנס לרבו ולפי זה הך ברייתא נמי דקתני נגחו שור יום של רבו לרבו יום של. עצמו לעצמו לפי משנה ראשונה נמי היא אבל סובר רבינו דהוי מצי לדחויי לעולם כמשנה אחרונה ולעולם לא תיפשוט מינה דיש קנס למעוכב גט שיחרור דאנא נמי לא מבעיא לי אלא במעוכב גט שחרור לבד אבל למי שחציו עבד וחציו בן חורין פשיטא לי דאית ליה קנס והא דדחי ליה ואוקי לה לפי משנה ראשונה לפי סברת הפושט שהיה רוצה להשוותם דתרווייהו נקראו מעוכב שחרור והכי קאמר אפילו לפי סברתך לא תפשוט מהכא אבל לדידי שתי הברייתות כפשטייהו כפי משנה אחרונה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין יש לו קנס ואין זה מעוכב גט שחרור אלא מעוכב ממון ויש לו קנס וכל זמן שעדיין לא כפו את רבו לכתוב לו גט שחרור יש לו יום ולרבו יום ולפיכך פסק רבי שתי הברייתות דהלכתא נינהו. שור שהמית את מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ראוי ליתן ואין מי שיקחנו שור שנגחו ביומו של רבו הרי הוא של רבו ביום של עצמו הרי הוא לעצמו כל עוד שלא כפו את רבו לכתוב לו גט שיחרור ואם היה מעוכב גט שיחרור ויצא לחירות לגמרי כגון המקדיש או המפקיר את עבדו שלא נשאר לו בו זכות ממון בעיא ולא איפשטא ואי תפס לא מפקינן מיניה כך נ"ל לפרש הסוגיא לדעת רבינו. ודרך זה ראיתי לו במקומות אחרים ובעל מגדל עוז האריך הרבה וחוץ מכבודו לא ירד לסוף הקושיא שיש בדברי רבינו אבל בעל מ"מ ירד לסוף הקושיא בהלכות נזקי ממון ובהלכות חובל ומזיק והעלה בשם הראשונים נ"נ דעבד השנוי כאן היינו שפחה ואני בעניי יגעתי לתרץ שיהיה דברי רבינו לפי משנה אחרונה ועבד ממש דוק ותשכח:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:שו"ת רדב"ז: חלק שישי]]