עריכת הדף "שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קנד"

<noinclude>{{הועלה אוטומטית}}
{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן קנד'''}}

'''לש"ב הגארב"ד דק"ק בערלין הרב רבי מאיר ווייל'''

על חקירת ש"ב ני' באומר שבועה שלא אשתה כמה שיעורו בזה. אם סתם שלא אשתה שיעורו ברביעית או בכ"ש. דבש"ע נקט הדין דבשלא אוכל אינו חייב אלא על כזית ומבואר שם {{ממ|סי' רל"ח ס"ד}} חלוקי דינים בזה. ודבר זה בשתיה לא נתבאר בש"ע ולא באחרונים, ויש נ"מ טובא באם שתה פחות מרביעית דמצד דחצי שיעור אסור מה"ת. מ"מ אינו פסול לעדות. דלא עבר על לאו שיש בו מלקות. וגם אינו פסול לשבועה דלא עבר שבועה. ויש עוד נ"מ טובא הנה הרמב"ם כתב יראה לי ששיערו ברביעית. ובספר בית הילל הקשה על הרמב"ם אמאי לא אזלינן לחומרא בשיעור מלא לוגמיו דהוא מעט פחות מרביעית אמת דכן הוא לשון הש"ע {{ממ|סי' תרי"ב}} אבל תמוה לי. דהא מבואר {{ממ|בסימן רע"א סי"ג}} שהוא רובו של רביעית. א"כ באם נותנים משקים לחולה פחות מכשיעור צריך לשתות פחות מעט מרוב רביעית]. כמו ביוה"כ עיי"ש. ולא ידעתי איך מדמה השיעורין להדדי. דביוה"כ תליא ביתובי דעתי' וכן בקידוש הוי מה"ט שיעור חשוב. אבל בשארי איסורים הרי פשוט בכ"מ דשיעורו ברביעית. {{ממ|עי' ט"ז א"ח סי' ק"ץ}}:

אמנם מטעם אחר יש לעיין ולמצוא מבוא. מהיכן למד הרמב"ם כן דשלא אשתה שיעורו ברביעית דאף דשבועה שלא אוכל קיי"ל כרבנן דרע"ק דשיעורו בכזית כמו בכל איסורים שבתורה. {{ממ|לבד מיה"כ}} יש לומר דשאני התם. דהא בכל התורה שיעורו בכזית הטעם דסתם אכילה בכזית. וכיון דלשון אכילה הוא כזית ה"נ בלשון בני אדם. ומה"ט השיג המ"ל על הרא"ם דס"ל אכילה בכ"מ בכ"ש. אלא דהל"מ אפקי' קרא לענין מלקות דבענין כזית. דאם כן בשבועה שלא אוכל נימא אכילה בכל שהוא עיי"ש. ובזה כתבתי בחידושי ליישב קושית תוס' שבועות {{ממ|דף כ"א ד"ה ולא אמרו וכו'}} עיי"ש דנדחקו הרבה. ולענ"ד י"ל דהכי אמרינן דרע"ק סבר כר"ש דכ"ש למלקות דסתם אכילה היא בכ"ש אלא דהל"מ דלקרבן בעי כזית. וממילא בנשבע שלא אוכל דעתי' אכ"ש. דהא סתם אכילה כ"ש והוי כפירש שלא אוכל כ"ש דפשיטא בעבר ואכל דחייב קרבן. כיון דעבר על שבועתו. כמו בנשבע שלא יזרוק צרור ועבר וזרק אבל אילו סבר כרבנן דר"ש דלמלקות בעי כזית. והיינו מטעם דסתם אכילה בכזית ה"נ בנשבע שלא אוכל דעתיה אכזית. ויש לכוין כן בלשון רש"י ויש לעיין בכלאי כרם דלא כתיב אכילה יתחייב בכ"ש. וכן בב"ח לחייב בכ"ש. וכמדומה שמעתי פעם שהתעורר כן הפרמ"ג על בב"ח] א"כ לענין רביעית דאינו מטעם דלשון שתייה ברביעית דהא גם בטומאה שיעורו ברביעית. ולא מצינו שסתם שתייה ברביעית. אימא דלשון שתייה הוא בכ"ש. ובשבועה שלא אשתה י"ל דחייב בכל שהוא:

והנלע"ד דהרמב"ם לשיטתו הוכיח כן. למ"ש {{ממ|פ"ה ה"ה מהל' שבועות}} שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שא"ר לאכילה פטור. אכל דברים האסורים מה"ת באכילה כגון כזית נבילות שקצים ורמשים פטור משום שבועת ביטוי. מזה דקדק הריב"ש בשו"ת {{ממ|סי' צ"ח}} דאכל דברים האסורין מדבריהם חייב על שבועת ביטוי דאינו בכלל אוכלין שאינן ראוין כיון דראוים הם מה"ת ולכאורה קשה. לר"ל דמוקי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן ובסתם אליבא דרע"ק. למאי צריכים לתרץ רישא בסתם סיפא במפרש. הא י"ל דכולה בסתם. אלא דבסיפא דאמר שלא אוכל ח"ש ממילא גם נבילות בכלל אוכלין ראוין. דהא חצי שיעור אסור רק מדרבנן:

בשלמא בלא דברי הרמב"ם לא קשה כזה על סוגיא דיומא ר"פ יוה"כ. דאמרינן מודה ר"ל דאסור מדרבנן. א"ה לא נחייב עליו ק"ש אלמה תנן כו'. דרצה המקשן להוכיח דר"ל סבר ח"ש אף מדרבנן מותר. א"כ בודאי הוא בכלל אוכלים ראוים. ויקשה כזה דלוקי הכל בסתם וסיפא דאמר שלא אוכל ח"ש. דבזה י"ל דבאמת היינו אומרים דר"ל כי קמשני במפרש ח"ש. היינו באמת דכולה בסתם וסיפא במפרש חצי שיעור. דגם נבילות בכלל ראוים או בסתם ואליבא דרע"ק והוי נבילות בכלל ראוים. ורישא דאכל אוכלין שא"ר היינו מה שאינו ראוי באמת כגון עפר וכדומה. או תערובות עבודה זרה דאסור בכ"ש:

אבל להרמב"ם הנ"ל דאסורי דרבנן מקרי ראוים. א"כ גם לפי האמת דר"ל מודה דחצי שיעור אסור מדרבנן. ע"כ מוקי ר"ל באמת גם הסיפא בסתם. א"כ יקשה סוגיא דשבועות {{ממ|דף כ"ב ע"ב}} בעי' ר"א נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' טעמא דפריש סו' הא ר"ל מוקי גם בסתם שלא אוכל ולא פירש נבילות. בזה לא אוכל היינו כזית. דהא אהיתירא משתבע ולא הי' נבילות בכלל דהוי אוכלים שא"ר משום הכי במפרש ח"ש דוקא הוא:

אמנם ג"ז לק"מ. דהא בלא"ה קשה כזה על שיטת רש"י {{ממ|דף כ"ד ע"א}} אלא כדרבא. היינו דמסיק דכול' מתני' בסתם אלא דנבילות אע"ג דאסורין מקרי אוכלין ראוין ורישא דאין ראוין היינו רק בעפר וכדומה. א"כ יקשה בההיא סוגיא דחרצן הנ"ל איך דייקינן טעמא דמפרש הא כיון דמיירי בלא אוכל סתם מש"ה שיעורו בכזית. ובהכרח אמרינן דהיא גופא תקשה. אמאי מוקי ר"ל סיפא ג"כ בסתם ובמפרש ח"ש כרבנן או בסתם ואליבא דר"ע וא"כ לא הוי ככ"ע. ולוקי סיפא בפירש שלא אוכל נבילות. וממילא שרו בכ"ש כמו בחרצן. ומרווח בזה ביותר במה דאמרינן טעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית. דנקט הראיה דוקא מר"ל. הא ר"א דמבעי ליה סבר בודאי כר"י דח"ש אסור מה"ת, ואפ"ה מבעי בחרצן דמ"מ מקרי אהתירא משתבע וכמ"ש תוס' שם. א"כ מדר"י הו"ל למפשט טעמא דכלל דברים המותרים דוקא. הא גם בלא כלל כיון דדעתו על ח"ש ממילא חל השבועה גם לר"י. לשיטת הרמב"ם דמקרי איתא בלאו והן. ולפי הנ"ל ניח' דמדר"י ליכא ראיה דניח' ליה יותר לאוקמי כולה מתני' בסתם וחל על נבילות דמקרי דברים ראוים וחל בכולל. דמה דאמר בכולל דברים המותרים. היינו דממילא הוא כולל כיון דנשבע סתם דגם מותרים בכלל. דהא באמת הפירוש כן לשיטת רש"י הנ"ל. ובלאו כולל אינו חל דמושבע ועומד הוא דבלא אוכל סתם הוא כזית ובאמת הו"מ לאוקמי בפירש נבילות ובלא כולל דנבילות הוי כחרצן. ודעתיה אכ"ש. אבל ניחא ליה יותר לאוקמי כולה בסתם. דאין בזה דוחק כלל דממילא הוא כולל. לזה דייק רק מר"ל דמאי דוחקיה לאוקמי בפירש חצי שיעור. דגם כן חסר מהמשנה וגם אינו ככ"ע. לוקמי בפירש נבילות. וממילא דעתיה אכ"ש. אם כן גם להרמב"ם יש לומר כן. דלפי האמת מוקי ר"ל כולה בסתם ובפירש חצי שיעור דנבילות הוי ראוים כיון דח"ש אסור רק מדרבנן. אלא דדיוקי דהש"ס לוקי בפירש שלא אוכל נבילות. וממילא דעתי' אכ"ש]. ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם כיון דברישא נשבע סתם לרבנן דרע"ק גם נבילות בכלל א"ר. ומסתמא גם שתה משקין שא"ר בכלל זה ג"כ משקין האסורות. ואם איתא דשלא אשתה שיעורו בכ"ש. א"כ משקין האסורות מקרי ראוים לר"ל כיון דאסור רק מדרבנן וזה דוחק לומר דאוכלים שא"ר היינו איסורי אכילות ומשקין שא"ר היינו דוקא משקין סרוחות או משקה דנסך דוקא. אע"כ מוכח שלא אשתה היינו רביעית וא"כ משקים אסורים בכלל א"ר ואדאתן להכי א"צ כלל לבוא דההוכחה להרמב"ם לשיטתיה דס"ל דאסורי דרבנן מקרי ראוים. דבלא"ה יש להוכיח כן מס"ד דר"פ יוה"כ דס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר אף מדרבנן. בזה יקשה כנ"ל. דהא ברישא סתם לרבנן דרע"ק אוכלים שא"ר היינו ג"כ דברים האסורים אסורי מאכלות. ובמשקין שא"ר לא יהיה כן, דהא בלא אשתה היינו כ"ש וגם משקים אסורים הוי ראוים. דהא ח"ש דמותר לגמרי בודאי בכלל ראוים. אע"כ דשלא אשתה היינו רביעית. וכיון דעכ"פ מוכח כן לס"ד. ממילא קיי"ל להלכה כן. כיון דבמסקנא ליכא ראי' להיפך. ודו"ק:

ולכאורה יש לדון דדלמא דוקא היכא דשבועה דשתייה רק מדין שתייה בכלל אכילה. בזה שיעורו ברביעית. כיון דסתם אכילה בכזית מש"ה אין שתייה בכלל האכילה רק ברביעית דהוי כמו כזית באכילה. דרביעית משקין כשיוקרשו יעמדו על כזית כדאיתא בשבת {{ממ|דף ט"ו}} ומה"ט כתב הר"ן פרק ג"ה בשם הרא"ה דלענין שיעור ששים משערינן ברוטב ברביעית לכזית. אבל בנשבע שלא אשתה יש לומר בכ"ש. אך לפ"ז יקשה היכי אמרי' {{ממ|דף כ"ג}} כיון דאמר שלא אוכל איתסר לי' בשתייה. כי אמר שלא אשתה אמאי חייב וכו'. ומאי פריך הא מעיקרא לא נשבע רק על רביעית. וכי הדר אמר שלא אשתה איתוסף באיסור כ"ש. ואף במה דמשמע מלשון הרמב"ם {{ממ|פ"ה ה"ז}} שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב, מדדייק ואכל כ"ש משמע דבאכל כזית פטור כיון דמושבע מה"ס. ולא אמרינן כיון דאכל ח"ש נתחייב משום שבועה וכשגמר לאכול כזית לא פקע החיוב שבועה. או דבאמת הרמב"ם ממעט רק לאוכל כזית ובלע בבת אחת לא מחייב משום שבועה אב"ה עיין לקמן בתשובה להרב ר' יודא אב"ד דק"ק סאמטור] וא"כ י"ל דפרכת הש"ס דקתני סתם דאכל ושתה היינו אף דשתה הרביעית בב"א דבזה מושבע ועומד מכח שבועה הראשונה. א"כ יקשה על מה דמשני כיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר אכילה גרידא הוא. ומה גילוי דעתא הוא. הא אף אם לאו אכילה גרידא הוא. מ"מ הא בכלל אכילה הי' רק שתיית רביעית. והוצרך לישבע עוד שלא ישתה דהוא על ח"ש. ובשתה שיעור לא לחייב דמושבע ועומד מכח שבועה הראשונה, אלא על כרחך דאין חילוק דגם בלא אשתה שיעורו ברביעית ויעויין בחולין {{ממ|דף ק"כ בתוס' ד"ה לרבות השותה וכו'}} וי"ל דוקא במלי דשמיי' וכו'. ולכאורה תמוה מסוגיא הנ"ל דפרכינן כיון דאמר שלא אוכל אתסר בשתיה. הא בזה לא אחסר באוכלים שנימוחו לשתותו. ומצד שלא אשתה חייב גם במשקים כאלו. ואף דמתני' מיירי ודאי דשתה משקים גמורים. מדקתני רישא שלא אוכל ואכל ושתה דא"ח אלא אחת. משמע דשתה בענין דעבר על השבועה, וא"כ ע"כ דלא מיירי בהמחה ושתאן. א"כ גם הסיפא אכל ושתה חייב ב' מיירי בכה"ג דשתה משקים גמורים. מכל מקום חייב מטעם כולל מגו דחל על שתיית מאכלים מחויים. חל גם כן על משקים גמורים והנה בפשוטו הי' נראה ליישב דפרכת הש"ס בדרך ממנ"פ דלר"י דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו מאי ארי' אכל ושתה גם שתה ושתה חייב, וכמו דהקשו תוס'. ואם כר"ל דלא אמרינן כולל כה"ג ממילא בשתה משקים גמורים לא יתחייב דמושבע ועומד מכח שבועה שלא אוכל. ומשני דאמר שלא אשתה ואח"כ שלא אוכל ובשתה ושתה א"ח. אם באמת כר"ל דל"א כולל כה"ג. אם דבכהאי גוונא גם לס"ד כיון דכבר נשבע שלא אשתה. במה דאמר אחר כך שלא אוכל. אכילה גרידא קאמר. ולשיטת תוס' והרמב"ם בלא"ה ניחא. כיון דאמר שלא אשתה כי אמר אח"כ שלא אוכל אין שתיי' בכלל. דהשתיה הוי דברים שא"ר [ומה דהקשו תוס' דשתה ושתה. בהכרח דקושייתם לשיטת רש"י דלמסקנא דברים האסורים בכלל ראוים]:

ואולם עדיין קשה לי. א"כ מאי משני דמסקנא כיון דאמר אח"כ שלא אשתה גלי דעתיה דשל"א דקאמר אכילה גרידא הוא מאי גלי דעתא איכא. הא מעיקרא כשאמר לא אוכל לא הוי בכלל שתייה משקים מאוכלים ממוחיים. ומש"ה הוצרך לישבע עוד שלא אשתה לישבע גם על משקים כאלו. וצ"ע והנה במה דס"ל להרמב"ם דגם בשבועה שלא אוכל כזית. אסור לאכול חצי שיעור כמו בכל איסורים דח"ש אסור מה"ת. קשה לי מסוגיא דשבועות {{ממ|דף כ"ח}} אב"א שלא אוכל מגו דמהני שאלה לכזית בתרא וכו'. הא עדיין יקשה מאי ארי' כזית, אפי' פחות מכזית מגו דמהני שאלה שיהיה מותר לאכלו אע"כ מוכח דבשבועה ח"ש מותר:

ואפשר לדחוק דהא דפרכינן מאי ארי' כזית היינו לפ"מ דאוקי בלא אוכלנה דלענין דמהני התרה ליכא חידוש דהא עדיין לא עבר על שבועתו. ועיקר החידוש דבעי שיור למשאל עלה. בזה פרכינן מאי ארי' כזית כיון דעיקר חידושו על השיור. אבל למה דמוקמינן בלא אוכל ועיקר החידוש דמהני שאלה על למפרע במגו דמהני לבתרא לא דקדק התנא בלשונו. ובאמת כזית ל"ד. ודוחק מאד. ואולי י"ל דהא דח"ש אסור היינו בעוד שהאיסור בעין בכזית בזה שייך חזי לאצטרופי לשיעור שלם. אבל באכלו ושייר חצי שיעור דליכא שיעור בעולם. ול"ש חזי לאצטרופי. מותר לאכלו ויהיה מזה דין חדש. דבסוף יום אחרון דפסח או סוף יוה"כ בענין דליכא שהות לאכול כזית. יהא מותר לאכול ח"ש, וצ"ע לדינא:

{{יישור לשמאל|ידידו ואוהבו ש"ב. '''עקיבא גינז מא"ש'''}}

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>