עריכת הדף "שו"ת מהרי"ק/קא"

{{ניווט כללי עליון}}

'''לאור''' יוציא תעלומות נכנס לפרדס החכמה ואל גינת הביתן כהלל ענותן האלוף ראש ישיבה מהר"ר אברהם ינ"ו שלום קבלתי כתבך על יד הנכבד הר' אשר "ו ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא שעבד נפשיה בקנין ובקנס אשר עשו ביניהם ויש להביא ראיה ממה שנשאל לרבינו אשר על שמעון ששידך את בנו לבתו של ראובן כו'. והתנו ביניהם שכל שיעבור המועד שיתן לחבירו סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע זמן החופה בת ראובן אחות המשודכת יצאה מן הכלל וכפרה בעיקר ובשביל פגם בת ראובן לא רצה שמעון שיכניס בנו המשודכת לו לחופה והעביר המועד וראובן תובע הקנס ושמעון אומר דאדעתא דאונס גדול כזה שישא אחות המומרת לפגם משפחתו ולהשחית נחלתו לא אתני עכ"ל והשיב הרא"ש וז"ל יראה שהדין עם שמעון דאע"פ שלא פי' שום תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאירע אונס כזה דאנן סהדי שאם היה יודע שהדבר הזה עתיד להעשות לא היה משדך בנו לבתו הוי כאלו התנה בשעת מעשה וראיה לדבר מהא דאומר בגיטין פרק מי שאחזו {{ממ|גיטין דף עג}} ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד לסוף אפוקי ביה נהרא וכו' עד האי אונסא דלא שכיחא הוא אלמא חזינן דאע"ג דקביל עליה בפי' לסלקו מכל מיני אונסין אונסא דלא שכיחא לא קביל עליה ועל דעת כן לא התנה כולי עד כל שכן ששעבד עצמו בסתם לקנס זה דאומר דאדעתא דהכי שיכנס לדבר פגם משפחה לא היה דעתו להשתעבד שהרי בהאי עובדא דמי שאחזו שמתחילה שעבד עצמו לסלקו מכל מיני אונסין מפלגינן ביה אונס הרגיל ובין אונס שאינו רגיל וכ"ש בנדון זה ששעבד עצמו להתחייב בקנס אף אם הי' אונס יש לנו לו' שבאונס שאינו רגיל כזה המרות בנות ישראל והוא פגם משפחה דאדעתא דהכי לא שעבד נפשיה עכ"ל. ועוד האריך מאוד להביא ראיה מהני אומדנא דנזכרים בתלמוד ובסוף דבריו סיים וז"ל בכל אלו הדברי' סמכו חכמים על אומדנא דמוכח לדון על פי אמוד בלא עדים מעידים על דבר זה וכן בנדון הזה אומדנא דמוכח הוא שאלו היו יודע דבר זה שהיה עתיד להעשות לא היה מקבל עליו קנס זה דישראל קדושים הם והרבה פורשים להתערב בפגם ורגלים לדבר שהרי העביר זמן החופה והכניס עצמו בספק הפסד הקנס וכל שכן שמתחלה אדעתא דהכא לא הקנה ושעבד עצמו ואומדנא דמוכח הוא וכאלו התנה בפירוש דמי כו' עד הילכך יראה לי בנדון הזה שהתנאי בטל והשליש יחזיר לכל אחד שטרו ואם שלחו סבלונות יחזירנו עכ"ל. הרי לך בהדיא שפטר שמעון מן הקנס והשעבוד משום טעמא דישראל קדושים הם והרבה פורשים להתערב בפגם כ"ש וכל שכן בנדון הזה דכל העולם פורשים מלישא אשה משוגעת ואין לך אומדנא בכל האומדנות גדול מזה דודאי אדעתא דהכי לא משתעבד נפשיה ופשיטא דנתבטל השעבוד והקנס ולא מבעיא אם לא היה שם שבועה אלא שעבוד ממון הקל בעלמא בתורת קנס שנתבטלו הדברים כדפירשתי אלא אפי' היה שם שבועה פשיטא שנתבטלה והוחלה השבועה דאין לחלק בין היכא דאיכא שבוטה להיכא דליכא שבועה כדמוכח בסוף פרק הגוזל קמא {{ממ|בבא קמא דף קי}} גבי ההיא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת כו' וקאמר אביי עלה ש"מ דכסף מכפר מחצה דאלת"ה להדר כסף ליורשים דאדעתא דהכי לא יהיב ופריך עלה אלא מעתה חטאת שמתה בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה כו' יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא אקדשה וכו' ואם איתא דיש לחלק בין היכא דאיכא שבועה בהדי קנס להיכא דליכא שבועה בהדי קנס משום דחמור איסורא מממונא אם כן פשיטא דלא הוה פריך מידי דהתם נמי גבי נתן הכסף לאנשי משמר ממונא בעלמא הוא ומשום כך יש להקל בו אבל גבי איסורא כגון להוציא קדשים לחולין וכל שכן לאיסור ערוה כגון להתיר יבמה לשוק בלא חליצה אומר לך דלא שרינן משום טעם דאדעתא דהכי כו' אלא ודאי פשיטא דאין לחלק אפילו בין ממון הקל לאיסור ערוה בכיוצא בזה כל שכן וכל שכן לענין שבועה שאינו אלא לזרז הפרעון כמו שכתב רבינו אשר במקום אחר דאם פרעון אין כאן משום טעמא דאדעתא דהכי לא שעבוד נפשיה הוא הדין דשבועה אין כאן וגם מגופא דההיא דהגוזל קמא שהבאתי יש להביא ראיה לעיקר הדין שאנו עומדין עליו דהא אי לאו טעמא טב למיתב טן דו דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקוק לאחיו כדפירש שם רש"י ה"א דתיפוק בלא חליצה והוה סמכינן אההיא סברא דאדעתא דהכי כו' אפילו להתיר יבמה לשוק בלא חליצה כל שכן לענין ממון וכל שכן הכא שהוא להחזיק ממון ואיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה. ועל ענין הסבלונות שנסתפק מר {{ממ|ב}} אם יש לחוש להם אני בענייותי לא ראיתי בהם בית מיחוש מאחר שלא הוה שם כ"א עד אחד כשר להעיד לפי' רש"י שפי' דחששא דסבלונות דהיינו משום שמא נתנו לשם קידושין דודאי הכא ליכא למיחש שהרי אין כאן אלא עד אחד ושוו כל הפוסקים מלבד הסמ"ג שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין ואפילו שניהם מודים. ואף על גב שכתב הסמ"ג וכן המרדכי בשם רא"ם דיש להחמיר מכל מקום חזינן דספר מצות קטן דהוה בתראה טפי ומחמיר טובא פוסק דאין חוששין לקדושין אפילו שניהם מודים כדברי ההלכות גדולות ורב אלפס ואם כן לענין הסבלונות מיהא יש לסמוך עליהם שהרי אפילו כשנעשו לפני שני עדים כשרים אין לחוש לדברי רוב הפוסקים במקום דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי כיון דרובא מסבלי והדר מקדשי ואפי' לדברי רבינו חננאל דגריס מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמשמע לן כו' וחייש למיעוטא משום חומרא דא"א כדפי' התוס' מכל מקום היכא דכולהי מסבלי והדר מקדשי פשיטא דאין חוששין והיינו דקאמר רב פפא התם מסבלי והדר מקדשי לא חיישי' והנה הוגד לי כי בגלילות לומברדי"א כולהו מסבלי והדר מקדשי ואם כן אין לחוש לכל הפוסקים. רק מה שכתב מהר"ם בתשובה להחמיר דמי יכניס ראשו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יוצא משם ואין נראה כך מתוך דברי בעל אבן העזר שהרי הביא דברי ר"ח להחמיר ולחוש למיעוט' שמקדשי' ואחר כן. שולחים סבלונו' משמע מתוך דבריו דדוקא היכא דאיכא מיעוטא מיהא דמקדשא והדר מסבלי הוא דחיישינן וכן נר' גם מתוך דברי כל הפוסקים מלבד מהר"ם הלא המה רב אלפס ורבינו משה והסמ"ג ובם מצאתי תשובה להרשב"א וז"ל עוד השיב באחד ששדך אשה ולקח המשד' סבלונו' ושם בחיקה שצריך לפרש שלשם קידושי' כו' עד ואם מפני הסבלונו' שהיה שולח לה בכל יום אם אותו מקום מקום דמסבלי והדר מקדשי ואפי' המיעוט מקדשי תחלה אין חוששין לסבלונות כלל עכ"ל. הרי לך בהדיא שפוסק לסמוך על מנהג המקום ואפי' מיעוטא מקדשין והדר מסבלין כ"ש וכ"ש באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי כאשר הוא בלומברדי"א לפי מה שהוג' אלי ומדחזינן שרבו הפוסקי' ראשונים ואחרונים לסמוך על מנהג המקום אפי' בסבלונות שנעשו בפני שני עדים כשרים פשיטא ופשיטא דאפילו נאמר להחמיר כדברי מהר"ם לכל הפחות היכא שנעשו בעד אחד כי הכא דבר פשוט הוא דאין לנו לעגן בנות ישראל ולחוש למיעוטא דמעוטא דהא איכא תרי רובי להיתירא רוב הפוסקים שפסקו דאפילו בקדושין גמורים אין חוששין באין שם אלא עד אחד ורוב הפוסקים שפסקו שיש לסמוך על מנהג המקום וכל המחמיר בענין זה לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש לפי הנראה לע"ד. ועוד בר מן דין ובר מן דין פשיטא דאפי' לדברי הרא"ם שפוסק להחמיר בקדושי עד אחד וגם כי כצורף עמו חומרת מהר"מ שלא לסמוך על מנהג המקום מכל מקום לשיטת רש"י שפירש חשש' דסבלונות משום הן עצמן שמא לקדושין נתנן דבר פשוט לפי הנראה לע"ד דבנדון הזה אין כאן בית מיחוש דאם איתא דלקידושין נתנן היה נותנו בפני שני עדים כשרים דהכל יודעים דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו היו בני המקום מחצה מסבלי והדר מקדשי ומחצה מקדשי והדר מסבלי היו ראוי לסמוך על זה לפי הנראה לע"ד כ"ש וכ"ש לפי מה ששמעתי שבגלילות לומברדיא"ה כ"ע מסבלי והדר מקדשי דיש לה לסמוך על זה שהרי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו דלאו לקדושין נתנו וכדפי' ואפי' לשאר הגאונים שפירשו חששא משום שמא כבר קדשה קדושין גמורין קודם לכן דאם כן פשיטא דאין להקל מכח אותו סברא שכתבתי לעיל דאם איתא שלקדושין נתנו היה נתנו בפני שני עדים כשרים וגם אין להחשיב כתרי רובי דהיתירא מכח הפוסקים שפסקו שהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין דהא איכא למיחש שמא כבר קדש בפני עדים כשרים מכל מקום יש להיחשב תרי רובי להיתירא חדא שכל הפוסקים מלבד מהר"ם ס"ל דסומכין על מנהג המקום ועוד דאפי' אם תימצי לומר להחמיר כדברי מהר"ם מ"מ אם נפרש חששא דסבלונות כדברי רש"י אין לחוש בנדון הזה אפי' לדברי הרא"ם דאם איתא דלקדושין נתנו היה נותנו בפני שנים וכדפי' לעיל דפשיטא דאפילו הר"ם מודה דאין דרך לקדש בע"א וזה פשוט וכ"ש אם הוא כאשר נראה מתוך כתבך שתכף לשדוכין שלח הסבלונו' ויוכל העד להעיד שמשעת השידוכין עד ששלח הסבלונות היה עם החתן ולא קדשה בשום קדושין אחרי' מבלעדי הסבלונות פשיט' דאין לחוש לשום פוסק. ועוד בר מן דין ובר מן דין לא ידעתי למה יחוש החתן כלל מענין הסבלנות בהא פשיטא יותר מביעותא בכותחא דאפילו היינו מחמירן להצריכה גט משום חומרא דא"א מ"מ לא הוה חשבינן לה כארוס' גמור' לענין הקנס עד שנאמר דמזלו גרם לה לצאת מדעתה כדאשכחן גבי מומין דכי נולדה בה משנתארס' חייב לתת לה כתובה אם כתב לה אפילו למאן דאמר ארוסה אין לה כתובה מתנאי בית דין ולא מצי למימר אדעתא דהכי לא כתבתי לה כתובה דאדרבה אמרינן ליה מזלך גורם דהאשה שדה של בעלה כדפירשו התוספו' בפרק המדיר {{ממ|כתובות דף עז}} אבל הכא פשיטא ופשיטא שלא ניחוש למיעוטא דמיעוטא להחשיב כארוסה ולחייבו בקנס עד שלא יוכל לומר אדעתא דהכי לא נשתעבדתי כדפי' לעיל דאדרבה ניזיל בתר כל הני רברבתא דלא חיישינן להנך סבלונות כדפי' לעיל ומוקי ממונא בחקזת מריה וזה פשוט ומאחר שכן הוא דלכל הפחות אין לחוש לשעבד הקנס אפילו היתה מקודשת גמור' ואפילו בשני עדים גמורים ככל הארוסות מכל מקום פשיטא שאין לכופו לכנוס אם לא ירצה לא מדינא דגמרא ולא מכח תקנת הגאון רבינו גרשון דעד {{ממ|ג}} כאן לא תיקן אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו אבל היכא שלא נשאה ורצה לחזור בו מי יכריחנו לכתוב לה כתובה בעל כרחו ולהתחייב לה בשאר כסות ועונה אם לא תמצ' חן בעיניו דבר פשוט הוא דלא כפי' לי' לכנוס לפי הנ' לע"ד אלא כופין אותו לכנוס או לפטו' שלא לעגן בנות ישראל וכ"ש בנדון הזה שיצא' מדעת דלי' דין ולית דיין שלא נכופנו לכנוס ואפי' היתה ארוסתו גמורה ולא עוד אלא בנשוא' גמור' התיר הרשב"א בתשו' לישא אשה אחרת היכא שיצתה מדעת וז"ל השאלה והתשובה זה כמה ימים סרתי מעזרתי ושרוי בלא טובה כי האשה אשר נתן ה' עמדי מדת הדין פגעה בה ודוללת שכלה ודעתה נסכל ואין בה דעת להרע או להטיב ואתה מורי הצילה נפשי משחת והורני אם אני רשאי לישא אחרת וסתום פי הפותחים אם ילעיגו לומר שלא כדין עשיתי מחמת חרם ר"ג ז"ל תשובה {{ממ|ד}} תקנת ר"ג לא ראיתי ולא נתפשט בכל ארצותינו והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהם שלא כראוי אבל לא על דעת שנתפשט' תקנתו אפילו באותן שאמרו חכמים שיוציאו שלא בכתובה כו' עד נ"ל שלא עשה הצדיק תקנה אלא מפני הפריצים שתולין מעשיהם בדברים בטלים אבל באלו שאמרו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרש או לישא אחרה בזה לא גזר הרב אפי' היה תקנת עולמות כל שכן ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף אלף החמישי ולפיכך מה שיראוני עיני באומד הדעת בגזירת הרב כי לא פשט הגזירה בכל מה שאמרנו ושלא היתה כוונת אותו צדיק בכך ומותר אתה עכ"ל הרי שכתב שהיה מותר באשה אחרת ואפילו מן הנשואים כל שכן וכל שכן מן הארוסין אפי' היתה ארוסה גמורה מה שאינו כן כדפי' לעיל מכמה פנים:

{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}