עריכת הדף "שו"ת מהרי"ל/קסב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''ולהאכיל''' לבהמת חבירו חמץ שלא מדעתו חמץ שאינה שלו. הבאת ראייה לאסור מהנאה הבאה לאדם בעל כרחו. מזה אין ראייה דהתם בהנאת הגוף מיירי כדמייתי עלה מקול מראה וריח וצל שגופו נהנה. וכן חלקו לענין שבת. ושוב הבאת ראייה להתיר מתוך ב"ש דהא לכלבו שרי דפירשו לכלבו של גוי. מטיבותא אמינא דאפילו לרבי אבהו אין איסור הנאה באבר מן החי דמדאצטריך נבלתו על ישראל קיימא ולא אגוי. דאי לגוי נמי מנ"ל למשרי לגוי דהוקש' לדם לא נאמר לגוי. וא"כ נמי איכא בנייהו אבר מן החי לגוי. וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולגוי אסור כיון דלישראל אסור באכילה חשיב שפיר אסור לישראל. ולפי דבריך מ"מ אין לפרש הגמרא מהנאת בני נח דמייתי תלמודא קרא לא תאכלו דאיירי בבני נח. ואי משום דלא נימא לישראל נאמר ולא לבני נח כיון דלא נשנית. מ"מ מהך קרא לחוד אין שום ראייה דכתב לשון אכילה בבני נח. ולענין עיקר הדין נראה לי דאסור. כדדריש בירושלמי לא יאכל חמץ אפילו לכלבים של הפקר. ובאגוד' אסיר נמי ליתן בהמתו לגוי להאכילה חמץ בימי הפסח. וכן אסרתי ברעגענסבור"ג ליתן בהמתן לגוים בימי הפסח דידוע שמאכילין אותן פסולת של שיכר שקורין טרעב"ר. אך סתמא כשאינה ידוע היתירו רבותינו מההיא דפרק ב' דע"ז אומר אדם לפועליו כו':
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>