עריכת הדף "שו"ת מהרי"ל/לז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''אביר''' הרועים תמים דעים האיש הנעים המעולה והיקיר בן אחי מה"ר יעקב סג"ל שי' מה זה פרקת עול מעל צוארך לתלות קולר בצואר אחריני וסילקת עצמך מדינא דיתמי ועובדא הוה בעירך ואתה אביהם של יתומים וידעת תוכן הענין להעמיד כל איש על חזקתו ולא תהא שמועה גדולה מראי' ואין סנהדרין שומעין מפי המתורגמן אין בזה כי אם הרבות ענוה: ועתה נכסוף נכספת להרחיק מעונש הדין ותרעומת בעלי דינים הוה ליה למר למיזל קמי רברבי המופלגים ורגילי בדיני ממונות והוו צייתי ב"ד טפי והנחת כל ארזי הלבנון. ואזלת אל האיזוב אשר בקיר הדיוט פעוט כמוני היום מלא צרות ודאגות ואבלות שמעתא בעי צלותא ואין השכינה שור' כו' וכן לדבר הלכ' ומי אנכי למיחת לעומקא דדינא דיתמי ודינא דתלי באיסור. ואי לאו דקש' עלי ריחוק הדרך וגם דאין מסרבין לגדול כמותך השיבותי שלוחך ריקם ומ"מ דין תורה לא ידענא אך עניותי אחוה לכם: הנה בכמה דוכתין שעברתי מיום עמדי על דעתי ראיתי דנהיגי להלוות נכסי יתמי ברבית קצוצה ותמהתי מאין הרגלי' לדב' כי כל רבותי' לא התירו אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד ואיסורא קעבדי האפטרופסים שהלוו ברבית קצוצה דכה"ג רבי' קצוצה חשיב כדפי' מהר"ם בתשובה על המלוה שחוזר עם בנך כו' ואפי' היו האפטרופסים מקבלי מכות המדינה וכל אונסי לא מהני דדווק' בדרך מקח וממכר דהוי ריבי' דרבנן מהני כי מקבל עליו אונס או זולא אבל בדרך הלואה אפי' מקבל מלוה כל אונסים והלו' מקבל גניב' ואביד' אפי' הכי אסור כמו שהוכיחו התו' פ' הרבי' וכל רבותי' אחריהם. וכן איתא בההיא תשובה דלעיל וא"כ מה שהוכיח פלו' שקבלו עליהם מכת המדינה דאל"כ הוה רבית קצוצ' אין בזה ממש דאפי' קבלו אונסין אפי' הכי איסור עבדי' כדפרשי. אלא דנצטרך לומר דברי מהר"ם כמו שטען האפטרופסי' דאנו יד דיתמי אנן יעבדינן כאלו אתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד: וכדפסק נמי ראב"ן דלא מהני למקבל שמקבל בע"א מתקנת' דרבנ' דהיינו רחוק להפסד ואפי' לראבי"ה ורב' דמהמנינ' ליה בשבועה היינו כי הוא מוחזק. אבל הכא בנדון זה היתום מוחזק ואית לי' משכנות ואפטרופסים הוא נאמן אי הוה טעון קרוב לשכר ורחוק להפסד או אי ליתא קמן הוי טענינ' אנו ליתמי עד כדי דמיהן: אמנם כיון דאפוטרופסי' קיימי ואמרו שהלוו בריבית קצוצה. אם כן לא הותנו אלא דבעינ' למימר ממילא מכח תנאי ב"ד כאלו הותנה אע"ג דלא אתני כמאן דאתני דמי כי ההיא דמהר"ם אלא דלא דמי לגמרי דהתם חויבי במאי דמטי רווחא לידי' אבל הכא עומד וצווח דלא מטי לי' אפי' שכר לימודו וא"כ היכי יהיב ליה מאי דלא שקיל: ומ"מ נראה דמהפכינא אזכותא דיתום ונימא דהוי כאלו אתנו שיתנו לו מן הריוח עד מקום שיגיע ויצמצם עליו בהוצאה בכל היכולת במלבוש ואכילה ובכל מילי כדי שיספיק הריוח. ואם הרבו עלי ופרנסו דרך כבוד טפי ממאי דקמרווח צדקה תחשב לו והון ועושר בביתו וגו' זה המגדל יתום בתוך ביתו ומלתא דשכיח הוא שאדם מגדל חורגו ומטיב לו מאהבת אשתו וכבודה כי נכמרו רחמיה על נינה בראותה אותו אפס עצור ועזוב והפצירה בעלה על בנה והוא לא השגיח על מזונות עם שאר בני ביתו משום צדקה ומשום כבוד אשתו ונחת רוח ולא נתחייב אלא עד מקום שיגיע הריוח והמותר מתנה קיהיב ליה אע"ג דריבית דרבנן מתנה אסרי מקצת רבוותא מכל מקום הא חילק בא"ז כי התנה לכתחלה בתורת מתנה שרי לת"ח וה"נ יתום קטן דלאו בר עונשין וכל שכן שאין זה ריבית אלא מיחזי כריבית: וכל שכן דהכא לא הותנה כלום אלא משום דתקנתא דרבנן הוי כאלו התנה לתת לו פרנסתו כדי הריוח. וא"ד אין חייב כלל אלא מדנפשיה משום צדק' וחייב אשתו כדלעיל. וכן מנהג בעלים וכן מוכח מדברי עצמו שכך היתה כוונתו רק להרויח יצאת לימודו דהוו מזומנים אבל על המזונות לא חש. ועוד אם הי' היתום הגיע לפעוטו' וכהאי גוונא וראוי קצת לשמש לבני הבית אמרינן המותר קיהיב בשכר טרחו: ועוד דיש מרבותינו דהתיר' להלוות צדקה בריבית מההיא דירושלמי הלוה בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש: וכתב באגוד' דמהאי טעמא שמא נהגו להלוות על מקומות של בית הכנסת ולישב עליהם. והכא נמי אין לך מצוה גדולה מהמגדל יתום כדלעיל וצדקתו עומדת לעד: ושמא מכאן נתפשט המנהג שמלוון נכסי יתומים בריבית קצוצה דכל ענייני יתומים חשבנין ליה דבר מצוה ואמת כן הוא כי הם נעזבים ושפלים מאד. וכי מתמוטטים נכסיהם נעשים כלים לגמרי. ואף ע"ג דה"ר דוד הלוי דקדק מפרשי' דבעינן למיתב בית דין משום דהפקר בית דין הפקר. מ"מ חזינא רבנן קשישי באתראי כגון מהר"מ ויתר רבותינו לא חשו לכך אלא על סברא דר"ג ובית דין אביהם של יתומים ולא בעו פרוזבול דכל מעשה יתומים על פי בית דין וכל שכן דכאן נתמנו על פי האשל הגדול רב עירם ובית דין תלתא וצוו עליהם לפשפש ולעשות הטוב ליתום וכל מעשים האפטרופסים על פי בית דין והשליחות וכל מה שהקלתי על היתום בענין רבית היינו אם הוא פחות מי"ג כי כן כתב ר"י בתשובה: ומה שטען פלו' ממכת מדינה ודאי אי לא הותנ' דברים שבלב אינם דברים דעלי' רמי לאתנוי' אע"ג דתנ' בהמקבל שדה מחבירו כו'. עד אם מכת מדינ' הוא מנכה לו מן חבירו התם בחכרנות' מיירי ובמקרקעי דברשות' דמרא קיימא ולא נתחייב לו אלא מקרקעי זו וקאמר ליה מזלך גרם ונסתחפה שדך. אבל מטלטלי כגון מעות הלואה או כלי שאול בחזקת שואל ומלוה קיימא לכל אונסי' דמטלטלי' בחזק' מאן דאיתניהו בידים קיימא וכל הנאה שלו ומאי דבעי עבדי' ביה ומלוה להוצאה נתנה: וכ"ת אונס דלא שכיח כי האי לא קבליה עליה כי ההיא דמי שאחזו וכיון שבאו לכלל תנאי' לקבל אונסא נימ' אונסא דלא שכיח כי האי לא קביל עליה דלא אסיק אדעתא. האי נמי לאו מילתא היא כיון שקיבל עליו מסים ועולים האי נמי בכלל מסים הוא כדפירש מהר"מ בתשובה במיימוני דנזיקין דאפילו תפיש חשיב מסים דכל מסים שלנו אין להם קצבה והמסרב אחת דתו להמית לשלול ולבוז. ומה שהכביד הפעם לתופשם כי רצה הרבה ורצ' להיות בטוח שלא יבריחו ואפילו מגזם להם טובא הכל בשביל ממון הוא וכיון שקבל עליו מסים הא נמי בכלל. ובאותו תשובה נמי כתב אי לא דהך נותן בהדי' ההפסד הוי דרי מקבל טפי מפלגא דהפסד ואיכא איסורא. והך טעמא ליתא גבי יתמי כדלעיל וכ"ש מס זה דחשיב דינא דמלכותא כדאיתא בתשובה אחריתא במיימוני דדרך מלכים להרבות שכר חיילותיו בעת מלחמה ודינא הוא לגבות מסים גדולים לצורך אכסניא והיינו ממש נדון זה: ועוד מאן לימא לן דחשיב אונס' דלא שכיח כיון שזה שנתים ויותר היינו כולנו מצפים יום יום על ביאת המלך ותבועותיו והוה ליה לאסוקי אדעתיה לאתנוי' כי ההיא דפסקינא מכרה לכל הפחות באונסא דשכיח' ולא שכיח ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה: וליכא למימר דליהוי אומדנא דמוכח דאזלינן בתרי ההיא דר"ש בן מנסיא ושטר מברחת ודזבין נכסים אדעתא למיסק לארעא דישראל וטובא דמייתי התם פרק האומר ופרק אלמנה ניזונית וכן אחריות טעות סופר הוא דלא שדי איניש זוזי בכדי דלא דמו דכל הני אנן סהדי. אבל הכא דהלואה היה ומחית איניש נפשיה לספק דילמא ירויח טפי או כדי שיהא לו מעות מזומנים להרגיל אליו מערופיא כיון דאינש חדתא הוא כמו שטען וזוזא דאינש עבדיה ליה סרסירותא וכמה מיני רווחים שהיו יכולים לבוא אליו ע"י הני זוזי: דאי לא תימא הכי דאנן סהדי דאי ידע דאתייליד אונסא לא כל לוה שאירעו אונסא ליטעון הכי קביל עליו מעיקרא אלא על כרחך כדפי' דמחית נפשי' לספיק' וכל הנאה שלו. ועוד משו' כבוד אשתו ומשום צדקה דלעיל. אך מה שטען המקבל שהתנה בפי' לבד מכת המדינה והאפטרופסים אינם מודים לו ודאי מהימנ' אפילו בלא שבוע'. לא מיבעיא למהר"מ דמהימנ' לשליש בלא שבוע'. אלא אפילו המחייבין שליש השבועה היינו דווקא בחד והני תרי נינהו והוו סהדי דאפטרופס נאמן להעיד פרק זה בורר. אע"ג דמודה ריב"א כשנושא ונותן בנכסי' דלא מסהיד פרק זה בורר: התם היינו טעמא משום דחשיב קצת נוגע בעדות כיון דצריך לשלם אם פשע כדמוכח מההוא דהמפקיד נימא לאפטרופס שלים כו'. או יצטרך שבועת היסת ותו לא הוה עד כדמסיק פרק האיש מקד' דחשיב לי' נוגע בעדות מטעם זה. אבל הני אפטרופסים אפי' יפסיד היתום לא מפסידין כלל דהא לא פשעי מידי. ושבוע' נמי לא בעי על ככה דדבר מפורסם הוא ועדים גמורים הם. וליכא נמי למפסלינהו משום דעברו אלא תשימון שהלוו בריבית קצוצה. לא מבעיא אם אין כאן שטר ועדים אלא על פי עצמן. דאין אדם משים עצמו רשע וכשר אפי' לדיני נפשות. אלא אפילו יש כאן שטרא ונודע מאחרים לא פסלי וכיון דעבדי כמו המנהג והסברא מצוה קעבדי להרויח ליתום. כי הנהו קבוראי דיום טוב שני דפרק זה בורר וכן עידי ריבית מכשרינן מטעם דלא תשימון במלוה ולוה לאינשי משמע להו. וכן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. אלמא דהיכא דמצי למיד' להו שלא כיוונו להרשיע והיה בעיניו היתר לא פסלינן להו. וכן מסיק הרא"ש: ועוד דהכא משכון ביד היתום וטענינן עלה עד כדי דמיהן. אלא דלבי מהסס ביה דדילמא הוי מילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי שקיבל עליו מכת מדינה. אבל האפטרופסים ודאי נאמנין כדפרישית. וכל זה אם היו מכחישי' למקבל בפירוש שלא הותנה מכת המדינה אלא שהאפטרופסים טוענין שלבסוף בשעת הלואה הלוו סתם. כך הבנתי דבריהם. ואם כן הוא שהאפטרופסים אומרים כן שהותנה האשה בתחלה ובשעת הלואה לא הותנו. אז לא מחלה בפי' תנאה. אז יש לדקדק אם היו עסוקין באותו ענין משעת התנאי עד שעת הלוואה אז לא בטל התנאי ואדעתא דהכי קבלו המעות. אבל הפסיקו בין תנאם להלואה ואחר כך הלוו סתם נראה דהוי דינא כי ההיא דתוספת' דקידושין ורבותינו הפוסקים מייתי לה במוכר אמר במאתים ולוקח אמר במנה והלך זה לביתו וזה לביתו. ושוב נתקבצו יחד וקנו סתם אם המוכר חוזר אל הלוקח נתרצה לו במנה ואם הלוקח חוזר אל המוכר נותן מאתים. ה"נ בנדון זה. אם האשה לא רצתה אלא בתנאי זה והאפטרופסים לא רצו ושוב חזרו זה לזה והלכו סתם נשאל לאפטרופסים מי חוזר למי והחוזר אצל חבירו ביטל דעתו ורצונו לרצון חבירו ואפי' יש כאן שטר ולא הוזכר בו תנאי מ"מ מהמנינן לאפטרופסי' על כל דבר שטר והמשכון באיזה עניין קבלם וכל מה שדנתי היינו על הקרן אבל לפרנס היתום מכאן ולהבא ח"ו אם פסק הלואה בעיר ואין עוד ריוח לא מחייבינן האשה ובעלה לפרנסו מכיסם. אבל יש קצת הלואה וצמצמו לו כדלעיל ויקיימו תנאם או אם הרויחו כבר יותר מכדי סיפוק' יפרנסוהו עד כלות שנתים ויקבלו עליה' בחרם כיון דבאים להוציא המשכונו' אם אין דבר מבורר אבל לפי משמעו' הטענו' הוי דבר מבורר: כללא דמילת' הקרן קיים ליתום אם לא שהאפטרופסי' מעידים חד מהנהו תרי דפרישית שהיו עסוקין באותו ענין משעת תנאי עד שעת הלואה או שהיו חוזרין אל האשה אחר זמן והלוו סתם והרויחו מה שאכל היתום. אבל כל מה שהוציאו עליו לא מפקינן מיניה דכל ריבית דרבנן אין יוצא בדיינין וכל שכן שכתבתי לעיל כמה טעמים להיתר גמור. אבל מכאן ואילך אינן חייבין לפרנסו אם אין עוד הלואה וריוח בעיר או שלא הותירו כבר: ומה שכתב פלוני יתמי דאכלי דלא דידהו כולי. אין עניינא לכאן כלל דהתם אגזל דאין שאינו מחזיק חוב אביו אבל הכא מדידיה קאכיל. ועוד אפטרופסים נמי מקבלים אע"ג דקטן הוא היתום כיון דעל ידו נעשה. ועוד כי חזו דיינים דמיסתבר לך כל יכולים כדפסק ר"י בתשובה מההיא דרב נחמן כיון דשמעינן יתמי דמכלכלי מחזקינן משום פסק דניזקין להן לפעמים. וכל שכן הכא להחזיר לזה משכנותיו אל דינא הכא ואין להאריך לזה כי כבר הארכתי יען כי לא ביארת לי כל הצורך. אמנ' עם כל זה יעיינו האפטרוטסים ומהר"י אם נתחייב האשה ובעלה הן בקרן או בריוח ומתוך כך יבא הפסד ליתום כמו שכתב בטענות שרוצים לדחותו בשתי ידים ושלא להנותו עוד: אם כן איפוא יצא שכרו בהפסידו ותקנתו קלקלתו איבעו להו לעשות דרך בקשה ולפשר עמו ולפייסו במידי דמפייס אך לטובת היתום. אם הוא בר הכי דאפשר שהיתום יהנה ממנו אם יפייס. וכהאי גוונא יש כח ביד בית דין לומר בנכסי יתומים שלא תהא מכשילן לעתיד כדאמר ממנעי ולא עבדי. וכל זה תלוי בשיקול הדעת דמהר"י והאפטרופ' לפי העניין שלא יבוא היתו' לכלל הפסד ואמרינן נמי לא חשובינא קבעינא. והנה גיליתי לכם סכלות דעתי. אף כי לחם ושמלה אין בביתי: יגעתי באנחתי: ותהי לי לחם דמעתי: ומן המצר קראתי: אל צור ישועתי. נאום הקטן העכו' יעקב הלוי:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>