עריכת הדף "שו"ת מבי"ט/ב/קיז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<big>'''שאלה'''</big> ראובן ואשתו נכנסו בספינה א' קטנה לטייל בים וקם עליהם רוח סערה חזק מאד ואשתו של ראובן הית' צועקת על זה לבעל' והי' מפייסה שלא תפחד ולא היתה מקבלת פיוס עד שעלה עשן באפו ואמר מקבל אני עלי נזירות שמשון בן מנוח בעל דלילה אם אכנס פעם אחרת עם אשתי זאת בים ועתה הוצרך ראובן לצאת ממקום מושבו וליכנס בים ללכת למקום חפצו ילמדנו רבינו אם יוכל מי אמרי' כיון שלשון נדרו אם אכנס בים סתם קאמר וסערת הים בהא והא שכיחא ולא מצי או דילמא דאזלינן בתר כוונתו שלא היתה אלא לטייל עם אשתו בים וכן לא דמי אותן הספינות העשיות לטייל שהן קטנות לספינות שהולכות בלב ימים שאין האדם מרגיש בהן כ"כ צער סערת הים בהיות הספינות גדולות:

<big>'''תשובה'''</big> נראה דדמי להא דתנן פרק הנודר מן הירק ר' יהוד' או' הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסו' ואסור להפשיל לאחוריו ובגמ' תני כיצד א"ר יהודה הכל לפי הנודר הי' לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טוען פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון ופי' הר"ן הכל לפי הנודר לפי מה שהיה ענין הנוד' בשע' הנדר ועל אי זה ענין נדר והרא"ש ז"ל כתב לפי שעת הנדר כיון שניכר שמחמת כובד משאו נדר וכתב הר"ן ומסתברא לי דבריתא פליגא אמתני' בסבריה דר' יהודה דתנא דמתני' סבירא ליה דר' יהודה מודה לת"ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ור' יהודה דברייתא משמע דסבירא ליה דלמשרי טעונה נמי כמו הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אפי' בטעינה ומסתברא דכמתני' קי"ל הלכך סתמא לביש' משמע ולא טעינה אבל היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינה ומותר בלבישה זהו מה שנ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל אינם כן בפ"ח מהלכות נדרים עכ"ל והרא"ש ז"ל כתב היה לבוש צמר וכו' מחמת כובד המלבוש היה טעון פשתן והזיע והוא הדין נמי אם היה טעון צמר והזיע ע"כ והרמב"ם ז"ל כתב כל הנודר או נשבע רואים דברים שבגללם נשבע או דבר ולמידי' מהם לאיזה דבר נתכוון הולכין אחר הענין לא אחר כל משמעות הדבור' כיצד היה טעון משא של צמר או של פשתים והזיע וכו' ונשבע וכו' שלא יעלה עליו צמר ופשתים מעולם הרי זה מותר ללבוש וכו' ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בגדי צמר ונצטע' בלבישתן ואמר ונשבע וכו' שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון ומותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוון זה אלא לבגדי צמר וכן כל כיוצא בזה ע"כ:

'''ונ"ד''' נמי נראה הדברים שבגללם נדר ונלמוד מהם לאיזה דבר נתכוון ונלך אחר הענין לא אחר כל משמעות הלשון הדבר שבגללו נדר כמו כשהיה טעון משא של צמר והזיע וכו' ונשבע שלא יעלה עליו צמר הדבר שנשבע בגללו היה שהזיע והיה ריחו קשה ומה שנשבע שלא יעלה עליו צמר היה כולל בין במשא בין בלביש' ואפ"ה מותר ללבוש אעפ"י שבלבישת צמר יש ג"כ זיעה כיון שהמש' גורם זיעה יותר ועליה נצטער נאמר שכוונתו לא היתה אלא על המשא ולא על הלבישה ולא נצטרך לשאול מה היתה כוונתו ואנחנו דנים מה היתה וכמו שכתב דנלמוד מהם לאיזה דבר נתכוון כמו כן נ"ד יצא לטייל בספינ' ומתוך טיול והרחב' הלב באה אליו צרת רוח סערה ועל זה נדר שלא יכנס לים ואפי' שלשון זה כולל כל עליה לים כמו שעלית הצמר עליו כולל טעינה ולבישה אפ"ה יהיה מותר לעלות לים עם אשתו כשהוא הולך ממקום למקום לצורך ישוב ביתו ומזונותיו אעפ"י שיש ג"כ סער בים כיון שהספינה קטנה היא מסוכנת יותר לרוח סערה ובסבת הטיול נצטער לא היתה הכוונה כי אם על כיוצא בו לא על ההליכה בים עם אשתו לצורך פרנסתו וישובו כמו שאם היה בים ממקום למקום לסחורה או לענין הצריך לו והיה רוח סערה בים וחשב' הספינה להשב' ונשבע שלא ליכנס עוד בי' שלא יהיה אסור בכניסה לים דרך טיול שהוא קרוב לשפת הים נהי שאם הוה נשבע בסתם בלי שום סבה שלא לעלות בים שהיה נכנס בכלל ג"כ טיול אבל כיון שלא נשבע אלא בסב' הטיול אמרינן דלא היתה הכוונה אלא על כיוצא בו כמו אם נשבע שלא יעלה עליו צמר או פשתים בלא שום סבה שיהיה אסור בין בטעינה בין בלבישה וכמו שכתב הר"ן ז"ל אבל היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינה ומותר בלבישה משמע דכל שלא היה טעון ונדר אסור בתרוייהו וכמו כן כשלא היה הולך בים ורצה לישבע שלא יעלה בים משמע תרוייהו ואם מתוך סער הים בספינה קטנה על טיול נשבע יהיה מותר ללכת ממקום למקום ואם מתוך סער הים שממקום למקום נשבע לא יהיה אסור בספינה העומדת לטיול וכמו שיהיה הדין בנדר ושבועה יהיה ג"כ בנ"ש דכיון דאנחנו דנים דלא חל הנדר אפי' נ"ש נמי לא חל דחומרת הנזירות של שמשון דינו אחר שחל שאין לו התרה ולא תימא דלא דמי להא דצמר דהתם טעינ' לבישה תרי מילי אבל הכא הכל עליה לים הוא דלא היא דהתם נמי איכא כה"ג כשנדר שלא יהנה מקרובתו או שלא יכנס בבית חברו ולא ישתה טפת צונן דמותר ליהנו' שלא נתכוון אלא לשם אישות ומותר לאכול שלא נתכוון אלא לסעודה זו כמו שכתב הרמב"ם שם והכא הכל הנאה היא ואפ"ה אינו אסור אלא לשם אישות ואינו אסור אלא אותה סעודה כי נ"ד ובלאו כל זה יהיה מותר ללכת ממקום למקום דרך ים עם אשתו אם הוא אומר בפי' שלא היתה כוונתו אלא שלא לטייל בים כמו שבא בשאלה שכתוב או דלמא דאזלי' בתר כוונתו שלא היתה אלא שלא לטייל עם אשתו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות נדרים דבדבר דמשמע הכי ומשמע הכי אם הוא אמר לכך נתכוונתי נאמן ואפי' בדבר רחוק כמו חרמו של ים או קרבן מלכים שאם היה הנודר ת"ח מותר ואחרים מראים בעיניהם שהוא נדר ושהוא אסור וכו' ומתירין לו אחר שגוערין בהם והכא בנ"ש לא חל כדא' ועוד אני אומר דבנ"ד נראה שלא נדר אלא על הטיול כי הוא נדר שלא יעלה עם אשתו בים ואינו מצוי ללכת בים עם אשתו כי אם כשהולכים לטיול כשהם במקום שהוא חוף ים וא"כ לא קבל הנזירות כי אם על דבר המצוי ועתה שהוכרח ללכת לדור בארץ אחרת דרך ים אינו כולל הנזירות:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>