עריכת הדף "שו"ת מבי"ט/א/צא"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
'''<big>שאלה</big>''' ראובן יש לו בית בצד פתח מבוי סתו' בדלתי' ובריח והדל' קטן מליכנ' בו סוס ופרד ובא שמעון אחד מבני המבוי ופרץ הפתח והרחיבו להכניס סוסו דרך שם וראובן מוחה בידו לומ' שאינו חפץ בפתח גדול מצד היזק. אכסניא בני החיל כ"ז שימצאו מקום להכניס סוסיהם שמה חונים ובפרט בזמנים חולפים חנו בביתו של ראובן ועתה חושש פן יחזור הדבר לסורו ושמעון טוען כי צר לו המקו' ורוצה להכנס בחבילתו ובמשאו עמו על בהמתו:

'''<big>תשובה</big>''' נר' דטענ' שמעון טענ' וכדתני' בתוספת' דמייתי הרי"ף ז"ל פ"ק דבתר' עלה דמתני' דכופין אותו לבנו' בית שער וכו' מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנ' בחבילתי עד פתחי ע"כ וכתבו המפרשי' ז"ל דהא אם באו הם לעשות דלת שיכול לעכב על ידם מפני טעם זה וא"כ אין בטענת ראובן ממש כי לא חשו חכמים אלא לדבר המצוי וצריך לכל בני המבוי ולא למאורעות אחרות בלתי מצויות שהרי דבר ידוע שכשיהיה המבוי סתום בדלתים ובריחי' יהיו בטוחי' יותר כל בני המבוי מגנבי' ושודדי לילה ואפ"ה אין אח' מבני המבוי יכול לבטל טעם החבילה מפני טעם הגנבי' אם לא בהסכמת כולם שיראו הגנבי' מצוי' וה"נ ל"ש ולא אלי' טעמא דבני החיל מן הגנבי' ואידי ואידי בטל מקמיה טעמ' דרבנן דאין כופין לעשות דלת מטעמא דחבילה דהוי טורח לכל בני מבוי בכל יום וטעמי דגנבי ובני חיל לא תדירי ויכלו נמי לאוקומי נטורי לגנבי ופיוסי בדמי לבני חילא דלא לישרו גבייהו:

'''וכיון''' דמעיקרא כי אתו בהני טעמי או חד מיניהו לתקוני פתחא מצי חד מיניהו לעכב כדמשמע פשיט' דתוס' דקתני אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת דלאו בשופטני עסיקי דדחקי מבוא' דלא לעיילו בחבילה להדי פתחייהו אלא משום הני טעמי או חדא מיניהו או אחריתי בעו למיעבד דלת' ואפ"ה מצי לעכב חד מינייהו בטעמ' דחבילה כדאמ' וה"נ אי מעיקרא עבדו דלת ולא עביד חד מינייהו ולבת' הכי חזא דדחיק טובא דלא מצי לעייולי בטוניה לפתחיה מצי מעכב ומבטל לה משום דטעמא דחבילה תדירה והויא רווחא לכולהו בני מבוא' וטעמ' דבני החיל קלישא כדאמ' ולהכי לא שייכא בה חזקה דמסתברא דכל היכא דאיכא חזקה במילתא דאיכא רווחא למאן דמחזיק ופסידא למאן דאחזיקי ברשותיה אבל הכא לכולהו איכא פסידא דחבילה ולא חשיב טעמא דפסידא דבני חילא לגבי פסידא דחבילה כדאמ' ומ"ה לא מחי אחזקה דקאמר איהו אינהו נמי כדחזו דאית להו פסידא דדחקי טוב' בטל לה ולא מהני' להו חזקה ובר מדין האי טענתא דחבילה טענה אלימתי היא ולא מחיל בה איניש דתשמושי דבני מבוי סתום ולא מחלי בה אינשי דמבוי וכמו שכתוב במישרים נתיב ל"א חלק ו' מבוי שאינו מפולש ואח' מבני מבוי רוצה להעמיד במבוי בהמה או זבל או תנור וכיריים בני מבוי מעכבים עליו אפי' החזיק בכך שלש שנים וכן יראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה כמו שכתב א' חצר השותפין וא' מבוי שאינו מפולש כו' וא"כ בנ"ד נמי אפי' החזיקו בני המבוי שעשו דלת במבוי סתם יכול כל א' מהם לערער ולבטלה מטעמא דחבילה וכל שכן מפתח צר לפתח רחב דליכא טעמא דגנבי ולא דבני חילא דאי אתו ולא סגי להו פתחא זוטא כדהו' מעיקרא עבדי לה רב' דמלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ועבד מלך מלך ובמה שכתבתי נתבטלו רוב דברי החכם שהביא בנדון זה מתני' דכל המשנה ידו על התחתונ' דבכל מילי מתנייא סתמא ואפי' היכא דלא ברי היזק' והאריך בזה לומר דלאו כל כמיניה לשנותו בטענת חבילה כיון שהיה סתום בדלת צר ונמוך והרי כתבתי דברשות עביד דטעמא דחבילה לאו מילת' זוטרתי היא כדאמ' ואין כאן שינוי:

'''וכן''' במ"ש דמבוי שאינו מפולש דינו כחצר לדעת הרמב"ם ז"ל והרב אלברצלוני ז"ל היינו למה שאינו מפורש בזה ובזה אבל בענין דלת בהדיא תנן כופין אותו לבנו' בית שער ודלת לחצ' וגבי מבוי תנא אין כופין וכדאמ' לעיל וכיון שאין כופין במבוי אפי' עשאו' לא הוי כדינא דחצר לענין דלא מצי למיעבד מפתח קטן פתח גדול דהא אפילו בחצר נמי לא חייב בפתח החצר אלא בפתח בתי החצר וכדתנן התם וא"כ מה ראיה מביא מפתח בית החצר לפתח המבוי אין ראיה זו אלא וא"ו דכתיב' אאופת' בלי כוונ':

'''ונתבאר''' כי אין בטענה ראובן ממש וקובעי' מסמרו' בהאי דלת והנראה לי כתבתי: נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>