עריכת הדף "שו"ת מבי"ט/א/מט"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
'''<big>עת</big>''' לעשו' לה' כל ירא חטא מעדת אמוני להוכיח במישו' לאפסי ארץ ולהכו' בשבט פיו ובמרץ לקמים ופורצים גדר על משכנות הרועים עדר צאן ה' צבאות בית ישראל. אוכל ואיתיאל יפתח בדורו כשמואל הוא הרב המופל' ויקרא שמו יועץ פלא ותהי המשר' על שכמו בדברי טוב לכל עמו יהי אלהיו עמו ויגיה אורו כמה"ר יעקב בירב אשר רבץ תורה בישראל ולימד דעת את עם אריאל ולהורות נתן בלבו. הגיונו וניבו חקים ומשפטים צדיקים מזן אל זן מפיקים בפסקיו ותשובותיו חקי האלהים ותורותיו וקם לחלוק עליו ולבזות יקר מליו חכם אח' אשר שם במצרים אותיותיו בשדה צוען ספרותיו והיתה אדמת מצרים לחגא:

'''כי''' ברוחו הקשה הגה הדבר אשר שגה ואכלה פגה בכלי הפוכ' עוג' ולא עליו אור נגה סתומ' חלונ' של בלגה ויען כי הוא חשב שהשיג על דברי רב השב ולפי גדר האמיתות אשר אין בה פחיתות לקונה אותה לצמיתות לסוף דעתו לא ירד ומהבנת דבריו נפרד. כי קדמו עיני אשמורות לשיח באמרות והמה אמרות טהורות והיו למאורות. לכן שמח לבי וינח מרגזי ומעצבי בהראות לעמים ישרים ותמימים כי אין בדבריו מוקש ולא נפתל ועקש. רק זה החכם. מצד איבה קדומה היה לו עם הרב שמה לא דקדק במה שהורה:

'''כי''' השנאה מקלקלת השורה ומעתה אתחיל לדבר ומילין לחבר ואומר כי הוא פשוט בדברי הרב שרצה להתיר זאת הנערה עם אלו העדים השנים ממה נפשך או הם מזימין הראשונים או מכחישים אותם אם הם מזימים אותם אין כאן עדו' קידושי' כלל והרי היא מותרת גמורה ואם הם מכחישים אותם הוי ספק בקידושין וכל ספק בקידושין הוי דרבנן וכל ספק אח' שיולד על זה הוי ספקא בדרבנן ותהיה מותרת לכולי עלמ' ולזה כתב הרב שעם עד אחד שהיה בנדון שלנו שלא הגיע' לשנות בוגרת ולא יצתה עדיין מרשות אביה תהיה מותר' כי בקידושין דרבנן עד אחד ונשים נאמנות ואפילו אם נאמר שהיתה בוגר' בשני' איכא ספקא אחרינא אי אית לה סימנין או לא דאי לית, לה סימנין לא נפקא מרשות אביה ואפילו שבדקו' ומצאו לה סימנין איכא ספק' אחרינ' אליבא דהרשב"א והרב ר' דוראן נ"ל אי הוי להו מקודם ו' חדשי' או לא דאי אין עדות שששה חדשים קודם היו לה אפילו תהיה בת ט"ו שנים הוו ספק קידושין ואי פשטה ידה וקבלה קדישין מאחר צריכה גט משניהם ובנדון דידן דהוו קידושין מדרבנן אי אמרינן דהוי עדות מוכחשת אפילו תהיה הנערה בת שנים וסימנים כיון שלא ידע שששה חדשים קודם היו לה אליבא דהרשב"א והר"ד ז"ל הויא ספקא דרבנן ולקולא והנה שנולד לנו היתר מתוך היתר שלא כדבריו גם יש ספק אח' מענין ההסכמ' דמספקא ליה להר"ד ז"ל אי הוי דעתייהו לאפקועי קידושין והנה שיש ג' ספקות מלבד ספק הקידושין כי גם אם היו קידושי ודאי דאורייתא מצד כל אלו הספקות וגם מלשון הקידושין שאינו דיבור שהאשה מתקדש' בו כדלקמן הויא הך נערה מותרת גמורה כ"ש שעיקר הקידושין הן בספק ובכל אלו הספקות וגם בחדא מינייהו הויא מותרת לגמרי וזה החכם החולק לא הבין דברי הרב והשיג עליו שהוציא היתר מתוך איסור ולא נתברר אצלו כי היה דורך הרב יצ"ו על הקדמתו הראשונה שהיה עדות מוכחשת דאמר ונפקא מינ' שכל ספק אחר שיהיה בקדושין אזלינן לקולא מפני שאין איסור תרי ותרי אלא מדרבנן והחכם המשיג שבח ראשי' מאמרו וחלק עליו אחר כך בלא טעם ובלא ריח ולזה השבתי על אחרון ראשון והנני חוזר לראשית אמריו אשר איפשר שהבין דבריו אלה שחלק עליו ברצון נפשו להראות איך אין בהשגותיו ממש גם כי הוא מגזים בהם כתב על דברי הרב וז"ל כתב ואני אומר דאותה עדות לו הונח שהיא אמיתית לאו עדות היא כלל לא להכחיש ולא להזים מכמה אנפי חדא שכתוב בה כדאתא קדמנא ר' פלוני והעי' שביו' ה' שעבר היה מכבד הבית שער וכו' ולא זכר אי זה ה' היה עכ"ל והאריך כמה שיטות בזה התימא הגדול ואמר כי הרב לא שת לבו לזה ואני אומר שהאמת לא שת לבו ולא חש לזה כיון ששלחו לו ב' העדויות כתובים וחתומים מב"ד פשיטא שעל אותו יום העידו הב' עדים השניים וב"ד זריזים הם דלאו דייני דפרסאי נינהו והם חקרו על אותו יום ועל אותה שעה וגם אם היה ב"ד אחר שקבלו העדים השניים פשיטא שעל אותו יום ועל אותה שעה העידו דאי לאו הכי לא משכחת הכחשה ביניהם וכוונת ב"ד היה להכחיש הראשונים ואם כן פשיטא שמה שכתבו ביום ה' היה שחקרו הם את העדים והעידו מה שהעידו על אותו יום ה' ואם אנו חוששי' לזה יותר היה ראוי לחוש שכתוב בעדות הא' בשעה שיצאו מב"ה ואם כן נאמר שהוא כשיצאו מתפלת המנחה שאין מפורש בשטר אם היה שעת יציאת שחרית או ערבית ומה שהעידו הב' לא היה כי אם על זמן תפלת שחרית ונמצא שאינם מכחישי' אלו את אלו כיון שנתקבל העדות בב"ד פשיט' שחקרו וידעו מפי העדי' כי באותה היום ובאותה העת שהעידו הראשוני' היו מכחישים אותם השניים וכך נר' בפי' מנוסח העדויות אלא שזה החכם רוצה לחלוק ואינו ידוע במה עוד כתב כי העד הב' מן השניים לא העיד בפי' אלא שאמר ואני כמוהו ולא מקבלינן ליה אלא בברכת ה' והביא ראיות מספרי' ומכללם ספר מישרים ולא פי' דמדאורייתא מקבלינן ליה ומעלה הוא דעבו' רבנן בדיני נפשות ובדיני ממונות אלא שהסתיר הדבר כי חשב שלא היה לנו גמ' ומישרים כי במישרים כתב וז"ל מ"מ היכא דלא איפשר לחזור ולקבל עדותו כגון שהלך לו אינו מפסי' תובע בזה כי תקנת חז"ל למעליותא בעלמא עכ"ל הרי שאין הענין כל כך חמור כמו שחשב דמדאורייתא עדותו עדות אבל בנדון דידן פשיטא שהעי' עדות שלמה כמו הא' שאין כתוב בעדות וכן העיד אברהם אלשארקי ואמר ואני כמוהו אלא כתוב וכן העיד שביום ה' היה הוא מכבד הבית שער בחבר' אברהם ן' עזרא ושעברו הדברים כמו שאמר הוא ואלו הם דברי הדיינים שלא רצו לחזור ולהאריך לומר כל מה שהעי' ואמרו שהעיד כל מה שהעי' אבל פשיט' שהעד בפי' העיד כל מה שהעי' הא' וכך נר' בפי' מנוסח השטר וא"כ אפילו שיחזור אחר כך בפני ב"ד אחר ויעיד באופן אחר לא מהימן דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וגם אם היה אומ' ואני כמוהו ולא יותר אמת שהיה צריך לחזור ולפרש דבריו אבל לחזור בו מכל וכל פשיטא דלא מהימן דהא קאמר ואני כמוהו והעדות הראשון קיים עוד רצה זה החכם להורות שאין בכאן הזמה ולא הכחשה מפני שאין שום קביעות ביציאת ב"ה ולפעמים יוצאים מהרה ולפעמים הם מתאחרים וכמו שהאריך הרבה בזה ואני אומר שזמן יציאת ב"ה היא זמן קבוע בחול על הרוב חצי שעה אחר הנץ החמה ולא טעו אינשי כל כך בזה הזמן כמו שטועי' בשעות כי רוב הזמן הם יוצאים בשעה אחד כ"ש שאין לנו חשש אם יצאו מהרה או נתאחרו כיון שהעדים הם מעידים שבשעה שהלך החכם רבי יוסף גבאי לבית הכנסת פתחו לו וחזרו וסגרו ואחר שעה בא ופתחו לו וחזרו וסגרו ונתעכבו שם כשתי שעות לא היה שום מקום וזמן שיוכלו העדי' והמקדש ליכנס במדרגה הגדולה של הסולם, שהיא תוך הפתח ולקדש הנערה כי לא קרו אינשי שעת יציאת ב"ה אחר שעברו ב' שעות ואפי' שאותו היום היו מתאחרים יותר כ"ש שאותו היום יצאו כבר כשתי שעות כשבא ה"ר יוסף גבאי ואם נאמ' שהר' יוסף אנסתו שינה ונתאחר לצאת כמו שאמר הוא גם זה הבל כי אם העידו שהלך לב"ה ומסתמא הלך קודם שיצאו ובא לבית ונתעכבו שם כשתי שעות ואם אין שום זמן לעדים ליכנס ונראה לי קצת ראיה כי זמן יציאת ב"ה הוא זמן קבוע להזי' או להכחיש ממאי דאמר בגמרת פסחים ארבע זמן סעודה לכל פי' ולכך לא טעו אינשי בין ד' לשבע הא קמן דזמן שהוא קבוע לאי זה דבר לא טעו ביה אינשי ואע"ג דכתבו התוס' דדוקא לענין חמץ אבל לענין עדות לא היינו בהך דזמן סעודה ולא קביע כל כך לכולי עלמא וגם משום דלא שייך זמן סעודה בעדות אבל כי האי זמן יציאת ב"ה דקביע לכולי עלמ' בחדא שעתא ושייכא נמי טפי בעדות פשיטא דמודו דגם לענין עדות הוי זמן קבוע ואם כן הוכחשו לפחות אלו העדי'. כתב עוד וז"ל ואפילו אם נניח כי יציאת כולם מב"ה היתה ברגע אחד איפשר דמה שאמר הא' בשעה שיצאו היה בסוף שעה בענין שנמצא ההפרש פחות משעה אף לפי הנחתו ואני אומר חוץ מכבודו כי גם יעידו בסוף שעה הב' אמרו שעברו יותר מב' שעות אח' שבא ה"ר יוסף מב"ה מלבד מה שנתעכב בדרך ואם כן יש יותר משעה וב' משהויין וקרוב לשעה וחצי ביניהם אפילו שנפחות כל מה שנוכל ולענין עדות אין אדם טועה אלא בשעה אחת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ומה שטועים מחמש לשבע אינו אלא בחמץ בלבד וביו' המעונן וזה החכם טעה מחמץ לעדות כי חשב כי בתשובת הרמב"ם היה משוה חמץ לעדות ואינו כן כי בפסחים איפסיקא הלכתא כרבי יהודה משום דחמץ לכל מסור וגזירת יום המעונן ובעדות הוי הלכתא כסתם מתניתין דעדים זריזים הם ולא טעו אלא בשעה והוא עצמו ראה דלא הוה טעם נכון אלא וי"ו דכתיב' אאופתא קאמר ורצה לתת חילו' בעדים שהם זריזי' בשעות כשהוזמנו להעיד או שידעו שהיו צריכין להעיד אבל בלאו הכי לא הוו זריזין וטעו טפי דמלתא דלא רמיא עליה דאיניש לא דייק בה וחשב לתקן את המעוות והוסיף עליו תוספת שהוא יותר מן העיקר שחלק מסברת הכרס על גמרא פשו' דמהימנא ב' לומר במערב הביר' היתה עמנו וכי היו יודעים שהיו צריכים להעיד שדייקו בשעה אלא מה שאמרו ריזי' הם ר"ל דסתם אינשי דאתו למסה' מזדהרי ומשגחי אשעות כדי לכוין עדותן ואם אינם ידעים השעות לא יבואו להעיד והיינו מאי דפי' רש"י על עדות מסורה לזריזים. כתב עוד ששני פתחים למקום ואפשר שנכנסו מהפתח האחד ע"כ ואם הם אמרו שקדשה במדרגה הגדול' של הסולם ואלו העדים השניים היו עומדים ומכבדים אותו הבית שער ונתעכבו לשם כשתי שעות איך היה איפשר זה וזה החכם עצמו אמר שכתב כל זה לרצות קולמוסו ולמלאת הנייר ולכן אין ראוי להשיב עליו כיון שהם דברים שאינן צריכין אפילו אליבא דידיה כתב עוד על עדות האחרון וגדולה מזאת אמר דאפילו אם היה העד כשר והעדו' עדות אין לזה שום מציאות מהטעמים האחרים שזכרנו שלא נז' שום זמן בשטר עכ"ל ותמיה' לי טובא דאם העד כשר והעדו' עדות באיזה אופן אין לו מציאות והטעם שזכר למעלה שלא נזכר שום זמן גם כי הוא נשבר ונדכא כמו שבארנו אינו אלא על עדים השניים אבל זה העד מעדות אחרון לא הוזכר בשטר אלא הוא עצמו העיד לפני הרב וכיון היום והשעה וזה החכם מקושש דברים כקש ומחבר אותם יחד לעשותם קונדרי' עוד כתב וז"ל ואם זיכו עליו ביתו כאן ע"כ ואלו המלו' בלא קשר לא למעלה ולא למטה ואולי הם טעות סופר עוד כתב וז"ל גם שדבריו של מטה הם מכחישים את אלו שכתב שם וז"ל אם כן בנדון שלנו שהעידו שהיו רואים את הנערה ולא ירדה מן העליה וכו' ועדות זו אינו אלא על הבחורה לא על העדים וזו עדות לחוד וזו עדות לחוד ונכנס בשור ויצא בבור עכ"ל הביטו וראו זאת ההשגה שהשיג עליו בלא ראיה כי הרב לא אמ' כי אם שהיו לשם הה"ר יוסף ונערו ולא ראו העדים כי אם הנערה שלא ירדה מן העליה ומה שור ובור שייך כאן דכולה חדא מילתא היא ועל כל זה גזר אומ' דכיון שהוכחשו הוזמו דבריו ונפלו יסודות אמריו שאין צריך לחטט אחר שאר דבריו ע"כ והלואי שהיה לוקח זאת העצה מקודם כי היה טוב לו שלא היינו מכירים מדרגתו ועכ"ז לא רצה לרפות את ידו מלכתוב יותר ואמר שמה שהרב הביא ראיה מבעל העיטור דהיכ' דתרוייהו כי הדדי נינהו כי קאמר הא' לא ראיתי כאלו אמר לחברו לא ראית והויא ליה הכחשה אומר דלא דמיא כלל דעובדא דידן לא הוה הכי עכ"ל והוא עצמו כתב בשם הרב שאמרו העדים שלא ראו שנכנסו עדי הקידושין אלא אדרבה הנערה לא ירדה מהעליה וא"כ היינו ממש הך דבעל העיטור והוי נמי כמו לא זזה ידה מתוך ידינו אלא שבלא טעם ובלא ריח רצה לדחות יופי דברי הרב. עוד רצה לדחות בדברים מה שעשה הרב בעוצם פלפולו אלו העדים מזימין והוא לא הבין דבריו ולא חקרם ואמר כי אין ענין זה דומה לנדון שלנו וכן דרכו בכל מקום שצריך קצת הבנה הוא מפסג ויורד ואומ' כי אינו דומה זה לזה עוד כתב וז"ל ובענין השעות ג"כ כתב שאין לתלו' הטעות בשני עדים מדחיית קושיא בתוס' אליבא דרבא ולבטל בה קידושי תורה ואיכא לתרוצי מילתא בגוונא אחרינא עכ"ל ומי יתן ואדע מה יתרץ בקושית התו' דאמר דאיכא לתרוצי מילתא בגוונא אחרינא כי בעלי התו' ברוחב שכלם לא מצאו תירוץ אחר והוא אמר דאיכא לתרוצי מלת' בגוונא אחרינא וזה שאמר הרב שאין לתלות טעות בשנים ולא היה ישר בעיני זה החכם דברי התוס' הם בפסחים על אותה סוגיא והרב לא היה לו אז גמ' פסחים וכיון ברוחב שכלו לדעת התוס' גם מהראיה ברורה שיש לו ששנים נאמנין לומר במערב הבירה היתה עמנו בשעה פלו' ואם נוכל לתלו' טעות בשנים נימא דטעו בשעה אחת אלא וודאי לא הוזכר טעות אלא בא' עוד כתב על מה שהביא הרב ראיה מהר' דוראן ז"ל שאין ממשות באלו הקידושין מצד הלשון שאמר תקחי זה הדינר בקידושין לי כתב הוא ומי יתן וידעתי אם הוא מבין וכו' והפליג דברים נגד הרב ופער פיו לבלי חוק והאמת שהיה ראוי להוכיחו ולא בדברים עד ישוב ויביא את אשמו מחילה וחרטה תוך קהל ועדה ושב ורפא לו כי אם לא היה נר' לו דעת הרב היה יכול לכתוב בדרך ענוה לא נהירא לי אבל לכתוב עליו מרורו' בוודאי הרע אשר דבר ואחר שהפליג לגנות דבריו שהיה נר' שהיה סותרה בכמה קושיות מכל וכל אמר דאין ענין זה דומה לזה בלא טעם שמעו עמי' כלם איך הוא דוחה בקש ובקנה רצוצה כי אם דעתו במה שאמ' שאינו דומה זה לזה הוא משום דהכא אמר לי והתם לא אמר לי הלא הר"ד ז"ל לא אמר שאינו כלום אותו הלשון משום דלא אמר לי אלא משום שלא אמר בשעת הקידושין דברים שהאשה מקודשת בהם שכשאמר קידושין על בתך אינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש וא"כ היינו ממש כנ"ד עוד כתב וז"ל עוד שכתב וכ"ש בנ"ד שלא הזכיר שום אשה שהיה מקדש ע"כ ומה כ"ש הוא זה ומה שום אשה צריך להזכיר בכאן אטו צריך להזכי' שם אשה הגע עצמך שאמר לא' וכו' עכ"ל התמהמהו ותמהו שיהיה דיין ומורה הוראות במצרים מי שאינו משים הפרש בין שום לשם כי חשב שמה שכתב הרב וכ"ש בנדון שלנו שלא הזכיר שום אשה שהיה מקדש שרצה לומר שלא הזכיר שם האשה ועל זה הביא לנו ראיות הרבה שאין צריך להזכי' שם האשה וזה מקום תימא ומה שאמר ומה כ"ש הוא זה שפיר הוי כ"ש דהתם בההיא דהר"ד ז"ל כבר פירש למי היה רוצה לקדש דקאמ' קידושין על בתך ועל כל זה אמר הר"ד ז"ל דלא הוי כלום כ"ש בנדון דידן דלא פירש שום אשה למי היה מקדש דלא הוי כלום דלא קאמר אלא בקידו' לי שנוכל לפ' שר"ל שתשמור אותו היא לכשיקד' למי שירצה עוד לא נתקרר דעתו של הרב עד שהביא ראיה גם מהר"ד ז"ל שצריך שיאמר בלשון הקידושין לישנא דלא הוי משמע להבא ואמר על זה הרי אתה דן ק"ו שם שהזכיר האשה שאמר קידושין על בתך אמר דלאו כלו' הוא פי' משום דלא הוי לישנא דלהבא כ"ש בכאן שלא הזכיר לשום אשה שהיה מקדש וגם דלא הוי לישנא דלהב' דלא הוי כלום והרי אתה רואה שהזכי' בזה הק"ו מה שלא נזכ' למעלה וזה החכם בלי צדיה השיג עליו שלא היה הפרש אלא שזה כ"ש וזה ק"ו ועוד כתב להביא ראיה שמועיל זה הלשון ואמ' וגדולה מזאת כתב הריב"ש על איש אח' שנתן טבעת לאשה ואמר לה הריני נותנה' לך בתור' קידושין וכו' ע"כ לשונו ואני אומר כי האמ' שהיא גדולה מזא' הכא דאמ' הריני דהוי לישנ' דלהבא וגם דהוו דברים שהאשה מתקדש בהם והכא ליכא לישנא דלהבא וגם אינם דברים שהאשה מתקדשת בהם ולהכי התם הויא מקודש' והכא לא גם רצה להביא ראיה שמועיל זה הלשון מתשוב' הרמ"ה כו' ואף גם זאת אינה דומ' לנדון דהכא איכא לישנא דלהב' ולישנ' דאיכ' לספוק' בלישנ' דקידושין אבל הכא בנד"ד ליכ' לישנ' דלהב' וגם אינם דברי' שהאשה מתקדש' בהם כשאומר בקידושין לי לא הוי כלום דטפי הוי לישנא דקידושין כשאומר בשביל אהבה וחבה שר"ל שתהי' אהובתו ממה שמורה קידושין על בתך אי תקח זה בקידושין לי כ"ש שהרמ"ה עצמו חתם דבריו בששניהם מודי' דכוונתם לקידושין אבל היכא דאין דעת שניהם שוה בזה לא חיישי' להו כלל. עוד השיג על הרב במה שאמר דבאיסורא דרבנן עד א' ונשים נאמנים לענין השנים ונראה כי באגרת פסק הרב מצא הוא במקום שנים סימני' והשיג עליו כי הספרים מלאים שהנשים נאמנו' בסימנין אפילו מדאורייתא בין לקולא בין לחומרא ושהיה משוה הרב סימנין ושנים והיה לו להסתכל בעין השכל כי גם הרב ראה כל הספרים וח"ו שהיה טועה במה שחשדו הוא כי מה ידע הוא ולא ידע הרב אלא שתואנה הוא מבקש למצוא עילה לחלוק כי לא רצה לתלו' הטעו' בסופר אלא בו ועל הספק האחר שהביא הרב מהרשב"א והר"ד ז"ל כתב המשיג וזה לשונו כבר כתבתי שזה החכ' אינו שוקל את דבריו ולא חש לקימחיה שהוא כתב שאין כאן בנדון שלנו שום חששת קידושין כלל והראיה שהביא בכאן הוא להחמיר להצריכה גט משניהם עכ"ל. שאו מרום עיניכם וראו מה בין זו לזו כי מה שמצריכין גט משניהם הרשב"א והר"ד ז"ל הוא בקידושי וודאי אבל היכא דהוו קידושי ספק ומדרבנן בנדון דידן פשיטא דבהא ספקא אחרינ' תהי' מותר' עוד האריך להביא ראיו' משאר הפוסקי' שכשהגיעה לכלל שנים חזקה הביאה סימנין ואינה צריכה בדיקה ומי לחצו או מי הכחיש לו זה עד שהוצרך להביא כל הפוסקים כי כבר כתב הרב יצ"ו כי הרא"ש והתוספו' הוו חולקים עליהם אלא שאמר שהיו כדאין הרשב"א והר"ד ז"ל לסמוך עליהם באיסורא דרבנן. עוד כתב וז"ל ואם הוה ספקא דרבנן בהדיא כתב הרא"ש ז"ל פ' בית שמאי דלא סמכין אחזקה ובודקין אותם משום דנשואי קטנה דרבנן נינהו והוי' ליה ספקא דרבנן ולקולא עכ"ל נר' שמשיג עליו למה לא הביא ראיה מהרא"ש ז"ל על איסורא דרבנן דכתביה בהדיא וכמה עונות וחטאו' שלא הבין דברי הרב שלא הביא ראיה אלא אפי' שנא' שהנער' היתה בת שנים וסימנים דאכתי איכא לאסתפוקי דילמ' לא הוו לה הסימנין ששה חדשים קודם כהרשב"א והר"ד ז"ל ומשום הכי בנדון דידן דהוו קידושי ספק בהאי ספקא אחרינא לא חיישי' להו כלל ואם כן מה שייך בזה הרא"ש הלא הוא גם מהחולקים עליהם ואתם עדת המשכילים והחכמים לא עדת הנשים והקטנים במאמרו ראו גם ראו איך אין בדבריו ממש והוא מעתיר דברים על מי שקטנו עבה ממתניו דינו לבוקר משפט הדוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז עוד חתם מאמרו בהשיגו על דברי הרב איך הביא ראיה מהר"ד על ענין ההסכמה והר"ד עצמו אומר שאין הדבר יוצא מידי ספק ואיך רצה להוציא היתר מתוך איסור ונראה כי עדיין לא נתפתחו עיניו להבין דבריו כי כל מה שנסתפק הר"ד היה על קידושי תורה ומה שהבי' ראיה הרב יצ"ו הי' לנדון שלנו שהם דרבנן אי הוי עדו' מוכחש' ואלו הבין זה לא הקשה עליו כל מה שהקשה למעלה גם אמר כי מה שחתך הדין הרב שכשתקנו זאת התקנה היה להפקיע הקידושין שזה היה שקר גמור כי הוא וכל שלפניו לא תקנו אותה אלא כדי שלא יורגלו העדים להעיד שלא ברשות ב"ד ואני אומר כי חוץ מכבודו כי זה הדבר אינו לפי הנשמע כי משנים קדמוניות היתה אותה ההסכמה במצרים והנה נסתלקו כל הקושיות מעל הרב נר"ו ונשאר פסקו נכון גם בדברי זה החכם המשיג יש כמה דברים בלתי מסודרים ובלתי מובנים כי אם היה מאריך בהם האדם היה נלאה מהשיב עליו ובלא תועלת ולכן לא זכרתים כי אינו ראוי להעלותם על ספר ואל אלהים יודע כי אין מדרכי לדבר תועה על שום אדם וגם לא לחזק במחלוק' אלא שהיה רע בעיני זה המעשה על מאד והוצרכתי להשיב מפני כבוד הרב נר"ו כי אני מחויב בכבודו ולא מצד קנאה או שנאה שיש לי עם שכנגדו כי לא ראיתיו עד הנה ולכן אין ראוי גם לו לתפוש עלי ולנטור לי איבה על זה כי והב בסופה וה' ידריכנו על דרך אמת נאם הצעיר מצעירי הצאן משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>