עריכת הדף "שו"ת מבי"ט/א/לג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''עוד על הענין'''{{ש}}זהו תופס מה שהשיג החכם השלם כמהר' משה ב"ר יוסף מטראני יצ"ו על הפסק דין של החכם כה"ר שלמה הידילי' יצ"ו:}}

'''על''' מה שכתבו הדיינים שנמנו בחברתנו על דין אלמנת בילביש וחורגה שפסקנו כלנו שאם תתברר ותשבע האלמנה שלא נשאר בידה מכל נכסי עזבון בעלה תשלום כתובתה כשגמרו הענין ע"י הערכאו' עד כדי תשלום כתובתה הוא אמת שפסקנו כלנו כך אלא שהיה על שני תנאים שאני חושב שכתב' אז הסופר והם הא' שיתברר שלא יועיל בדין תורה מה שפשרו ביניהם הפשרנים וזה נתברר אצלנו בהפך שהפשרה הנז' היא קיימת כמו שכתוב בפסק הדין והתנאי הב' שיתברר שכ"ר משה בילביש הוא שהפסיד בידים כל מה שהופסד בערכאותיהם וזה נתברר כי ר' משה ן' שושן הוא שרצה לפשוע בנכסים ולא רצה לעמו' בדין תורה כדי שלא יקח כ"ר משה בילביש שום דבר וכמו שכתוב בפסק הדין הנז':

'''ועל''' מה שכתבו כי הוא דבר פשוט שבטלה הפשרה מפני שהמורשה קרע ההרשאה וגם הוא צעק חמס גדול על הפשרה הנז' ואמר שלא היה רוצה לקיים אותה ואז נתנו הפשרנים ההם לאלמנה שטר מכל אחד ואחד לראיה שנתבטלה הפשרה ההיא תמהתי מאד על טעמים אלו איך עלה בדעתם לבטל הפשרה עליהם כי אין ראיה לביטול הפשרה שפשרו הפשרנים ממה שקרעו ההרשאה שהיתה להם מן הכתות לפשר ביניהם אלא אם היו קורעים אותה קודם עשות הפשרה אבל אחר שכתבו פשרתם והעידו הם בשטר הפשרה שמהכח המסור להם מהכתות פשרו מה שפשרו ביניהם מה לנו ולשטר ההרשאה והרי היא עומדת ליקרע כיון שנעשה כבר המעשה על ידה וגם מה שצעק חמס גדול על הפשרה ואמר שלא היה רוצה לקיימם כבר כתוב בפסק הדין הנז' שלא נפטר בזה מהשבועה והיה מחוייב לקייהה ולא עבר עליה באמירה שלא היה מרוצה בה כיון שלא עשה שום פועל הפך מה שצוו לו כי לא צוו לו בשטר הפשרה שיפתח הבית ולא פתחו וג"כ לא נתנו לו מה שפשרו הפשרנים ולא רצה לקחת אלא שהי' צועק על הפשרה בשביל מה שהעידו אנשים שהיה לאביו ממון רב כפי מה שידעו ממנו והסתירו וכשראה אחר כך שלא הועילה לו צעקתו חזר בו ונתרצ' על כרחו בפשרה ההיא ומעשים בכל יום שמשביעים הדיינים לבעלי הדינין על איזה פשרה וא' מן הכתות היא צועק חמס על הפשר' (באומו') [באומרו] שהוא עשוק וגזול ואח"כ חוזר ומקיי' מה שפשרו ביניהם ואינ' מבוטלה השבועה בדיבורו שאומר שאינו רוצה לקיים אותה אלא ב"ד חייבים לכוף אותו עד שיאמר רוצה אני לקיים השבועה וכמו שהוכחתי בפסק הדין:

'''ומה''' שכתבו הדיינים יצ"ו שנתנו הפשרני' לאלמנה שטר מכל א' ואחד לראיה שנתבטל הפשרה ההיא איני יכול לעמוד על תוכן דעתם הצלול בזה כי מה לנו כשיתנו הם שטר ראיה שנתבטלה הפשרה והם אין בידם לבטל אותה אחר שכתבו אותה וחתמו אותה וגם אינם דיינים לדין שנתבטלה הפשרה כ"ש כי לא כתבו אז כלל כמו שכתבו הדיינים שאז נתנו הפשרנים וכו' אלא אח"כ כשבא כ"ר משה בן שושן וראה שטוב לו שתתבטל הפשרה ההיא הושיב שנים או ג' אנשים שאינן בקיאין בדין קבלת עדות וכתבו ששמעו מפיהם שלא רצה משה בילביש הפשרה ההיא והוא דבר ידוע שאין קבלת עדו' מועיל שלא בפני ב"ד חשוב לפי חכמי הדור ההוא כ"ש כי קבלת עדות אחד מהם לא היה אלא בפני שנים שאינם אפי' דוגמת ב"ד וכולם היו יודעים שכ"ר משה בילביש לא רצה קודם בפשרה ולא הי' צריך לעדות הפשרנים אלא שכ"ר משה ן' שושן אחר שראה שהיה מרוצה כ"ר משה בילביש בפשר' (העדים) [הערים] לכתוב עדו' אלו הפשרנים לבטלה כפי מחשבתו ומרגלא בפי הכל שנתן להם ממון על זה וגם על שעזרו אותו לרעה בפני האומות כי הוא ידוע כי לא פזר בערכאות מאה סולט' ויותר שאמר שפזר בריב זה אלא קצת פיזור היה לעוזרים ומסייעים אותו כנז':

'''ומה''' שכתבו הדיינים יצ"ו שהפשרה בטלה מפני שמעולם לא נשבעה האלמנה אלא מדעתה שהוא לא יעבור על שבועתו ויפתח הדלת ויציל הנכסים מיד האומות וכיון שלא רצה להציל ולא לפתוח פשיטא דהיא נאמנת ואדעתא דהכי לא נשבעה וכדמוכתא ההיא דמרובה מעשה באשה אח' וכו' ע"כ אין דבריהם מחוורים שאם הוא עבר על שבועתו גם כי לא נשבעה אדעתא דהכי אלא סתם הית' גם היא פטורה מהשבועה אלא שאינו כן שלא עבר עדיין כמו שכתבתי ומה לנו ולדעת' כיון שפירשה בפי' (עמו) שיקיימו מה שיפשרי ביניהם כל אחד מהם חייב לקיים ולא נפטר האח' בסרבנות חבירו בדבור ולא במעשה כלל כי הוא ידוע לכל כי מעולם לא חזר משה בילביש לערכאות אחר הפשרה אלא שהיו מוליכין אותו על כרחו וג"כ אין הנדון דומה לראיה שהביאו מההיא דמרובה שאם לגבי בעל דקי"ל אשה בכל דהו' ניחא לה אפ"ה מהימנא הכא דאיכא צער הגוף וצער הממון עא"כו. ואין זה ק"ו ולא דומ' לו דאין כאן צער הגוף שאם הכו אותה או דחפוה כשרצו לחתו' הבית עתיד ליתן את הדין מי שהיה סבה לזה אח"כ שחתמו את הבית לא היה שום צער הגוף לשנעשה ק"ו ממנו ומן הממון ומה שהשוו נדון זה לההוא עובדא לומר דאדעתא דהכי לא נשבעה נראה לי שיש טעות בהשואה זו שאינו דומה מה שנשבע האדם לדעתו ורצונו ממה שנשבע לדעת אחרים שנוטלים ממנו שבועה שנוגע לתועלתם כי מה שנשבע האדם לדעתו אמדי' דעתי' כההיא עובדא דמרוב' וכמו מה שכתב הרשב"א ז"ל אבל מי שנשבע לתועלת אחר לא מצי למימר אדעתא דהכי נשבעתי אם לא יראה לדיינים דאין הדיינים יכולים להתיר לו שלא מדעת המשביע דכשנשבע לדעתו שלא לתועלת אחר הוא שמתירין לו ופותחין לו פתח בהיתר כגון אדעתא דהכי מי נדרת או אלו הייתי יודע כך לא הייתי נודר אבל כשנשבע לדעת אחר אין יכולים לפתוח לו פתח כי האי כיון שתלה דעתו באחר ולהכי אין מתירין לו אלא מדע' האח' ואינו תלוי בדעתו להודו' לדברי הדיינים ולומר דאדעתא דהכי לא נד' אם לא כשראו הדייני' שאירע לו דבר שהוא כמו אונס שלא נשבע על דעת כך אז הוא פטור מהשבועה וכמו שכת' הרא"ש ז"ל בתשובות כלל ס' על מי שנדר ונשבע לשמעון שיתן לו עם בתו נדוניא ה' אלפים זהובים ונתקלקלו חובותיו ולא גבה דבר והשיב שאינו עובר על השבועה ואינו חייב למכור בית וכלי תשמישו לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב אבל פתיחה דנדון דידן אינו אונס שאם לא נפתח באות' שבוע נפתח לשבוע אחרת או יותר ואין כאן אונס כלל לא אונס ממון ולא אונס גוף ולא הבנתי מה שכתבו הדיינים יצ"ו וכיון דלא רצה להציל ולא לפתוח פשיט' דהיא נאמנת וכו' מאי נאמנ' שייך הכא היה להם לומ' היא פטור' עוד כתבו הדיינים יצ"ו שיש כאן ידים מוכיחות דבודאי לא נשבעה אלא שיפזר הוא פיזורין להצילה מן המכות ולהציל הבתים והמטלטלים בשוחדות שישחיד הוא ולא היא דאם השוחדות היו עליה למה היתה נשבעה והלא לא היתה מחוייבת אלא צוואת בעלה דהיינו המותר אם ישאר כמו שכתבנו למעלה ע"כ וכבר כתבתי על זה כי כיון שנשבעה לדעת הפשרן שהיה מורשה שלה ופשר כבר כי לא נלך אחר דעתה ולא נדון אנחנו מסברת הכרס מה שלא נתפרש ע"י הפשרני' והשוחדו' כבר כתבתי בפסק הדין שמה שהיה צריך לפזר יותר מהמנהג במה שהחתים הוא הבתים הוא עליו וכי חתימת הבתים היתה בדין כדי שלא תסתיר שום דבר אם לא שהרע לעשות על ידי האומות. עוד כתבו הדיינים יצ"ו שאפי' היה מקבל היורש הפשרה קודם שיפזר כ"ר משה ן' שושן שום דבר והיתה חוזרת בה לומ' אנוס' הייתי ומטעם יראת הערכאו' שלא יכוני וייסרוני על שקר שאמרתי לדיין שהוא מסרני נדרתי נראת שהיתה פטורה מן הדין שהרי בהדיא כתב הרשב"א ז"ל וז"ל שאלת ראובן הפסיד את שמעון בעדים שאם לא יחזיר לו ממון כך ילשין אותו וימסו' אותו לשר ונכנס א' ועשה פשרה וכו':

'''<big>תשובה</big>''' הדין עם שמעון לפי שאנו' היה שהפסידו וכו' ונאמן לומר בלבי היה שאתן לך אם אני חייב מן הדין וכ"ש אם הפסידו בעדים וידעו באנסו ע"כ והנה במעט השתכלות יראה מי שיש לו עינים לראות שאין תשובת הרשב"א ז"ל דומה לנדון שלפנינו כי לשם הפסיד ראובן את שמעון שילשין אותו וימסור אותו לשר על אי זה דבר שעשה שאולי יסתכן בגופו ובממונו על זה מחמת יראתו שילשין אותו נתרצה לתת לו מה שהיה מבקש ממנו ובנדון שלפנינו לא העליל ולא הפסיד אותה בשום דבר כלל כי מה שהחתים הבית אינו זה מסירה ביד האומות דכיון שהיה לו זכות באותם הנכסים שהיו מותר כתובתה והיא לא היתה רוצה לתת לו דבר מהמותר כמו שכתוב בצוואה והשאר יהיה לבנו היא עשת שלא כהוגן והוא עשה ג"כ שלא כהוגן ללכת לאומות להחתים הבית גם כי הוא אומר שהיה צועק ואינו נענה וקרית חבר' ולא ענך וכו' ואם כן לא היתה בכאן שום מסירה כיון שהיה לו זכות בנכסים ולא היה מעליל עליה שום דבר אלא שתקח כתובתה ותתן לו המותר שהיה בדעתו שהיה יותר ממה שהיתה מראה היא עוד כי מה שכתב הרשב"א ז"ל הוא על מי שהפסיד את חברו כדי שיקח ממנו ממון שלא כדין וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ונאמן שמעון לומר בלבי היה שאתן לך אם אני חיי' לך בדין נר' כי לא בדין לקח ראובן משמעון מה שלק' אבל בנדון שלנו לא הי' שואל זה משה בילביש אלא שתקח היא כתובתה ותתן לו המות' כמו שהיה כ' בצוואה כי גם שהית' היא יכולה לתפוס ג"כ למזונותי' עכ"ז הבתים היו ברשות היורש כל זמן שלא היתה גובה כתובתה ואיך היתה יכולה לומר אנוסה הייתי על הפשרה שפשרו הפשרנים אם לא היה לה שום אונס כמו שכתבתי וג"כ שלא עשו לה הפשרנים שלא כדין ששמו הנכסים כפי מה שנראה להם ונתנו לה כל תשלום כתובתה והמותר שהיה ק"מ סולט' אמרו שיהיה ליורש ומה שכתבו הדיינים יצ"ו משנים שנשבעו לעשות דבר א' ועבר הא' שהשני פטור כבר כתבתי בפסק הדין שאין זה נידון שלפנינו כמו שירא' משם עוד כתבו הדיינים יצ"ו שבנדון שלפנינו סופו שלא רצה לעמוד לדין תורה אלא בערכאות הגוים כמו שכתו' בעדות החכמים ותכף הלך לדמשק להלשין כמו שאמר בפני פלוני ופלוני הוכיח על תחלתו שלא קבל ולא רצה הפשרה הנז' ובטלה ודאי ע"כ ולא היה צריך לכפול כמה פעמים זה הענין שלא רצה לעמוד בדין תורה כי כבר הוכחתי בעדות נכון מהמעידים עלי זה כי כ"ר משה ן' שושן הוא שלא רצה לעמוד בדין תורה ומה שהעידו קצת החכמים יצ"ו שלא רצה לבא כשקראו אותו אמת הוא אבל תשובתו היתה שעד שיבאו החכמי' שהיו חוץ למדינה שיברר הוא חכם א' ור' משה ן' שושן חכם אחר ולא סרב על זה והראיה ששלח לחכם רבי אברהם אל עלוף יצ"ו כמו שהעיד בפני כלנו שיאמר לכ"ר משה ן' שושן שיעשה כל מה שיצוה הוא עליו והלך אצלו ואמר שלא היא רוצה אלא דין תורה ולא חזר לתבוע ד"ת והיתה קרובה בפיו ורחוקה מכליותיו כמו שהראה בסוף שכפה אותו ע"י גוים למכור הבתים והנכסים וכמו שכתוב בעדויות שכתבתי בפסק הדין שהחכמים וממוני הקהלות התרו בו שיעמוד בדין תורה ולא רצה וגם החכם כה"ר שלמה סירילי"ו יצ"ו הנמנה בחברתינו העיד שקודם זה בא אליו זה משה בילביש שיעמוד בדין תורה לפניו ושהוא לא רצה לדון יחידי וא"כ כבר נראה לעינים שהיה ציית דינא גם שסירב באותו היום מלבא בפני אותם החכמים ששלחו בעדו עוד כתבו הדיינים הנז' שכיון שהפשרה בטלה הגזירה שגזרנו קודם קיימת וחייב כ"ר משה בילביש בכל ההוצאות ע"כ ואיני רואה ביטול לפשרה כמו שהוכחתי כבר אבל אפי' נניח במונח שהפשרה בטלה למה חייב משה בילביש בהוצאות שעשה כ"ר משה בן שושן במחשבתו אשר בדה מלבו להערים על זה שלא לתת לו דבר כיון שקודם שפזר שום דבר נתרצה משה בילביש לעמוד בדין תורה אליבא דכ"ע בעדות החכם כה"ר אברהם אל עלוף וכ"ר בנימן מולכו וכ"ר שם טוב ביסודו שאמרו שקוד' שהלך משה בילביש לדמש' יום או יומי' אחר שהיה מסרב מלב' בפני אותם החכמי' אמ' להם שהיה מרוצה לקיים מה שיצוה החכם הר' אברהם הנז' אפי' פחות מהפשרה וזה היה קודם שהלך לדמשק שלא פזר כר' משה בן שושן עדיין שום דבר וגם אח' שבא מדמשק קוד' שפז' רוב מה שפזר הזהירוהו ממוני הקהלות ולא רצה כמו שכתוב בכתב העדו' ואזהר' החכמי' שיעמוד בדין תור' ואם לאו שהוא מוחרם ומנודה ויכריזו אותו בכל הקהלות הקדש כמו שכתוב בכת' שחתום בה מורנו הרב זלה"ה וארבעה חכמים אחרים וממוני הקהלות ולא שמע עליה' והלך לו לירושלם תוב"ב ונראה לי שהוא נכשל עדיין באותו העונש כי גם עתה אחר שנה וכמה חדשים יותר היה נשמט כל כך מלעמוד בדין תורה כמו שהוא מפורסם גם החכם כה"ר שלמה אל קאבץ יצ"ו כתב בכתב שהלך אצל כ"ר משה (בילביש) [ן' שושן] והפציר בו שיעמוד בד"ת ולא שוה לו וכן כתב ג"כ ששליח הקהלו' העיד בפניהם שכשהלך אצל כר' משה בילבי' מצד החכמי' שילך אצל' שכ"ר משה בילבי' השי' שלא הי' רוצ' לעמו' בפני החכמי' ההם (ולא) שלא הי' רוצ' לעמוד בד"ת וא"כ אפי' שהפשרה תהיה בטלה כל ההוצאות שהוציא כ"ר משה ן' שושן היו לדעתו ולכוונתו שלא רצה לעמוד בדין והזיק ופשע בנכסי אמו שפזר נכסי' בחנם וכיון שכן מה שהיה מותר בבתים ובנכסי' מכתובתה ששערו הפשרנים שהיו כמו ק"מ סולט' חייב לפרוע לו או מה שיהיו פחות אם שיערו אותם אז באי זה דבר יותר משווים ואיני יודע איך יתעלם כל זה מעיני החכמים הדיינים יצ"ו שנמנו בחברתינו כי ראוי לדיינים שהם ברורי' מכת אחרת שישגיחו ויתנו לב לשמוע דברי הכת האחר' שלא בררו אות' ויהפכו בזכו' שניה' כפי טענותם וכמו שכתב הרא"ש בפרק זה בורר והרי אנו שהיינו מכת משה בילביש כתבנו בפס' הדין כל טענות שניהם בארוכה והם לא כתבו אלא מה שהוא זכות לכ"ר משה ן' שושן ולא היה ראוי לשמוע הטענות כי אם מפיה' וכמו שכתבו המפרשי' ז"ל שאין נתבע ממנה אנטלר מההיא דמייתי בירושלמי דסנהדרין גבי כ"ג ודנין אותו וכו' פריך וימננ' אנטלר כו' כמו שהביא הרא"ש ז"ל בפסקיו וקודם שיתבררו ויתלבנו הדברים הפצרתי כ"ר משה ן' שושן שנעשה ביניה' אי זו פשרה והקשה את רוחו ואמץ את לבבו ולא רצה עד שהוכרחנו לכתוב מה שיראה לנו בדין שלא לעוות את הדין יותר ושלא יחשב כי היינו נושאים פנים לכ"ר משה ן' שושן יצ"ו באהבתו אלינו יותר מכ"ר משה בלביש ועתה אין בידינו לפשר כי אם מרשות ורצון השתי כתות כי מה שכתבו הדייני' הנז' שיש לאלמנה כמה טענו' אחרות כבר טענה כל טענותיה ואין בידה לטעון עוד נגד מה שטענה עד עתה והאל ית' יאיר עינינו במאור תורתו ולא יצא מתחת ידינו משפט מעוקל ולא דבר שאינו מתוקן אמן ושלום נאם הצעיר משה בר יוסף זלה"ה מטראני:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>