עריכת הדף "שו"ת חתם סופר/ב/רפח"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


'''שוכ"ט ''' לה"ה הרב המא"הג המופלג חו"ש כש"ת מו"ה ארי' ליבש נ"י בע"המ ס' אוריין תליתאי:

'''פה ''' בהתגוררי בשוקי בראי לרפואה הגיעני נעימות ימינו ונפשו היפה בשאלתו נידון קיום אילנות המורכבים ע"י ב"נ וז"ל השאלה לאשר נשאלתי מחכימי דיהודאי הדרים במדינת הגר ע"ד שנהגו שמה מנהג אבותיהם בידיהם אשר רבים וכן שלימים קונים כרמים מעכו"ם ובתוכם אילנות נטועים שקדים ואפרסקים רובן מורכבים ומקיימין אותן והוא מבואר בי"ד סי' רצ"ה כלאי אילן נוהג בין בארץ בין בח"ל ובסוף סעי' ז' מבואר שאסור לקיימו עכ"ל השאלה:

'''פ"ק ''' דמ"ק ב' ע"ב פליגי רבה ור"י לרבה מנכש חייב משום חורש ולר"י משום זורע ומסיק לרבה הא דתני' המנכש ומחפה בכלאים לוקה ר"ע אומר אף המקיים כולי ר"ע היא והכי קתני המנכש והמחפה חייב שר"ע אומר אף המקיים ולכאורה אפי' אי בעלמא הלכה כרבה לגבי רב יוסף הכא אבעי' לן למפסק כר"י דבמס' מכות כ"א ע"ב א"ר ינאי המחפה בכלאים לוקה וכו' ע"ש הסוגי' וקיי"ל כוותי' והשתא אי מחפה משום זורע דוחק מאוד בלשון הברייתא לומר זו ואצ"ל זו קתני המנכש שהוא מקיים בעלמא ואצ"ל המחפה שהוא זורע חייב שר"ע אומר המקיים לוקה וקאי הך שר"ע אמנכש שלפני פניו ולא אמחפה שלפניו זהו דוחק אבל אי מנכש משום זורע וגם מחפה משום זורע וכרבנן ואתי' ר"ע להוסיף עליו אף המקיים א"ש וכן משמע מפירש"י שם דהסוגי' כרב יוסף ע"ש וא"כ צ"ע מ"ט פסק רמב"ם רפ"ח מהלכ' שבת כרבה וצ"ל דסתמא דמקיים משמע בלא מעשה והוה צ"ל דס"ל לר"ע לאו שאין בו מעשה לוקים וכמ"ש ה"ג באמת כמ"ש תוס' פ"ק דמכות ד' ע"ב בשמו והקשו עליו וא"כ זה דוחק ע"כ ס"ל הלכה כרבה דקאי מקיים דר"ע אמנכש ומחפה דרישא שיש בהם מעשה ואפשר ס"ל באמת דאין הלכה כר' ינאי ור' יוחנן ור"ל דמכות כ"א ע"ב אלא ס"ל מחפה אינו זריעה אלא מקיים ע"י מעשה וסתם מתני' דמכות כר"ע וכן משמע מסידור הרמב"ם רפ"א מכלאים דסידר מנכש ומחפה בהדדי דתרוויי' משום מקיים והא"ש דפסק כר"ע דמנכש לוקה והיינו מקיים אע"ג דאיכא רבנן דפליגי כמבואר במס' ע"ז ס"ד ע"א ובירושלמי רפ"ח דכלאים ואין הלכה כר"ע מחבריו צ"ל הואיל וסתם משנה דמכות כוותי' פסק כן:

'''איברא ''' במתני' דדמאי משנה א' פ"א בנות שקמה פי' הרע"ב תאנה המורכבת בערמון ע"ש משמע דמותר לקיים וכרבנן דר"ע א"כ סתרי סתמי אהדדי וצ"ל שלקח יחור ממורכב של גוי ונוטעו בשלו שזה מותר כדמייתי ב"י בשם ירושלמי ס"סי רצ"ה ופסק כן בש"ע ולעולם סתם משנה כר"ע:

'''והנה ''' במקיים כלאים בלי מעשה אלא שרואהו ואינו עוקרו פסק רמב"ם פ"א מכלאים שאסור ואינו לוקה והוא פשוט דלר"ע לאו איכא אלא שאינו לוקה כשאין בו מעשה ועכ"מ ומשנה למלך ויבואר לפנינו בעזה"י הנה בע"ז ס"ד ע"א מקשה תוס' הא ר"ע לא איירי אלא בעושה מעשה ועוקר אינו אלא רוצה בקיומו בלי מעשה ותירצו דוחק גדול דזה הוה כעין מעשה ע"ש מבואר מדבריהם דלר"ע לא אסור כלל בלי מעשה ולרבנן דשרי אפי' ע"י מעשה שרי והוא נגד ירושלמי רפ"ד דכלאים אמתני' כלאי כרם אסור לזרוע ולקיים איתא התם וז"ל מה כר"ע פי' אתי' משנתינו כר"ע דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת אר"י דברי הכל היא הכל מודים בא"י שהוא אסור פי' נהי לרבנן ל"ת דאוריי' ליכא מ"מ אסור מדרבנן שוב אמר בשלא קיים ע"י מעשה אבל כשקיים ע"י מעשה לוקה כהא דתני' המחפה לוקה פי' קאי אדלעיל שאמר לר"ע המקיים בל"ת משמע מלקות ליכא היינו בלא קיים ע"י מעשה דה"ל לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה אבל ע"י מעשה מלקות נמי איכא כדתני' המחפה בכלאים לוקה וס"ל כרבה דכולי ר"ע היא ודלא כר' ינאי דמכות אלא מחפה נמי אינו אלא מקיים בעלמא וכנ"ל כן נ"ל פי' הירושלמי ונראה דהוצרך לזה משום דיש סוברים כל לאו דשייך בו מעשה לוקין אפי' עבר בלא מעשה כמ"ש משנה למלך פ"ד ממלוה ולוה הל' וי"ו ויש סוברים בהיפוך כל שעיקרו אין בו מעשה אפי' אירע שעשה במעשה מ"מ אין לוקי' קמ"ל ירושלמי הכא דלר"ע במקיים בלא מעשה אין לוקים וע"י מעשה לוקים:

'''מ"מ ''' מוכח מהירושלמי דלא כהתוס' הנ"ל בתרתי חדא דלר"ע יש בו ל"ת באין בו מעשה שנית דלרבנן אסור מדרבנן עכ"פ ביש בו מעשה וש"ס דע"ז איכא לאוקמי באין בו מעשה דלא גזרו מדרבנן לעקור נטיעותיו אבל לתוס' ק' והנה בלאה"נ צ"ע אהתוס' מעיקרא מאי קשי' להו דר"ע לא אמר אלא ע"י מעשה מה"ת לומר כן הלא בקרא כתי' כלאים שדך לא ומעשה לא כתיב אלא שמונע מהיות כלאים בשדה בין ע"י מעשה בין שלא ע"י מעשה אלא שאין לוקי' על לאו שאין בו מעשה אבל מה"ת להתיר והנלע"ד רש"י בע"ז ס"ד ע"ב ובמכות כ"א ע"ב פירש דנפקא לן מדכתיב כלאים שדך לא פי' כלאים דבהמתך תרביע כלאים שדינן אשדך דסמיך לי' ודרשי' כלאים שדך לא ע"ש וכן משמע לשון ש"ס דילן אך רש"י דמ"ק הנ"ל פי' דלא מכלאי' דבהמתך מפקי' אלא גופי' דקרא גורעי' ודורשי' שדך לא תזרע כלאים וכאלו כתיב שדך כלאים לא וכרמך כלאים לא והכי איתא בהדי' בירושלמי רפ"ח דכלאים הנ"ל נ"ל נפקא מינה לדרשא דירושלמי הנ"ל אין חילוק בין ע"י מעשה לשלא ע"י מעשה אלא דאין לוקין בלי מעשה אבל לדרש משמעות ש"ס דילן אתי' מכלאים דקאי אבהמה שדינן אשדך לא וכלאים דבהמה לא אסור אלא ע"י מעשה שמרביעי' זע"ז בידים אבל אם רואה שנזקקים ז"לז אינו צריך להפרידן ובפרט שלא יכניס כמכחול בשפופרת עיין ב"מ צ"א ע"א א"כ ה"נ ע"י מעשה אבל בלא מעשה אפי' איסורא ליכא מ"הת וא"כ לרבנן מותר לגמרי ואתי' ירושלמי לשיטתו וש"ס דילן לשיטתו מיהו להרמב"ם אוסר בפירוש לר"ע מ"הת אפי' בלי מעשה:

'''והנה ''' בטי"ד סי' רצ"ז הקשה אהרמב"ם דנ' בכלאי זרעים מותר לומר לגוי לזרוע לו והקשה והא אסורים לקיימם ותי' ט"ז שם דלזרוע לו לאו לזרוע לישראל אלא לזרוע לו לגוי לעצמו ע"ש והנה פ"א מכלאים הל' וי"ו כ' רמב"ם וז"ל ואסור לישראל להניח לגוי להרכיב לו אילנות כלאים וכ' כ"מ הטעם דאמירה לגוי לצורך ישראל אסור דהוה שבות ומ"ל כ' רמב"ם לטעמי' דס"ל פ"י ממלכי' דב"נ מצווה על הרכבת אילן א"כ ה"ל לפני עור וכו' ע"ש והשתא הך בבא ע"כ מיירי נכרי בשל ישראל דאי בשל עצמו ליכא שבות וליכא לפני עור והשתא הדר ק' הטור לדוכתא מאי קמ"ל דלא יניח מ"הת יניח הגוי להרכיב הא אסור לקיימו אפי' בלי מעשה להרמב"ם וצע"ג לכאורה:

'''והנלע"ד ''' כבר כתבתי להתוספות מותר לקיים בלי מעשה דומי' דכלאי בהמה ונהי רמב"ם פליג היינו בכלאים והרכב' אילן בא"י אבל הרכבה בח"ל מודה ולא דקיל ח"ל מא"י בהרכבה כמו שראיתי מי שנשתבש לומר בהרכבה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ולא ידע דזה לא נאמר אלא בחובת הקרקע דבא"י דאוריי' ובח"ל דרבנן א"כ כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וגם בזה כ' ר' יונה ר"פ כיצד מברכין דלאו כללא הוא אבל בהרכבה דדאורייתא בח"ל כמו בא"י וכ' ט"ז ר"סי רצ"ז דהוה חובת הגוף ממש ע"ש א"כ מה לי ארץ מ"ל ח"ל אבל טעמא דידי מהכא דהא הרכבה לא כתיב באוריי' אלא שדך לא תזרע ולא משמע הרכבה אלא ילפי' מהיקשא שדך מבהמתך מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומינה מה בהמתך חובת הגוף בין בארץ בין בח"ל אף הרכבת שדך בין בארץ בין בח"ל עיין זה ספ"ק דקידושין וא"כ מינה מה בהמתך בח"ל ע"י מעשה דוקא ה"נ הרכבה בח"ל ע"י מעשה והנה מהרש"ל בב"ק כ"ה ע"ב ס"ל בהיקשא לכ"ע אמרי' דון מינה ואוקי באתרא אמנם בס' ברכת הזבח בזבחים צ"א ע"ב ס"ל בהיפוך ע"ש ובס' באר יעקב בכללי סוגי' שלו והכא כ"ע מודים דדון מינה ומינה כיון דהרכבה לא כתיבא כלל ומכ"ש שהוא חובת קרקע ועשינו אותה כחובות הגוף מינה מה בהמתך בח"ל א"כ מינה מה בהמתך ע"י מעשה דוקא וא"ש דכ' רמב"ם שלא יניח גוי וכו' משום נ"מ בח"ל דמותר לקיימו אחר שהרכיבם הגוי לכן כ' אסור להניח להרכיב בשל ישראל משום לפני עור וכו' דרמב"ם ס"ל פ"י מהל' מלכים ב"נ מצווה על הרכבה:

'''וע"ש ''' בלח"מ שכ' שיצא לו רמב"ם כן מדמייתי ש"ס הא דשמואל ספ"ק דקידושין ע"ש בלח"מ והמעיין בתוס' מס' סנהדרין ס' ע"א ד"ה חוקי' וכו' יראה דאין ראי' משם וא"כ להתוס' ליכא משום לפני עור ורק משום אמירה לנכרי שבות מ"מ אם יש לגוי האריס חלק בפירות ואדעתא דנפשי' מרכיב להשביח פירותיו אין כאן שבות ושוב מותר לישראל ליהנות מחלק פירו' המגיעי' לו:

'''בהא ''' סליקנא דלדעת התוס' מותר לקיים בלי מעשה אפי' לר"ע אפי' בא"י ולרמב"ם בהרכבת אילן בח"ל מיהת שרי ואולי ע"ז סמכו חכימי דיהודאי שנהגו עפ"י מנהג אבותיהם אעפ"י שמפשטות לשון ש"ע לא משמע להקל בכך מ"מ למדנו זכות על העבר ואמנם לכתחלה טוב שישתתף גוי בפירות באופן שלא יניח הגוי שיעקור ישראל הפירות וממילא שרי' הפירות אחר כך הנלע"ד: פ"ב יום ד' ר"ח אלול קצ"ד לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:שו"ת חתם סופר: ב - יורה דעה]]