עריכת הדף "שו"ת הב"ח החדשות/ה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
שלמא לאהובי ר"מ פלפלא חריפתא מו' מרדכי נ"י מכתב מעלתו קבלתי בדבר האבל תוך יב"ח אם נתחייב בהסיבה כי שמעתי מפי מגידי אמת על שם רב א' בארצינו שפסק הלכה למעשה שאין צריך ודעתך נוטה שצריך וראייתך ברורה דאלו הי' הדין נותן דאינו צריך לא הי' שותקי' המחברים מלבאר זה בפירוש. הנה ודאי כן הוא לפי דין התלמוד דהסיבה מצוה הוא מדברי סופרים כדתנן ריש פ' ערבי פסחים אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ופירש"י עד שיסב כדרך ב"ח ובמטה ועל השולחן והרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' חמץ אסמכה אקרא שכתב וז"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וכו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית ר"ל כאלו אתה בעצמך היית עבד לפיכך כשסועד אדם בלילה לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות כו' והרא"ש ז"ל והמרדכי לשם הוכיחו דאם אכל בלא הסיבה לא יצא מדתנן השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא מיסב אין לא מיסב לא ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה אלא דבשתית ד' כוסות חילק הרא"ש. והמרדכי מיבעיא לי' בכל הד' אם חייב לחזור ולשתות כמבואר לשם בטעם הדבר והנה ודאי מדמחייב לחזור ולאכול בהסיבה דמצוה היא מד"ס ואבל חייב בכל המצות תוך ז'. ועוד נלענ"ד אפי' בשאר י"ט ושבתות דהסיבה לאו מצוה היא דעתי דיכול לאכול בהסיבה לדין התלמוד וכדתניא בריש פ' מ"ש דמי שמתו מוטל לפניו דבחול אינו מיסב ואוכל ובשבת מיסב ואוכל וכן הובאה הברייתא בפ' ואלו מגלחין גם הרי"ף והרא"ש בשני מקומות אלו הביאו הברייתא בלשון הזה וכן הרמב"ם והסמ"ג ורבינו ירוחם כלם הביאו בלשון הזה ומשמע ודאי דהטעם הוא דהסיבה אינה כ"א דרך חשיבות וגדולה ותענוג ואינה בכלל שמחה שאסורה באבל ומה שאסרוהו בחול היינו טעמא דכיון דאונן הוא וצריך להתעסק בעסקי המת אם יאכל בהסיבה בקביעות ישכח עסקי המת הלכך לא התירו לו שיאכל בהסיבה בקביעות אלא אכילת עראי בלבד והיינו דאמרי' בירושלמי ואינו אוכל כל צרכו וכך פירש הר"י להדיא פ' מי שמתו אבל באבל תוך ז' דלא שייך טעם זה אפשר לומר דשרי לאכול בהסיבה לדידהו דכולהו הוי קאכלי בהסיבה בכרים וכסתות במטות אלא דבעי דווקא על מטה כפויה וההיא דרב יהודה אמר רב בפ' ואלו מגלחין מנין לאבל שאינו רשאי לישב על המטה אלא על הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ כבר ביארו הרמב"ן בס' ת"ה והביאו הטור י"ד סי' שפ"ז דהיינו דווקא שאר כל היום אבל שעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפוי' הנה מבואר להדיא דבאבל אפילו תוך ז' אוכל בהסיבה אלא דבעינן מטה כפויה וממילא לאחר ז' אוכל כדרכו בהסיבה אפילו בימות החול ומכ"ש בשבתות וי"ט דאין אכילה בהסיבה דבר של שמחה ולא מכלל דברים המביאים לידי שמחה אלא דרך חירות וגדולה ותענוג וא"ל דהסיבה הוא מכלל דברים המביאין לידי שמחה דאין לך שמחה יתירה ממי שאוכל דרך חירות וגדולה ותענוג והלכך אפילו בשבתות ויו"ט אין לאכול בהסיבה כל תוך יב"ח. והא דתניא ובשבת מיסב ואוכל אינו אלא באונן דלא התחיל אבלותו עדיין ודוקא בחול אסור להסב ומשום שמא ישכח עסקי המת אבל בשבת דלא הוטל עליו עסקי מת שרי להסב דעדיין לא התחיל אבלותו אבל משיסתום הגולל דהתחיל אבלותו אסור להסב אפילו בשבתות וי"ט אלא דתוך ז' שרי כיון שההסיבה היא על מטה כפוי' לית בה משום שמחה אבל במטה שאינה כפוי' אית בה משום שמחה הא מלת' ודאי הוי אפשר לומר אליבא דהרמב"ם והרי"ץ גיאות שהסכימו דכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בכל הדברים שאבל אסור בהם ומשמע אפילו בשמחה שרי אבל להרמב"ן והר"ר פרץ שחולקים עליהם וסוברים דאונן אסור בכל מה שנוהג באבל ואצ"ל בשמחה דאסור ואפ"ה תני דבשבת מיסב ואוכל אלמא דהסיבה לא הוי מכלל הדברים המביאים לידי שמחה דאל"כ הוי אסור להסב אפילו בשבת לדידהו אך מלשון הטור שכתב בסי' שמ"א ואינו מיסב ואוכל כו' ובשבת וי"ט אוכל בשר ושותה יין ולא כתב ובשבת וי"ט מיסב ואוכל כלשון הברייתא משמע דס"ל דהסיבה היא מכלל הדברים המביאין לידי שמחה לפיכך אסור אף באונן לדעת הרמב"ן והר"פ והי' מפרש הברייתא לדעתם דמאי דתני ובשבת מיסב ואוכל דהיינו על מטה כפויה דהתם ודאי ליכא משום שמחה כדפרי' ומאחר דהרא"ש כתב דבאשכנז אין נוהגין במטה כפויה משום דדרים בין העכו"ם כדכ' בסימן שפ"ז לכך כ' הטור בסת' ובשבת אוכל בשר ושותה יין ולא כתב מיסב ואוכל משום דלדידן דלא כפינן המטה אין לאכול בהסיב' כך נראה מדקדוק לשון הטור וכן באגודה פ' מי שמתו ופרק אלו מגלחין כשהעתיק הברייתא כתב ובשבת אוכל בשר כו' ולא כתב מיסב ואוכל ופשיטא שאין חולקין על כל המחברים שהעתיקו כצורתה ולשונה ממש מפני שהם כתבוהו לפי דין התלמוד שהיו נוהגין בכפיית המטה והלכך בשבת אוכל בהסיבה בקביעות במטה כפוי' דלית בה משום שמחה וממילא למנהגינו שאין נוהגין בזה אין לאכול בהסיבה כל עיקר אף בשבת וכמו שדקדק הטור ובעל אגודה ז"ל ואפילו לפ"ז ודאי בליל פסח דהסיבה מצוה היא צריך לאכול בהיסיבה אע"פ שהיא מכלל הדברים המביאים לידי שמחה דאבל חייב בכל המצות אפי' תוך ז' שרי ואצ"ל תוך יב"ח כדפרישית אלא שבזה צ"ע בארצינו שאין רגילות להסב א"כ אין בהסיבה מצוה כמ"ש המחברים בשם ראבי"ה דאנו א"צ להסב וא"ל דאנן לא נהגינן כוותיה דיחידאה הוא כמ"ש בהגה"מ הא ודאי ליתא דהא מנהגינו כאגודה שכתב שבדיעבד יצא אם אכל בלא הסיבה וכדאי הוא ראב"י לסמוך עליו בדיעבד ודאי דמבואר דאנן תופסין עיקר כדברי ראב"י ומה שאנן אוכלין ושותין בהסיבה לכתחלה זה אינו נגד ראב"י דגם הוא מודה דגם עתה הוא דרך חשיבות ותענוג ודרך חירות ושמחה אלא שכתב שא"צ הסיבה דגם ישיבה כדרכו הוא דרך חירות ומ"ש בהגה"מ וז"ל ראב"י כתב שאין אנו צריכין הסיבה בזמן הזה שהרי בני חורין אין מסובין ואדרבה ישיבה כדרכו הוי דרך חירות אמנם יחידאה הוא ע"כ אין לדייק מל' ואדרבה כו' דר"ל דלכתחלה אין לישב בהסיבה אלא ישיבה כדרכו דהא ודאי ליתא שהרי בתחלת לשונו כתב אין אנו צריכין הסיבה וכו' דמשמע דאי בעי עביד הסיבה אלא ודאי כך הם כוונת דבריו דאין אנו צריכין הסיבה בכרים וכסתות שהרי בזמן הזה בני חורין אין מסובין ואדרבה ישיבה כדרכו הוא דרך חירות לעולם משא"כ בכרים וכסתות דהוי דרך חולים ואע"פ דבאינו חולה האי הסיבה בכרים וכסתות מורה על דרך חירות מ"מ בישיבה כדרכו הוי דרך חירות עכ"פ מש"ה אף לכתחלה א"צ הסיבה אבל ודאי מודה ראבי' ז"ל דבהסיבה בכרים וכסתות הוי נמי דרך חירות באינו חולה והלכך שפיר עבדינן ככ"ע דלכתחלה בעי הסיבה בכרים וכסתות מאחר דרבים חולקים על ראבי' וס"ל דאף בארצינו בעי הסיבה עכ"פ ומ"מ ודאי אנו תופסין עיקר כדעת ראבי' דבדיעבד אין אנו חוזרים ואוכלים ושותים בהסיבה כרוב גאוני' כדפרישית וכיון שכן א"כ אנו תופסין עיקר דאין בהסיבה בכרים וכסתות מצוה ולכך ודאי אם היה בהסיבה זו משום שמחה כדמשמע מדברי הטור הי' אסור לאבל לאכול בהסיבה כל תוך יב"ח אפילו בליל פסח ואם היינו מתירים לאבל לאכול בהסיבה הוי כתרי קולא דסתרי אהדדי דממ"נ אם אנו תופסין עיקר דבהסיבה מצוה היא ולכך מתירין לאבל אפי' יש בו משום שמחה א"כ בדיעבד נמי צריך לחזור ולאכול בהסיבה ואם אין אנו תופסין הסיבה במצוה א"כ לית לן להתיר לאבל לישב בהסיבה כיון שיש בה משום שמחה וקצת סמך יש דבהסיבה יש בה משום שמחה מדכתב מהרי"ל לפרש בההיא דהוה זגיגן אברכי דהדדי דדוקא כשאחד מסב על ברך דחברי' אבל להשען על ברך דידי' לא דאז נראה כאלו הוא אבל ולא דרך חירות ע"כ משמע דכל שהוא דרך חירות אינו נרא' כאבל והיינו בכלל שמחה ודאי ומש"ה יראה לענ"ד להכריע כדי לצאת ידי כל הגאונים דאין לאבל להסב במטה ליל פסח מאחר דישיבה כדרכו הוי דרך חירות כראב"י ואנו תופסין דבריו עיקר ומתוך דברי התבאר שהרב ששמעת ממנו שהורה באבל דאין צריך לעשות הסיבה משמע דאי בעי עביד לא חש לקימחי' דממ"נ אם היה סובר דאין בהסיבה זו משום שמחה א"כ וודאי אף לכתחלה חייב בה למנהגינו לכתחלה ע"פ רוב הגאונים החולקים על ראב"י ואם הי' סובר דיש בה משום שמחה כנראה מדברי הטור א"כ ודאי מחינן בי' מלעשות הסיבה כדפרישית אלא ודאי העיקר כדפריש' שלא לעשות הסיבה כל עיקר. הנלענ"ד כתבתי אני הק' יואל בלא"א כמוהר"ר שמואל ז"ל:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>