עריכת הדף "שו"ת דברי חיים/א/חושן משפט/י"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן י'''}}
לכבוד ידידי הרב החריף המפורסם מו"ה ישראל הילל נ"י ויופיע:

מכתבו הגיעני והנה לקחתי מועד לעיין בדיבורו וראיתי שהדין עם עמיתינו הרב המאוה"ג מו"ה יעקיל נ"י. בנידון הגב"ע ולא כאשר דימה מורה אחד לפסול הג"ע מחמת שקיבל אותו הרב מ' יעקיל הנ"ל עם שני תלמידיו ותלה המורה עצמו במה שמבואר בח"מ סי' כ"ח שצריך שלשה מומחים וכו' וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדין כאילו קיבל עדות שקר וכו' והבין המורה הנ"ל הדברים כפשטן דצריך שלשה מומחים ממש. וזה ליתא כלל דהא מבואר בהדיא בסוף דברי המחבר הנ"ל וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדין משמע הא אותו ב"ד שראוים לדין ראוים לקבל עדות וכבר מבואר בסי' ג' דאם איכא ביניהם חד דגמיר כשרי' לדין א"כ כשרי' נמי לקבל עדות וידעתי שיש לדחוק ולתרץ הלשון. אך האמת עד לעצמו דכוונת המחבר דכל ב"ד הראוים לדין ראוים לקבל עדות ולקמן אי"ה אביא ראי' מן הש"ס וכן משמע להדיא מתשו' הרי"ף ז"ל שממנו מקור דין זה שכתב וז"ל והלכתא קבלת עדות צריך שלשה מומחים ומחדש התחילו הדיוטות לקבל וכו' עד וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדין כאילו קיבל עדות שקר עכ"ל הרי דדוקא אם כולם הדיוטות ואינם ראוים לדין משום דיושבי קרנות פסולים לדין פסולים נמי לק"ע אבל אם איכא ביניהם חד דגמיר דכשירים לדין כשירים נמי לק"ע. אך באורים ותומים סי' ג' כתב דצריך דווקא ג' דגמירי ורצה לחדש סברא חדשה דכך הדבר דבדין י"ל כר"א דס"ל דסגי בחד מן התורה ואפי' אינו מומחה ומש"ה אף עתה מדרבנן סגי בשלשה ואית בהו חד דגמיר אבל בקבלת עדות דמה"ת בעינן שלשה דאל"ה הוי עד מפי עד בעינן דווקא שלשה דגמירי וכסברת הרמ"ה ז"ל [בטור סי"ג] יעו"ש ואני אומר חדא מאן לימא לן דלר"א בעינן ק"ע בשלשה מה"ת דילמא כמו דסגי בדין בחדא ה"נ בקבלת עדות סגי בחדא מה"ת ואי נימא דהוי עד מפי עד קשה הלא שלשה נמי אם מעידים ששמעו מפי עדים הויין עמפ"ע רק היכא דקביעו ומקבלין בתורת ב"ד הויין ב"ד כמ"ש התוס' בב"ב [א"ה אולי כוונתו לדף מ' ע"א ד"ה קיום] א"כ בחד נמי י"ל כן אם מקבל בתורת ב"ד סגי בחד לענין שלא יוכלו העדים לחזור מדבריהם אם מודים שהעידו כן רק שרוצים לחזור עתה מחמת שלא הי' בפני ב"ד אינם יכולים לחזור דחד נמי סגי מה"ת לר"א הן לדין והן לקבלת עדות וכן כתב להדיא הגאון מו"ה העשיל ז"ל בתשובה דלר"א סגי בחד בקבלת עדות ומביאו הש"ך בח"מ סי' י"ז וכן משמע בש"ס ריש סנהדרין דאמרינן שם במשנה הודאות והלואות בשלשה ופירש"י ז"ל דהודאות היינו עידי הודאות וכו' ובתר הכי מוקי ר"א [בדף ג' ע"א] דמן התורה סגי בחד מקרא דבצדק תשפוט עמיתך רק מדרבנן גזרינן אטו יושבי קרנות מש"ה צריכין תלתא דמה"ת כשר בחד בקבלת עדות הודאות והלואות. ולפי"ז מיושבים היטב דברי הרמב"ם ז"ל [פ"ב מה' סנהדרין הל' יו"ד] שכתב ואעפ"י שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מה"ת שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ורבנן הוצרכו תלתא ושנים שדנו אין דיניהם דין והקשו כולם דמשמע מזה שפוסק כר"א דסגי בחד מה"ת ור"א ס"ל שנים שדנו דיניהם דין. וא"כ הרמב"ם שפוסק כר"א אמאי אין דיניהם דין. ועוד הקשו למה כתב הרמב"ם [בפ"ה ה"ח] דאנן שליחות דקמאי עבדינן הלא לר"א אין צריך מה"ת מומחים ולמה לן לשלוחותייהו דקמאי. [עי' כ"ז בש"ך ס"ג סק"א] ולי נראה עפ"י מה שכתבנו א"ש דהנה קשה עוד מה שכתב הרמב"ם [שם] דבהודאות צריך דוקא ב"ד ולא מהני אפי' יחיד מומחה מנ"ל הא סברא ותו קשה אמאי כתב אעפ"י שאין ב"ד פחות משלשה א"א דפסק כר"א אמאי אין ב"ד פחות משלשה מה"ת הלא לר"א חד נמי הוי ב"ד כדאמר שם שמואל בהדי' אלא שנקראו ב"ד חצוף וכתבו התוס' [בסנהדרין דף ה' ע"ב ד"ה שנים] דלאו דוקא תרי אלא אפי' חד נמי מקרי ב"ד לשמואל. וגם מנ"ל לרמב"ם כל זה. ולכן נ"ל לומר דהרמב"ם פסק כרבא [בסנהדרין הנ"ל דקא' תרתי קתני וע"ש ברש"י] דעירוב פרשיות כתב כאן וכ"כ בהדי' בהלכות שכירות [פ"ב ה"ח דעירוב פרשיות כתב כאן ומש"ה צריך ג' מומחים מה"ת והא דכתב מ"מ מותר מה"ת לאחד לדון נפקא לי' מהא דאמרינן [בסנהדרין ה' א'] מומחה לרבים דן אפי' יחידי והקשו התו' (דהא) [שם בד"ה ואם הי' על פי' הקונ' שפירש דקסבר אין כאן עירוב פרשיות דא"כ] למאן דאית לי' עירוב פרשיות צריך תלתא ותו הקשו התו' מר"ה דמשמע שם דמה"ת סגי בחד ולכן י"ל להרמב"ם דמה"ת סגי בחד לכ"ע מקרא דבצדק תשפוט וא"כ הוי שני כתובים המכחישין זא"ז דמקרא דאלקים בעינן דוקא תלתא וכאן כתיב בצדק תשפוט דסגי בחד ולא כתיב נמי אלקים ולמאן דלית לי' עירוב פרשיות מתורץ שפיר דבגזלות וחבלות בעינן תלתא ומומחין ובהודאות והלואות בצדק תשפוט סגי אפי' בחד אבל למאן (דלית) [דאית] לי' עירוב פרשיות א"כ בהודאות נמי כתיב מומחין א"כ קרא דבצדק במאי מוקי לי' ולהכי פירש הרמב"ם ז"ל דלעולם לענין הודאה וקבלת עדות בעינן דוקא מומחין ותלתא דבהודאות כתיב אלקים דכתיב כי הוא זה דהיא הודאות. אבל קרא דבצדק תשפוט אתי לאורויי דאעפ"י שאין ב"ד פחות משלשה ומש"ה בהודאות והלואות בעינן דוקא שלשה מ"מ מותר לאחד לדון היינו שיהי' דינו דין אם לא חזר מהודאתו דאי לא קרא ה"א דאסור לדון לפניו דלפניהם כתיב ולא לפני הדיוטות ואין דינו דין כלל וכן כתב להדיא הרמב"ן בחידושיו [בחמש שיטות להר"ן ע"ש] דמה"ת אסור לדון שלא לפני אלקים להכי כתיב קרא דבצדק להורות נהי שאין ב"ד מ"מ דינו דין ולזה א"ש מה שפרש"י (דלא) [דלר"א] לית לי' עירוב פרשיות והקשו התוס' [שם דף ג' ד"ה ומדאורייתא] דלמה לי' לפרושי כן הלא אפילו אית ליה עירוב פרשיות נמי כשר בחד מקרא דבצדק וכו'. אבל לפימ"ש א"ש דגם דלרבא ס"ל הקרא דבצדק רק כיון דס"ל עירוב פרשיות מוקמינן לקרא דבצדק לענין שאר דברים [היינו כנ"ל שיהי' מותר לדון לפני'] ולא לענין הודאות ור"א דס"ל דאפי' בהודאות כשר בחד מקרא דבצדק ע"כ דלית לי' ע"פ ודו"ק. ומש"ה אתי נמי שפיר מה דקאמר הש"ס שם] איכא ביניהו דשמואל דשנים שדנו דלר"א דיניהם דין ולרבא אין ד"ד והקשו המפורשים דמנ"ל הא דס"ל דלר"א ד"ד דילמא גם הוא מודה כיון דאצרכוהו רבנן תלתא אף בדיעבד אין ד"ד אך לפי מ"ש א"ש דכיון דלא אשכחינן דפסלי רבנן בדיעבד רק דאצרכוהו תלתא. וא"כ לרבא דמה"ת אין ב"ד פחות משלשה כלל לענין הודאות ושאר דברים שצריך ב"ד רק שמותר לאחד לדון מחמת קרא דבצדק כנ"ל א"כ כיון דרבנן אצרכוהו תלתא ממילא אין ד"ד כיון דאינן ב"ד כלל אף מה"ת וגם רבנן פסלו אותו. אבל לר"א ס"ל דמה"ת נקראין ב"ד והודאות שלפניהם הוי הודאה נהי דרבנן אצרכוהו תלתא היינו לכתחילה לדון אבל לא הי' כוונתם לפסול אף בדיעבד אם הודה לפניהם ותדע דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל באם הודה בהודאה גמורה הוי הודאה וע"כ ל"ל הא דכתב הרמב"ם ז"ל דלא הוי הודאה בפני שנים אלא דוקא בפני שלשה היינו היכא דלא ידעינן אם הי' בדרך הודאה גמורה רק דאם הם ב"ד ע"כ היתה הודאה גמורה דאין דרך להשטות בב"ד וכו' כמבואר בסי' פ"א וא"כ לר"א בשנים הוי ב"ד נהי דרבנן אצרכו תלתא גבי דין אטו יושבי קרנות דפסולי לדין דלא גמירי אבל הודאתו שהודה בפניהם כיון דהוא סבור שהם ב"ד א"כ הודאתו הודאה גמורה ולא להשטות וכו' ומהני אפו' באמת אינן ב"ד וא"כ ע"כ ס"ל לר"א דבדיעבד הודאתו הודאה ורק לכתחילה אצטריך תלתא אבל לרבא דס"ל דלענין הודאה בלא"ה מה"ת אינן ב"ד כלל ורק דמותרים מה"ת לדון לפניו וכיון דרבנן אצרכוהו תלתא אף בדיעבד אין ד"ד וא"כ הרמב"ם דפסק כרבא שפיר פסק דנהי דמותר מה"ת לאחד לדון מ"מ כיון דאינו ב"ד ורבנן אצרכוהו תלתא שוב אין ד"ד כלל:

נחזור לענינינו דהראנו פנים די"ל לר"א דס"ל אין ע"פ דסגי בחד מה"ת ה"ה לענין הודאות וא"כ ממילא נסתר סברת האו"ת שכתב דלענין ק"ע גם לר"א בעי תלתא ומש"ה בעי דווקא כלם גמורים ולפי מ"ש זה ליתא ואדרבה מה"ת לר"א נמי סגי בחד וא"כ ממילא נהי דרבנן אצרכו תלתא אבל לא בעינן כולם גמירים כסברת הרמ"ה ז"ל אך ראיתי בתשו' מהרי"ט [ח"ב סי' מ"ג ח' א"ה] דגם לר"א בעינן בק"ע דווקא ג' ואמת שראייתו יש לדחות דראייתו מדברי התוס' בב"ב [דף מ' ע"א ד"ה קיום הנ"ל] שכתבו דגבי קיום גם ר"א מודה דבעינן תלתא והבין היינו משום דהוא ק"ע דבעי דווקא תלתא וכבר כתבתי דלא ידעתי שום חילוק בין שנים לשלשה לענין עמפ"ע דהרי הוקשו שלשה לשנים ואם יבואו שלשה עדים ויאמרו כך שמענו מפ' ופ' וודאי לא מהני מחמת דהוי עמפ"ע והא דמהני ב"ד בק"ע משום דב"ד עושין דין ולא בתורת עדות רק בתורת מעשה ב"ד וא"ע ה"נ לר"א דשנים הוי ב"ד גם שנים יכולין לעשות מעשה ב"ד עפ"י שמיעת העדים רק התו' שם כתבו דשנים לא מנכר דהוי ב"ד והיינו כיון דלכתחלה צריכי תלתא אף לר"א א"כ אם שנים חתמו על הקיום לא מינכר דעשו זאת בתורת ב"ד אבל היכא דיתבו שנים וקבעו ושלחו ועשו מעשה הניכר שהם ב"ד בוודאי מהני וכן משמע להדי' מדברי התוס' שם כדברי דלא פסלו רק משום דלא מינכר שהם ב"ד אבל היכא שנעשו ב"ד בפירוש סגי אף בשנים יעו"ש להדי' אבל מי יכול לדון עם שהתקיף ממנו ובטלה דעתי נגדם אבל בחידושי הרמב"ן משיג על דברי התו' הנ"ל וכתב בהדי' דלר"א סגי בקיום בשנים וגם לפי דברי הרא"ש ריש סנהדרין [סי' ג'] שפירש דברי שמואל דאיירי בקיבל עליו [לדון אותו כמו שנקרא דיינים מה"ת ע"ש] לא קשה כלל קושית התום' דב"ב ולא צריך לתרוצם אולם אף אם נימא כדברי הגאונים הנ"ל דגם לר"א צריך תלתא בקיום עדות מ"מ וודאי סגי בחד דגמיר כמו בדין דאלת"ה קשה טובא דהלא מבואר בסנהדרין דף ח' דחוששין ללעז דאיתא שם מוש"ר בכ"ג ור"מ סבר סגי בשלשה ופירש"י שם (אמוראי בתראי) [לאביי] דלכ"ע חוששין ללעז היינו שאם לא יהי' במוש"ר רק שלשה חיישינן שמא אח"כ יבואו עדים שזינתה ויצטרכו כ"ג ויוציאו לעז על ב"ד הראשונים לומר משום דלא ידעו לדון הוסיפו עליהם יעו"ש ברש"י ותוס' [בשם ר"ת] וא"כ אם איתא דלקבלת עדות בעינן דווקא תלתא דגמירי הי' צריך בכל דין אף בלי עדים שלשה דגמירי דלמא יבואו עדים ויצטרכו ג' גמירי ויהי' לעז על הראשונים (ובלא זה אין להקשות לפי דברי הגמ' דסנהדרין דחוששין ללעז א"כ אמאי יחיד מומחה כשר לדון ולא לק"ע כמבואר בח"מ לענין הודאה והודאה ועדות חדא מילתא הוא יעיין בק"ה דלפי דברינו דסגי בקבלת עדות ביחיד דגמיר ועוד שני הדיוטות עמו כמו גבי דין א"כ ליכא לעז על המומחה דמשום דלא ידע לדון הוסיפו עליו דהרי הוסיפו הדיוטות) אלא וודאי אותו ב"ד שראוים לדון ראוים נמי לק"ע אך אף אם נימא כדברי האו"ת דצריך דווקא ג' דגמירי מ"מ זה מיקריא גמירי ויעוין בת' בן לב בס"א מה שכתב בענין תלמיד עם רבו וגם במהרש"ל ביש"ש כתב בהדי' וז"ל לענין קיום שטרות דמנהג דמקיים הרב ביחידי וז"ל והמנהג נתפשט נראה שבא ממנהגינו שרגילין שהרב שרוצה לסדר ב"ד מושיב ג' בחורים והן מקבלין עדות והוא אצלם ומקיימין להודיע חתימתן שהוא אמת וגם משום שכתב הרי"ף בתשובה דבעי ג' מומחים כלומר שהם מומחין לזה שיודעים לחקור לקבל עדות כתיקון ע"כ הרב המסדר הב"ד מודיען חקירות ודרישות ומ"ה חותמים שמו על הב"ד וכו' הרי להדי' דכן המנהג מקדם בישראל לקבל עדות ע"י תלמידים ואף שכתב שם מהרש"ל אח"ז וז"ל גם במה שכתבתי שהרב המסדר וכו' יש לפקפק וכמה תקלות בא מזה שלפעמים הוא מסדר ב"ד בג' נערים רקים שבדוחק באו לבן י"ג ע"כ ראוי להושיב ג' יודעים באים בימים שאינם נחפזים אלא מתונים בדין ובהלכה והשומע ישמע והחדל יחדל עכ"ל נראה מדעתו דלכתחילה אין להושיב תלמידים נערים אבל מ"מ בדיעבד אף הוא מודה דכשר ואף אלכתחילה נמי אמר החדל יחדל ולא רצה לבטל המנהג אשר מקדם. היוצא לנו מכל הנ"ל דלמאן דפסק כר"א וודאי סגי בג' ואיכא ביניהו חד דגמיר והב"מ ז"ל כתב דהוי ספיקא דדינא אם הלכה כר"א וגם אף לפי מאי דפסקינן כרבא דעת הרא"ש ז"ל דכשר בחד דגמיר וגם הרמ"ה ז"ל לא פליג עליו בהדי' כמבואר בתשו' מהרי"ט ובש"ך [ס"ג סק"ב] ואף אחר כל החומרות ולומר דסבירי לן כהרמ"ה סגי בנידון דידן דישב הרב עם תלמידיו לומדי תורה ובוודאי בקי בהו הרב שהמה יודעים דיני חקירות אין לפקפק בגביות עדות הזה לפסלו בדיעבד ולפי דעתי כנ"ל אף לכתחילה כשר לגבות עדות הרב עם תלמידיו וכן המנהג בכל תפוצות ישראל דלא לבעי דווקא ג' דגמירי בקבלת עדות ועיין בתשו' מהרש"ל משמע בהדי' כמו שכתבתי הכ"ד הק' חיים הלברשטאם:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}