עריכת הדף "שו"ת דברי חיים/א/חושן משפט/ז"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן ז'''}}
שוי"ר לכבוד ידידי ש"ב הרב הגאון החריף ובקי המושלם כש"ת מ' נתן ליב נ"י האבד"ק דוקלא:

גי"ק הגיעני והנה לרוב טרדותי בנשואי נכדי היקר שיחי' לא הי' אתי פנאי לעיין כראוי אך לאהבתו ולמען לא יאמר כי השלכתי דבריו אחרי גווי וגם כי זה כבר מנעתי להשיבו על שאלה אחת מחמת גודל טרדותי אז ולזה באתי עתה להודיעו דעתי אשר באמת נפלאו דברי הנתיבות המשפט [בסי' פ"ה בביאורים ס"ק א'] שרוצה לומר שבאומר למה החזרת לי חובך הי' לך להפרע משלי שפטור הנתבע אפי' משבועת היסת וזה דבר פלא מאד דהלא נגד כמה חזקות מצינו דנשבעים היסת כידוע ואין לומר דזה הוי כאנן סהדי שאין חייב לו הנתבע דאל"כ למה פרע לו חובו זה ודאי אינו דהנה מבואר בח"מ סי' פ"ה ס"ג וז"ל הרמ"א שם ראובן שתובע משמעון לשלם לו והשיב לו שמעון הלא אתה פרעת לי זה השבוע ולמה לא עכבת בחובך וראובן אומר האמנתיך נאמן במיגו דיוכל לומר לא פרעתיך או עדיין לא הגיע זמני אז שתפרעני עכ"ל וקשה לכאורה הא הוי מיגו במקום חזקה דהוא בעי' דלא איפשטא בב"ב [דף ה' ע"ב] ולמה מהימן התובע במיגו. אך באמת י"ל דזה הספק הוא בפרעון והשטר ברי והוי כא"י אם פרעתיך וכ"כ התומים בדיני תפיסה אך אם נימא דהוי כאנן סהדי הוי מיגו במקום עדים ולמה פסק רמ"א ז"ל דמהימן במיגו א"ו דלא אמרינן בזה אנן סהדי וא"כ בודאי חייב הנתבע היסת ובפרט דהוי לאחר הפרעון דאז אפי' בתיך זמנו חייב שבועה יעויין בסי' ע"ח [בש"ך סקט"ו] אח"ז עיינתי בספר שער המשפט [סי' פ"ה ס"ק ב'] כתב כדברי אך הביא תשו' מהרמ"ם שמשמע שפטור משבועה ולפע"ד שאיזה ט"ס נזדמנה שם ועיקר המעשה הי' שם לחייב ממון להנתבע דהנה לא מצינו מיגו לחייב שבועה הגם שבאו"ת בדיני מיגו בשם גידולי תרומה מפלפל קצת בזה אולם לדעתי כי לא ימצא מיגו לחייב שבועה דלא גרע ממיגו להוציא ולכן לפע"ד שאיזה ט"ס שם בתשו' מהרמ"ם הנ"ל ולכ"ע חייב הנתבע שבועה:

ומ"ש כ"ת לפלפל בדברי הרא"ש ז"ל ודעת כ"ת דלא מהני סהדי שמביא רק דאוגר מיני' אבל אם מביא ראי' שהן שלו לא מהני דז"ל הרא"ש ב"מ דף ו' ואמרינן לי' להאי זיל אייתי ראי' דבדמי אגרתי' ניהלי' עכ"ל ודקדק מעכ"ת מיני' דדוקא צריך להביא ראי' ששכר ממנו אבל לא סגי בעדים שהי' שלו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ולפענד"נ דלא אמרינן בכה"ג הודאת בע"ד עדיף מעידים דכן מבואר בסי' ע"ו [א"ה אולי צ"ל בסי' ע"ה סעי' ה' בהג"ה] דמה שמחייב מחמת מה שאין מאמינים לו לא מיקרי הודאה לחייב שבועה מ"מ וידוע דעיקר טעם הודאת בע"ד הוא משום כי הוא זה והכא באומר ששכרה לו א"כ הוא לא הודה כלל ורק אנן לא מהמנינן לי' אבל עכ"פ לא מקרי כי הוא זה להחשיב הודאתו יותר ממאה עדים. ואולי הרא"ש אזיל בשיטת הסוברים דהודאה מטעם חיוב ומתנה דהוי כמו שנותן לו אך באמת גם להטעם הנ"ל אין שייך בכאן דכמו דאמרינן דאין דרך להשכיר בלא עדים כיון שהי' תפוס בה כמ"כ אין דרך לתת במתנה. ועפ"י חילוק שני הסברות בטעם הודאה הנ"ל ישבתי דברי הטור חו"מ שכ' בסי' קל"ח מחו' ז' וז"ל היו שניהם אדוקים בה ותקפה הא' מחבירו בפנינו וצווח לא אבד זכותו שתק הרי הודה לו שהי' שלו ואבד זכותו ואפי' שתק תחלה ואח"כ צווח הוי כהודאה כיון ששתק תחלה והי' אומר א"א הרא"ש ז"ל שאפי' אם יביא עדים אח"כ שהוא שלו לא מהני לי' דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כתב הרמב"ם ז"ל שאם חזר הא' ותקפה מיד זה התוקף אעפ"י שצווח מתחלה ועד סוף יחלוקו כבתחלה ע"כ ונראה כיון שזכה התוקף מתחלה משום הודאתו של זה אין האחר יכול לתוקפה ממנו בלא ראי' וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל עכ"ל ודבריו [קשה לכאורה] דמ"ש דבדליכא עדים שהוא שלו פסק דלא כהרמב"ם ורק דלא מהני שוב התפסת השני ומ"ש דבאיכא עדים דג"כ ס"ל להטור בשם הרא"ש דל"מ עדים ולא מפקינן מהתופס הראשון וא"כ למה כתב שלא יוכל לתפוס בלא ראי' הלא אפי' ראי' לא מהני לי' [עיין בט"ז סי' קל"ח סעי' ז'] אמנם נלע"ד לתרץ דידוע קו' הט"ז [שם סי' קל"ח סעי' ז'] והאו"ת על הרא"ש ז"ל שכ' דלא מהני עדים שהוא שלו והקשו הלא מבואר בגמ' ב"מ דף ו' ע"א וזל"ה בעי ר' זירא תקפה א' בפנינו מהו ה"ד אי דשתק אודויי אודי לי' כו' לא צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח מאי כו' אר"נ ת"ש בד"א ששניהם אדוקים בה אבל היתה טלית יוצאה מת"י של א' מהן המע"ה ה"ד אי נימא כדקתני פשיטא אלא שתקפה א' בפנינו לא הב"ע דאתו כדתפיסי לה תרווייהו ואמרי' להו זילו פליגי ונפוק והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו כו' עכל"ה יעו"ש והרי דלר"נ דרצה לפשוט דשתיקה כהודאה ואפ"ה מהני ראי' [כדקתנא] המע"ה א"כ מכ"ש לבתר דדחי הפשטות דר"נ ונשאר בתיקו אי הוי הודאה או לא מכ"ש שמהני ראי' יעו"ש. וכתבתי לתרץ דהנה כאן בשתק ולבסוף צווח לא שייך הטעם שתיקה כהודאה מטעם שהוי כנותן לו דהנה מבואר בח"מ [סי' קצ"ה סעיף וא"ו וזיי"ן ועיין שם במפורשים ובסי' קכ"ו] דעסוקין באותו ענין בקנין מהני חזרה ורק במשיכה לא מהני חזרה מטעם שהקנין הוא בגוף החפץ אבל בדבר שאין הקנין רק מחוץ מהני חזרה בעסוקים באותו ענין א"כ בכאן שלא הוי משיכה כיון שחטפה ולא משכנהו לו ועיקר הקנין הוא רק הואיל וחבירו שתק הוי הודאה א"כ עיקר הקנין הוא ההודאה לא המשיכה דאטו אם נראה אחד חוטף חפץ מחבירו והוא שותק נימא דשתיקה כהודאה דמי' דהוי שלו זה ודאי דבר שאינו ורק בכאן הואיל שמכחישים אהדדי וחבירו חטפו והוא שותק מודה לדבריו שאמת עם השני והודאה הוי קנין גם בלא שום משיכה וכמבואר בקצה"ח [סי' קצ"ד] בארוכה דהודאה גופא הוי קנין וא"כ הוי קנין שמחוץ לחפץ ובכה"ג מהני חזרה בעסוקים באותו ענין וא"כ בצווח לבסוף מהני לי' החזרה מקנין ההודאה ולכן צ"ל רק דהודאה הוי מטעם כי הוא זה דהתורה הימני' שאמת כדבריו אפי' נגד עדים והעדים משקרים אך קשה ע"ז הא כיון דלכמה שיטות הפוסקי' בתרי ותרי לא מהני תפיסה הכא בכה"ג היכי שהוא בעי' דלא איפשיטא דמספקינן אי הוי הודאה או לא אמאי פסקו הפוסקים דאין מוציאין מהתופס הלא אית לן לאוקמי עדים אחזקתייהו דלא משקרי [וכמו שהקשה הטו"ז] וצ"ל דתיקו הוי ספיקא דדינא ובספ"ד לא אמרינן אוקי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין וכ"כ בהדי' בקונטרס (התפיסה) [הס'] שבקצה"ח [בכלל ד' סי' ד' וה'] וא"כ א"ש דלפי מה דפשיט ר"נ וס"ד דהך דינא מספקא להו לרבנן היכי הוי דעת הנתפס אם שתק מחמת הודאה ואם הי' שתיקתו מחמת דסמוך ארבנן דחזי ומשום הכי פסק הברייתא דהמע"ה דאם יביא ראי' שהוא [שלו] וע"כ צריך אתה לומר דהודאתו הוי יותר מעדים ועדים המה פסולים א"כ יותר לנו לומר אוקי גברא אחזקתו וכמ"ש הט"ז ז"ל שם ומש"ה מהני ראי' דבכה"ג לא מהני תפיסה לאורועי סהדי אבל לבתר דדחי הגמ' הפשיטות הנ"ל ונשאר הדבר בס"ד אם הדין הוא דהוי הודאה אם לא בכה"ג אין לומר אוקי אחזקה [דבשביל החזקה לא ישתנה הדין] ומש"ה מהני התפיסה ודו"ק. [ר"ל דר"ז בעל האבעי' מספקא לי' איך החליטו חכמים בכה"ג את שתיקתו אם להודאה או סומך על הב"ד ורצה לפשוט דעת חכמים מאיזה מתני' או ברייתא ופשיט לי' ר"נ מברייתא דהחליטו חכמים לספק הודאה היינו דיכול להיות כוונת השותק להודאה ויוכל להיות שסומך על הב"ד ורבנן מספקא להו בכוונת השותק ונמצא א"כ דאין כאן ספיקא דדינא רק דינא כך הוא בהחלט דמסתפקי לעולם בדעת הנתפס ונמצא א"כ ביש עדים להנתפס שפיר אמרינן דמוקמינן העדים על חזקתן ומסתמא כוונת השותק לא הי' להודאה להכחיש העדים משא"כ לאחר דנדחה הפשטותא דר"נ ונשאר בתיקו היינו כס"ד דר"ז דספיקא דדינא הוא איך החליטו חכמים הדין בכה"ג אם דינו כהודאה או לא א"כ כיון דהוי ס"ד לא אמרינן אוקמי אחזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין ושמא באמת הדין דהוי הודאה ואז לא מהני עדים ושפיר מהני תפיסת הראשון ודו"ק עכ"ה] ועפ"ז א"ש דברי הטור ז"ל דאם מביא עדים מהני התפיסה השני' מהתופס הראשון דנהי דמכח התפיסה לא מהני התפיסה השני' כמ"ש הטור ז"ל לעיל מיני' מ"מ במביא עדים התופס השני מהני העדים מחמת הספק האבעי' אם הוי ההודאה והעדים שקרים דמספק לא פסלינן לעדים ואדרבה [אוקי] העדים אחזקתן ופטור מלתת דבר התפוס בידו לחבירו לא מטעם התפיסה רק שיש לו עדים כשרים שהוא שלו דמספיקא לא נפסלו העדים כשאין צריכים להוציא ממוחזק ודו"ק:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}