עריכת הדף "שו"ת דברי חיים/א/אורח חיים/כו"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן כו'''}}
הרמב"ם ז"ל פסק בה' ק"פ פ"ב הל' ד' וז"ל אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים כו' אבל עושין חבורה כולה נשים כו' ושוחטין על הקטנים שיהי' מכלל בני החבורה לא שתהי' חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת עכ"ל והקשה הכ"מ ז"ל דמאי הטעם שאין להם דעת דמאי דעת צריכים להקריב עבורם ותו קשה דלפי הנראה שהרמב"ם ז"ל פסק דשה לב"א לאו דאוריי' וקשה הא הרמב"ם ז"ל פסק [בפ"ה הל' ח'] דאשה בפסח שני שוחטין עלי' בפ"ע והיא מפסחים (דף צ"א) ושם מבואר הטעם דר"י דס"ל אשה בשני שוחטין עלי' בפ"ע ס"ל דאיש דכתיב למעוטי קטן מכרת וא"א דשה לבית אבות ל"ד ואין מחויב כלל קטן בפסח מה"ת למעוטי מכרת ותו קשה א"א דס"ל להרמב"ם ז"ל דשה לב"א ל"ד א"כ האיך יכול הקטן להקריב קרבן פסח בפ"ע הלא הוא חולין בעזרה וכמו שמקשה בגמ' בנזיר [דף כ"ט ע"א] וצ"ל דחולין בעזרה ל"ד ומפרשי הרמב"ם ז"ל נושאי כליו מסופקים בדבריו בכמה מקומות אם ס"ל חב"ע דאורייתא אי לא וע"כ מכאן תפשוט דחב"ע ל"ד דאל"כ לימא הטעם שאין עושין חבורה כולה קטנים משום שלא יהא חולין בעזרה ויותר קשה אפילו דס"ל חב"ע ל"ד א"כ הקרבן הוי חולין גמור מה"ת ורק שלצורך חינוך הקטן לא גזרו רבנן על חב"ע כיון שהוא רק מדרבנן ובמקום מצות חינוך לא גזרו וכמבואר במס' נזיר הנ"ל א"כ קשה הרבה למה כתב הרמב"ם ז"ל הטעם שאין עושין חבורה כולה קטנים מפני שאין להם דעת וקשה למ"ל דעת כיון שהוא חולין בעזרה. ונ"ל לתרץ הכל בהקדים דברי הגמ' בנדרים (ל"ו א') וז"ל גופא אמר ר' יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים כו' אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים אלמה א"ר אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום אר"ז שלב"א ל"ד עכל"ה וקשה דלמה לי' להקשות לר"י מר"א תלמידו טפי ה"ל להקשות מברייתות מפורשות בפסחים [עיין דף פ"ח ע"א] דצריך דעת גבי פסח ולמה להקשות מתלמיד על רבו ונ"ל לתרץ דהנה בענין קני' להקטן יש שני דברים שמעכבין קנייתו א' מפני שאין לו דעת והב' שאין לו כח ההקנאה ונ"מ מזה בגדול עע"ג דאי מטעם הדעת מצינו שהגדול יכול למיסבר לי' וסבר כדאמרי' בגיטין אמר ר"ה בגדול עע"ג אך עדיין לא מהני בקטן כיון שאין לו כח לקנות ולא להקנות וזה פשוט כמבואר בתשו' בית אפרים והנה מצינו בדבר שיש לקטן בו זכות יוכל להיות אפי' שליח לגדול בדבר זה כמבואר בתוס' גיטין [דף כ"א ע"א ד"ה אטו ועיין בפ"י שם] וכיוצא בו מבואר להרא"ש ז"ל בקדושין כמו שיובא לפנינו ובזה לא קשה קו' הפ"י ז"ל במה שהקשה בגיטין [דף כ' ע"א] דחש"ו כשרין לכתוב הגט הלא הקטן קנהו דאומן קונה בשבח כלי ובשכירתו יש לו זכי' כמבואר בתוס' סנהדרין [ס"ח ב' ד"ה קטן] וא"כ האיך יוכל לזכהו להמגרש יעו"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת קשה לכאורה על דברי הפ"י דמה שבח הוא שיקנה האומן הא אם אינו יכול להקנות הוי אדרבה מקלקל שאינו לכלום וע"כ צ"ל דקו' הפ"י דמ"מ לא ישתכח שיהי' גט כשר דאם יהי' כשר יקנהו הקטן ולא יוכל להקנותו להבעל ולכן ע"כ פסול הגט דא"א להיות כשר דא"כ קנהו הקטן ושוב אינו יכול להחזירו ולהקנותו להמגרש וא"כ לפ"ז לפמש"כ א"ש דהנה כיון שהקדמנו בשם התוס' דבדבר שיש לו זכות מה"ת יכול להיות שליח ומבואר יותר בהרא"ש ז"ל בקדושין פ"ק [דף ט' ע"א] וז"ל הלכך נ"ל דהא דאין שליחות לקטן היינו כשעשה שליחו' לזכות לאחר דמיעוטא דקטן משליחות היינו משום דאיש כתיב בכל דוכתא דאתרבאי שליח בגט ובתרומה ובפסח והיינו דוקא לזכות לאחר בשליחותו אבל בקדושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אבי' מהני שליחותה לעצמה כאלו קבל אבי' קדושין בשבילה דקטן אית לי' זכי' כשדעת אחרת מקנה לו ובשליחות אבי' היא זוכה לעצמה עכ"ל הרי דכיון דיכול האב להרשות לה שתקדש עצמה תוכל בדבר זה לעשות שליח לאבי' לקבל המעות עבורו וא"כ לפי מה דמבואר בטור בשם הרמ"ה ז"ל בהל' גיטין סי' ק"כ וז"ל כתב הרמ"ה האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחותו קעבדי מכי יהיבי לה בשליחותי' דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי דכיון דמזכה לאיתתא בשליחותי' אקנויי אקני לבעל לגרושי בי' ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחד הרי דבהקנאת לאשה מקנה להבעל ובא הזכי' כאחת א"כ ה"נ כיון שיש לו זכי' בשכירות א"כ יוכל להקנות להבעל כדי שיוכשר הגט ויהי' לו שבח דאם לא יוכל לזכות לו אין בו שום שבח ושום זכות וכיון שזה יש לו מה"ת זכי' בשכירות רק שבלתי אפשר להיות זוכה בשכר בלתי שיקננה להמגרש א"כ בפעם אחד בא קנייתו וזכייתו להבעל ובפרט למאי דמבואר באחרונים דבשעת כתיבה צריך להיות של הבעל והאומן מקנהו לו אז להבעל תיכף בעת זכייתו בו וא"כ הקטן נמי יכול להקנות כיון שבא בפ"א וז"ב ולפ"ז יתורץ קו' התו' בחולין דף י"ג ע"א בד"ה ותבעי שהקשו שם וז"ל ותימא לר"י שבא לתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה אלא הקשה מגט אההוא דקטן דקטן יש לו מעשה ובלא ירושלמי יש לנו לדקדק בדברים הללו דכיון דקטן יש לו מעשה להוכיח על מחשבתו לענין גט נמי יועיל בלא גדול עע"ג עכ"ל ולפמ"ש לק"מ דהא צריך כוונה על הקטן כנ"ל וזה לא מוכח מתוך מעשיו ולזה צריך דוקא גדול עע"ג ויש להעמיס דברינו בהירושלמי וק"ל והנה נראה דזה דמהני בקטן עע"ג היינו באופן שהוא עושה איזה מעשה וא' מזהירו אזי אמרינן שעושה ע"ד הגדול אבל באם הוא דבר שאין בו מעשה רק כוונה לחוד לא מהני גדול עע"ג וכן נראה מוכח בהדיא בקדושין (י"ט א') דאיתא שם וז"ל הגמ' בעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן בנו אמר רחמנא בנו כל דהו או דלמא בנו דומי' דידי' מה הוא גדול אף בנו גדול אר"ז ת"ש איש פרט לקטן אשר ינאף את א"א פרט לאשת קטן וא"א מייעד א"כ מצינו אישות לקטן ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט לי' קרא תיפשוט מינה דמייעד אר"א הכא ביבם בן ט' שנים ויום א' הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזי' לי' מ"ד כיון דמדאורייתא חזי' לי' וביאתו ביאה הבא עלי' מתחייב בא"א קמ"ל מאי הוי עלה ת"ש אר"י אין ייעוד אלא בגדול מ"ט אין יעוד אלא בגדול לפי שאין יעוד אלא מדעת ואבע"א מאי מדעת מדעת דידה כו' יעו"ש עכל"ה והנה מכאן קשה על שיטת (ריב"ב) [ר"י בר ברזילי המובא במהרי"ק שורש ל' ועיין במשנה למלך פ"ו מה' גירושין] דס"ל דמהני זכי' לקטן לקדש עבורו אשה והא בכאן אמרי' בהדי' וכי מצינו אישות לקטן אלמא דאין אישות לקטן ויעוין באחרונים שהאריכו טובא וביותר קשה על הגמ' לפי שיטת רש"י בחומש שנראה דביעוד יכול לחזור בו לאחר שהגדיל אפי' אם הי' אישות בקטן דאפילו גדול יכול למחות וא"כ קשה הא הוי התראת ספק דלמא לא יתרצה הקטן בקדושי ייעוד של אביו וה"ס ל"ש התראה ויעוין בב"א בתשו' להשא"ר שם ודחק ליישב זה ולפעד"נ דלמ"ש התוס' במכות (ט"ו ע"ב) ד"ה ועבר היום ולא אכלה וז"ל וא"ת למאי דפרישית דאי עומד לעולם כאשר הוא עושה עכשיו עובר ולא הוי ה"ם א"כ ה"נ לא הוי ה"ס וי"ל מ"מ אינו מתחיל עדיין סמוך להתראה לעבור דדוקא גבי נזיר ששתה יין מיד ועובר אמרינן דיש לנו לומר שלא נשאל כאשר אינו נשאל עכשיו עכ"ל. אלמא דהחילוק הוא בין אם עדיין לא עבר כמו בנותר שפיר הוי ה"ס ולא אמרינן אוקים אחזקה שלא ישתנה מכמות שהוא ולא יאכל כיון שעדיין לא עבר והעבירה היא בסוף הלילה כשנתותר ואז ממילא הוי ה"ס אבל באם עבר בפועל רק שיכול להתיר הדבר כגון ע"י שאלה אז שפיר אמרינן דלא הוי ה"ס דאוקי אחזקה דלא ישאל אנדרו ונמצא עבר בפועל ממש והנה הא ודאי דאם אמרינן דמייעד אשה לבנו קטן מטעם ייעוד נהי דלשיטת רש"י ז"ל יכול הקטן כשהגדיל למחות הטעם הוא דאין ביד אב לכפותו לבנו לקדש אשה אבל אם אינו מוחה הקידושין ממילא המה ע"י היעוד ממה שגילתה התורה אם לבנו ייעדנה אם נימא בנו כ"ד (אם) ממילא היעוד של אב להיות קדושין עבור בנו ורק שהבן יכול למחו' לשיטת רש"י ז"ל אבל אם אינו מוחה היא מקודשת ולפענ"ד נראה דזה הוי כאומר ע"מ שלא ימחה דהוי שוא"ת ורק אם אינו מוחה קדושין חלין וא"כ לא שייך כאן ה"ס דאדרבה אמרינן אוקי אחזקתו שלא ישתנה ולא ימחה וא"כ ממילא מקודשת למפרע ולא הוי ה"ס כלל אבל לאחר דאמרינן דגלי התורה דאין אישות לקטן דאין יעוד אלא מדעת א"כ לק"מ מה שהקשו דנהי דלא מהני מטעם יעוד תהי' מקודשת מטעם זכי' לדעת ריב"ב [הנ"ל] ז"א דכיון דאם באנו עלה מטעם זכי' צריך לרצות לאחר שהגדיל והוי כאומר ע"מ שירצה דהקדושין הוא רק שזכות הוא לו אם ירצה ואם לא יתרצה לא התחיל כלל שום זכי' וא"כ דמי ממש לנותר דעדיין לא התחיל שום איסור ורק אם יתרצה אמרינן דניחא לי' למפרע וכ"ז שלא נתרצה בפירוש לא התחיל שום ענין אישות וא"כ הוי ה"ס ול"צ קרא למעוטי בכה"ג ממיתה דבלא"ה הוי ה"ס ודו"ק:

ועפ"ז מתורץ מה שהקשה בנ"ב בתשו' ס"ד ח"ר וז"ל ובזה אפשר לומר פרפרת אחת בדברי הגמ' שם בקדושין די"ט דקאמר ואבע"א מאי מדעת מדעת דידה וכו' והנה יפלא לפ"ז א"כ מאי שייכות לזה למה דאמר אין יעוד אלא בגדול עכ"ל ולפמ"ש א"ש דהנה הרשב"א והתוס' מדייקים מהא דאמרינן [בקדושין י"ט א'] דנשמע מדריב"י דהמקדש במשכון מקודשת דהרשב"א כתב דצריך להחזיר המשכון והכא באמה הוי כמו שהחזיר לה המשכון דשוב אינה צריכה לעבוד ביום היעוד והנה אם נתבטל הקדושין למפרע בודאי צריך שתשלים כמבואר במקנה אולם נ"ל דאם הית' מקודשת לבנו קטן מטעם ייעוד ואח"כ בנו מיחה שהאשה פטורה מלעבוד שכבר נתיעדה לבנו ובזה פטרה אותה התורה מלעבוד ותצא לחירות ומה לה לזה שבנו מיחה אולם אם הטעם משום שהאב מקדשה לזכות אותה לבנו ואם הבן אינו רוצה בזכי' זו ממילא אין במעשה זו ממש ושפיר שוב צריך לאח"כ להשלים פעולתה לשש שנים כמבואר במקנה. והנה לפ"ז י"ל דזה שטחיות כונת המאמר בעי ר"ז מהו שמייעד אשה לב"ק וכו' ורצה לפשוט מהך דאין אישות לקטן ודחה לי' כמבואר בש"ס ואח"כ בעי עלה מאי הוי עלה כלומר נהי דמטעם יעוד לא מצינו לומר דא"כ יש אישות לקטן וה"ס לא הוי כנ"ל אכתי תבעי דלמא יועיל מטעם זכי' ועפ"ז שפיר מפשיט לי' מהברייתא דכיון דאין יעוד אלא מדעת נשמע דר"י בר"י דהוי כמקדש במשכון וא"כ ע"כ אם יועיל בקטן הוא מטעם זכי' שניחא לי' אז כשהגדיל ואם לא יהי' ניחא ל אין במעשה היעוד כלום וא"כ צריכה להשלים ול"ד למלוה על המשכון דצריך להחזיר המשכון כדברי הרשב"א ז"ל והכא לא החזיר מידי דאם לא ירצה הבן עדיין ממושכנת לגבה להשלים וא"כ אפילו אם יתרצה ג"כ לא מהני דהוי מקדש במשכון ולא החזיר המשכון דא"מ כדברי הרשב"א ז"ל ומזה מוכח דאינו מייעד לקטן אפי' מטעם זכי' דהוי כמקדש במלוה ודו"ק. אך דזה קשה לכאורה כיון דאב יכול לזכות לו לקטן ורק דלא ידעינן דעתו נימא כשגדול עע"ג ומלמדו יועיל דעתו בצירוף מעשה האב א"ו ש"מ דלא מהני בעע"ג רק היכא שגם הוא עושה מעשה וכנ"ל ועפ"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל בהק"פ הנ"ל דהנה מצינו בערכין דף כ"א א' וז"ל הגמ' אמר שמואל עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו כו' ופליגא דעולא דאמר עולא לא חילקו בין חטאת לעולה אלא שחטאת צריכה דעת בשעת הפרשה ועולה אצ"ד בשעת הפרשה אבל בשעת כפרה אידי ואידי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עכל"ה ובתוס' שם ד"ה מאי וז"ל ונראה לר"י טעמא דשמואל ועולא דהא דאמר שמואל עולה ושלמים צ"ד בשעת הפרשה משום דלא ניחא לי' לאינש להתכפר במילתא דלא דידי' אבל בשעת כפרה א"צ דמשום סמיכה א"צ לדעתו כיון דאין באין לכפר על חטאו אבל חטאת ואשם שהם באים על חטאת וצריכי להתוודות סמיכ' בעינן בשעת כפרה ועולא ס"ל דאפי' בעולה ושלמים רוצה לקיים מצות סמיכה הילכך בעינן דעתו בשעת כפרה אבל בשעת הפרשה ל"ב דעת אלא בחטאת משום דלא ניחא לי' לאינש לכפרה במלתא דלאו דידי' אבל עולה ושלמים דלא לכפרה קאתי כולי האי א"צ דעת בשעת הפרשה עכ"ל והנה כמ"כ י"ל דלענין פסח הוי שני דברים אם (לפרש) [להפריש] מדעתו של הזוכה או לשחוט עבורו הגם שהתוס' כתבו משום סמיכה מ"מ בפסח גופא ג"כ שייך לומר שרוצה להיות בשעת שחיטתו וא"כ א"ש ול"ק מה שהקשתי דלמה מקשה בנדרים על ר"י דאמר אדם מביא על מח"כ קרבן של"מ דומיא דאדם מביא על ב"ב כשהם קטנים מח"כ ופריך עלה מר"א (אמר ר"א) ולא פריך עלה מכמה ברייתות דצ"ד דהנה לכאורה קשה מאי ראי' מהא דאדם מביא על ב"ב מח"כ קרבן שא"צ מח"כ דעת דלמא לעולם מח"כ צ"ד והא דהתיר' התורה להביא על ב"ב הקטנים הוא משום דבמעשה גמור כמו שמבי' קדשים לעזרה ושוחטם בודאי יש להם כמו שמבואר בחולין פ"ק [דף י"ב] ובפרט היכי שגדול עע"ג וא"כ כיון דשחיטה כשר אפי' בנשים וקטנים מה"ת וא"כ יוכל להיות שב"ב הקטנים שוחטים הקרבן והגדול עע"ג והזריקה שאחרי' ממילא (יבנו) [יבא] אחרי מחשבתם הראשונה כמו גבי הכשר שהעלו לגג ואח"כ ירדו הגשמים אם הי' מעשה ממש הי' מועיל' אפילו המחשבה שלאח"כ וא"כ אין מזה ראי' שמח"כ א"צ דעת אך באמת הא אסור למח"כ לבוא למקום המזבח לשחוט וע"י סכין ארוכה א"א בחטאת דבעי צפון יעוין בתוס' [זבחים ל"א סד"ה ובטמאים] וא"כ ע"כ שמעי' דלא בעי דעת אבל בפסח יכול להיות דהקטן בעצמו ישחוט וגדול עע"ג והוי שפיר דעת אבל של"מ לעולם אינו יכול להביא פסח ולהכי ל"ק מידי מהברייתא דצריך דעת לשחוט עליו הפסח דזה אינו מוכח כלל מקטן די"ל דגם גבי קטן הוי מדעת כגון שהי' גדול עע"ג כנ"ל ולזה מקשה מהפרשה דאיך יכול להפריש עבורו ומש"ה הוצרך להביא מר"א (אר"א) דמברייתא בפסחים לא מוכח רק דהקרבה צריך להיות מדעת אבל הפרשה י"ל באמת א"צ דעת לזה מביא מר"א (אר"א) דגם הפרשה צ"ד ותו י"ל דאין ראי' כל מקטן דבשלמא במח"כ שפיר מביא ר' יוחנן ראי' מדחזינן דמביא מח"כ על ב"ב הקטנים ש"מ דא"צ דעת דאם צריך דעת למה יביא בשבילו הא אין דעת לקטן ודלמא לא ניחא לי' ולא תקשי דשאני גבי קטן מטעם זכי' דבדבר של מצוה זוכין לקטן כמו בבר קני' אך זה ליתא דדלמא ניחא לי' להקטן שיעשה המצוה מממונו וכמ"ש הט"ז [יו"ד סי' ש"ה] דאין פודין וזוכין לבכור קטן מה"ט וא"כ שפיר מדחזינן שמביאין קרבן מח"כ על קטן בלא טעם זכי' דזה אינו זכי' גמורה מוכיח מזה ר' יוחנן דמח"כ א"צ דעת אך הכא בפסח דאם לא יקריבו בעדו לא יוכל להתקין להביאו משיגדיל א"כ הוי זכי' גמורה וזכין לקטן בכה"ג אבל לגדול דלמא לעולם צ"ד וא"כ אין קושי' על ר' יוחנן מברייתות דצריך דעת של הגדול ואפי' אי שה לב"א דאורייתא וקטן חייב בפסח שאני קטן דזכי' גמורה היא אצלו שלא יוכל לתקן עוד אך מהפרשה שפיר מקשה דהא יוכל להיות שיש לקטן מעות כמבואר בתוס' סנהדרין [הנ"ל] וא"כ ניחא לי' לקטן שיעשה המצוה ממעותיו והאיך יוכל הגדול לזכות לו הקרבן א"כ שפיר פריך לר"י מר"א (אר"א) דהא חזינן שמביא פסח על ב"ב דשה לב"א דאורייתא ולמה אמר ר"א (אר"א) דאין מפריש פסח שלא מדעת חבירו ומתרץ לי' שה לבית ל"ד ולזה הרמב"ם ז"ל שפיר פסק שהקטן מחויב בפסח מדחזינן שהתורה ריבתה לפטרו מכרת ש"מ דחיובא איתא עלי' אבל הפרשה הוא מילתא אחריתי ובאמת שה לבית ל"ד ואין מפרישין בשבילו ורק אוכל מפסח שהקריבו הגדולים ולכן שפיר כתב הרמב"ם ז"ל שאסור להקריב חבורה שכולה קטנים משום דמאן יפריש בשבילם ואם לזכות להם הא אין להם דעת לזכות בדבר ושה לב"א ל"ד ורק שמחויב לאכול מקרבן של הגדול וגם זכי' לא שייך כנ"ל ובלא"ה כיון שאין (מכוונים) [מחויבים] הקטנים להפריש דשה לב"א ל"ד א"כ אין זכי' בהפרשה בשבילם ומש"ה לא זכו אם יפרישו בשבילם ואין שוחטין עבורם משום שאין להם דעת לזכות וזה ברור:
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:קרבן פסח]]