עריכת הדף "שדי חמד/כללים/ז/יב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{גופן|5|דרוגולין|'''[{{כתובת מלאה:שדי חמד/כללים/ז/יב|action=edit}} כלל יב]'''}} '''זה אלי ואנוהו''' דדרשינן מזה התנאה לפניו במצות אם הוא מדאוריתא או אינו אלא חיוב דרבנן הנה ראיתי בספר שיח סופר בקונטריס אסיפת יצחק ד' ל"ה אות ה' כתב בשם שו"ת תועפות ראם סי' מ' וז"ל מ"מ אם יש תואר והדר בכתיבת הסופר יותר בזה יש בזה מצות זה אלי ואנוהו ולדעת הגאון שאגת אריה יש בזה מצוה מן התורה עכ"ל ולא הראה מקום כבוד דברי השאגת אריה ואם כונתו היא למה שכתב בסי' נו"ן (שנשא ונתן בציצין שאין מעכבין את המילה וראה אותם אחר שסילק ידיו מהמילה אם חוזר עליהן בחול ובשבת) הנה אמת דמתוך מה שכתב בישוב דברי הרמב"ם בתירוץ ראשון מתבאר שכן דעתו דהא דהתנאה לפניו הוא מן התורה והביא סוגיית הש"ס בשבת ד' קל"ג וגם מאי דאמרינן במנחות ד' ס"ד שחט כחושה ואחר כך שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו לכתחלה הבא שמינה ושחוט אלמא מדאוריתא הוא דמחללין שבת כדי להביא שמינה מכל מקום בישובו השני כתב אפילו אם תמצא לומר דהתנאה לפניו במצות אינו אלא מדרבנן וכו' עי"ש משמע דלא ברירא ליה דהוא מדאוריתא ואולי גם התועפות ראם לא כתב אלא דלשינוייא קמא שבשאגת אריה הוא מדאוריתא ובהגהות הגאון מוהר"ץ הירש חיות על מה דאמרי' בסוכה ד' י"א דרבנן סברי מצוה לאגוד הלולב משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר כתב עיין שאג"א {{ממ|[[שאגת אריה/נ|סי' ן']]}} דכ"ע מודו בדרשה זו וע"כ מדאורייתא הוא ג"כ מדמחללין שבת על ציצין שאין מעכבין ומכאן ק"ל על שיטת התוס' במנחות ד' ל"ח ד"ה ואם הקדים דבשאר דיני תורה לא מצינו חילוק בין לכתחלה לדיעבד עכ"ל וכוונתו להקשות על מה שכתבו התוס' שם במנחות דדוקא במידי דקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב ובעלמא בלא שנה נמי הוא לעכב והרי בההוא דסוכה דלרבנן איכא מצוה מן התורה משום זה אלי ואנוהו וקאמרי רבנן אם לא אגדו כשר ואני אומר מלבד דהגאון השאגת אריה לא החליט לומר דהוא מדאוריתא ואם כן אין להקשות על סברת התוס' במנחות דיש לומר דסברי דהא דזה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן. וכמו שכן נראה מדברי התוספות במנחות ד' מ"א ע"ב (בד"ה אינו פוטר בה אלא מינה) עי"ש וכן נראה מדברי הגאון מוהרש"א בשבת ד' ק"ד ע"ב על דברי התוס' שם בד"ה אמר רב חסדא שכתב דלא ניחא להתוס' לאוקומי מתניתין דכתב על גבי כתב פטור בס"ת ומשום זה אלי ואנוהו דלא מסתבר דמשום זה אלי ואנוהו יהא פסול מדאוריתא עי"ש ומשמע דכונתו לומר דהתוס' סברי דדרשה דזה אלי ואנוהו אינה מדאוריתא אלא דיש לדחות דכונתו דאף דדרשה גמורה מדאוריתא היא מכל מקום מה שפסול מפני זה אינה מדאוריתא אלא חומרא מדרבנן וזה לשון הגאון שואל ומשיב במהדורא תניינא חלק ד' סי' י"ט וכיון דמה דפסלו רבנן משום זה אלי ואנוהו אינו רק מדרבנן כמ"ש מוהרש"א בשבת ד' ק"ד וכו' עי"ש (ולפי דברי הריטב"א שאביא בסמוך יתכן דכונת מוהרש"א היא דעיקר הדרשה מדרבנן וק"ל) ועוד נעלם ממנו דהריטב"א בחי' לסוכה שם כתב מפורש דמה שאמרו בש"ס דלרבנן מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו הוא מדרבנן דאי מדאוריתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמו שכתב בשמו מרן החבי"ף בספר חקקי לב חא"ח סי' טו"ב וכן כתב הרב בית השואבה בדיני שצריך לחזור אחר הידור מצוה סוף אות ו' בשם הריטב"א הנ"ל גם הגאון שואל ומשיב במהדורא תליתאה ח"ג סי' ל"ג כתב דדעת התוס' בריש פרק לולב הגזול היא דהא דזה אלי ואנוהו הוא מדרבנן ונראה דמשמע ליה הכי ממה שכתבו התוס' שם בד"ה לולב דמשום זה אלי ואנוהו לא מיפסל רק לכתחלה הוא דבעינן וסברי, כמו שכתב הריטב"א הנז"ל דמוכרח דהוא מדרבנן דאי מדאוריתא אין חלק בין לכתחלה לדיעבד מתבאר מכל האמור דאין הדבר פשוט דהאי דרשה זה אלי ואנוהו הוא מדאוריתא ומתיישבת שפיר שיטת התוס' במנחות הנז"ל:

וכבר כתבו הרבנים (בית השואבה וחקקי לב) הנ"ל דהרא"ש בפרק קמא דבבא קמא וגם רבינו ירוחם שפסקו הבעיא דשליש מלגאו או מלבר גבי הידור מצוה עד שליש לקולא סברי דדרשה זו זה אלי ואנוהו הוא רק מדרבנן כמו שכתב מרן הב"י סי' תרנ"ו (וכן פסק בש"ע לקולא) ושגם הרי"ף שהשמיט בעיא זו ומשמע דנקיט לחומרא לאו משום דסבר דדרשה זו היא מדאוריתא אלא כמו שכתב הר"ן דהשמיט הבעיא כי היכי דנינקוט לחומרא מלבר דהכי ודאי טפי עדיף ואי הוה סבר דדאוריתא היא מאי קאמר דהכי טפי עדיף הא ודאי אית לן למיזל לחומרא מדינא משום ספקא דאוריתא וכתב הרב בית השואבה שגם רבותינו הערוך והרוקח וריא"ז דפסקו לחומרא יש לומר דסברי כדברי הר"ן לדעת הרי"ף והביא דברי הרב חידושו אנשי שם בסוף פרק שלשה שאכלו גבי בעיא דשמאל מהו שתסייע לימין שכתב דעיקר הידור מצוה מדאוריתא הוא ותמה עליו מדהרא"ש ורי"ו פסקו בעיא דשליש לקולא ושגם הרי"ף סובר דהוא מדרבנן וכו' עי"ש:

ואתה תחזה דהגאון מוהרש"ל בים של שלמה בפרק קמא דבבא קמא סי' כ"ד הוקשה לו מה שהרא"ש פסק הבעיא לקולא מאחר שספיקא דאוריתא לחומרא. וניחא ליה דהרא"ש סבר דאין זה דאוריתא מאחר שאינו אלא מצוה בעלמא להדר המצוה וסיים ומכל מקום נראה לי לחומרא בפרט שהרי"ף השמיט הבעיא ומשמע לחומרא וכן פירש להדיא הר"ן שם עכ"ל והייתי סבור שכונתו לומר דלהרי"ף חשיב ספיקא דאוריתא ולחומרא ושכן הבין בכונת הר"ן בדעת הרי"ף אלא דראית להגאון חתם סופר בא"ח סי' קפ"ד שכתב שכבר הסכים ביש"ש סי' ד' דנוי מצוה אינו אלא מדרבנן ולא ציין איה מקום דברי רש"ל ולפי הנראה כונתו למה שכתב בים של שלמה הנ"ל ומה שציין לסימן ד' הוא טעות וצריך להיות סי' כ"ד ונמצא לפי זה שהגאון חתם סופר הבין בדעת רש"ל כמו שהבין הרב בית השואבה בכונת הר"ן לדעת הרי"ף דאף דנוי מצוה מדרבנן היא מינקט לחומרא עדיף וכן דעת הגאון נכד המחבר ישועות יעקב עיין בחלק יו"ד בהלכות ס"ת בדברי נכד המחבר בתשובה שנית בדף כ"ג דדרשה זו היא רק מדרבנן וכן כתב הרב משבית מלחמות (שאביא דבריו בסמוך) דהוא מצוה מדרבנן:

ומה שקשה לשיטה זו מסוגיא דשבת ד' קל"ג ע"ב דמבואר דמשום הידור מצוה דזה אלי ואנוהו יכול לחזור אפי' על ציצין שאינן מעכבין את המילה אף שסילק ידיו מעסק המילה ושרי ליה לחלל שבת משום זה אלי ואנוהו ואם איתא דזה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן איך מתירין חילול שבת דאוריתא משום מצוה דרבנן כבר עמדו על זה בס' בית השואבה וחקקי לב הנז"ל (ונעלם מהם דברי הגאון שאג"א {{ממ|ב[[שאגת אריה/נ|סי' נו"ן]]}} הנז"ל) וניחא ליה דאף דהידור מצוה לא הוי אלא מדרבנן מכל מקום כיון דמשום צורך מצוה דרבנן מיהא הוא חוזר לצורך גבוה מיקרי ולאו חזרה מילתא דאתחלתא לנפשיה הוי ועיין גם בחקקי לב שם. ואני הדל כתבתי ליישב על פי דברי הגאון שאגת אריה {{ממ|ב[[שאגת אריה/נא|סי' נ"א]]}} בסופו ליישב דעת הרב העיטור שסובר דחוזר על ציצין שאין מעכבין אפילו בשבת ותורף דבריו הוא דפוסק כר"י דמקלקל בחבורה פטור ומאי דאיצטריך למישרי מילה בשבת הוא משום דהוא מתקן כדאמרינן בשבת ד' ק"ו וכי הוה מתקן היינו דוקא במעכבין אבל ציצין שאין מעכבין אינו אלא איסור דרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן עי"ש ואם כן יש לומר דאף דזה אלי ואנוהו הוא רק מדרבנן דחי שפיר הש"ס דדילמא לריב"ב חוזר משום זה אלי ואנוהו והכונה דשמא סובר כר"י במקלקל בחבורה דפטור ובציצין שאין מעכבין שאינו מתקן אין בו אלא איסורא דרבנן ואתי דרשת זה אלי ואנוהו דרבנן ודחי ליה וישוב זה נראה בעיני יותר נכון:

אך קשה לשיטה זו מסוגיא דמנחות ד' ס"ד שחט כחושה ואחר כך שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו לכתחלה הבא שמינה ושחוט דשמע מניה דמותר לחלל את השבת משום לקיים המצוה מהודרת ואיך נתיר לחלל שבת משום מצוה דרבנן וכמו שהכריח כן הגאון שאגת אריה כנז"ל והיא קושיא חזקה ולא ידעתי מה יענו לזה הרבנים הנז"ל ומצאתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא בחלק שני סוף סי' כ"ו שכתב בשם הרב השואל לדחות ראית השאגת אריה הלזו דיש לחלק בין תשמישי מצוה לתשמיש קדושה כדרך שחילק הנמק"י בהלק"ט הלכות ציצית לענין גרדומין דגרדומי תכלת כשר וגרדומי תפילין פסול משום דבתשמישי קדושה בעינן שיהא הדר מתחלה ועד סוף מה שאין כן בתשמישי מצוה ואם כן יש לומר דדוקא בקרבנות צבור בעי הדר ולא במצוה והגאון המחבר דחה דבריו דגבי גרדומין שפיר כתב הנמק"י לחלק אבל לענין הדר דהוא מזה אלי ואנוהו אין חילוק בין קדושה למצוה וגם לענין שידחה שבת בשביל זה פשיטא דאף בקרבנות קדושה לא אלים כל כך כח הקדושה שידחה שבת ועל כרחין דהידור מצוה הוא מן התורה עכ"ל עיי"ש שלא זכר בתשובה זו דשיטת התוס' בריש פרק לולב הגזול היא דהידור מצוה הוא מדרבנן כדכתב בתליתאה ח"ג סי' ל"ג הנז"ל. וגם לא הזכיר כלל שיטת הרא"ש ורי"ו דפסקו הבעיא דשליש מלבד וכו' לקולא דמוכח דסברי דהידור מצוה הוא מדרבנן ולהקשות עליהם מסוגיא דמנחות הנז"ל דמוכח דהוא מדאורייתא:

וראיתי להרב אורים גדולים בלימוד י"ט שכתב דמדאמרינן בשבת ד' קל"ג ע"ב תנא זה אלי ואנוהו כתוב ס"ת נאה וכו' וכיוצא בזה מצינו לרבנן גבי אגד לולב דאף דאם לא אגדו כשר מצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו מוכח מהני דוכתי דלאו לעיכובא הוא והקשה דבגטין ד' נ"ד אמרינן דאפילו לר"י לא מהני העברת קולמוס על כל השמות דמיחזי כמנומר והיינו ודאי משום זה אלי ואנוהו דאם לא כן כי מיחזי כמנומר מאי הוי אלמא דמעכב וכן הקשה מספר תורה שנקרע תוך ג' דקימא לן לא יתפור וכן ספר תורה שיש בה ארבע טעיות בכל דף יגנז דכתב הרב הנמק"י הטעם משום דמיחזי כמנומר אלמא דהוי לעיכובא וכתב ליישב דהדבר נמסר לחכמים הי מינייהו לפיסולא והי מנייהו למצוה מן המובחר וכונתו דאף דדרשה זו מדאוריתא היא הכתוב מסרו לחכמים וכדרך שכתבו הראשונים גבי מלאכה בחול המועד דאף דאסור מן התורה (למאן דסבר הכי) התירו מלאכת דבר האבד דנמסר לחכמים וכן כתבו רבני האחרונים בדין סחורה בדברים האסורים באכילה עיין ביו"ד סי' קי"ז וכדבריו כתב הרב מוהר"ם בן חביב בס' כפות תמרים על דברי התוס' ד' כ"ט ע"ב ד"ה לולב יבש וכו' לדעת רש"י שסובר דהדבר נמסר לחכמים לומר באיזה דבר הוא לעיכובא כלולב יבש ואיזהו ללכתחלה כאגד הלולב עי"ש. ונראה דישוב זה יתכן ליישב הסתירות שיש בש"ס בענין זה אבל לא יתכן לומר כן לדעת הרא"ש והרי"ו ושאר פוסקים שפסקו הבעיא דשליש מלגאו או מלבר לקולא דאם היו סוברים כן לא היה להם להקל מסברא דנפשם דמנא להו דלדבר זה נראה לחז"ל להקל אלא ודאי מוכרח דסברי דהוא מדרבנן וספקו להקל ועוד תירץ דאף דמהא דואנוהו לא שמעינן אלא מצוה ולא עיכובא מכל מקום היכא דנוטה הדבר לגנאי (מיחזי כמנומר) ודאי פוסל דדי לנו להכשיר מה שאינו נוי אבל לא מה שהוא בהיפך אלו תורף דב"ק. ויש להעיר במאי דמשמע ליה מברייתא דכתוב ס"ת נאה וכו' דלאו לעיכובא אתמר אלא למצוה דהנה ברייתא זו איתא גם בריש מסכת נזיר ואם הרב לא היה רואה אלא ברייתא זו במסכת נזיר והיה מבין ממנה דלמצוה בעלמא הוא ולא לעיכובא החרשתי אבל מאחר שראה גם סוגיא דשבת הנ"ל תמיה לי איך משמע ליה בפשיטות מינה דאינו אלא למצוה דאדרבא מסוגית הש"ס שם משמע בהיפך מדדחי דלר"י בנו של ריב"ב אפי' על ציצין שאין מעכבין חוזר משום זה אלי ואנוהו ואי הא דזה אלי ואנוהו אינו לעיכובא לא הוה לן למישרי למיהדר עלייהו ואף דמתבאר מדבריו דמשמע ליה דדרשה זו מדאוריתא היא וכיון דאיכא מצוה דאוריתא אף דאינו מעכב יכול לחזור עליהן אכתי קשה מנא לן להבין כן בפשיטות דלאו לעיכובא הוא ודילמא משום דהוא לעיכובא הוא דשרי למיהדר עלייהו וגם מאי דפשיטא ליה דדרשה זו מדאוריתא היא קשה דזה היפך שיטת הרא"ש ורי"ו ומרן הב"י הנז"ל דסברי דהוא מדרבנן וכן דעת הריטב"א וכן דעת התוס' בריש פרק לולב הגזול ובשער דוכתי כמו שכתבתי בראש האות:

איברא דמאי דמשמע לי' להגאון שואל ומשיב (במהדורא ג' ח"ג סי' ל"ג) הנז"ל דרש"י והתוס' בריש פרק לולב הגזול פליגי בדרשה זו דלרש"י היא מדאוריתא ולהתוס' היא מדרבנן לי הדל אין דבריו מוכרחים כלל דמגוף דברי התוס' שם אין הכרח דסברי דהוא מדרבנן דשפיר יש לומר דאף דסברי דהוא מדאוריתא מכל מקום אינו אלא למצוה ולא לעכב דכל עצמם לא באו אלא לחלוק על מה שכתב רש"י דטעם פיסול יבש בלולב הוא משום זה אלי ואנוהו ואהא קאמרי דמשום זה אלי ואנוהו אינו פוסל דאף דמדאוריתא הוא מכל מקום כיון שלא בא בלשון ציווי תנוהו וכיוצא אינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב ואף דהריטב"א הכריח דאגד לולב לרבנן הוא מדרבנן מדמפלגינן בין לכתחלה לדיעבד כמו שהבאתי למעלה בשמו הנה ענין זה הוא מקצוע גדול ואינה ברורה בזה שיטת התוס' וכמו שמתבאר ממה שרשמתי במערכת הדל"ת אות י"ז (בשדי חמד ח"א) עי"ש ועל כל פנים מגוף דברי התוס' דריש פרק לולב הגזול אין לנו הכרח כלל דסוברים דדרשת זה אלי ואנוהו אינה אלא מדרבנן ואדרבה יש פנים לומר דהתוס' סברי דדרשה זו היא מדאוריתא דהלא לדידהו דטעם פיסול יבש בלולב הוא משום דאיתקש לאתרוג ודאי פסול מדאוריתא ואם לפי פירש"י דהוא משום זה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן (לפי שיטתם) היה להם לדחות פירש"י גם מטעם זה דאם אין כאן אלא משום זה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן ואילו בש"ס מבואר דהוא מדאוריתא מדאתקש לאתרוג מלבד הטעם דאם כן לא היה לנו לפסול בדיעבד וכו' ומדלא דחו פירש"י כי אם מטעם דואנוהו אינו אלא לכתחלה יש פנים לומר דגם התוס' מודו דדרשת זה אלי ואנוהו היא מדאוריתא ועל כל פנים אין לנו הכרח לומר דהתו' סוברים דהיא מדרבנן כאמור:

ומה שכתב הגאון שואל ומשיב דדעת רש"י בר"פ לולב הגזול דדרשת זה אלי ואנוהו היא מן התורה כן מתבאר דעת הרב מוהרמב"ח בכפת תמרים (על דברי התוס' בד"ה לולב יבש) בשני הישובים שכתב ליישב דברי רש"י. א') דלולא דרשת זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות לא הוה ידעינן דהדר הכתוב בתורה אלולב נמי קאי. ב') דנמסר לחכמים איזו למצוה ואיזו לעכב כמש"ל בשמו אמנם לפי הישוב. ג') שכתב שם דמאי דנקט רש"י טעם פיסול יבש משום זה אלי ואנוהו היינו לשאר ימים חוץ מיום א' עיין שם וכדבריו כתב הרב יד דוד (שיטה) על דברי רש"י בד"ה יבש ויישב לדעת רש"י דאגודה שאני דלא נפסל בשום יום בדיעבד לכן הדין נותן אם לא אגדו כשר אבל הדר דביום ראשון פסול אפילו בדיעבד מדכתיב הדר והוקשו כל המינים לא רצו חכמים לחלק וכיון שהצריכו לכתחלה זה אלי ואנוהו פסלו הכא אף בדיעבד כדי שלא נטעה ביום ראשון עיי"ש נראה דלפי זה אינו מוכרח דרש"י סובר דדרשת ואנוהו הוא מדאוריתא דהא לא קאמר האי טעמא אלא לשאר ימים שהם מדרבנן ורק ביום ראשון חיוב ההידור הוא מדאוריתא מדכתיב באתרוג הדר והוקשו כל המינים זה לזה וק"ל:

העולה מכל הרשום למעלה דדבר זה אינו מבורר בדברי הפוסקים אם דרשת התנאה לפניו היא מדאוריתא ובמחלוקת שנוי ומה שכתב הגאון בעל עמק הלכה בקונטרס תוספת מצוה אשר לו בראש ספר שו"ת זכרון יהושע בד' א' ע"ד דהא דזה אלי ואנוהו הוא מדאוריתא כמבואר בפוסקים וציין לעיין בשו"ת שאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/נ|סי' נ']]}}. בעניותי לא ראיתי דבר זה מפורש כן בפוסקים דממה שכתב הר"ן לדעת הרי"ף דמדהשמיט הבעיא דשליש מלגאו או מלבר דעתו להחמיר וכן דעת הערוך והרוקח וריא"ז שפסקו לחומרא אין הכרח דסברי דדרשה זו היא מדאורייתא כמו שכתבתי למעלה בשם הרב בית השואבה וגם מה שכתב הרב שואל ומשיב דדעת רש"י בר"פ לולב הגזול דהוא מדאוריתא גם על זה כתבתי דאינו מוכרח לפי דברי הרבנים כפות תמרים ויד דוד ושאגת אריה עצמו כתב בישוב השני אפילו תימא דהוא מדרבנן וכו' מוכח דלא סמך על הוכחותיו מהש"ס דשבת ודמנחות הנ"ל ולא ראינו מי שכתב מפורש דהוי דאורייתא אלא הרב חידושי אנשי שם בסוף פרק שלשה שאכלו שהביא הרב בית השואבה וכן היא דעת הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג כמו שכתב הרב פתח הדביר בח"א סי' ל"ט ד' ס"ב ע"א ובח"ב סי' קצ"ב אות ד' בשם הרבנים מוהרי"ן בגט מקושר בתוספותיו על הרא"ם ד' קי"ח ושם חדש ח"א ד' ק"ז ע"ב ובודאי לא היתה כונת הרב עמק הלכה על הרא"ם וחידושי אנשי שם הנ"ל שאין זה במשמעות לשונו שכתב כמבואר בפוסקים וכל שכן דלפי הנראה מדברי הרב פתח הדביר הוא דהרא"ם לא כתב כן בפירוש אלא שהרב גט מקושר הוכרח לומר כן בדעתו (ספר גט מקושר ושם חדש לא שכיחי גבאי) ולאידך גיסא נמצא מפורש בדברי הריטב"א דאינו אלא מדרבנן כמו שכתבו בשמו הרבנים חקקי לב ובית השואבה ומוכרח שכן דעת הרא"ש ורי"ו מדפסקו הבעיא לקולא וכמו שכתבו מרן הב"י ורש"ל בים של שלמה הנ"ל וכן פסק מרן בש"ע ורבני האחרונים דישרן סמיכין סביב השלחן לא ערערו על זה שמעינין דנקטי הכי וכן מוכח קצת דעת התוס' במקומות שרשמתי למעלה ובשואל ומשיב הנז"ל פשיטא ליה שכן דעת התוספות בריש פרק לולב הגזול (אלא שאין דבריו מוכרחים כנז"ל) ואם כן איך נוכל לומר כדברי הג' העמק הלכה דמבואר בפוסקים דדרשה זו מדאוריתא היא וראיתי שגם הגאון בית שמואל אחרון בתשובות הנוספות שאחר התשובות השייכות לחו"מ בסי' ה' ד' ה' ע"ב כתב בפשיטות דהא דזה אלי ואנוהו הוא מדאוריתא וכתב דהפוסקים הולכים בספק דזה אלי ואנוהו לחומרא וכו' עי"ש ולי הדל צ"ע:

וכן יש לתמוה על גדול בדורנו הגאון העמק שאלה יצ"ו שכתב בספרו בפרשת שלח שאלתא קכ"ו סוף סק"ה בפשיטות דציצית יפים הוא מצוה מן התורה שנאמר זה אלי ואנוהו טלית נאה ובזה נכלל גם כן ציצית נאים והכי תניא במסכת סופרים פרק ג' הלכה י"ג חייב לעשות ציצית נאה וכו' שנאמר זה אלי ואנוהו עכ"ל והנה מה שכתב דבכלל טלית נאה נכלל ציצית נאים והביא דהכי תניא במסכת סופרים משמע מדבריו דבש"ס דילן נאמר זה גבי טלת נאה ומטלת בא ללמד לציצית ומייתי נמי דהכי תניא במס' סופרים אחרי המחי"ר אין דבריו מדוקדקים דבאמת בש"ס דילן בשבת ד' קל"ג ע"ב ובריש נזיר לא הוזכר כלל טלת נאה אלא צצית נאה כמו שיראה הרואה ואולי הוצרך לזה לפי שראה שגירסת רש"י בפרק קמא דבבא קמא ד' ט' ע"ב וכן גירסת הרי"ף והרא"ש בפרק לולב הגזול בסי' י"ב היא טלת נאה ולא הוזכר בדבריהם ציצית נאה כיעי"ש והוא דוחק דאימור גם במסכת סופרים גרסי טלת נאה ולא כגירסתינו ציצית נאה כמו שראינו שחלוקה גירסתם בהש"ס מגירסתינו. וגם בירושלמי פרק קמא דפאה ה"א (בפיסקא גמילות חסדים וכו') הגירסא שם כגירסת הש"ס שלפנינו ציצית נאה עיי"ש גם מאי דפשיטא ליה דדרשה זו היא מדאוריתא הוא תמוה לענ"ד דלא זכר שיטת הרא"ש ורי"ו ופסק מרן דסברי שהיא מדרבנן כאמור וביותר יש לתמוה על האי תנא ירושלמאה הגאון מוהרי"ל דיסקין יצ"ו בהמחברת תורה מציון שנה ראשונה חוברת ב' סי' א' שכתב דמבואר בשבת ד' קל"ג ע"ב דמצות זה אלי ואנוהו היא מצוה דאוריתא עי"ש שכתב כן לפרש דברי הרא"ש והוא תמוה דודאי להרא"ש הידור מצוה אינו אלא מדרבנן כדמוכח מדפסק הבעיא דשליש מלגאו וכו' לקולא וכמו שכתב מרן הב"י גם מה שכתב שם כן על פי סוגיא דשבת ד' קל"ג ע"ב לפי הרשום למעלה אינו מוכרח וטפי הוה ליה לאתויי סוגיא דמנחות הנ"ל וצ"ע עתה נדפס ס' עין יצחק להגאון המפרסם סב"ק מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו וראיתי שם בחלק א"ח סי' ד' שכתב קצת בענין זה וכתב דאית לן למינקט דהוא מדרבנן כיון שכן פסקו הפוסקים בסי' תר"נו גם רבין חסידא איש ירושלים בסה"ב אזן אהרן בקונטריס ארעא סמיכתא במערכה זו הביא לנו דברי מי שגדול הרב המבי"ט בס' קרית ספר בפרק א' מהלכות תפילין שדרשה זו הוא מדרבנן וציין לעיין בס' ווי העמודים החדש ד' ע"ב ואינו מצוי אצלי לראות מאי קאמר מר:

ומדברי הגאון חתם סופר בחידושיו לריש פרק לולב הגזול (שבחלק ששי) מתבאר שיטה אחרת בענין זה והוא ששם (בד"ה והיבש) כתב גם כן שדעת רש"י דמשום זה אלי ואנוהו מעכב לפסול כדיעבד ושהתוס' שם סוברים דאינו מעכב והביא ש"ס בגטין ד' ך' ע"א דרב אחא בר יעקב סובר דפליגי ר' יהודה ורבנן דלר' יהודה כשר להעביר קולמוס על השם ולרבנן פסול ורבא לקמן בדף ל"א ע"א צ"ל שסובר כרב חסדא בגטין הנ"ל דלא כר"א בר יעקב ורש"י סובר כהפוסקים בגיטן כר"א בר יעקב לכן פירש כאן דמעכב והקשה על ר"א בר יעקב מה יענה לקושית התוס' מלולב מצוה לאגדו משום ואנוהו ואם לא אגדו כשר אלמא דואנוהו אינו מעכב וכתב לחלק דהמצוה עצמה צריכה הידור הן בארבע מינים הן בכתיבת השם ובכל המצות ומעכב נמי אבל מי שכבר קנה ד' מינים מהודרים בעצמותן אין עיכוב שיהדרו מבחוץ לאגדו בגמונים של זהב או לאגדו כלל וכו' ושוב הקשה על ר"א בר יעקב מסוגיא דשבת ד' קל"ג דמתבאר דמשום ואנוהו אינו מעכב ואחר שיישב קושיתו הקשה על התוס' וכי נעלם מהם ומכל הראשונים סוגיא דגטין הנ"ל ותירץ דסברי התם מפרש קרא זה אלי דוקא ואנוהו פירוש בקדושת אלי כתיבת ה' בעינן נוה וכן הכא בד' מינים מפורש הדר בעינן נאה לעיכוב אבל בשארי מצות אינו לעכב ועוד אפשר הוה זה אלי והדר שני כתובים בקדושת ה' ובאתרוג בעינן הידור לעיכוב ולא בשארי מצות שאינו מעכב אלו תורף דב"ק. מתבאר שסובר דגוף הדרשה דדרשינן התנאה לפניו במצות היא מדאוריתא בכל המצות אבל לענין עיכוב יש חילוק דבשאר מצות אינו מעכב ובכתיבת השם ובאתרוג מעכב וזה היפך ממה שנראה מדבריו שבחלק א"ח סי' קפ"ד הנז"ל (בד"ה ואתה תחזה) ששם נראה שמסכים למסקנת הרש"ל בים של שלמה דהידור מצוה אינו אלא מדרבנן ועל פי זה כתב להתיר בחול המועד את האתרוג שתלאו בסוכה לנוי ליטלו לברכה משום דאף דבתחלה היה נוי למצוה דאוריתא ועכשיו הוא מצוה דרבנן כבר הסכים בים של שלמה דהידור מצוה הוא מדרבנן וכו' עי"ש ואילו בחידושיו מתבאר שדעתו דהידור מצוה הוא מן התורה וצ"ע:

גם מדברי ספר החסידים בסי' תתע"ח נראה שהידור מצוה הוא מן התורה שכתב וז"ל כתיב חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כגון טלית נאה וס"ת נאה שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבואו לי טלית יפה מאד אלא יקנה מיד טלית אף שאינה יפה כל כך וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבא כל כך בקרוב זמן מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אף על פי שאינו כותב יפה כי על זה נאמר חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך ובסי' תתע"ט כתב וז"ל אם כתב אדם ספר יפה וכתב דף שאינו כל כך יפה כמו שאר הדפיס אף על פי שאין בו טעות אם חפץ יסיר הדף ויגנוז. ויכתוב אחר יפה ואין לומר עובר משום בל תשחית לכך נאמר זה אלי ואנוהו עכ"ל ומלבד שמשמעות לשונו שכתב שאמרה תורה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו וכו' משמע שכונתו לומר שדרשה זו הוא מן התורה (ולא שכונתו לומר שהתורה אמרה זה אלי ואנוהו וחכמים סמכו על זה לדרוש התנאה לפניו דאין זה במשמעות לשונו) ועוד מדהתיר לגנוז הדף שאינו כל כך יפה מפני טעם זה דהתנאה לפניו ולא חש לביזוי ח"ו להביא את הדף לידי גניזה אף שמסתמא לא יבצר שיש בהדף איזה שמות הקדושים ונמצא מביאם לבית הפיסול (שהרי לא כתב לחלק בהיתר זה בין אין בהדף שמות הקדושים לכשיש בו) מוכח דמאי דדרשינן הכי הוא מדאוריתא שאם הוא רק מדרבנן אין סברא להתיר להביא הדף לידי גניזה (דהוי כמוחק את השמות הקדושים) משום מאי דאמר רבנן התנאה לפניו במצות:

וכן ראיתי בשו"ת הגאון מוהר"ם שיק (שהשגתיו מקרוב) בחלק יו"ד סי' הר"ן במה שנשאל במי שיש לו לקנות ס"ת שכתבה אומן מופלא ויכול גם כן ליתן לאחד מסופרי זמננו שיכתוב לו ס"ת איזה מהם עדיף ובתשובתו נשא ונתן בדין זה וכתב (בד"ה ואפילו) כיון דס"ת יפה ומהודרת היא מדאוריתא ויליף לה בשבת קל"ג ע"ב מן ואנוהו לבלר אומן וכו' ויש הידור מצוה שאפילו בדיעבד מעכב כמו שבאר בכפות תמרים ריש פרק לולב הגזול וברש"י ונמק"י מתבאר דגם קונה ס"ת יוצא ידי חובתו אלא דמצוה מן המובחר שיכתוב בעצמו או יתן לכתוב וזה אינו מן התורה והידור מצוה הוא מן התורה וכו' עי"ש מה שהעלה לנדונו הרי כתב מפורש שהידור מצוה הוא מן התורה וחידוש הוא שלא הזכיר בזה דברי מר רבו הגאון חתם סופר בשתי המקומות שהבאתי למעלה (בד"ה ואתה תחזה ובד"ה ומדברי) דממקום אחד הוי תיובתיה ומהשני מסייעא ליה:

וכתב מרן החבי"ף בס' ברכת מועדיך לחיים בדרוש י"א לתשובה ד' קכ"ט ע"א בשם הרב משבית מלחמות ד' י"ד ע"ב דהא דהתנאה לפניו וכו' הוא מצוה דרבנן ושלא נאמר זה במקואות דדוקא במצות התלויות במראה עין האדם כנטלת לולב וסוכה נאים וכיוצא אבל במקואות הכל תלוי בטהרה ולא אכפת לן בין מקוה למקוה עיו"ש וס' הנ"ל אין מצוי אצלי לראות דב"ק ולכאורה יש לפקפק במה שכתב דלא קפדינן אלא בדבר הנראה לעין מדברי המרדכי בסוף מגילה ופסקו הרמ"א בא"ח סי' קמ"ז ס"א דמעיל שמצד אחד משי ומצד אחד פשתן יתן צד המשי לצד הספר לגלול הרי דקפדינן שיתן צד הנאה לצד ס"ת אף על פי שאם כן יהיה הנאה סמויי מן העין ולפי סברת הרב משבית מלחמות אדרבא היה ראוי ליתן הצד של משי לצד חוץ כדי שיהיה נראה הנוי מבחוץ משום זה אלי ואנוהו אך יש ליישב על פי מה שכתב שם הרב מג"א בשם האגודה דמעיל התחתון יתן המשי לצד הספר ומעיל העליון יתן המשי לצד חוץ דומיא דהארון שהיה מצופה מבית ומחוץ ובאמצעיתו עץ וכתב דמה שכתוב במרדכי דומיא דמזבח הקטורת הוא טעות וצריך להגיה דומיא דארון עיי"ש ולפי זה נראה דצריך לומר דגם כונת המרדכי כן היא כמו שכתב באגודה ומה שכתב ליתן צד המשי לצד הספר הוא במעיל התחתון דוקא שבו גולל הס"ת אבל לא במעיל העליון דאותו ודאי יהיה צד המשי לחוץ שאם לא כן מה הועלנו בהגהתינו דומיא דארון במקום דומיא דמזבח הקטרת הלא הארון היה מצופה מבית ומחוץ כמו שכתב הרב מג"א והוא שס' ערוך ביומא ד' ע"ב ע"ב שלש ארונות עשה בצלאל וכו' עי"ש ברש"י דהחיצון היה של זהב כשל פנימי וגירסת הב"ח שם חיצון של זהב וכו' אלא ודאי מוכרח דכוונתו לפרש דברי הרב המרדכי על דרך שכתב באגודה אלא דממה שכתב בשם ספר החסידים ומביא ראיה מקרשים שהיו מצופים זהב מבפנים והיריעות מבחוץ משמע דגם במעיל העליון הדין כן אף שהצד שאינו נאה נראה לחוץ דומיא דקרשים וכיון שכתב (הרב מג"א) וכן כתב בסה"ח וכו' נראה שרצונו לומר דשניהם (המרדכי וסה"ח) לדבר אחד נתכונו ולי הדל צ"ע דכיון דהמרדכי יליף לה מארון בהכרח לומר שכונתו כמו שכתב בס' האגודה כמו שכתבתי ותמיה לי על הרב מחצית השקל שדרכו בקודש לבאר באר רחובות כל דברי הרמג"א ובזה סגר עליו המדבר וקבל שכר על השתיקה:

שוב ראיתי דהרמ"א בסי' ל"ב ס"ד כתב מצוה ליפותם מבחוץ ומבפנים והוא מדברי הרב המרדכי וכתב הרב פתח הדביר שם באות ג' שתמה הרב אדני פז דלא שייך זה אלי ואנוהו בדבר שהוא מכוסה תמיד וכן כתבו בהדיא התוס' במנחות ד' ל"ב וכו' ומטעם זה השמיט זה מרן בש"ע וכו' וכתב על דבריו דאמת שכן כתבו התוס' בשם ר"ת אבל סברת ר"ת יחידאה היא כמו שכתב מרן חיד"א בסוף ס' שער יוסף בתשובה סי' ח' ד' כ"ד ע"א וגם מרן סובר כן וכן מוכח קצת מש"ם שבת ד' קל"ג ע"ב דז"א ואנוהו שייך במילה דמכוסה תדיר וכן כתב הרב מנחת אהרן כלל ג' סי' ב' דדקדקו חז"ל ואמרו התנאה לפניו לומר נוי המצוה תלוי במה שהוא נוי לפניו יתברך לא להתנאות בעיני הבריות ומסיק כן דואנוהו שייך נמי במופלא ובמכוסה אתוד"ק וחידוש הוא בעיני שנעלם ממנו דברי הרב המרדכי ופסק הרמ"א בסי' קמ"ז ודברי הרב משבית מלחמות הנז"ל ועל כל פנים למדנו דדעת רבנן קדישי הנ"ל דגם במופלא ובמכוסה שייך משום נוי מצוה דלא כמו שכתב הרב משבית מלחמות מסברא דנפשיה וכן כתב הרב אורים גדולים בלימוד י"ט דמאי דתני תנא בברייתא דמייתי הש"ס בשבת ד' קל"ג כתוב ס"ת לשמו בהדי אינך דהוו משום נוי דיו נאה וכו' הוא לאשמועינן דאפילו מה שאינו אלא נוי לפניו יתברך נאמר עליו זה אלי ואנוהו ושדקדקו לומר התנאה לפניו וכו' עי"ש ובס' בנין שלמה (לידידי אישי כהן גדול הגאון המפורסם מוהרש"ל הכהן מווילנא יצ"ו) שנדפס עתה ראיתי בתשו' סי' ז' שפלפל בחכמתו הרמה בדין זה אם בדבר שאינו נראה לכל יש דין זה דהתנאה לפניו במצות ודעתו דעת עליון נוטה דאין בזה משום ואנוהו והאריך בזה וכעת לא פניתי לעיין בדב"ק ואתה תחזה:

והנה אחר שנדפס מה שכתוב למעלה בענין זה (אם בדבר הסמוי מן העין איכא משום ואנוהו) שלח לי ידידי הרב הגאון מוהר"ר משה שמואל הורוויץ מעיר ווילנא יצ"ו את ספרו ידי משה וכתב לי לעיין בענין זה בספרו הנ"ל (הנספח לספר הפרנס שהביאו לבית הדפוס הרב הנ"ל יצ"ו) בד' ט"ל ע"ג וד' מ"ב ע"ג ועיינתי שם וראיתי שכל המשא ומתן שלו שם הוא להשיג על דברי ידידי הכהן הגדול בס' הבהיר בנין שלמה שהזכרתי למעלה (שדעתו נוטה לומר דבדבר שאינו נראה לעין כל ליכא משום התנאה לפניו) והם בדין תפלין של יד דאין צריך להשחיר עור הבית של יד ומה שאמרו בס' ל"ב סעיף מ' דעור הבתים מצוה להשחיר היינו בשל ראש דוקא והביא ראיות לזה ומני"ר משה שפיר יצ"ו הרבה להשיב על דברי ראיותיו ובדף ט"ל אות ג' חקר אם מוסכם מכל הפוסקים שטעם שחרות הבתים הוא משום זה אלי ואנוהו או יש סוברים שהוא הלכה למשה מסיני ונפקא מינה לדינא דאם הוא רק משום ואנוהו אינו מעכב בדיעבד כמו באגד דלולב דאם לא אגדו כשר (וציין לעיין בדברי הרב המבי"ט ח"ג סי' מ"ט והרב אבן השוהם סי' כ"ג וסיים וצ"ע ואין הספרים הנ"ל אצלי לידע מאי קאמרי ומאי קשיא ליה על דבריהם) וכתב שכן מוכח מהש"ס בסוכה ד' ל"א ע"ב דמשום ואנוהו אינו מעכב מדאמרינן ור' יהודה לא בעי הדר והא כתיב הדר ומשנינן דהוא הדר באילנו משנה לשנה ואכתי תקשי דליפסול משום ואנוהו דהא תניא בשבת ד' קל"ג עשה לפניו לולב נאה אלא ודאי דואנוהו אינו מעכב בדיעבד (אמר המחבר הוכחה זו יש לדחותה על פי דברי הגאון חתם סופר בחידושיו לריש פרק לולב הגזול שכתבתי למעלה וק"ל):

שוב הביא (בידי משה הנ"ל) שמצא שהרב הנמק"י בסוף הלכות ס"ת בדין שכתב הרי"ף שלא יכתוב חציו של קלף וחציו של עור וכתב משום דבעינין ואנוהו ובזה אינו נוי אבל אינו נפסל בכך מדלא קתני פסול דמבואר דמשום נוי אינו פוסל (ותמה על הרב הנמק"י שמבואר בהיפך בדברי הראשונים דפוסל ועל כל פנים למדנו מדבריו דמה שהוא משום נוי אינו פוסל) אלו תורף הדברים שבד' ט"ל ומה שציין לד' מ"ב הוא ששם כתב לדחות כל הראיות שהביא הגאון בנין שלמה יצ"ו להוכיח דבדבר הסמוי מן העין אין בו משום ואנוהו והגאון מח"ס בנין שלמה יצ"ו שם בד' מ"ו ומשם והלאה כתב ליישב השגות הרב המחבר על דבריו ועשה סניגדון לדבריו שבספר בנין שלמה עיין בדב"ק נפלאות מתורתם:

ועל מה שכתבתי למעלה (בד"ה וכן יש לתמוה) על דברי הגאון תנא ירושלמאה מוהרי"ל דיסקין יצ"ו הנה מר בריה הלא הוא ידידי הרה"ג מוהר"ר יצחק ירוחם דיסקין מעיר אומאן יצ"ו במכתב לחזקיהו בשנת התרנ"ג כתב לקיים מילי דאבות ואלה דבריו הנה כת"ר הביא בשם כ"ק אבא מארי שליט"א שכתב בשיטת הרא"ש כשיטת הסוברים דזא"ו לאו אסמכתא והידור מצוה מה"ת וע"ז תמה כת"ר מדברי הרא"ש עצמו פ"ק דב"ק שפסק הך אבעיא דלא איפשטא לקולא דשליש מלגאו והעיד בשם מרן הב"י שפירש משום דהידור מצוה דרבנן אמנם אחרי הסליחה מכת"ר העיד שראה את השמש אבל לא באספקלריא המאירה ובמקום השגתו שם תשובתו בצדו ואדרבא פוק חזי דברי קדשו של מרן הב"י כי רוח ה' דבר בו ודבריו מדוקדקים בתכלית הדיוק ומכוונים להלכה אם אמנם בעל פלפולא חריפתא בב"ק שם כתב להדיא דהידור מצוה דרבנן מפני שהוא באמת מן הסוברים כן ולשיטתו אזיל ורבו החולקים בזה ומי לנו גדול מרבנו האלפסי ורש"י ועיין שאגת אריה ואין אנו אחראין למשכוני נפשין ע"ז כי הוא מפרש ולא פוסק אמנם מרן הב"י עמוד ההוראה אשר מפי' אנו חיין שכל את לשונו הטהור ולא נזכר בדבריו כלל דהידור מצוה דרבנן רק דספק דרבנן לקולא. ולפענ"ד לא נתכוון לומר דהידור מצוה דרבנן רק דאפי' להסוברים הידור מצוה מה"ת מכל מקום האי שיעורא דאמרו בגמרא עד שליש במצוה פשוט וברור דלכו"ע הוא רק מדרבנן אבל מן התורה אין ע"ז שיעור כלל כמו מצות צדקה שהיא מן התורה אבל שיעור חומש הוא מדרבנן וכן גבי מצות תרומה השיעורים שלה הם רק מדרבנן ואף על גב דבגמרא אמרו סתמא עד שליש ולא זכרו שהיא תקנת חכמים מ"מ מצינו כה"ג בחולין קל"ז ע"ב בהא דרב ושמואל דאמרי פאה בששים ואף על פי שאמרו הדבר סתמא מ"מ מסיק הש"ם שם שהוא שיעור מדרבנן והכא נמי דכוותה ואם כן כיון שבש"ס סלקא בתיקו בגוף השיעור אי מלגאו או מלבר פסק הרא"ש לקולא דהוי ספק בשיעור דרבנן דמה"ת אין להידור מצוה שיעור כלל אבל עצם הידור מצוה שפיר הוה מן התורה לשיטת הרא"ש וכדברי מר אבא הגאון שליט"א תדע שהרי לשיטת הרמב"ם ודאי הידור מצוה מן התורה לדברי בעל מגלת אסתר בשיטת הרמב"ם בס' המצות שורש א' דלשון מצוה בכל מקום מה"ת ובפ"ק דסוכה אמרו לולב מצוה לאגדו משום זא"ו ועוד דקצת משמע כן מדברי הרמב"ם סוף איסורי מזבח שהוא מה"ת ומכל מקום השמיט ולא זכר כל עיקר שיעורא דעד שליש במצוה אעפ"י שלא מצאנו ע"ז חולק ואדרבא הדבר מבואר גם בהירושלמי פ"ק דפיאה ואם היה דין זה מה"ת בודאי לא השמיטו הרמב"ם וע"כ שהוא מדרבנן וחומרא בעלמא אמת שדברי מגא"ס שזכרתי אית להו פירכא מכמה דוכתי ואכמ"ל. ואין להקשות א"כ אמאי לא חשיב נמי במתניתין דריש פאה הידור מצוה מדברים שאין להם שיעור מן התורה דלא חשיב רק מצוה פרטית כמו פאה וביכורים משא"כ הידור מצוה שהיא מצוה כוללת דאפילו לדעת היש"ש דשעורא דשליש אמרו רק באתרוג דכתיב ביה הדר אבל מ"מ עיקר הידור מצוה נוהג בכל מצות שבתורה ועוד י"ל דלא חשיב הידור מצוה דהוי מצוה שלפני הדיבור כיון דנפיק מקרא דזא"ו שנאמר קודם מ"ת ול"ד לפאה ולבכורים ואע"ג דחשיב נמי במתניתין ראיון ואליבא דריש לקיש בפ"ק דחגיגה היינו קרבן ראי' ולב"ש עולת ראיה הקריבו במדבר והוה מצוה שלפני הדיבור מ"מ מאן האי תנא דדריש הידור מצוה מקרא דזה אלי ואנוהו הוא ר' ישמעאל כמבואר במכילתא דבשלח שם ור' ישמעאל ס"ל להדיא בפ"ק דחגיגה שם כב"ה דעולת תמיד הואי והדמסיק שם בגמ' סמי מכאן ר' ישמעאל:

ודע דאי נימא דמתניתין לא חשיב רק היך מצות דמדרבנן יש להן שיעור היה מקום לישב השמטת הרמב"ם שיעורא דשליש משום דקשיא ליה מתניתין דלא חשיב הידור מצוה דמה"ת ודאי אין לה שיעור וכמ"ש וע"כ דמתניתין פליגא אדינא דר"ז ומצוה דלית לה שיעורא מדרבנן נמי לא חשיב והרמב"ם לטעמיה דביכורים נמי יש להן שיעור מדרבנן אבל מדברי הירושלמי פ"ק דפאה משמע לכאורה דלא כדברינו מדפריך דליחשיב אפר פרה ועוד נראה דאפילו אי נימא שלדעת הסוברים הידור מצוה מה"ת שיעור שליש נמי מה"ת מ"מ עכ"פ אין זה מפורש בתורה וע"כ הוא בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני וכמ"ש כה"ג בתשובת הרא"ש לענין שיעור י"ג שנה וא"כ אכתי נפלנו ברברבתא בפלוגתא דקמאי הרמב"ם והראב"ד בספק הלכה למשה מסיני לקולא או לחומרא לדברי הרב בעל תודת השלמים גם כת"ר בספרו היקר (שדי חמד ח"א בחלק הכללים מערכת הה"א אות כ"ד) האריך בפרט זה ולא זכיתי לעיין בדבריו הנעימים מפני קוצר הזמן כי דברנו רק לדעת הב"י בשיטת הראש אבל לדעת הטור דברי הרא"ש בסוכה סותרים לדבריו בב"ק והם עיקר והדר ביה מדברי' הראשונים דב"ק להחמיר דשליש מלבר כהרי"ף וכמ"ש הב"ח שם כיום מצאתי בספר היקר מאת הגאון מוהר"א שליט"א מקאוונא וראיתי שם בתשובה סי' ד' שכתב ג"כ כדברי כת"ר וקבע בם מסמרים להלכה ובמחכ"ת הגדולה שגה בזה לפום חורפי' ושרי ליה מארי' עכ"ד יצ"ו:

אמר המחבר אפריון נמטייה דטרח וכתב לקיים מילי דאבות והאמת הוא שיתכן לפרש כונת דברי מרן הב"י בסי' תרנ"ו דמה שכתב שטעם הרא"ש שפסק לקולא הוא משום שהוא מדרבנן לא על עיקר ההידור קאמר אלא על השיעור עד שליש ברם מאי דמשוי למאור עינינו הגאון מקאוונא יצ"ו בספרו עין יצחק (שכבר הזכרתיו לטובה למעלה בד"ה וכן יש לתמוה) כטועה בדבר משנה עמו הסליחה דאף שנוכל לפרש כן בדברי מרן הב"י מכל מקום אינו מוכרח ודברים כפשטם מורים דעל גוף ההידור קאמר דהוא מדרבנן ומתוך כל הכתוב למעלה עינינו הרואות דשלמים וכן רבים סברי הכי ומכללם רבותינו התוס' והריטב"א והגאון רש"ל בים של שלמה וקצת משמע שכן דעת הרב הנמק"י בסוף הלכות ס"ת הנז"ל ואם כן שיטה זו לא נפלאת היא ולא רחוקה וכבר הבאתי דברי כמה מרבני האחרונים דנקטי הכי ולכן אף דודאי ראוי ונכון למינקט לחומרא מכל מקום המיקל יש לו סמוכים דרבנן קדישי הנז"ל ולאו בר סליחה וכפרה הוא ואין לכתוב עליו שארי ליה מאריה באשר לא חטא על הנפש חלילה:

שוב השגתי ספר יקר אבן שתיה (שנדפס מקרוב) לידידי הגאון אבד"ק לוצין יצ"ו וראיתי בסי' כ"ו שעמד בזה ובתחלת דבריו כתב דיש אומרים דגוף ההידור הוא מן התורה רק מה שאמרו עד שליש שיעור זה הוא מדרבנן וכדמוכח מדברי מרן הב"י בסי' תרנ"ו וכו' עי"ש ומצינו רב תנא דמסייע לידידי הרב דאומאן הנ"ל יצ"ו והאריך באבן שתיה שם בגוף מחלוקת זו ובדברי החת"ס בחידושיו לפרק לולב הגזול בפלפול עצום ולא יכלתי להתבשם בדב"ק מאפס פנאי לך נא ראה דבריו הנעימים ובכנסת חכמי ישראל (היו"ל באודיסא) בקונטריס שלישי שנדפס עתה ראיתי בדף ט"ן סוף ע"ב שרב אחד יצ"ו נקיט בפשיטות דעיקר הידור מצוה הוא מדרבנן דכתב מרן הב"י בסי' תרנ"ו ותמה על מה שכתב בגליון הרי"ף סוף פרק שלשה שאכלו (גבי הבעיא דשמאל מהו שתסייע לימין) דעיקר הידור מצוה הוא מן התורה ונעלם מהרב יצ"ו כמה דיות נשתפכו בזה ככל הכתוב למעלה:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:שדי חמד: כללים: ז]]