עריכת הדף "שדי חמד/כללים/א/לח"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{גופן|5|דרוגולין|'''[{{כתובת מלאה:שדי חמד/כללים/א/לח|action=edit}} לח]'''}} '''אינו לוקה עליו''' משמעות לשון זה הוא דמילקא הוא דלא לקי אבל איסורא מיהא איכא וכמ"ש מרן כ"מ בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין דין י"ב ויש בזה מערכה מול מערכה דיש סוברים דאסור מה"ת דאל"כ אינו שייך לומר אינו לוקה דמהיכא תיתי מלקות הרי אפילו איסור תורה אין בו (על דרך שכ' הר"ן בהלכות ברפב"ת דיומא בסוגיא דה' עינויין דאם איתא דשאר עינויין אינם אלא מדרבנן היכי שייך לומר ולא אמרו ענוש כרת אלא לאוכל ושותה הרי אפילו איסר תורה ליכא עי"ש). א) כן דעת ה"ה פ"ה מהל' מאכלות אסורות הל' י"א (ד"ה ואם) דאין לשון זה נאמר באיסורין דרבנן. ב) וכן נראה דעת מרן הב"י בא"ח סי' תמ"ב (בד"ה ומ"ש רבינו ולר"א שהן בלאו וכו') שכ' דממ"ש חכמים ועל עירובו בלא כלום משמע דאיסור תורה מיהא איכא מדלא אמרו מותר עי"ש וא"כ ה"ה או כ"ש לדידיה דלשון אינו לוקה מורה דאיסור תורה מיהא איכא וכדברי מרן הב"י כתב הר"ן ר"פ אלו עוברין והרב קרבן נתנאל שם אות קטן י"ב כ' ליישב לשון הטור לדעת מרן הב"י עי"ש ולהרב ערך השלחן סי' תמ"ג ריש אות ג'. ואף למה שכתב בקרבן נתנאל שם אות ה' בשם שו"ת פנ"י סי' ט"ו שהאריך דאין בתערובת אליבא דרבנן אלא איסור דרבנן בעלמא יתכן דדוקא בלשון זה (על עירובו בלא כלום) הוא דמשמע ליה דאין בו שום נידנוד איסור תורה אבל בלשון אינו לוקה אולי דמודה דאם לא היה בו איסור תורה לא היה צריך לומר דאינו לוקה וכ"כ ה"ה בהל' שבת ריש פ"כ בדין שביתת בהמה דממ"ש הרמב"ם אינו לוקה משמע דאיכא איסור תורה עי"ש וכ"כ הרב עפרא דארעא במער' הצד"י אות ע"ד (על דברי הרב ארעא דרבנן אוה תקל"ז) בשם תשו' שבס' בני יהודה ד' קט"ז ע"ג שהביא מדברי ה"ה דלשון אינו לוקה לא שייך באיסורין ולא ציין מקום דברי ה"ה וס' בנ"י אינו מ"א. ולפי הנראה יש חיסור לשון וצ"ל לא שייך באיסורין דרבנן וקצת נראה דגם הרב לחם משנה בהל' שבת שם לולא מה שסיים הרמב"ם שם פטור (דמשמע פטור אבל אסור ככל איסורי שבת) היה מודה להרב המגיד דלשון אינו לוקה ר"ל דאיסור תורה איכא עי"ש ד וכן הוא דעתו בר"פ י"ב מהל' ע"ז במ"ש רז"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין דאיסור לאו מיהא איכא ופירש כן גם דברי רבינו הגדול שם איש המתגלח אינו לוקה דר"ל דאיסורא דלאו מיהא איכא עי"ש ואיסור לאו דקאמר היינו ודאי איסור תורה ה) ובפלוגתא דרב חסדא ורבה בפסחים ד' מ"ו אי אמרי' הואיל ורבה אמר אינו וקה וקי"ל כותיה דעת הרב לח"מ בפ"א מהל' יו"ט דין ט"ו לדעת הרמב"ם דאסור מן התורה כשאינו נהנה בה ביו"ט עי"ש גם הרב פרי חדש (להלכות פסח) בנימוקיו על הרמב"ם פ"ה מהי' ע"ז בדין שביתת בהמה הנ"ל הוכיח דמ"ש הרמב"ם גבי מחמר פטור ר"ל דאסור מדרבנן מדלא כתב אינו לוקה כמ"ש גבי שביתת בהמה מוכח דס"ל דמשמעות אינו לוקה היינו דאסור מן התורה. ו) וכן הוא דעת בפר"ח יו"ד סי' ס"ב סק"ז דאינו לוקה משמע דאסור מה"ת אנא שכ' בענין ההוא ליישב דעת הסוברים דהוא מדרבנן דמשום דמיתה עושה ניפול ולוקין עליו הוצרך לומר דבשחוטה אינו עושה ניפול ואין לוקין עליו וה"ה דליכא איסור תורה. וכן הוא דעתו בפלוגתא דהואיל הנ"ל עיין בדב"ק ברס"י תצ"ה ד"ה ולכן נ"ל וכו' וכתב הרב צרור החיים בד' מ"ה ע"א שכן דעת הרב מקראי קדש עי"ש:

הן אמת דהרב פרי חדש תברא לגזיזיה דבשי' תק"ג (בד"ה וכתב בס' בית חדש) כתב בפשיטות דהמבשל ביו"ט לחול אינו אסוני אלא מדרבנן דקי"ל כרבה דאמר הואיל וכו' וכבר עמד ע"ז הרב שם יוסף בד' ל"ד ע"ג אף גם הכריח מכמה מקומות שכן עיקר לדינא וכתב שזה דעת ה"ה והר"ן ושדברי הרבנים לח"מ ופר"ח רסי' תצ"ה ומק"ק וצה"ח הנ"ל תמוהים וכו' עי"ש מ"מ י"ל דאין מזה סתירה לעיקר כללין דהכא שאני אינן למימר דאיידי דאמר רב חסדא לוקה אמר רבה אינו לוקה אע"ג דאיסור תורה נמי ליכא ועכ"ל כן שהרי כבר כתבתי בראש האות דדעת ה"ה הוא דלא שייך לומר אינו לוקה באיסורין דרבנן ואילו הרב שם יוסף שם הכריח דדעת ה"ה בפלוגתא דהואיל דלרבה דקי"ל כותיה ליכא אלא איסורא דרבנן והרי רבה קאמר איזו לוקה אלא ודאי צ"ל דאיידי דרב חסדא קאמר איהו אינו לוקה והיה נראה לכאורה דהרב פר"ח סותר עצמו במ"ש בחיו"ד סי' קט"ז ס"ק י"א בדין אכילת דברים המאוסים דאיסורן מדרבנן והעובר עליהן מכין אותו מ"מ. והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם בס' המצות לאווין קע"ט דאינו חייב מלקות עליו כי פשטיה דקרא הוא בשרץ לבד הרי דמשמע ליה מלשון אינו חייב מלקות (שהוא כמו אין לוקין עליו) דרק איסור דרבנן הוא דאיכא היפך שיטתו הנז"ל אך באמת נראה דלק"מ דהוכחת הרב פר"ח היא מסיום לשון הרמב"ם כי פשטיה דקרא בשרץ לבד דמשמע דר"ל דשאר דברים אין להם רמז בתורה ז) והרב תבואת שור בסי' י'. סו"ס ק"ב הביא דברי הפ"ח וכתב ע"ד וליייות דעתי אדרבה דכתב דאינו חייב מלקות לא מיעטו אלא ממלקות וכו' עי"ש שיישב סיום לשון הרמב"ם הנ"ל ולמדנו דגם התב"ש קאי בשיטת הרבנים הנ"ל דאינו לוקה ר"ל דאסור מדאורייתא ח) ובדברי הרמב"ם [[רמב"ם/נדרים/א#ו|פ"א מהל' נדרים דין ו']] אמר אכילה וכו' או אכילה מפירות אלו אינו לוקה נראה קצת מדברי הר"ן בחידושיו הובאו דבריו במשל"מ רפ"ד מהל' שבועות דמפרש דר"ל דאיכא מיהא איסור תורה שהשוה דבריו למ"ש ברפ"ד מהל' שבועות שהוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וכו' ט) וכן דעת הרב משל"מ בפרק י"ג מהל' שכירות ה"ג דלשון אינו לוקה מורה דאיכא איסור תורה דאי איסור דרבנן מלקות מהיכא תיתי ולכן תמה על מ"ש הסמ"ג בדין שבות אסור ואינו לוקה עי"ש ובשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ס"ט) י). גם בפט"ז מהל' טומאת אוכלין דין יו"ד הבין ממ"ש הרמב"ם שם דאע"ג דישראל מוזהרין להיות טהורין ברגל אם נטמא אינו לוקה דר"ל דאסור מה"ת (אלא דנראה קצת מדבריו דלא ממשמעות אינו לוקה הוא מה שכתב כן אלא מהמשך כל לשון הרמב"ם עי"ש). יא) גם מרן חיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ח"י (בד"ה וזה אשר השבתי הובאו ד"ק בס' שיורי ברכה א"ח סי' קנ"ו אחר אות ג') הביא דברי הרמב"ם בפט"ז מהלכות סנהדרין לאו שאין בו מעשה כנון וכו' אינו לוקה וכתב אלמא דאורייתא הוא אלא שאין לוקין עליו ומה שכתב מרן כ"מ בפי"ח מהל' פיסולי המוקדשין הי"ב רכ"ל (עמ"ש הרמב"ם והמטמא את הקדשים אינו לוקה) דאיסורא מיהא איכא נראה דאיסורא דאורייתא קאמר כדמוכח מדברי הרב החנוך בפר' צו מצוה קמ"ו בפסוק והבשר אשר יגע בכל טמא שכתב וז"ל מדיני המצוה כגון מה שאמרו רז"ל שאסור לטמא את הקדשים או לסבב להן טומאה אבל המטמאן אינו לוקה עכ"ל וכיון שכתב שדבר זה הוא מדיני מצוה זו מוכח ודאי דמדאורייתא אסור אלא שאינו לוקה עליו ולענין טמא הנוגע בתרומת ארץ ישראל אם לוקה שקו"ט רבינו המשל"מ בר"פ י"ב מהל' תרומות דמדברי התוס' בזבחים נראה דלרבי יוחנן לוקה ובמכות כתבו דאינו לוקה וכתב שדעת הרמב"ם ג"כ דאינו לוקה ומתבאר מדבריו דעכ"פ איכא איסור תורה ושם כתב הרמב"ם דאסור לטמא התרומה כשאר קדשים וא"כ ודאי דמ"ש בהל' פסולי המוקדשין דאינו לוקה ואיכא איסורא היינו איסור תורה. ועיין שם להרב שער המלך והרב צפיחת בדבש בסי' מ"ו כתב דרש"י בפסחים ד' י"ד ד"ה מדבריהם ובד' ט"ו ע"א ד"ה יניחנה וגטין ד' ס"א ד"ה וסיפא ס"ל דמוזהר מן התורה שלא לטמאות את התרומה והרשב"א בגטין שם כתב בשם התוס' דלטמא תרומה אינו אסור אלא מדרבנן ושוב בד' קכ"ז ע"א וע"ב כתב דהרמב"ם והרשב"א עצמו וכן דעת הרב החנוך והראב"ד דאסור מן התורה ושכן הוכיח הרב דברי אמת בקונטריס ד' צ"ח ע"ב (והוא בקונט' עשירי בד"ה ונראה מדברי הראב"ד וכו' ד' ק"ך ע"ג מדפוס אשכנז) מכמה מקומות ושגם מרן מוהריט"א בהלכות בכורות ד' קל"ו ע"ג (לפי הנראה הוא מ"ש בפ"ה סי' מ"ג עי"ש מד"ה והנה אחר שבארו בשמעתין וכו' בד' ס"ח ע"ג מדפוס ווארשא) בכל מאי דשקו"ט תפס בפשיטות דאסור מדאורייתא ולא חש להזכיר סברת התוס' שהביא הרשב"א וכו' יעי"ש א"כ מתבאר דאינו לוקה שכתב הרמב"ם במטמא את הקדשים ר"ל דאיכא מיהא איסורא דאורייתא. יב) וכן ראיתי בספר ימי שלמה ד' ע"ז ע"א שכתב דממ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' שמיטה ויובל דין ב' אינו לוקה מן התורה וכו' מבין הרב מוהר"י קורקוס דר"ל דאסור מן התורה ואהכי ק"ל על דברי הרמב"ם שם דין יו"ד עי"ש. יג) ובמה שכתב הרמב"ם סו"פ י"ב מהלכות ע"ז ואינו לוקה אלא על המת בלבד עיין במה שרשמתי לקמן ב[[שדי חמד/כללים/ק/ח|מערכת הקו"ף אות ח']]. יד) ובדין מקלל את חברו דאיכא כמה גווני דאינו לוקה עליהם כמ"ש הרמב"ם בפרק כ"ו מהל' סנהדרין ומשמע (מדקאמר אינו לוקה) דאיסורא מיהא איכא וכמו שכתב מפורש הריב"ה בטור ח"מ סוף סי' ז"ך פשיט"ל להרב ב"ח דאסור מן התורה וכ"כ בס' תוכחת חיים פר' תצוה ד' צ"ב ע"א. טו) ובפ"ד מהל' מאכלות אסורות דין ט"ז גבי צירוף איסורין כתב דאם צירף מהכל כזית ואכלו אינו לוקה ואסור מן התורה כדין חצי שיעור. טז) ושם בפרק ט"ו דין ג' וכן אם לא היה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס וכו' אינו לוקה אלא מכת מרדות וכונתו ודאי דאסור מן התורה ככל דין ח"ש. יז) ובמ"ש הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"ט דין ו' המבשל בשר מתה או חלב בחלב לוקה על בשולו ואינו לוקה על אכילתו משום בב"ח כתב הרב נחפה בכסף בח"ב בחיו"ד רס"י א' דממ"ש אינו לוקה על אכילתו משמע דאיסורא מיהא איכא ונפ"מ לענין הנאה ואסור משום בב"ח וכן דקדק הרב המגיד לענין מעושן ומבושל בחמי טבריא ומבשל במי חלב דפטור ממלקות אבל איסורא מיהא איכא וכ"כ הפר"ח סי' פ"ז ס"ק י"ב וה"ה לענין חלב בחלב וכ"כ הרב פרי תואר בס"ק י"ד ובשר מתה וחלב בחלב אסור בבישול ובהנאה להיות איסורו מדאורייתא אתו"ד הרב נחב"כ עי"ש הנך רואה דמשמע ליה דאינו לוקה דאמר הרמב"ם דמשמע דאיסורא איכא היינו איסור תורה (מה שהבין מדברי הרב פר"ח דסובר דאיכא איסור תורה אינו מוכרח שהרי לא כתב אלא דאיכא איסורא ואולי מדרבנן קאמר ובמה שהבין מדברי ה"ה לענין מעושן וכו' עיין בדברי מרן חיד"א במחבר' שהבאתי לקמן בד"ה ומכל מקום וק"ל):

ולשון אין לוקין עליו ג"כ שוה לאינו לוקה ור"ל דאיסורא דאורייתא איכא. א) כן דעת הרב מטה יוסף בח"ב ביו"ד סי' ז' אות א' ואות י"ג גבי מעושן ומבושל בחמי טבריה בחלב שכ' הרמב"ם בפ"ט מהל' מאכלות אסורות דאין לוקין עליו עי"ש. ב) וקצת יש להוכיח כן מדברי הרמב"ם בפר' יו"ד מהל' כלאים ה"ב שכ' רחל בת עז צמרה אין לוקין עליו וכו' אבל אסור מדבריהם וכו' שהוצרך לפרש דהאיסור מדבריהם דאי הוה אמר סתם אין לוקין הוה אמינא דאיכא מיהא איסור תורה (דהא ודאי לא הוה ס"ד לומר דמותר וק"ל) ועי"ש בדברי מרן כ"מ שכתב מפורש דאין לוקין ר"ל דאסור מדאורייתא זולת בדבר שאין שום רמז בתורה לאיסורו והרב עפרא דארעא באות ע"ד כתב לדחות דברי מרן הנ"ל דהוצרכו בש"ס לומר לשון אין לוקין משום ר"מ דס"ל בעלמא חוששין לזרע האב ולוקה לענין אותו ואת בנו אהכי קאמר הש"ס לענין כלאים שאין לוקין עי"ש מוכח דגם הוא מודה דלשון אין לוקין בעלמא משמעותו דאיכא איסור תורה. ג) וכן דעת הרבנים מוהר"י עייאש ויד מלאכי ומרן חיד"א בספרו יעיר אזן במער' האלף אות ח"י עי"ש בד"ה ומעתה שכתב שם מרן חיד"א דמלשון הרמב"ם והמשקה כוס עיקרין אסור ואין לוקין עליו מוכח דאיסור תורה ואיצטרך לומר דהגם דאסור מן התורה אין לוקין עליו וכתב שכן דעת הרב יד מלאכי בתשובתו שבס' בני יהודה ואסף הכהן דברי כמה מרבנן בתראי שפירשו כן דברי הרמב"ם בכמה מקומות והרב מוהרי"ע בספר בנ"י שם דחה ראיותיו ופשיט"ל דשתיית כוס עקרין איסור מדרבנן הוא ושמלשון הרמב"ם ג"כ אין ראיה דאיידי דנקט ברישא לוקין נקט בסיפא נמי אין לוקין ומרן חיד"א לא נתקררה דעתו בדחיה זו דאין דרך הרמב"ם לכתוב דבר שמשמעותו היפך האמת משום איידי וכו' ועוד הכריח כן מלשון הסמ"ג וכו' עי"ש הנך רואה דאף דחלוקים בעיקר הדין אם אסור שתיית כוס עקרין מדאורייתא או רק מדרבנן הצד השוה שבהן דלכ"ע מיהא לשון אין לוקה עליו מורה ובא דאסור מן התורה זולת היכא דאיכא למימר דנאמר לשון זה באיידי דבזה להרב בני יהודה מצינן למימר דהוא מדרבנן ולמרן חיד"א דחיקא ליה למימר הכי בלשון הרמב"ם ומשמע דבלשון הש"ס מודה דמצינן למימר הכי ועכ"פ אם לא נאמר אלא לשון אין לוקין לכ"ע הוא איסור תורה:

ומכל מקום אינו מוסכם לומר דמשמעות אין לוקין עליו וכן אינו לוקה הוא דאיכא איסור תורה שהרי הרב מטה יוסף שם באות י"ג שכתב דהוא מדאורייתא מסיים דלא כהט"ז שכ' דהוא מדרבנן ועם כי עיינתי בט"ז ולא מצאתי שום רמז דס"ל דהוא מדרבנן אך נראה דט"ס הוא וצ"ל דלא כהעט"ז (עטרת זהב) וכונתו, על הרב הלבוש שכתב בסי' פ"ז ס"ה המבשל בחמי טבריא והמעשן אין לוקין עליו וכו' ומ"מ אסור מדרבנן וכו' עי"ש וכן דעת מרן חיד"א במחזיק ברכה שם אות י"ג ששם הביא מ"ש הרב מטה יוסף דאסור מן התורה ותמה עליו דכיון דאין האיסור אלא משום דהוי בעיא דלא אפשיטא וספקא דאורייתא לחומרא א"כ לדעת הרמב"ם דחומר הספקות מדרבנן איך נוכל לומר דאין לוקין דכתב הרמב"ם ר"ל דאסור מן התורה (עי"ש שפקפק עמ"ש הרב הלבוש דאסור מדרבנן דמשמע דהוא גזרה בעלמא מדרבנן ולא משום ספקא דאורייתא) ומדבריו למדנו דמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' נדרים דין י"ד ובין כך ובין כך משקין היוצאים מהם ספק לפיכך אם שתה מהם אינו לוקה עכ"ל דהא דאיסורא מיהא איכא אינו אלא מדרבנן ככל חמר הספקות לפי שיטתו. וכן במ"ש שם בפ"ו דין ב' ה"ז אסור מספק' לפיכך אם עברו אינו לוקה וכן מ"ש שם בפ"ט דין ד' וכל ספק נדרים להחמיר ואם עבר אינו לוקה ועי"ש בדין ה'. וכן מ"ש שם בפ' יו"ד דין ב' אמר שבת וכו' הרי ספק וכו' ואם אכל אינו לוקה בכלם צ"ל דאסור רק מדרבנן כיון שהאיסור הוא משום ספק וכן מ"ש הרמב"ם בהל' ע"ז פי"ב דין ד' טומטום ואנדרוגינוס הרי הן ספק וכו' ואם עברו אינם לוקין צ"ל דאיסורן רק מדרבנן ככל חומר הספקות וכן מ"ש שם דין יו"ד טומטום ואנדרוגינוס אינו עוטף כאשה ואינו מגלח כאיש ואם עשה כן אינו לוקה צ"ל דאיסורו מדרבנן וכן מ"ש בפ"א מהל' מ"א דין י"ג גבי חלב של כוי דאסור (מספק עי"ש במרן כ"מ) ואין לוקין עליו צ"ל דאסור מדרבנן וכן מ"ש בפ"ד שם דין ד' אסור לאכול מבהמה שלא שהה ח' ימים דהוי כנפל ואין לוקין עליו ואיסורו מספק כמ"ש מרן כ"מ שם וכן שם בפ"ח דין ד' גבי עוף שירכו כירך בהמה וכו' אין לוקין עליו ועוד שם בפ' יו"ד דין ה' תבואה שהשרישה וכו' הרי אלו ספק וכו' לפיכך אם לקט מהם ואכל אינו לוקה ובמקום אחר כתבתי לדחות קצת מדוכתי הנ"ל עפ"י הכללים שנאמרו בדברי הפוסקים בפלוגתא דחומר הספקות די"א דבדבר שיש בו חזקה לאיסור לכ"ע ספקא דאורייתא לחומרא מן התורה ועוד כלל אחר אמרו דבספק שאפשר להתברר לכ"ע ספקו לחומרא מן התורה ועיין באור לי סי' ס"ב ואכמ"ל: 

ובמה שכתב הרמב"ם בפיו"ד דמאכלות אסורות דין כ"ב הטבל והחדש וכו' משקין היוצאין מן פרותיהן וכו' ואין לוקין עליהן וכו' שקו"ט טובא הרב זרע אמת בחיו"ד סי' מ"ב ובתחלה כתב דנראה דמלקות הוא דליכא אבל איסור תורה איכא אלא דמדברי מרן הכ"מ כתב שם דנראה דס"ל דאינו אלא איסור דרבנן ואחר עוצם פלפולו בזה מסיק דכונת הרמב"ם כן הוא כמ"ש מרן כ"מ דאינו אלא מדרבנן עי"ש ובפ"ו מהלכות ע"ז דין ח' כתב הרמב"ם כל המשתחוה לשם על אבנים מפוצלות בלא פשוט ידים ורגלים אין לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות ע"כ והבין מדבריו מרן כ"מ דאינו אסור אלא מדרבנן ובההיא דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דמשמע דאיסורא איכא עיין מה שרשמתי לקמן ב[[שדי חמד/כללים/כ/כב|מערכת הכף אות כ"ב]] אם הוא איסור תורה או מדרבנן ועיין באור לי ד' קמ"א ע"ד וד' קמ"ב והעולה מכל המקובץ דהני לישני אינו לוקה ואין לוקין עליו אין בהם כלל מוחלט אם ר"ל דאסור מיהא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן ועי"ש באור לי דנמצא לשון אין לוקה וכן אינו חייב דר"ל דאיסורא נמי ליכא וביו"ד רס"י שס"ב ואם נתנו בארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ביאר שם הרב שבט יהודה דאיסורא נמי ליכא כלל ואיידי דרישא נקט בסיפא אינו עובר.

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>

[[קטגוריה:שדי חמד: כללים: א]]