עריכת הדף "שבות יעקב/ב/קמז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''שאלה קמז'''}}

'''{{עוגן1|בהא}}''' דקי"ל בח"מ סימן כ"ח בעד שנזכר עדות ע"י אחר שהזכירו לו דיוכל להעיד אבל אם הבעל דין עצמו מזכירו ונזכר לא יעיד ונשאלתי אם מזכירו קרוב של אחד מבעלי הדינים מהו:

{{מרכז|'''תשובה'''}}

'''{{עוגן1|נ"ל}}''' פשוט דדוקא מדקדק הש"ס עצמו לא ולא קאמר רבותא דאפילו קרובו אין יכול להזכירו אלא ודאי צ"ל דכל שאין הבעל דבר בעצמו מזכירו רק על ידי אחר אף על פי שהוא קרוב לבעל דינו אין בכך כלום כי אין אדם חוטא ולא לו אע"ג דלענין עדות פסול להעיד לקרובו זה לאו משום דחשדינן ליה להעיד שקר בשביל שהוא קרובו ואוהבו שהרי כתב הטור להדיא בסימן ל"ג וז"ל זה שפסלה התורה עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה לזה שהרי פסולין להעיד לו בין לזכותו ובין לחובו ואפילו משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה אל זה אלא גזירת הכתוב הוא לפיכך אוהב ושונא כשרים להעיד ע"ש וא"כ אין בו אלא חידושו דוקא להעיד פסלו התורה משא"כ אם מזכירו לעד אין בכך כלום דבכלל אחר הוא שמותר להזכירו דקל הוא שהקילו חכמים בזה וכן משמעות לשון הרמב"ם פ"ח מה' עדות וז"ל אבל אם הזכיר אותו תובע עצמו אע"פ שנזכר אינו מעיד מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאלו העיד שקר בדבר שלא ידע לפיכך אם היה תובע תלמיד חכם כו' וקל הוא שהקילו בד"מ וכו' (ומה"ט נ"ל להכריע ג"כ כדעת בעל כ"ג בח"מ שם בהגהות הטור סעי' ס"ג דפסק דאף האידנא יש דין מ"מ בזמן הזה לענין הזכרת עדות דלא כתשובת רמ"א [[שו"ת הרמ"א/מד|סי' מ"ד]] ע"ש ובאמת י"ל דגם רמ"א לא פסק כן בהחלט רק סניף לשאר צדדים ע"ש). וכן משמעות לשון ריא"ז פ"ב דכתובות שכתב וז"ל ואם הזכירו התובע עצמו אע"ג שנזכר לא יעיד חוששין שמא התובע הטעה אותו או הוא בוש ממנו ע"כ משמע דדוקא בתובע עצמו איכא למחשד כה"ג ולא באחר אפי' קרובו מ"מ נ"ל דבאשתו ובניו ג"כ לא מהני הזכרה זו דאשתו כגופו וגם בניו בכלל דוגמא דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כי המה כמו הבעל דברים בעצמם שמזכירי' לטובת' כנ"ל הק' יעקב:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>