עריכת הדף "שאגת אריה/יז"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן יז'''}}

'''שאלה''' אי מותר להתפלל תפלת מנחה אחר התחלת שקיעת החמה דאכתי איכא זמן רב לצה"כ דהוי לילה או דילמ' משעת שקיעת החמה חלף ועבר זמן תפלת מנחה:

'''תשובה''' בברכות ר"פ תפלת השחר {{ממ|ד' כו}} תנן תפלת מנחה עד הערב רי"א עד פלג המנח' וכתבו שם תר"י תפלת המנח' עד הערב אין לפרש עד יציאת הכוכבים שהוא לילה ממש דע"כ אית לן למימר דעד הערב האמור בכאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה משום דהכי אמרינן בזבחים מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה וכו' ור"ל דמשקיעת החמה ואילך אין זמן זריקת הדם של תמיד של בין הערבים דעיקר תמיד הוא זריקת הדם וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה ה"נ תפלת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד ע"כ. הרי לפי דבריהם אין זמן תפלת מנחה אלא עד שקה"ח שהוא כדי מהלך ארבעה מילין קודם צה"כ למסקנת הגמ' פ' מי שהיה טמא {{ממ|ד' צ}} ומכאן ואילך עבר זמנה. ובזבחים פ' איזהו מקומן {{ממ|ד' נו}} אמרי' אמר ר"י בר אבדימי מנין לדם שנפסל בשקה"ח שנא' ביום הקריבו את זבחו יאכל ביום שאתה זובח אתה מקריב וביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב. ופי' התוס' התם ובמנחות בפ' ג' דהא דאמרינן דם נפסל בשקה"ח היינו תחלת שק"ה ואיכא עדיין כדי מהלך ד' מילין עד צה"כ שהוא לילה דאי בסוף שקיעה קאמר ל"ל קרא פשיטא דנפסל דבליל' אין יכול לזורקו דביום צוותו כתיב ועה"ש פשיטא דפוסלת בו דומיא דאימורין אלו דבריהם ז"ל. וק"ל לפי' תוס' דפי' דלהא ל"צ קרא שדם נפסל בלינה בע"ה דומיא דאימורין. שהרי שם בזבחים פריך הגמ' אהאי דרשה דדם נפסל בשקה"ח מביום הקריבו והא מיבעי ליה לגופיה א"כ נימא קרא ביום זבחו יאכל הקריבו ל"ל ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב וביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב. והדר פריך ודילמא ה"ק רחמנא אי קריב דם האידנא נתאכל הבשר האידנא ולמחר ואי קריב דם למחר נתאכל הבשר למחר וליומא אוחרא. ור"ל המקשה דתלה רחמנא זמן אכילה בזריקה ולא בשחיטה ונ"מ אם נשחט היום ונזרק למחר זמן אכילתו הוי למחר וליום שלאחריו דמזריקה מנינן לב' ימים ולילה אחד של זמן אכילת שלמים וכי איפשר לומר כן שקרא מיירי מקרבן שנזרק דמו למחרת שחיטתו הא נפסל הדם כבר בלינה וה"ל כאלו נשפך הדם ואין זריקתו מתרת את הבשר באכילה. והא ל"ל דה"פ מנ"ל דקרא לאחמורי קאתי וללמד דדם נפסל בתחלת שקיע' אע"ג דאכתי יום הוא דילמא קרא לאקולי הוא דאתי וללמד דאע"ג דאימורין נפסלין בלינה דם אינו נפסל בלינה ויכול לזורקו למחרת שחיטתו וקמ"ל קרא דביום הקריבו את זבחו תרתי דקריב דם למחר ואין נפסל בלינה ותו קמ"ל האי קרא דאי קריב דם למחר נתאכל הבשר למחר וליומא אוחרא. דא"כ מאי משני התם נימא קרא ביום הקריבו זבחו ל"ל ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב וביום שאי אתה זובח א"א מקריב. מאי קשיא ליה זבחו ל"ל הא לא ידעינן לה הא גופא דראוי להקריבו למחרת שחיטתו דאין דם נפסל בלינה כאימורין אלא מדכתב רחמנא תרתי הקריבו וזבחו דש"מ דיכול להקריבן אפי' בתר יום זביחה ואינו נפסל בלינה. אבל אי לא כתב רחמנא זבחו אלא הקריבו לחוד אכתי ה"א דדם נפסל בלינה כאימורין וא"א לזרוק אלא ביום הזביחה לחוד ולא למחרתו והא וודאי כיון דהזביחה והקרבה שניהם בו ביום וזמן אחד לשניהם אין קפידא אי תלה קרא לזמן אכילה בזביחה או בהקרבה. אבל השתא דכתב רחמנא תרתי זביחה והקרבה איכא למשמע מיניה שפיר דאיפשר להקריב למחרת יום הזביחה. וי"ל לשיטת תוס' דה"פ שהרי רש"י פי' שם מנין לדם שנפסל בשקה"ח ולא מהניא לי' הלנה בראש המזבח לאכשורי בזריקה למחר ע"כ והקשו עליו תוס' הניחא למ"ד אין לינה מועלת בראש המזבח אלא למ"ד מועלת ל"ל קרא בלילה א"י לזרוק דביום צוותו כתיב ולמחר מיפסל בע"ה כאימורין ע"כ. והשתא הא דפריך דילמא ה"ק רחמנא וכו' ואי קריב הדם למחר נתאכל הבשר למחר וליומא אוחרא היינו אליבא דמ"ד אין לינה מועלת בראש המזבח דמשכחת לה דזריק דם למחר כגון שהלינו בראש המזבח דלא נפסל בלינה כנ"ל ליישב שיטת התוס'. מ"מ ק"ל על פי' התוס' דאי הא דקאמר מנין לדם שנפסל בשקה"ח הפי' מתחלת שקיעה כל כי האי מלתא אין דרך הגמ' לסתום אלא לפרש כיון דשקה"ח משמע נמי צה"כ בהרבה מקומות כמ"ש שם תוס' בעצמן. ועוד אי הא דיליף דדם נפסל בתחלת שקיעה מביום הקריבו את זבחו אע"ג דבתחלת שקיעה אכתי יום הוא דבאם אינו ענין לצה"כ דמביום צוותו נפקא לן תנהו ענין לתחלת שקיעה. ה"ל להגמ' למימר בהדיא להאי אם אינו ענין. ועוד פירשו תוס' במסכת זבחים דההיא דמי שהיה טמא רבנן עבדו הרחקה כדי שלא יבא לידי הלנת דם וכדי לזרזם בפסח והעמידו דבריהם במקום כרת ע"כ. ולפ"ד אלו משמע לכאורה דלא תקנו דמשק"ה ואילך לא הוי זמן שחיטה אלא בפסח לבד כדי לזרזם ולא בשאר קרבנות וא"כ תמיד של בה"ע מותר להקריבו אפי' מדרבנן עד צה"כ שהוא לילה. ולפי"ז פשוט שזמן תפלת מנחה שתקנו רבנן נגדה הוי עד הלילה. ובפ"ג דמנחות כתבו וי"מ דמן התורה אינו נפסל עד צה"כ אלא דרבנן עבדו הרחקה ופסלוהו מתחלת שקיעה והעמידו דבריהם במקום כרת לענין דרך רחוקה כדי שיהו זריזין למהר לבא ע"כ. ומשמע דבכל קדשים עבדו רבנן הרחקה לפסול הדם משק"ה שהרי מסיים שם והשתא הא דאמרי' בפ' המנחות והנסכי' {{ממ|ד' קב}} ובריש מעילה {{ממ|ד' ט}} לפני זריק' מועלין בו ומוקי לה דקבליה סמוך לשקיעת החמה דלא היה שהות למזרקיה ההיא מעילה דרבנן דעד צאת הכוכבים יש שהות לזורקו והרי ההיא דמעילה וההיא דמנחות והנסכים בכל הזבחים מיירי. ולפי זה איכא לספוקי בתפלת המנחה אי זמנה עד שקיעת החמה כמו זמן הרחקה דעבדו רבנן לקרבן תמיד ולא יותר או דילמא זמנה עד הלילה כמו זמן התמיד מן התור' שקרב עד הלילה ונהי דעבדו רבנן הרחקה בקרבן תמיד כמו בהקרבת כל הקדשים שלא להקריבם משקיעת החמה ואילך כדי שלא יבא לידי הלנת דם ועביד איסורא דאורייתא אבל בתפלה דרבנן לא גזרו ולזה דעתי נוטה מ"מ הא דמשמע מדבריהם בזבחים דלא עבדו רבנן להרחקה זו אלא בפסח בלבד ניחא יותר ממש"כ במנחות דבכל הקדשים עבדו רבנן להרחקה זו מדא' ברפ"ד דברכו' תפה"מ עד הערב שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב ולפנינו יתברר בראיות ברורות דעד הערב דקאמר היינו עד צ"ה דהוי לילה ממש ומדקאמר תמיד של בה"ע קרב והולך עד הערב משמע דלכתחלה קרב עד אותו זמן ואפי' איסור דרבנן נמי ליכא וכמ"ש לפנינו בסייעתא דשמיא אבל אי ל"ג אלא בפסח לבד לק"מ מהא. וטעמא דגזרו בפסח יותר משאר קרבנות נ"ל משום דפסח זמנו בהול והכל חייבין בו חיישי רבנן טפי לזרז שלא יבא לידי פשיעה אבל שאר קרבנות אין זמנו בהול שהרי אפשר להקריבן למחר וליומא אוחרא. ותמיד של בה"ע ושאר קרבנות ציבור אע"ג דזמנם נמי בהול מ"מ קרבנות ציבור מסורים לב"ד ואין ב"ד מתעצלין בו כדאמרינן בפ' ר"י הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן מפני שאין ב"ד מתעצלין משא"כ פסח דמסור לכל. מ"מ גם על תירוץ זה יש לתמוה הרבה דוודאי חידוש כזה לא אישתמיט שום תנא למיתני במתני' או בבריית' וגם הגמרא לא קאמר לה בהדיא ולא שמעינן לה אלא מכלל דבריו של עולא ועוד עולא גופא מנ"ל להאי גזירה דלא רמיזא בשום דוכתא לא במשנה ולא בברייתא ועוד שהתוס' כתבו שם כדי לזרזם בפסח העמידו דבריהם במקום כרת והאי דלא חשיב ליה בפסחים בפ' האשה בהדי אינך ה"נ ל"ח חתיכת יבלתו והבאת חוץ לתחום דלא חשיב אלא דברים של חידוש ע"כ. ואין טעם לדברים אלו דאמאי לא הוי הא שתקנו שלא להקריב פסח מתחילת שקיעה דבר של חידוש כי לפי הנראה אין לך חידוש גדול מזה:

'''{{עוגן1|אבל}}''' ל"נ לפרש דהא דאמרי' מנין לדם שנפסל בשק"ה היינו צה"כ דוקא ואע"ג דכבר נאמר ביום צוותו איצטריך נמי ביום זבחו דאי מיום צוותו ה"א ה"מ מתנה ראשונה שמכפרת ומעכבת כפרה אבל שאר מתנות שא"מ כפרה כדתנן בר"פ ד' דזבחים כל הניתנין על המזבח החיצון שנתן במתנה אחד כיפר וכיון דלא מעכבא כפרה ה"א דהוי דומיא דהקטרת איברים ופדרים שא"מ כפרה וכשרים כל הליל' קמ"ל ביום הקריבו את זבחו דדם נפסל בשק"ה ואפי' שאר מתנות אסור לזרוק בלילה דכבר נפסל הדם בשק"ה. והיינו דאמר בפ' ד' דזבחי' {{ממ|דף לח}} אר"י ג' מתנות שבחטאת אינן באות בלילה ופי' רש"י גופיה שם ג' מתנות אחרות שבחטא' אינן באות בלילה אע"פ שאין מעכבות ולאו זריקה גמורה הוא מ"מ דם נפסל בשקיעת החמה כדלקמן ואין מעלין לגבי מזבח לכתחל' ע"כ ומביום הקריבו את זבחו נ"ל וזה פשוט בעיני. ותמהני על רבותינו רש"י ותוס' ז"ל על שנכנסו בדוחקים כי הדבר ברור כמו שפי' ולק"מ. ומ"מ הא דפריך ודילמא ה"ק רחמנא אי קריב דם האידנא ע"כ צ"ל גם לפי' זה כמו שפי' לשיטת התוס'. ולפי שיטה זו של התוס' כיון דדם נפסל בתחלת שקיעה מה"ת אין זמן תפלת מנחה שתקנו כנגד זריקת דם התמיד אלא עד אותו שעה ומתחלת שקיעה ואילך אע"ג דאכתי יום הוא עד צה"כ חלף והלך לו זמן מנחה וכדברי תר"י ז"ל. עוד כתבו התוס' במנחות שם וכ"מ שם בפ' מי שהיה טמא דשחיטה אסורה מתחלת שקיעה גבי מי שהיה בדרך רחוקה דקאמ' התם איזהו דרך רחוקה מן המודיעים לירושלים ט"ו מילין ומוכח התם דהיינו ט"ו מילין מפלגא דיומא עד שק"ה ולא חשיב ד' מילין משקיעת החמה עד צה"כ ואי לא מיפסל דם עד צה"כ א"כ הוי שעת שחיטה ע"כ. מש"כ ומוכח התם דהוי ט"ו מילין מפלגא דיומ' עד שקה"ח לאו בהדיא קאמר לה דהכי אמרי' התם אמר עולא מן המודיעים לירושלים ט"ו מיל ס"ל כי הא דאר"ב ב"ח אר"י כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין משקה"ח עד צה"כ ה' מילין פשו להו תלתין חמיסר מצפרא לפלגא דיומא וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא עולא לטעמיה דאמר עולא איזה דרך רחוקה כל שא"י לכנוס בשעת שחיטה והרי הרמב"ם מפרש להני ט"ו מילין דדרך רחוקה לעולא מצפרא לפלגא דיומא וא"כ אין לי מכאן ראיה שאין זמן שחיטה משקיעת החמה לצה"כ שכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות ק"פ מי שהיה בינו ובין ירושלים ביום י"ד עם עליות השמש ט"ו מילין או יותר ה"ז דרך רחוקה. היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך בנחת ע"כ. הרי שהני ט"ו מילין דקחשיב דרך רחוקה לא מיירי מחצות עד שקה"ח אלא מהנה"ח ע"ח איירי כיון שהוא בהנה"ח ביום י"ד רחוק מירושלי' ט"ו מילין הוי דרך רחוקה:

'''{{עוגן|אבל2|אבל}}''' נ"ל שדברי הרמב"ם תמוהים מאד והרבה תשובות לדבר דא"א לפרש להני ט"ו מילין דדרך רחוקה לעולא מהנה"ח לפלגא דיומא. דא"כ למה שיער התנא מן המודיעים ולחוץ שהוא רחוק ט"ו מילין אליבא דעולא ומשום שא"י לבא לירושלים מהנה"ח לפלגא דיומא. מה לו לשער מהנה"ח שאינו תחלת היום דהא קי"ל מעה"ש יממא הוא כדאמר בספ"ג דמגילה {{ממ|ד' כ}} ויליף לה התם מקרא וגבי דברים שמצותן ביום תנן התם וכולן שעשאן משעלה עמוד השחר כשר אלמא מעלות השחר יממא הוא. היה לו לשער מעלות השחר שהוא תחלת היום של ע"פ דהא וודאי אי אמרת דרמי חיובא דפסח עליה ביום י"ד שהוא זמן הקרבתו ע"כ א"א לומר אלא בא' מב' זמנים הללו או דרמי חיובא עליה בחצות היום שמעתה זמן שחיטתו או אם בהתחלת היום ההוא שהוא עלות השחר מפני שהוא יום הקרבתו ומעתה רמי חיובא דפסח עליה ואם לא היה בדרך רחוקה באותו שעה ולא עשה את הפסח חייב כרת. אבל שיהא רמי חיובא עליה בתוך עיצומו של יום י"ד שהוא הנה"ח וכבר עבר מהתחלת היו' ההוא שהוא מעלות השחר כדי מהלך ה' מילין אליבא דעולא ולומר שבכדי ט"ו מילין מהנה"ח הוי דרך רחוקה הואיל וא"י להגיע בחצות היום שהוא התחלת זמן שחיטה לירושלים א"א לומר שיהא חל חיובא דפסח עליה בתוך היום שאינו לא התחלת זמן שחיטה ולא התחלת היום ההוא ואי ביום י"ד תליא מילתא דדרך רחוקה ולא בהתחלת זמן שחיטה ה"ל לשער בכדי מהלך עשרי' מיל מעלות השחר עד חצות דהיינו מתחלת היום עד חצות שהוא התחלת זמן שחיטה ומאי פסקא דמן המודיעי' ולחוץ דתנן שהוא כדי מהלך מהנה"ח עד חצות ט"ו מילין אין אלו אלא דברי תימה בלי טעם {{אצבע מורה}} ועוד ק"ל מאיזה טעם ראוי לחייבו בעומד בהנה"ח פחות מט"ו מילין מירושלי' כיון שעדיין לא חל חיובא דפסח עליו שהרי זמן שחיטת הפסח אינו אלא עד בין הערבים שהוא בחצות היום ועד אותו שעה לא רמי חיובא דפסח עליה ואי משום דראוי לבא לירושלים בהתחלת זמן עשיית פסח ולא בא ולא עשה אתה מחייבו. א"כ לפי זה ה"ה אם עמד כדי מהלך יום או יומים או אפי' כדי מהלך ימים רבים רחוק מירושלים לכדי חשבון מהלך י' פרסאות ליום ויכול לבוא בחצות היום של ע"פ לירושלים ולא בא ליחייב דמה לי בהנה"ח של ע"פ שהוא קודם זמן שחיטתו לקודם ימים רבים לפניו דהא קודם חצות נמי אכתי לא רמי חיובא דפסח עדיין עליה כיון שלא הגיע עדיין שעת שחיטתו כמו שלא רמי חיובא עליה מתחלת השנה. והרי בזבחים ר"פ ט"י {{ממ|ד' ק}} מחלק אביי בין מת לו מת קודם חצות דלא איתחזי לפסח חל עליה אנינות ונדחה מפסח. למת לאחר חצות דכבר איתחזי לפסח ורמי חיובא דפסח עליה קודם לאנינות ותו לא אתי אנינות ומדחי ליה מפסח. וה"נ אמרי' התם לענין טומאת קרובים וש"מ בע"פ קודם חצות אכתי לא רמי חיובא דפסח עליה וכיון דאנינות ומצות טומאה לקרובים חל עליה קודם חיובא דפסח אנינות דקדים דחי לחוב פסח המאוחר לו וכדאמרינן ש"מ שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ומרבינן ליה נמי לפסח התם מדכתיב זבח. ואפי' לרבא דאמר התם דאפי' במת אחר חצות נמי אנינות חיילא ודחי ליה מפסח. מ"מ בהא ל"פ עליה דאביי דקודם חצות אכתי לא רמי חיובא דפסח עליה וא"כ אם היה קודם חצות בדרך קרובה ולא בא לירושלים לזמן התחלת שחיטת הפסח ואח"כ אירע לו אונס שלא היה יכול לבא בתוך משך זמן השחיטה א"א יכול לחייבו על שנתעצל קודם חצות מלבא לזמן שחיטה לירושלים כיון דקודם חצות אכתי לא רמי חיובא דפסח עליה כמו שאינו חייב אם היה יכול לבא מתחלת השנה לפי חשבון עשרה פרסאות לכל יום ויום. ועוד ק"ל למאי דמפרש להני ט"ו מילין מצפרא לפלגא דיומא ומשמע כל שא"י לבא ברגע של התחלת שחיטה אע"פ שהוא יכול לבא בתוך כל משך זמן שחיטה שהוא מחצות היום ואילך עד סוף זמן השחיטה ה"ל דרך רחוקה ופטור ואמאי חשבת לזה דר"ר הא כיון שכל שאר משך זמן השחיטה היה יכול להגיע ולבא לירושלים וחדל מלבא ולעשות הפסח ובדרך לא היה קרינן ביה וליחייב ולא מצינו דתליא מילתא ברגע של חצות אלא לענין דיחוי בלבד באבד והפריש אחר תחתיו דאיכא למ"ד בפ' מי שהיה טמא {{ממ|ד' צו}} דחצות היום קבע בדיחוי אבל הכא מאי דיחוי שייך שהרי אם היה רחוק מירושלים בצפרא די"ד יותר מט"ו מילין וא"י לבא לירושלים ברגע של התחלת שחיטה ובא בתוך משך זמן השחיטה אפי' סמוך לסופה חייב לעשות את הפסח. אע"ג שהרמב"ם פסק שם כר"י דס"ל בפ' מי שהיה טמא מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו לא הורצה דרחמנא דחייה כטמא וא"כ נימא הואיל ונדחה ברגע של התחלת שחיטה שוב אין חוזר ונראה. הא ליתא דלא שייך תורת דיחוי אצל גברא אלא אצל קרבן או אצל מצות כגון כסהו הרוח וחזר ונתגלה. א"נ היו ענביו מרובין מעליו אצל הדס ומיעטו בי"ט כדאמר בפ' ל"הג {{ממ|ד' לב}} אבל גבי גברא ליכא תורת דיחוי. אע"פ שמדברי הרא"ש בפ' אלו מגלחין גבי היה קטן ונתגדל בתוך ל' ימי אבילות משמע דיש תורת דיחוי אצל גברא הא כבר הוכחתי בדיני אבילות דאין דיחוי אצל גברא ועוד שהרמב"ם פוסק בכ"מ דב"ח אינן נידחין כמש"כ בפט"ו מהלכות מעש' הקרבנות שכתב בהמת השותפים שהקדיש א' מהן את החצי שלו וחזר ולקח חצי אחר והקדישה ה"ז קדושה וקריבה אע"ג שמתחל' דחויה הית' כשהקדיש חציה אין הדיחוי מעיקרא דיחוי ע"כ. ומסיים שם מטעמא דאין ב"ח נידחין ואע"פ שהרמב"ם פוסק דחצות קבע בדיחוי שהרי כתב בפ"ג מהלכות תמורה תמורת פסח אם המיר בה קו"ח יום י"ד אין תמורתו קריבה אלא תרעה כו' ע"כ והרי איהו ז"ל פוסק כמ"ד ב"ח אינן נידחין נ"ל דש"ה דדחייה בידים מש"ה אמר דב"ח נידחין וכמש"כ התוס' שם אבל בגברא היכא דא"י להגיע לירושלים בהתחלת שחיטה אין כאן דיחוי בידים אלא ממילא וכה"ג אין תורת דיחוי כלל אפי' לגבי קרבן לד' הרמב"ם. ועק"ל לד' הרמב"ם דדרך רחוקה הוי כל שא"י לבא מהנה"ח עד רגע של חצות לירושלים א"כ אמאי אמר עולא דדר"ר הוי בט"ו מילין הא הוי יותר מטו"מ דאלו לט"ו מילין מצומצמים לא הוי דר"ר דהא יכול לבא מהנה"ח עד חצות לירושלים ברגע של חצות היום מכוון שהוא התחלת זמן השחיטה ולפ"ז לא הוי דר"ר אלא ביותר מט"ו מילין ולא בטו"מ מצומצמים. ואפי' לפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות ק"פ דמי שהוא טמא או בדר"ר קיל טפי משגג או נאנס דאלו שגג או נאנס ולא עשה את הראשון חייב כרת אם הזיד ולא עשה את השני וטמא ומי שהיה בדרך רחוקה פטור אפי' הזיד ולא עשה את השני והא מילתא לאו בטעמא תליא אלא גז"ה הוא לפטור טמא ומי שהיה בדר"ר אפי' בהזיד בשני משא"כ בשגג או נאנס. וכיון דלאו בטעמא תליא מילתא י"ל דפטרינן ליה מגז"ה כל היכא שא"י להגיע לירושלים ברגע של התחלת שחיטה שהוא בחצות. אבל לאו למימרא דאם א"א לו לבא ברגע של תחלת שחיטה ואיפשר לו לבא בתוך משך זמן השחיטה אפי' בסופה שיהא פטור מן הכרת על הראשון דוודאי חייב עליו כיון דהיה איפשר לו לבא ולעשות ולא בא ולא עשה. אלא נ"מ לפוטרו מכרת של פ"ש משום דרך רחוקה ואפי' הזיד בו. וא"כ לק"מ קושיא ג' דאמאי חשיב לזה דרך רחוקה הא מ"מ כיון דיכול לבא בתוך שאר משך זמן השחיטה כו'. וא"ת למנ"מ שאתה פוטרו מן הכרת על השני אע"פ שהזיד בו מטעם דרך רחוקה הא כיון שהיה יכול לבא בתוך משך זמן שחיטה ולא בא תיפוק ליה שחייב בהכרת על שלא עשה את הראשון. ויש לומר דנפקא מינה אם לא היה יכול לבא בהתחלת שחיטה דזה קרוי דרך רחוקה וגם שגג או נאנס כל משך זמן שחיטה דפטור מן הכרת על הראשון דהא שגג או נאנס ופטור על השני אפי' הזיד ולא עשה הואיל והיה בדרך רחוקה בראשון:

'''אבל''' מ"מ כי דייקת היטב אאל"כ שהרי התם פריך ליה רבה לעולא דאמר איזהו דרך רחוק' כל שא"י לכנוס בשעת שחיט' והא טמא שרץ שא"י לכנוס בשעת שחיטה ואמרי' שוחטין וזורקין על ט"ש והשתא א"א כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה דקא' עולא היינו כל משך זמן שחיטה. פריך שפיר מטמא שרץ שהוא נמי א"י לכנוס כל משך זמן שחיטה. אבל א"א דהאי כשאין יכול לכנוס בשעת שחיטה דקאמר היינו תחלת שחיטה ולא לפוטרו מעשיית פסח מיירי אלא לפוטרו מן הכרת אם הזיד ולא עשה את השני ומ"מ חייב לעשות את הפסח. א"כ מאי ק"ל מטמא שרץ דשוחטין עליו הא לא איירי עולא כלל מפטור של עשיית פסח וגם מאי משני עולא לרבה התם לדידי לא קשיא דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא. הא דרך רחוקה דטהור וטמא ל"ד להדדי ולאו חד גוונא נינהו ובדוחק יש ליישב זאת גם מסוגיא ד' צ"ב ע"ב דמי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו דר"ש אמר לא הורצה ומייתי סייעתא למילתיה מדר"ע נאמר טמא ונאמר דרך רחוקה מה טמא כו' נמי יש להקשות עליו ז"ל. ועיין בירוש' על משנה זו דאיזהו דרך רחוקה דקאמר היה נתון מן המודיעי' ולפנים קודם שש שעות יצא לו קודם לש"ש יכול יהא חייב כו'. והכ"מ כתב שם על דברי הרמב"ם דמפ' לדרך רחוק' מהנה"ח ע"ח דפשטא דסוגי' ה"מ דאמר ט"ו מילין מצפרא לפלגא דיומא ע"כ. ושלא בדקדוק כ"כ שהרי הגמרא מסיים שם וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא וזה שייך לפי פי' התוס'.

אבל לפי' התוס' דהני ט"ו מילין דדרך רחוקה הוי מחצות לשקיעת החמה לעולא א"ש דוודאי מחצות רמי כבר חיובא דפסח עליו ואם היה רחוק בחצות פחות מט"ו מילין שיכול לבא קודם שקיעת החמה לא הוי בדרך רחוקה ובט"ו מילין מצומצמים הוי דרך רחוקה כיון שא"י לבא קודם שקיעת החמה שמכאן ואילך נפסל הדם בתחלת שקיעה. וכ"פ רש"י בפ' מי שהיה גבי מילתא דעולא זמן שחיטה מתחלת ז' ואילך ונמשך עד שתשקע החמה ומשתשקע החמה לא דדם נפסל בשקיעת החמה כדאמר באיזהו מקומן ע"כ. הרי שפירש נמי דדם נפסל בשקיעת החמה דאמר בפ' א"מ היינו תחלת שקיעה שהוא מהלך ה' מילין קודם צאת הכוכבים לעולא. מ"מ ק"ל לדידיה אדידיה ז"ל שהרי בפ' א"מ מפ' הא דמנין לדם שנפסל בשקיעת החמה לענין דלא מהני לי' הלנה בראש המזבח אלמא ס"ל דאינו נפסל עד צה"כ דאל"כ ל"ל לפ' לענין הלנה ת"ל דקמ"ל דנפסל מקודם הלילה משקיעת החמה ואילך אלא ש"מ דאינו נפסל עד צה"כ. ובפ' מ"ש פי' דנפסל בתחלת שקיעה וכ"ד התוס'. אבל כבר פי' דאין דם נפסל בתחלת שקיעה וכמשכ"ל ותדע לך דאין דם נפסל בתחלת שקיעה אלא בצאת הכוכבים דוקא שהוא לילה ממש משום דאס"ד דדם נפסל בתחלת שקיעה ה"ה להקטרת קומץ במנחה נמי נפסל בתחלת שקיע' שהוא כנגד זריקת דם בזבחים כדאמרינן בספ"ק דזבחים {{ממ|ד' יב}} וברפ"ב דמנחות {{ממ|ד' יג}} והרי הוקש הקטרת קומץ לזריקת דם לכל מילי לענין פסול חוץ לזמנו וחוץ למקומו ובשאר דברים כדמוכח בספ"ק דמנחות {{ממ|דף יב}} כמו שפירש"י שם וא"כ אי אמרת דדם נפסל בתחלת שקיעה הקטרת קומץ נמי נפסל בתחלת שקיעה א"כ קשה הא דתנן בפ"ב דר"ה {{ממ|ד' ל}} ובפר"י ובספ"ג דסוכה דמשחרב בה"מ התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור ומפ' בגמ' מ"ט מהרה יבנה בה"מ ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוי עומר האיר המזרח התיר השת' דאיכא עומר עומר מתיר ופריך דאיבני אימת אילימא דאיבני בשיתסר הרי האיר המזרח התיר אלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן לישתרי דהא תנן הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן לפי שיודעין שאין ב"ד מתעצלין בו ומשני ל"צ דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה. א"נ דאיבני בלילה כלומר ולא יהא שהות להקריבו עד חצות ואי הוו רגילי למיכל חדש מחצות היום בזה"ז אתו למיכל נמי בההוא יומא הכי ועבדי איסורא וכמו שפירש"י והשתא אכתי תקשה למה גזר משום ההוא יומא שיהא יום הנף כולו אסור עד אורתא דשיבסר כדאמרי' התם במנחו'. מתחלת שקיעה ולהלן נישתרו השתא למיכל חדש וא"נ יאכלו בההוא יומא משקיעת החמה ואילך שפיר קא אכלי שהרי מתחלת שקיעה ואילך א"א להקריב את מנחת העומר ולהקטיר את קומצו כמו שדם נפסל מתחלת שקיעה הכי נמי קומץ נפסל מההוא שעתא ומההוא שעתא דתחלת שקיעה קא שרי חדש בההוא יומא אע"פ שעדיין לא נתקרב העומר כיון דא"א להקריבו עוד משקיעת החמה ואילך. אלא ע"כ דם והקטרת קומץ אין נפסלין עד צאת הכוכבים ועד צה"כ מותר להקריב את העומר הילכך גזר על כל יום הנף משום ההוא יומא:

<b>{{עוגן1|ועוד}}</b> אעידה לי שני עדים נאמנים דדם אינו נפסל עד צה"כ שהרי משנה שלימה שנינו בספ"ב דמגילה {{ממ|ד' כ}} כל היום כשר לסמיכה לשחיטה לקמיצה להקטרה למליקה ולקבלה ולהזיה ואי נפסל בתחלת שקיעה שהוא מהלך ד' מילין קודם צה"כ לפי המסקנא בפ' מי שהיה טמא אין כל היום כשר לדברים אלו וגם שנינו שם כל היום כשר לתפלת המוספין ולמוספין וש"מ שאין דם נפסל בתחלת שקיעה ועוד דחשיב התם באותו משנה בהדי הני דאמרן הרבה דברים שכשרים כל היום כגון מגילה והלל ושופר ולולב והני וודאי זמנם כל היום עד צה"כ הה"נ הני מצות דקרבנות דחשיב בהדייהו זמנם נמי עד צה"כ. ועוד יש לי ראיה גלויה להא מילתא מדאמר בפ"ק דהוריות {{ממ|דף ד}} משל דסומכוס למה"ד לאדם שהביא כפרתו בהש"מ ספק מבע"י נתכפר לו ספק משחשיכה נתכפר לו שאינו מביא אשם תלוי והרי בהש"מ אינו אלא שלשה חלקי מיל לכל היותר קודם צה"כ כדאמרינן בספ"ב דשבת {{ממ|ד' לה}} ומתחלת שקיעה עד צה"כ הוי כדי מהלך ד' מילין ואי דם נפסל בתחלת שקיעה שהוא כדי מהלך ג' מילין ורבע קודם בהש"מ מה ענין אשם תלוי לכאן דהא בוודאי לא נתכפר לו. אפי' את"ל בהש"מ יממא מ"מ כדי מהלך ג' מילין ורבע קודם לו כבר כלה זמן כפרה. אלא ע"כ אין דם נפסל עד צה"כ שהוא לילה הילכך בהש"מ דהוי ספק לילה ה"ל ספק אם נתכפר לו או לא. ועוד נראה להביא ראיה דלא כדברי התוס' מהא דאר"י בפ"ד דזבחים {{ממ|ד' לח ע"ב}} שלש מתנות שבחטאת אינן בלילה ובאות לאחר מיתה והמעלה בהן בחוץ חייב ואר"פ עלה יש מהן כתחלתו ויש מהן כסופו. חוץ ולילה כתחלתו. מיתה לא שריא כסופו. ומדקאמר אינן באות בלילה כתחלתו משמע בלילה הוא דאינן באות אבל קודם לכן מתחלת שקיעה עד הלילה באות וש"מ דתחלתו דהיינו מתנה ראשונה בלילה הוא דלא באה אבל מתחלת השקיעה ועד הלילה ל"ל בה. דהא ל"ל דאע"ג דג' מתנות שבחטאת שאין מעכבין כפרה באות לאחר תחלת שקיעה מ"מ מתנה ראשונה דמכפרת ומעכבת כפרה חמיר מהן ואינה באה מתחלת שקיעה. כמו שחמורה מהן בכל הני מילי דחשיב ר"פ שהן כסופו כלומר כשירי הדם ולא כתחלתו שהיא מתנה ראשונה. דא"כ ה"ל לר"פ לימחשב בהדי הני מילי דכסופו להא נמי שבאות לאחר תחלת שקיעה כסופו וה"ל למיחשב הא מילתא הכא והכא דאינן באות בלילה כתחלתו ובאות לאחר תחלת שקיעה עד הלילה כסופו. אלא וודאי אין דם נפסל מתח"ש ואפי' מתנה ראשונה כשרה עד צה"כ ועוד נ"ל להביא ראיה מפ"ב דזבחי' {{ממ|ד' כא}} אר"י משמיה דאילפא כיור שלא שקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש ורצה הגמ' לאוקמי להא דאילפא כר"ח ב"י דאמר התם מי כיור נפסלין למתירין כמתירין לאיברין כאיברין והיינו למחר אינו מקדש דאר"י דנפסל למחר לעבודת מתיר דהיינו דם וקומץ הואיל ולא שקעו מבע"י כמו שדם וקומץ גופן נפסלים בערב. ואס"ד דדם נפסל בתחלת שקיע' ה"נ מי כיור נפסלין לצורך זריקה בתחלת שקיעה ואם לא שקעו קודם תחלת שקיעה אע"פ ששקעו קודם צה"כ נפסל למתירים. א"כ מאי איריא דנקט כיור שלא שקעו מבערב דהיינו צאת הכוכבים אפי' שקעו מבערב קודם צה"כ כיון שלא שקעו קודם תחלת שקיעה נפסל לעבודת מתיר. אלא וודאי דם גופיה דמתיר הוא אינו נפסל עד הלילה שהוא צה"כ. ודוחק לפרש להאי כיור שלא שקעו מבערב דקאמר האי בערב היינו תחלת שקיעה כמו שמפרשי תר"י להא דתנן תפה"מ עד הערב דהיינו תחלת שקיעה דמ"מ אף אם תדחוק לפרש במתני' הכי מ"מ בכ"מ אמרינן דאמורא צריך לפרש דבריו יותר כדמוכח בפ' ע"פ {{ממ|ד' ק}} גבי הא דר"ח בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן ע"ש. וה"נ מ"ל מדברי הרמב"ם שאין דם נפסל עד צה"כ שכ' ברפ"ד מהל' מעשה הקרבנות כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו וגו' ביום ולא בלילה לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקים דמים אלא ביום השחיטה שנא' ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה וכיון ששקעה החמה נפסל הדם ע"כ ומדכתב שנא' ביום צוותו ביום ולא בלילה לפיכך כו' ואין זורקים דמים אלא ביום משמע דלא אתי למעוטי אלא לילה לחוד אבל עד צה"כ זורקין דמים. ועוד נראה להביא ראיה מן הירושלמי רפ"ד דברכות דתנן תפלת השחר עד חצות רי"א עד ד' שעות תפלת המנחה עד הערב רי"א עד פלג המנחה. וטעמא דרבנן משום שכן תמיד של שחר קרב עד חצות ושל בין הערבים עד הערב ולר"י תמיד של שחר אינו קרב אלא עד ד' שעות ושל בין הערבים עד פלג המנחה. ואמר עלה בירושלמי מ"ט דרבנן שנים ליום חלוק את היום כלומר תן חצי היום לאחד וחצי השניה לשני והשתא אא"ב דאין דם נפסל עד צה"כ היינו דמשמע להו לרבנן חלוק את היום בשוה דזמן תמיד של שחר מצפרא עד פלגא דיומא שהן ו' שעות ראשונות של היום וזמן תמיד של בין הערבים מפלגא דיומא כדאמרי' ברפ"ג דיומא {{ממ|ד' כח}} עד הלילה שהוא ו' שעות הנותרים של היום אלא א"א דדם נפסל בתחלת שקיעה כדברי התוס' חלוק את היום לשני התמידים היכי משכחת לה. הא זמן תמיד של בין הערבי' אינו אלא חמש שעות חסר חומש מן היום מחצות עד תחלת שקיעה שהוא שעה וחומש קודם הלילה שהוא בצה"כ לפי חשבון מהלך אדם בינוני ביום עשר' פרסאות למסקנת הגמ' בפ' האשה דמשקיעת החמה עד צה"כ הוא מהלך ד' מילין ואלו תמיד של שחר הוי כל ו' שעות כרבנן דאמרי עד חצות ולפי זה לרבנן דדרשי חלוק את היום ה"ל לחלק הני י"א שעות פחות חומש של יום לשנים דהרי ע"כ הוא זמן הקרבה ביום ולא יותר ותן חציו לתמיד של שחר שהוא ה' שעות וב' חומשי שעה וכזה לתמיד של בין הערבים ואמאי אמרי' דזמן תמיד של שחר הוי עד חצות. והא ל"ל דחלוק את היום לגמרי משמע על כל היום מע"ה עד צה"כ ולא על זמן הקרבה של יום לחוד קאי דהא כיון שנ"ל דדם נפסל בתחלת שקיעה לשיטת התוס' הוא מביום הקריבו את זבחו הרי דלענין הזריקה אינו קרוי יום אלא עד אותו שעה ולא יותר וכמו דלענין קדשים לילה הולכת אחר היום קרוי יום זבחו הלילה שלאחר היום מה שאין כן בכ"מ היום הולך אחר הליל' שלפניו ויום א' מיקרי יום עם הליל' שלפניו ובקדשי' להיפוך משום דגלי רחמנא ביום זבחו יאכל לא יניח ממנו עד בקר. ה"נ גלי קרא לענין זריקת הקרבנות דאינו קרוי יום אלא עד תחלת שקיעה ולא יותר ואם אתה אומר חלוק את היום היינו י"א שעות פחות חומש דקריי' רחמנא יום לגבי קדשים ולא יותר. אלא וודאי ש"מ דלענין זריקה נמי קרוי יום עד צה"כ דעד אותו שעה לא נפסל הדם מלזרוק ודלא כהתוס'. ועוד יש לי להביא ראיה דלא כהתוס' מהא דפר' תפלת השחר דעסקינן בה דאמר שם מפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב רי"א עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פה"מ והרי קא מיבעיא לן התם האי פלג המנחה דר"י אי עד ועד בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל ואמר ת"ש רי"א עד פלג המנחה אא"ב עד ולא עד בכלל היינו דאיכא בין ר"י לרבנן אא"א עד ועד בכלל ר"י היינו רבנן דס"ד ר"י פלג אחרון של מנחה אחרונה קאמר שהוא עד הלילה. והרי אם נפרש דעד הערב דאמור רבנן היינו עד תחלת שקיעה ולא עד צה"כ וכדברי תר"י מאי קאמר ר"י היינו רבנן הא טובא א"ב דלרבנן אין זמנו אלא עד תחלת שקיעה ולר"י עד צה"כ. מ"מ זה יש לדחות דה"פ אא"א עד ועד בכלל ופלג המנחה אחרונה הוי בכלל עד פלג המנחה דקאמר ר"י וע"כ אין כל פלג המנחה בכלל אלא עד תחלת שקיעה שהוא שעה וחומש קודם הלילה למסקנת הגמ' בפ' האשה ודלא כעולא דלדידיה ה"ל שעה וחצי קודם הלילה ואיכא בין פלג המנחה דר"י שהוא שעה ורביע קודם הלילה לעד הערב לרבנן שהוא תחלת שקיעה דהוי שעה וחומש קודם הלילה חלק א' מעשרים בשעה $ציור בדף$ א"כ ר"י היינו ת"ק. ועוד נ"ל להביא ראיה דזמן תפלת המנחה והקרבת התמיד הוי עד צה"כ דאר"ח התם מדרב צלי של שבת בע"ש מבע"י ש"מ דהלכה כר"י ודחי אדרבה מדר"ה ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ אין הלכה כר"י ומדמוכיח מדרב צלי כו' ש"מ דהלכה כר"י כלומר דמפלג המנחה כלה זמן מנחה ואחר כלות זמנו עייל זמן תפלת ערבית וכמו שפירש"י. ואס"ד דאפי' לת"ק אין זמן תפלת מנחה אלא עד תחלת שקיעה שהוא שעה וחומש קודם צאת הכוכבים א"כ כיון דכלה זמן מנחה מאותו שעה ראוי להתחיל זמן ערבית לת"ק ואמאי רב הונא ורבנן לא הוי מצלי עד לאורתא הוה להו להתפלל קודם הלילה שעה וחומש אפי' לת"ק כיון דכלה זמן מנחה אפי' לת"ק הא עייל מהשתא זמן תפלת ערבית. אלא וודאי תה"מ עד הערב דתנן לת"ק הוי עד הלילה ממש וא"א להתפלל ערבית אלא אחר כך מצה"כ ואילך. ועוד מדמוכיח מדרב צלי של שבת בע"ש מבע"י דש"מ דכר"י ס"ל הא לרבנן נמי איפשר למצלי מבע"י מתחלת שקיעה ואילך ואי הא דרב צלי של שבת בע"ש דקאמר היינו מפה"מ ואילך וקודם תחלת שקיעה ה"ל לפרש בהדיא הכי דרב צלי של שבת בע"ש מפה"מ ואילך והרי עיקר חסר מן הספר שהרי א"א להוכיח דרב כר"י ס"ל אא"א דהוי צלי מפה"מ וקודם תחלת שקיעה. אע"כ לת"ק א"א למצלי של שבת בע"ש כלל ודזמן מנחה נמשך עד הלילה ולא עייל זמן ערבית כלל מבע"י ומדצלי רב מבע"י וע"כ לרבנן א"א למצלי מבע"י אלא וודאי כר"י ס"ל וש"מ עד הערב דתנן עד הלילה ממש ודלא כתר"י. ומהכא מוכח נמי דאפי' מדרבנן אין דם נפסל מתחלת שקיעה מדנקט שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה משמע דלכתחלה קרב עד אותו זמן ואפי' איסורא דרבנן נמי ליכא וכבר כתבתי מזה למעלה. ועק"ל לדעת התוס' דמפרשי טעמא דעולא דחשיב לי' דרך רחוקה בט"ו מיל מפני שא"י להגיע לירושלים בתחלת שקה"ח משום שדם נפסל בשקה"ח הא אמר התם אהא מילתא דעולא עולא לטעמיה דאמר עולא איזהו דרך רחוקה כל שא"י לכנוס בשעת שחיטה. ואי כדברי התוס' הו"ל למימר איזהו דרך רחוקה כל שא"י לכנוס בשעת הקרבה שהוא זריקה דהא עיקר טעמא דעולא משום זריקה הוא הואיל ודם נפסל בתחלת שקיעה ולא תלי מידי בשחיטה:

'''{{עוגן1|לכן}}''' נ"ל לפרש דהא דאמרינן דם נפסל בשק"ה היינו סוף שקיעה שהוא צה"כ ועד אותו שעה ראוי לזריקה והא דעולא דפ' האש' דמשמע דאין זמן הקרבת הפסח מתחלת שקיעה ואילך דמה"ט הוי דרך רחוקה לדידיה בט"ו מילין לאו משום דאינו ראוי לזריקה מתחלת שקיעה ואילך משום דנפסל הדם דהא ליתא וכדמוכח מכל הני ראיות שכתבתי אלא ה"ט משום דס"ל שאין זמן שחיטת הפסח מתחלת שקיעה דגבי שחיטתו בין הערבים כתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ומתח"ש ואילך תו לא מיקרי בה"ע כמו דס"ל לר"י דמפה"מ ואילך תו לא מיקרי בה"ע אלמא דלאו עד הלילה בין הערבים קרינן ליה וס"ל לעולא דשלים זמן בה"ע מתחלת שקיעה ואילך. ואע"ג דמהא דאר"י דתמיד של בה"ע קרב עד פה"מ שהוא שעה ורביע קודם הלילה הוי תיובתא לעולא למאי דס"ל דמשקה"ח עד צה"כ הוי כדי מהלך ה' מילין שעולה לחשבון שעה ומחצה קודם צה"כ וכיון דמתחלת שקיע' תו לא מיקרי בה"ע איך איפשר לתמיד ליקרב עפה"מ הא רבע שעה קודם פה"מ שהוא מתחלת שקיעה כבר כלה זמן בה"ע. י"ל הא בלא"ה הא דאמר עולא דמש"ה הוי ה' מילין ליתא למסקנא ואיתותב התם מדתניא רי"א משקה"ח עד צה"כ הוי ד' מילין ותו לא והה"נ דה"מ לאותביה מהא דר"י דגבי תמיד וכדאמרן אלא כיון דאשכח לר"י דאמר בהדיא דמשה"ח אינו אלא ד' מילין ניחא לו לאותביה מיניה ולא מתמיד דא"א להקשות עליו אלא מדיוקא. ובע"כ אפי' לסברת התוס' צ"ל כן דלמאי דס"ל לעולא דם נפסל בתח"ש הילכך מתחלת שקה"ח לא הוי זמן הקרבת שום קרבן לדידיה וס"ל דמתחלת שקיעה עד צה"כ הוי מהלך ה' מילין א"כ תקשה נמי מהא דר"י דאמר תמיד קרב עפה"מ הא כבר נפסל הדם קודם לכן אלא וודאי כדאמרן. ולמסקנא א"ש דמתחלת שקיעה אינו אלא כדי מהלך ד' מילין שעולה לחשבון שעה וחומש קודם צה"כ וקדים פלג המנחה דר"י שהוא שעה ורביע קודם הלילה חלק א' מעשרים בשעה וס"ל לר"י דקודם תח"ש מפה"מ כבר כלה זמן בין הערבים. והא דאמרו רבנן דתמיד של בה"ע קרב עד הערב שהוא צה"כ וכמו שהוכחתי לאו משום דס"ל דבה"ע מיקרי עד הלילה דהא ליתא דוודאי מתח"ש לאו בה"ע קרינן לי' דהא ע"כ לא איתותב עולא אלא בהא לחוד דאמר מתח"ש עד צה"כ הוי ה' מילין דהא ליתא דאינו אלא ד' מילין אבל מ"מ בעיקר דבריו דאחר תח"ש לא קרוי בה"ע לא איתותב. אלא וודאי לרבנן נמי אינו קרוי בה"ע עד הליל' וטעמם של רבנן דתמיד קרב עד הערב יתבאר לפנינו על נכון בס"ד:

ועתה אבאר הדבר באר היטב שמעתא זו דעולא ודפ' תה"ש דע שהרמב"ן בפי' התורה בפ' בא האריך בפי' בה"ע אהאי קרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בה"ע ובתוך דבריו כתב אבל בשקה"ח שהוא כמו שעה ורביע ע"ד רבותינו אינו זמן השחיטה ואינו נקרא ערבים כו'. והנה אמר הכתוב שנשחוט את הפסח בתוך הערבים כי זמן השחיטה מה"ת הוא משש שעות ולמעלה עד תחלת שקה"ח וכן אמר בארבעה עשר לחודש בה"ע פסח לה' שהוא זמן שחיטה. וכן בה"ע תעשו אותו על תחילת העשייה שהיא השחוטה ע"כ. ומבואר מדבריו דלא הקפידה תורה על בה"ע אצל פסח אלא על שחיטתו בלבד אבל לא על שאר כל עבודותיו וזריקת דמו וכ"ש זריקת דם של כל הקדשים דאינן נפסלין בתחלת שקיע' אלא כשרים עד צה"כ והיינו דמסיים וכן בה"ע תעשו אותו על תחלת העשייה שהיא שחיט' מדפי' שתעשו אותו על השחיטה נאמר ולא על קבלה והולכה וזריקה שכולן עשיות מיקרו שהרי בפ"ק דזבחים יליף רב אשי דכל ד' עבודות בעינן לשמה מאיל נזיר דכתיב ביה ואת האיל יעשה שלמים שיהא עשיותי' לשם שלמים וגבי חטאת יליף לכל ד' עבודות דבעינן לשמה מדכתיב ועשה את חטאתו שתהא עשיות' לשם חטאת וגבי פסח יליף התם {{ממ|ד' ז}} מדכתיב ועשה פסח שיהא עשיותיו לשם פסח ויליף מיניה לכל ד' עבודות דבעינן לשמה מ"מ גבי פסח משמע להרמב"ן דקרא דבה"ע תעשו אותו לא קפיד אלא על השחיטה שהיא תחלת עשייה בלבד ולא על שאר עשיות שלו וטעמו נ"ל משום דגלי רחמנא במ"א ושחטו אותו כו' בה"ע הרי שלא קפיד על בה"ע אלא בשחיטה לבד וילמד סתום מן המפורש דהאי בה"ע תעשו אותו על שחיטה לחוד קפיד ולא על שאר עשיות. ולישנא דגמ' הכי משמע לו דאמר עולא איזה דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה ולא נקט שאין יכול לכנוס בשעת הקרבה או בשעת עשיי' ש"מ דאשחיטה לחוד קפיד ולא אשאר עשיות וטעמא דאמר דהאי קרא דבין הערבים תעשו אותו אשחיטה קפיד ולא על שאר עבודות דהוי נמי בכלל עשיות כדמוכח ההיא דזבחים וכמש"כ. נ"ל דהיינו טעמא דכיון דתעשו כל עשיות בכלל כדמוכח מההיא דזבחים והרי שחיטה נמי אחת מן אחת מן עשיות הוא שהיא א' מד' עבודות שהמחשבה פוסלת בהן כדאיתא במס' זבחים בהרבה מקומות והרי היא בכלל תעשו דקרא א"כ א"א ללמוד מדכתב רחמנא בין הערבים תעשו אותו סתמא דאכל עשיות קאי האי בין הערבים. דהא איכא למימר דמשום בכלל תעשו דקרא הוי נמי שחיטה וכבר גלי לן קרא בשחיטה לחוד במקום אחר שזמנה בין הערבים דווקא לפיכך כתב רחמנא גבי קרא דתעשו בה"ע משום שחיטה לחוד שהיא בכלל תעשו דקרא ואכתי אשכחן שחיטה לחודה אבל שאר עבודות מנלן וכיון דאין לנו הוכחה מקרא דשאר עבודות שזמנן בה"ע ולא לבתר הכי אין לנו לפסול שאר עבודות אחר תחלת שקיעה. והא וודאי א"א ללמוד לשאר עבודות משחיטה לענין בין הערבים משום דאיכא למיפרך מה לשחיטה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח כדפריך לה הש"ס ברפ"ק דזבחים {{ממ|ד' ד}} גבי הא דבעי למילף שלא לשמה שפוסל בשאר עבודות מזביחה. והא דלא פריך נמי התם להא פירכא מה לשחיטה שפסולה בפסח לאחר בה"ע תאמר בשאר עבודות דלא. י"ל משום דאי לאו פירכא דמה לשחיטה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח ובשאר עבודות מיעט קרא להדיא שאין נפסלין שלא לשם אוכלין כמו שפירש"י ותוס' התם ה"א דכל עבודות נפסלין אחר תחלת שקיע' בפסח כמו שחיטה דהוי ילפינן להו להא מילתא משחיטה. אלא משום הא פירכא דמה לשחיטה שכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח א"א למילף לשאר עבודות לענין בה"ע משחיטה. א"כ האי פירכא דבה"ע ה"ל בכלל פירכא זו דכן נפסלת שלא לשם אוכלין בפסח ובכלל פירכא זו ה"ל אידך פירכא דבלא פירכא זו היה פוסל בה"ע בכל העבודות גבי פסח דהוי ילפינן להו משחיטה וכדאמרן. ועוד יש להביא סייג לזה דיש לפרש תעשו סתמא על השחיטה לחוד ומפני שהיא תחלת עשייה והוא מדאמר בפ' הקומץ רבה {{ממ|ד' כט}} תני דבי ר"י שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה ור"ח ושרצים כו' וי"א אף הלכות שחיטה שנאמ' וזה אשר תעשה על המזבח ופרש"י הלכות שחיטה לא היה מבין מהיכן היא מוגרמת וזה אשר תעשה על המזבח ועשייה תחלתה זביחה וכתיב וזה אלמא הראהו באצבע ע"כ. הרי שלי"א האי וזה דקאי אתעשה משחיטה לחודה איירי וקרי לה תעשה מפני ששחיטה תחלת עשיית התמיד היא דגבי תמידין כתיב האי קרא. מ"מ רואה אני את דברי הרמב"ן מעורבבין שמש"כ אבל בשה"ח שהוא שעה ורביע ע"ד רבותינו אינו זמן שחיטה ואינו נקרא ערבים אמת אמר דשעה ורביע קודם הלילה אינו נקרא ערבים מיהו זה אינו אלא לדעת ר"י דפרק תפלת השחר דקאמר תפלת המנחה עד פלג המנחה שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. והדבר ברור דהיינו טעמא משום דאינו קרוי בין הערבים אלא עד אותו זמן וקרא קאמר את הכבש השני תעשה בין הערבים. אבל מש"כ בשקיעת החמה שהוא שעה ורביע ליתא דהא דלא כמאן דאי למאי דהוי ס"ל לעולא דמשקיעת החמה עד צה"כ הוי כדי מהלך ה' מילין הוי ליה שעה ומחצה ולמאי דמסיק דאינו אלא כדי מהלך ד' מילין ה"ל שעה וחומש משקיעת החמה עד צה"כ אבל שיהא שעה ורביע משקיעת החמה עד צה"כ הא ליכא למ"ד הכי אלא שהרב ז"ל עירבב שני דברים שאינן שוים והשוה אותם לפום רהיטא ולא דק דשעה ורביע אמרו גבי תמיד של בה"ע בפ' תפה"ש וזה לא נאמר אלא אליבא דר"י והא דאינו זמן שחיטה משקיעת החמה בפ' מי שהיה טמא עולא אמרה ואליבא דידיה הוא שעה ומחצה ולפי המסקנא הוי שעה וחומשא. מיהו כ"ז גבי פסח דאע"ג דכתב רחמנא בין הערבים תעשו אותו מ"מ הא גלי לן קרא במ"א דושחטו אותו בין הערבים דלא קפיד אלא על עשייה דשחיטה לחוד שיהא בשעה שקרויה בין הערבים ולא אח"כ אבל שאר עבודותיו ואפי' זריקת דמו כשרים כל היום עד צה"כ. אבל גבי תמיד של בין הערבים דכתב רחמנא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים סתמא וכל העשיות בכלל תעשה ולא גלי לן קרא במ"א דעל שחיטה לחוד קפיד על בין הערבים כדגלי לן גבי פסח בהא פליגי ר"י ורבנן לר"י כל העשיות בכלל תעשה בין הערבים ואפי' זריקה המאוחרת מכולן לפיכך אמר תה"מ עד פלג המנחה שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה והאי קרב דקאמר אזריקה קאי שהיא עיקר הקרבה שמכפרת ורבנן ס"ל דילפינן האי תעשה בין הערבים דגבי תמיד מתעשה דגבי פסח דמה להלן לא קפיד קרא אלא על עשייה דשחיטה לחוד ה"נ גבי תמיד לא קפיד אלא על עשייה דשחיטה שתהא בין הערבים אבל שאר עבודותיו וזריקה בכלל כשרים עד צה"כ והיינו דאמור רבנן תה"מ עד הערב שהוא צה"כ שכן תמיד של בין הערבים קרב דהיינו זריקת דמים שהוא עיקר הקרבן עד הערב וה"ה לתפלת המנחה שתיקנו רבנן כנגד הקרבת התמיד והרי שחיטה לאו עבודה היא ועיקר הקרבתו הוי זריקת דמו וכיון דזריקת דמו כשרה עד צה"כ ה"ה תפלת המנחה נמי זמנה עד הערב שהוא צה"כ. ולפי"ז אני אומר דבשיעורא דבין הערבים ל"פ ר"י ורבנן ולכ"ע אין שחיטת הפסח והתמיד אלא עד פלג המנחה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ודעולא ליתא לכ"ע דהא איתותב ולא נחלקו אלא בהא לחוד דלר"י תעשה בין הערבים דגבי תמיד אכולהו עשיות קאי ואפי' זריקה הילכך תמיד ותפלת המנחה שתיקנו כנגדו אין זמנם אלא עד פלג המנחה ולרבנן תעשה בין הערבים דגבי תמיד לא קאי אלא אשחיטה לחוד דילמוד סתום מן המפורש מתעשה בין הערבים דגבי פסח דגלי לן קרא במקום אחר דלא קפיד קרא על בין הערבים אלא בשחיטה לחודה ה"ה בין הערבים דתמיד אשחיטה לחודה קפיד קרא אבל שאר עבודות וזריקת דמו בכלל כשרין עד צה"כ כמו בכל הקרבנות והילכך תפלת המנחה שתיקנו רבנן כנגד זריקת דם התמיד זמנה עד הערב שהוא צה"כ. וא"ת כיון דלרבנן משמע להו להאי תעשה בין הערבים דגבי תמיד של בין הערבים דלא קאי אלא אשחיטה לחוד' אבל שאר עבודות וזריקת דמו זמנם עד צה"כ ה"נ נימא דהאי את הכבש האחד תעשה בבקר דגבי תמיד של שחר ואמרו רבנן דעד חצות קרוי בקר לא קאי אלא על עשיי' של שחיטה לחודה שתהא בבקר אבל שאר עבודותיו וזריקת דמו יהו כשרין כל היום וה"ה לתפלת שחרית שתיקנו כנגד זריקת דמו שהוא עיקר הקרבן תהא זמנה כל היום אלמה תנן תה"ש עד חצות רי"א עד ד' שעות ותניא בגמ' מפני מה אמרו תה"ש עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות רי"א עד ד' שעות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ד' שעות. וטעמייהו משום דלר"י אינו קרוי בקר אלא עד ד' שעות ולרבנן נקרא בקר עד חצות כדמוכח שם להדיא גבי הא דקאמר מאן תנא להא דת"ר וחם השמש ונמס בד' שעות כו' מני אי ר"י עד ד' שעות נמי צפרא הוא ואי רבנן עד חצות נמי צפרא הוא. וכ"ת דהיינו טעמא כדאמרי' בירושלמי מ"ט דרבנן כלומר דאמרי תפלת השחר עד חצות ושל בין הערבי' עד הערב שנים ליום חלוק את היום כלומר תן חצי היום לראשון ושניה לשני והאי שנים ליום לאו גבי עשייה כתיב אלא גבי תקריבו כתיב דהכי כתיב זה האשה אשר תקריבו כבשים בני שנה תמימים שנים ליום ובתקריבו הכל בכלל ואדרבה עיקר הקרבן הוא זריקת הדם שהיא עבודה המאוחרת לכולן ובעי בקר וממילא עבודות הקודמות לה נעשו בזמן הבקר. מ"מ התינח לרבנן אבל לדידן וודאי קשה דקי"ל בזמן תפלת השחר כר"י דאינו אלא עד ד' שעות וה"ה לתמיד של שחר שאינו קרב אלא ד' שעות לחוד כדאמרי' התם ולגבי תפלת המנחה מסיק הגמ' השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד אלמא מספקא לן בזמן תפלת המנחה וה"ה לזמן הקרבת תמיד של בין הערבים דהא הא בהא תליא אי זמנם עד פלג המנחה כר"י או עד הערב כרבנן ומספיקא אמר דעבד כמר עבד. והרי עיקר ספיקא הוא אי תעשה קאי אשחיטה לחודה או אכל עשיות וא"כ ה"נ איכא לספוקי לדידן האי תעשה דתמיד של שחר אי אשחיטה לחודה קאי או על כל עשיות. ואי אמר דאשחיטה קאי ושאר עבודות וזריקת דמו בכלל כשרים נמי אחר זמן שקרוי בקר והא לדידן אי איפשר למדרש משנים ליום חלוק את היום כדדרשי רבנן דא"כ זמן תמיד ותפלה של שחר הוי עד חצות וע"כ האי שנים ליום דרשינן לה כדדריש לה בירוש' התם אליבא דר"י שנים ליום חובה ליום שנים ליום שני פרקליטין ליום כו' וא"כ מספיקא הל"ל נמי דזמן תפל' השחר הוי ע"ח משום דא"ל דהאי תעשה לא קאי אלא אשחיטה לחודה דזמנה עד ד' שעות דהוי בקר לדידן דקי"ל כר"י ומ"מ שאר עבודות כשרים לאחר מכאן כדאמרו רבנן גבי תמיד של בה"ע ואפי' אי אמרת נמי דדרשינן לה להאי שנים ליום חלוק את היום אשאר עשיות ובקר אשחיטה קאי וכר"י דלא מיקרי בקר אלא עד ד' שעות אפ"ה הל"ל דתפלת השחר הוי עד חצות כמו זריקת דם תמיד של שחר משום דמהאי סברא גופה דמספקא לן האי תעשה אהייא קאי אי אשחיטה לחודה או אכל עבודות אמר גבי תפלת המנחה דעבד כמר עבד. ה"נ מהאי טעמא גופיה י"ל נמי גבי תפלה של שחר דעבד כמר עבד וי"ל דאע"ג דתעשה דגבי תמיד של בין הערבים דרשי רבנן על עשייה של שחיטה לחוד' ולא על שאר עבודות היינו משום דילפי רבנן האי תעשה שנא' גבי בין הערבים שנא' ואת הכבש השני תעשה בין הערבים מתעשה דפסח שנאמר אצל בין הערבים אבל תעשה דתמיד של שחר אין ללמוד מפסח אלא תעשה דידיה אכל עשיות קאי שיהו נעשין בזמן הנקרא בקר כמו תעשה דאצל שאר קדשים דאכל עשיות קאי כדאמרי' בפ"ק דזבחים וכמשכ"ל. והא דלא מקשינן תמיד של שחר לשל בין הערבים אליבא דרבנן דהא תרווייהו גבי הדדי כתיבי ונימא מה תעשה דשל בין הערבים לא קאי אלא אשחיטה לחוד' ה"נ של שחר לא קאי אלא אשחיטה לחוד' שתעשה בזמן שקרוי בקר ולא לאחר מכאן אבל שאר עבודות אפי' לאחר מכאן. וי"ל דא"כ דמילפי ילפי להו מהדדי בהא מילתא תעשה תעשה ל"ל ה"ל לקרא למיכתב חד תעשה לתרווייהו את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני בין הערבים ומדהדר כתב רחמנא לתעשה פעם שניה גבי בין הערבים ש"מ דהאי תעשה לחוד והאי תעשה לחוד. של שחר אכלהו עשיות קאי שאינן כשרים אלא בבקר. ותעשה דבין הערבים אשחיטה לחודה כדאשכחן לתעשה בין הערבים דגבי פסח.

'''{{עוגן1|ובזה}}''' נ"ל לפרש כמין חומר הא דאמר שם בפ' תפלת השחר א"ל ר"ח לר"י התם אמר רב כהנא כלומר גבי תפלת השחר הלכה כר"י הואיל ותנן בבחירתא כוותיה הכא מאי כלומר גבי תפלת מנחה אישתיק ולא א"ל ולא מידי. ואיכא למידק אטו משום דאיפסקא התם הלכתא כר"י יהיה ה"נ הלכה כר"י אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו הא תרתי מילי נינהו ולא הא בהא תליא ועוד קשה הא הא דהתם הלכה כר"י לאו משום רבותא דר"י היא אלא מדאמר ר"ח גופיה משמיה דרב כהנא הואיל ותנן בבחירתא כוותיה א"כ בתפלת המנחה דלא תנן כוותיה הא וודאי הלכה כרבנן לגביה דר"י דיחיד ורבים הלכה כרבים וגם ר"י אמאי אישתיק ולא אמר לו ולא מידי. ולפי מש"כ ניחא דמה"ט מספקא להו דהא י"ל דהא בהא תליא מדהלכה כר"י בתפלת השחר דאינו אלא עד ד' שעות ע"כ תעשה ליום אכל עשיות וזריקת דמם קאי. דאל"כ היה ג"כ תפלת השחר אחר ד' שעות כיון דזריקת דם התמיד הוא כשר אחר ד' שעות תפלה שנתקנה כנגדו נמי זמנה הכי וא"כ י"ל דכמו דתעשה דתמיד של שחר אכל עשיות קאי ה"ה תעשה דבין הערבים נמי אכל עשיות קאי ואין זמן תפלת המנחה אלא עד פל"ה כהקרבת התמיד של בין הערבים וכיון דבהא דשל שחרית הלכה כר"י ממילא בשל מנחה שהוא כנגד של בין הערבים נמי הלכה כר"י דהא בהא תליא. דכמו שהאי תעשה דשל שחר אכל עשיות קאי הכי נמי תעשה דבין הערבים דהא בחד קרא כתיבי תרווייהו או דילמא אע"ג דתעשה דשחרית אכל עשיות קאי ומה"ט אין זמן תפלת השחר לאחר ד' שעות דתו אינו קרוי בקר מ"מ תפלת מנחה שנתקנה נגד תמיד של בין הערבים זמנה עד הלילה דתעשה דשל בין הערבים אשחיטה לחודה קאי משום דילפינן להאי בין הערבים דגבי תמיד מבין הערבים דגבי פסח אבל של שחר לא שייך למילף לא מפסח ולא מתעשה דשל בין הערבים דא"כ תעשה תעשה למה לי וכמש"כ. זהו טעמן של ר"ח ור"י דמספקא להו מדהלכה כר"י בתפלת השחר איכא למידק מיניה דממילא הלכה כר"י בתפלת המנחה דהא בהא תליא ואיכא נמי למימר דתרי טעמי נינהו ולא תליא חדא בחבירתה. והרי מכאן נמי ראיה למאי דפי'. דאל"כ מאי מספקא ליה לר"ח ולמה תלה לבעיא דידיה מדאר"כ הלכה כר"י גבי תפלת השחר דילמא הילכתא כוותיה בתפלת המנחה נמי. ועוד נ"ל להביא ראיה למאי דפי' דטעמא דלעולא דחשיב זמן שחיטה מתחלת שקיעה הוא משום דתו לא מיקרי בין הערבים ולא משום דדם נפסל בתחלת שקיעה כפי' התוס'. משום דק"ל לסברת התוס' ז"ל שהרי טעמא דעולא דחשיב דרך רחוקה באם הוא רחוק בחצות היום ט"ו מילין מירושלים הוא מפני שאין יכול לבא לירושלים לזמן שחיטה וכדאמר עולא לטעמיה דאמר איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול לכנוס בשעת שחיטה. וכיון דמה"ט ע"כ אי אתה יכול לחייבו על שלא בא אא"כ אינו רחוק מירושלים בחצות אלא בכדי שאיפשר לו שיבא לירושלים ועדיין נשאר לו שהות לעשות פסח קודם שיעבור זמן עשיית הפסח. דאם הוא רחוק כ"כ שא"א לו לבא לשם בתוך זמנו ועדיין נשאר לו שהות לעשות פסחו אף ע"פ שבידו לבא בתוך זמן עשיותו אי אתה יכול לחייבו על שלא בא כי מה בצע בביאתו כיון דאפי' אם יבא אין לו שהות לעשות פסח א"כ אמאי אמר עולא דט"ו מילין מצומצמים הוי דרך רחוקה ומשמע הא פחות מעט מט"ו מילין לא הוי דרך רחוקה וחייב ואמאי כיון דלפי חשבון מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום ט"ו מילין מצומצמין כלות ברגע של תחלת שקיעה שכבר עבר זמן עשיית הפסח מעתה כי הוי פחות כל שהוא אמאי לא הוי דרך רחוקה הא עשיית הפסח והקרבתו על כל פנים צריך שהות זמן וא"כ מן המודיעים לירושלים הוי ע"כ פחות מט"ו מילין בכדי שיכול להגיע ולבא לירושלים ועדיין נשאר שהות מזמן עשיית הפסח שיכול זה לעשות את פסחו והיאך קאמר עולא מן המודיעים לירושלים הוי ט"ו מילין מצומצמין משום דאזיל לטעמיה אדרבה לטעמא דידיה ע"כ הוי פחות מט"ו מילין בכדי שיעור שהות הקרבת הפסח אחר שיבא לירושלי' אבל לדידי אתי שפיר דטעמא דעולא דמתחלת שקיעה אין זמן פסח היינו משום דס"ל דתו לא מיקרי בין הערבים והרי אין קפידא של בין הערבים אלא על שחיטתו בלבד אבל שאר עבודותיו וזריקת דמו איפשר להם לבתר הכי ועד צה"כ יש להם שהות לעשותם וכיון דאין קפידא על קודם תחלת שקיעה אלא בשחיטה בלבד והרי שחיטה א"צ שהות זמן דהא איפשר להתחילה ולגומרה ברגע קטנה לפיכך אם הוא פחות מעט מט"ו מילין מירושלים בחצות ויכול להגיע לירושלים זמן מה קודם תחלת שקיעה שכלה זמן שחיטה הרי איפשר לו לשחוט פסחו בתוך אותו זמן כ"ש וכל העבודות כשרים לאחר זמן הילכך בדרך רחוקה לא היה וחייב. ונ"ל להביא ראיה להא דפי' דאין קפידא גבי פסח על בין הערבים אלא בשחיטה בלבד ולא בשאר כל העבודות שהרי אמרינן בפ' כל התדיר {{ממ|ד' צא}} איבעיא להו תדיר ושאינו תדיר וקדים ושחט לשאינו תדיר מהו מי אמרינן כיון דשחיט מקריב ליה. א"ד יהיב לאחר דממרס בדמו עד דמקריב ליה לתדיר והדר מקריב לשאינו תדיר. ואתינן למיפשט מהא דתנן שחטו קודם חצות פסול משום שנא' בין הערבים. קודם לתמיד כשר ויהא ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד ומשני הב"ע כגון דקדים ושחטיה לתמיד ברישא ואמרינן מתני' נמי דיקא דקתני עד שיזרוק הדם ול"ק עד שישחוט ויזרוק הדם ש"מ. ומשמע מהאי דיקא נמי דאיפשט לבעיא וכ"פ הרמב"ם וכמ"ש בדיני ברכות בס"ד. ואיכא למידק מאי פשט מפסח דשחטו קודם לתמיד דממרס בדמו לקדים ושחט לשאינו תדיר הא טעמא דתמיד קודם לפסח משום דיאוחר דבר שנא' בו בערב ובין הערבים לדבר של"נ בו אלא בין הערבים בלבד וכדתניא ר"פ ת"נ {{ממ|ד' נט}} וכיון דגלי רחמנא גבי פסח בהדיא שיאחר משל תמיד הילכך אפי' קדים ושחטיה מאחרינן ליה אבל גבי קדים ושחטיה לשאינו תדיר אכתי י"ל כיון דשחטיה מקריב ליה. דהא מצינו כה"ג גבי תפילין של יד ושל ראש דאם פגע של ראש תחלה צריך להעביר על אותה מצוה ויניח של יד תחלה ואח"כ של ראש כמש"כ בש"ע א"ח סי' כ"ה וכ"פ ש"פ וטעמא דמילתא דאע"ג דאין מעבירין על המצות מ"מ הואיל וכתב רחמנא בהדיא גבי תפילין והיו לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך מוטב שיעבור על אותה המצו' משיעבור על מש"כ בתורה. והכא נמי איכא למימר כה"ג דגבי פסח דכתיב קרא להדיא דיהא מאוחר לשל תמיד לפיכך אפי' אם שחטו יעבור על אותו מצוה של פסח ושל תמיד קדים אבל קדים שחטיה לשאינו תדיר ברישא י"ל כיון דשחטיה מקריב ליה ולא יעבור עה"מ משום מעלות תדיר. וכ"ש למסקנא דמשמע דאם לא קדים ושחטיה לתמיד דזורק לדם הפסח קודם לתמיד ואמאי כיון דכתב רחמנא בהדיא דתקדום תמיד לפסח יעבור עה"מ של פסח ויקדים לתמיד תחלה כדאמר גבי תש"י וש"ר דהא דמיבעי'לן בקדים ושחטיה לשאינו תדיר ברישא דדילמא כיון דשחט מקריב לו מטעמא דקדים והתחיל במצותו הוא דמיבעיא לן דילמא משום א"מ על המצות קדים לתדיר שהרי אתינן למיפשט לה מברכת היין ומתפלת מנחה דקדמי לשל מוסף משום דתדירי וכמש"כ שם והוי דומיא דהא דתפילין של יד ושל ראש. אלא וודאי ש"מ דהאי בה"ע דכתב רחמנא גבי פסח לא קאי אשאר כל עבודות אלא אשחיטתו לחוד. וא"כ גבי שאר עבודות לא נאמר בין הערבים אלא בערב לחוד וגבי תמיד הא כתיב נמי בה"ע ושקולין הן ואין לאחד דין קדימה על חבירו מן המקרא אלא כיון דשחיטה הקודמת לכל העבודות ונאמר בה בערב ובה"ע מאוחרת לתמיד כ"ש שאר עבודות שמאוחרים לה. הילכך היכא דעבר ושחט לפסחו ברישא תו אין דין קדימה לתמיד על שאר עבודות של פסח מן המקרא כיון דלא קאי עלייהו בה"ע. אלא שראוי להקדים תמיד לשאר עבודות של פסח מסברא משום דתמיד תדיר הוא הילכך דמי לקדים ושחטי' לשאינו תדיר. וא"ש נמי למסקנא דאם לא קדים ושחטיה לתמיד אחר הפסח מקריב לפסח ברישא דכיון דשחטיה אין מעבירין על המצות ומקריב ליה וכיון דבה"ע דפסח לא קאי אלא אשחיטה לחוד' ולא אשאר עבודו' א"כ שאר עבודות של פסח לבד משחיטה כשרים אפי' מפלג המנחה ולמעלה עד צה"כ שהוא לילה וכדכתיבנא. והרמב"ם כתב בפ"א מהלכות תמידין ומוספין תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש שעות ומחצה ולמעלה עד סוף היום ע"כ. ואיני יודע למה כתב עד סוף היום בשלמא מהא דעולא דפ' האשה דמשמע דאין זמן שחיטה מתחלת שקיעה ואילך אע"ג דאכתי יום הוא לק"מ להרמב"ם ז"ל. דהא איהו ז"ל אינו מפרש להני ט"ו מילין דדרך רחוקה לעולא מפלגא דיומא לאורתא אלא מצפרא לפלגא דיומא וכמש"כ בשמו בתחלת תשובה זו. וכ"ש למאי דפירש' דליתא להא דעולא מהא דאר"י דתמיד של בין הערבים קרב עד פה"מ וגם איהו ז"ל מפרש להא דאמרי רבנן דתמיד של בה"ע קרב עד הערב דהיינו צה"כ וס"ל דאפי' שחיטת התמיד כשר עד צה"כ לרבנן דעד צה"כ קרוי בה"ע ודלא כהרמב"ן ז"ל. אבל הא וודאי קשה לי דאמאי פסק כרבנן דזמן הקרבת התמיד הוא עד צה"כ הא כיון דמסקינן השתא דלא איתמר הילכתא כו' ודעכ"ע אלמא מספקא לן אי הלכה כר"י דאין זמן הקרבת התמיד ותה"מ אלא עד פלג המנחה או הלכה כרבנן דזמנה עד צה"כ הילכך לגבי תה"מ דאינה אלא מדרבנן היקלו ודעכ"ע. אבל לגבי הקרבת תמיד של בה"ע דהוי מה"ת וכיון דמספקא לן הילכתא כמאן ה"ל ספיקא דאוריי' ולחומרא דילמא הלכה כר"י דלא קרוי בה"ע אלא עד פה"מ ומכאן ואילך עבר זמן הקרבתו הילכך מחוייב להקריבו מספק מפה"מ ולמטה אבל מפה"מ ולמעלה אסור להקריבו דילמא הלכה כר"י. והרי הוא ז"ל כתב בפ"ג מהלכות תפלה הא, למדת כו' וזמן מנחה קטנה מט' שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה ע"כ. והא דכתב עד שישאר מן היום שעה ורביע היינו כר"י והא דמסיים עד שתשקע החמ' הוא כרבנן והיינו פי' דעכ"ע דאמר בגמרא אלמא מספקא ליה וא"כ גבי הקרבת תמיד של בין הערבים של תורה ה"ל למיזל לחומרא. וה"נ ק"ל אהא דכ' הרמב"ם בפ"א מה' ק"פ שחיטת הפסח אחר חצות כו' עד סוף היום ע"כ. והרי כיון דמספקא לן בהא דבה"ע דילמא אין זמנו לאחר פל"ה כר"י אין להכשיר שחיטת פסח מספיקא אלא עד פלג המנחה ולא יותר דה"ל ספיק' דאורייתא ולחומרא ואמאי כתב דזמן שחיטת הפסח הוי עד סוף היום דמשמע אפי' לכתחלה וכ"כ גבי תמיד. והרי ל"מ דלכתחלה דלא אלא אפי' דיעבד נמי לא וכמש"כ.

'''{{עוגן1|ועתה}}''' נבא לנדון שלנו דכבר נתברר בראיות ברורות דזמן תה"מ לרבנן דאמרי עה"ע היינו עד צה"כ וכיון דעבד כמר עבד רשאים להתפלל תה"מ עד הלילה. וה"נ מ"ל מדברי התו' בריש ברכות שכתבו בשם ר"ת שמה שנהגו להתפלל ערבית ולקרות ק"ש מבע"י משום דסמכינן אהא דר"י דמפה"מ לילה הוא לענין תפלת ערבית וה"ה לענין ק"ש. והקשו ע"ז דה"ל תרתי קולא דסתרן אהדדי דאנו מתפללין ערבית מפלה"מ ולמעל' כר"י דזמן מנחה כבר כלה ובזמן תפלה עצמה לא קי"ל כר"י אלא כרבנן ע"כ אור"י דאנו שמתפללין ערבית מבע"י ס"ל כהני תנאי דגמרא דס"ל משעה שקידש היום גם משעה שב"א נכנסין להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבע"י ומאותו שעה הוי זמן תפלה ע"כ. ומדבריהם מבואר שהיו רגילין להתפלל ערבית באותו זמן שהזכיר ר"י ז"ל והרי שום א' מן הזמני' שהזכיר ר"י לא קדים לבהש"מ דר' יהודה דספ"ב דשבת שהוא עכ"פ לא יותר מג' רבע מיל וכמשכ"ל בתשו' סי' ג' והוא זמן רב אחר תחלת שקיע' שהוא מהלך ד' מילין קודם צה"כ וכיון שהיה מנהגם להתפלל ערבית אחר תחלת שקיעה אס"ד דאפי' לרבנן כלה זמן תה"מ קודם תחלת שקיעה וממילא מאותו זמן עייל תפלת ערבית אפי' לרבנן אם כן הוי עבדי ככ"ע אפי' כרבנן. ועוד מדכתבו ובזמן תפלה עצמו לא קי"ל כר"י אלא כרבנן הא אפי' כרבנן לאו ש"ד להתפלל מנחה באותו שעה לאחר תחלת שקיעה. אלא וודאי ס"ל להתו' דזמן תפלת המנחה הוי עד צה"כ לרבנן וממילא עייל זמן ת"ע עד אותו שעה ודלא כתר"י וכ"נ דעת רש"י שפי' תה"מ עד הערב עד שחשיכה. וה"נ משמע להדיא מדברי התו' ברפ"ג דחגיגה {{ממ|ד' כא}} גבי האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש שכתבו דא"ל שפעמים מאחרין התמיד עד הערב ממש כדאמרינן בריש פ' תה"ש שקרב והולך עד הערב ע"כ. אלמא ס"ל דזמן תמיד של בה"ע וה"ה לת"ע הוי עד הערב ממש שהוא צה"כ דאל"כ אכתי לא תי' כלום אהא שהקשו שם אהא דהאשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשי' לערב דאחר תמיד של בה"ע תשתרי ע"ש וש"מ מכל מש"כ דזמן תפלת המנחה הוי עד הלילה כנ"ל:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>